פסק דין א. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר י. עמית) מיום 17/01/01 בתיק ת.א. 29240/99 לפיו נדחתה תביעת המערערת - עזבון המנוחה מזל כהן ז"ל ((שנפטרה כחודשיים לפני מועד הגשת הודעת ב"כ המערערת מיום 22/5/01 בהתאם לאמור בהודעתו שבבש"א 8119/01)), למתן צו מניעה קבוע שיאסור על משיבה מס' 1 להרשות לבנה - המשיב מס' 2 או למישהו אחר להשתמש במושכר שבשדרות מוריה 15, חיפה, ללא קבלת אישור המערערת וכן למתן צו מניעה קבוע שימנע מן המשיב מס' 2 להשתמש, כאמור, במושכר וכן לחייב את המשיב מס' 2 בתשלום דמי שימוש ראויים. ב. המנוחה היתה בעלת המקרקעין שבשדרות מוריה 15, חיפה. משיבה מס' 1 היא דיירת מוגנת בנכס לפי הסכם שכירות מיום 22/8/00. סעיף 6 (א) להסכם קובע שהשוכר יימנע מלמסור, להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו לתקופת השכירות או חלק הימנה ולהימנע מלהרשות למישהו אחר להשתמש במושכר ללא רשות בכתב מראש מן המשכירה. נטען בתביעה שהתעורר חשד אצל המנוחה שבמשך הלילות ישן משיב מס' 2 (בנה של משיבה 1) במושכר וכי בדעתו לעבור לגור במושכר יחד עם רעייתו וילדיו. יצוין שמשיב מס' 2 הוא יליד 1961, התחתן בשנת 1992, ובשנת 1993 עבר להתגורר עם רעייתו בבית שברח' רטנר חיפה. עמדת עיזבון המנוחה היא שאין המשיב 2 רשאי להתגורר במושכר ללא הסכמת המנוחה ומכאן הסעדים המבוקשים בתביעה. ג. המנוחה נקטה גם בהליך של צו מניעה זמני (בש"א 21776/99), שהתברר בפני כב' השופט י. כהן. בהליך הסעד הזמני נחקרו המצהירים, עו"ד א. שניאור מטעם המערערת מחד גיסא, והמשיב מס' 2 מאידך גיסא, ובהחלטה מיום 10/1/2000 נדחתה הבקשה לסעד זמני מן הטעם שלדעת כב' השופט י. כהן אין המשיבה מס' 1 מפרה את חוזה השכירות שכן מתצהירו וחקירתו של המשיב מס' 2 עולה שלמשיב מס' 2 דירה אחרת למגוריו ברח' רטנר חיפה, שם מתגוררת משפחתו. הבן מגיע מזמן לזמן לדירת אמו, כדרך שבן בא לבקר את אמו, ומידי פעם נוטה ללון בדירתה. קובע כב' השופט י. כהן: "התנהגות שכזאת אינה מגיעה לכדי מתן זכות שימוש בדירה או העברת זכות שימוש בדירה האסורים על פי חוזה השכירות". הוסיף כב' השופט י. כהן וציין שאם יתברר שהתנהגות המשיבים משתנה כך שמביקורים בדירה מתחיל המשיב מס' 2 להשתמש בדירה למגורים של קבע, כך שניתן לבסס טענה שהמשיבה מס' 1 מפרה את הוראות סעיף 6 (א) של הסכם השכירות, כי אז תהא המבקשת - המערערת רשאית לחדש בקשתה. בין היתר הוסיף וציין כב' השופט י. כהן שאם בעתיד תשתנינה העובדות, יהא מקום לבחון את נסיבות מכירת דירת המשיב מס' 2 (ככל שיחליט בעתיד למכור את דירתו שברח' רטנר) ואת תום הלב שליווה פעולה זו, וכן לבחון את מטרת מכירת הדירה, כדאיותה וטעמיה הכלכליים. כאמור נדחתה בקשת עיזבון המנוחה לסעד זמני. ד. התיק העיקרי נקבע לדיון בפני כב' השופט י. עמית וב"כ שני הצדדים טענו בפני בימ"ש קמא בשלב קדם המשפט לגבי השאלה האם יש למנוחה עילת תביעה. למניעת כל ספק יודגש שפסק דינו של בימ"ש קמא ניתן, בשלב קדם המשפט, על יסוד טיעון משפטי, ללא חקירת עדים, וללא הגשת ראיות, בעוד שרק בשלב הדיון בסעד הזמני, בפני כב' השופט י. כהן, נשמעה חקירת המצהירים. ה. ב"כ המערערת טען בפני בימ"ש קמא שקיימת למערערת עילת תביעה מכח שימוש שעושים המשיבים בחוסר תום לב, ואילו ב"כ המשיבים טען להעדר כל עילת תביעה, ועמד על כך שדין התביעה להידחות על הסף. בפסק הדין נשוא הערעור קבע כב' השופט י. עמית שסעיף 6 (א) שבהסכם השכירות איננו מונע מגורים בצוותא של בן זוג או ילדו של הדייר המוגן, וסעיפים 20 ו- 27 של חוק הגנת הדייר הם סעיפים קוגנטיים שאין להתנות עליהם. עוד ציין כב' השופט י. עמית שסעיפים 20 ו- 27 של חוק הגנת הדייר אמורים להיבחן לפי הנסיבות השוררות בזמן פטירת הדייר המוגן ועל בן הזוג או ילדו של הדייר המוגן להוכיח, בבוא העת, שהוא עומד בתנאים הקבועים בחוק, משמע, שישה חודשי מגורים עם הדייר המוגן שנפטר, והעדר דירה אחרת למגורים בזמן הפטירה. עוד ציין כב' השופט קמא שאין לדעת, בענייננו, מה יילד יום, ושמא ישתנו נסיבותיו האישיות של המשיב 2 בעוד מספר שנים. מכל מקום, לאחר 120 שנים של המשיבה מס' 1 ניתן יהיה לברר את זכויותיו של המשיב מס' 2 לפי סעיף 20 וסעיף 27 של חוק הגנת הדייר. מכאן מסקנת בית משפט קמא, שהתובענה המונחת בפניו כרגע איננה מגלה עילה, והיא גם מוקדמת מדי, ולכן נדחתה התביעה, תוך שנשארה בצריך עיון השאלה האם יכולה לעמוד טענת חוסר תום לב כלפי מי שמבקש בריש גלי לרכוש זכויות לפי סעיפים 20 + 27 של חוק הגנת הדייר. ו. על כך מונח בפנינו ערעור עיזבון המנוחה כשלטענת ב"כ המערערת (המנוחה) פסק-דין הקובע שאין עילה אמור להוביל למחיקת התביעה, ולא לדחייתה, תוך הפנייה לתקנה 100 (1) של תקנות סדר הדין האזרחי, אם כי ב"כ המערערת ציין שיכול ולמרות השימוש בהגדרת המונח "העדר עילה", הרי ייתכן והנימוק לדחיית התביעה היה נימוק אחר שאמור להוביל לדחייה לפי תקנה 101 (א) (3) של תקנות סדר הדין האזרחי, כשלפי תקנה זו התביעה נדחית, ולא נמחקת. ז. לעיצומו של עניין טען ב"כ המערערת שהמשיב מס' 2 אינו מקיים את תנאי סעיף 20 (ב) של חוק הגנת הדייר ולכן דינו כדין "כל אדם אחר" שלפי סעיף 6 (א) של הסכם השכירות אסור לו להשתמש במושכר, וכן ציין ב"כ המערערת שתום לב הוא מן המבחנים בהם יש להשתמש כדי לבחון תחולת ההגנה לפי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר. ח. ב"כ המשיבים תומך בפסק דינו של בימ"ש קמא וסבור שדין התביעה להידחות מחמת היעדר עילת תביעה, ומחמת העובדה שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב במטרה להפעיל לחץ על המשיבה מס' 1 כדי להביא לכך שתעזוב את דירת המגורים. בדיון בפנינו טען ב"כ המשיבים, בין היתר, שהמשיב מס' 1 מתגורר בדירת אמו לצורך טיפול באם, ולדעתו לא היתה הפסקת נוכחות של המשיב מס' 1 בדירה זו, וכן ציין ב"כ המשיבים שכיום יש למרשו דירה אחרת ברח' רטנר, ומכאן שתנאי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר ממילא אינם מתקיימים לגביו. ט. בנוסף, טען ב"כ המשיבים בפנינו שמעולם לא היתה הפסקת נוכחות של המשיב מס' 1 בדירה. נעיר כאן שטענה זו של המשיבים נדחתה על ידי כב' השופט י. כהן בדיון בעניין הסעד הזמני (בש"א 21776/99). כב' השופט י. כהן כתב בסעיף 9 (א) של החלטתו: "לעניות דעתי, לטענה של המשיב מס' 2 יש "נוכחות מתמשכת" בדירה, אין כל בסיס". ובהמשך: "עם כל הכבוד, לטענה זאת אין כל בסיס בעובדות שהונחו לפני, ובמידה רבה יש בה כדי להציג את המשיבים באור לא חיובי, וכמי שמנסים ליצור למשיב זכויות לפי החוק בצורה פתלתלה וחסרת תום לב". י. לא נוסיף ונרחיב בטענות השונות שהעלו ב"כ שני הצדדים הן בפני בימ"ש קמא והן בטיעונים בפנינו שחרגו מעבר לדרוש. הטעם לעמדתנו נובע מכך שהתביעה בשלב הנוכחי אכן מוקדמת מדי, כפי שעולה הן מהחלטת כב' השופט י. כהן בעניין הסעד הזמני, והן מפסק-דינו של כב' השופט י. עמית, בעמ' 3 בכותבו: "התביעה שבפנינו לא רק שאינה מגלה עילה, אלא גם מוקדמת על פי טיבה". כיום, למשיב מס' 2 דירה אחרת ברח' רטנר שבחיפה, שם מתגוררת משפחתו, והוא מגיע מזמן לזמן לדירת אמו (משיבה 1), כדרך שבן מבקר את אמו, ומידי פעם גם לן בדירה (סעיף 7 בהחלטת כב' השופט י. כהן, ששמע את המצהירים בדונו בסעד הזמני), וב"כ המערערת ציין בפנינו את המובן מאליו, שאין, כמובן, למערערת כל טענה כנגד רצונו של המשיב 2 לטפל באמו לפי הצורך. יא. טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים שנטענו מתוך הפניית מבטם לעבר הוראות סעיף 20 + 27 של חוק הגנת הדייר, אין בהם כדי להועיל. כעולה מן האמור ב-ע"א 4100/97, 4133/97 רינדר נ' ויזלטיר ואח', נ"ב(4), פד"י, עמ' 580, מפי כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן (דעת הרוב), בעמ' 612: "עם פטירת הדייר עומד לפנינו מי שטוען להגנה לפי סעיף 20 לחוק. בנקודת זמן זו, אנו בוחנים את הנושא כולו באספקלריה של סעיף 20 לחוק" (ההדגשה שלנו). משמעות המועד הקובע לבדיקת תחולת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, היא אפוא לאחר 120 שנים של הדייר המוגן, ולכן, הטיעונים שהועלו כרגע ע"י ב"כ הצדדים מוקדמים מדי, וממילא יבואו לדיון ולהכרעה בבוא העת לפי הצורך, ולא כיום. יב. אין מקום לפי הנסיבות השוררות כיום להורות על מתן צו מניעה כנגד המשיבים, וכפי שציין כב' השופט י. כהן בסעיף 7 של החלטתו בעניין הסעד הזמני, הגעתו של המשיב מס' 2 מזמן לזמן לדירת אמו כדי לבקרה, כשהוא מידי פעם גם נוטה ללון בדירה, אינה מגיעה לכדי מתן זכות שימוש בדירה או העברת זכות השימוש בדירה (האסורים לפי סעיף 6(א) של הסכם השכירות), ומכאן שאין עילה למתן צו מניעה, ולכן צדק בימ"ש קמא בתוצאה אליה הגיע הן באשר להליך הסעד הזמני והן בתיק העיקרי, בהיות התביעה מוקדמת מידי ובהעדר עילת תביעה. האמור לעיל נכון, כמוסבר, ביחס לנסיבות השוררות כיום, אך כפי שציין כב' השופט י. כהן בסעיף 8 של החלטתו: "אך אם יתברר שדפוסי ההתנהגות של המשיבים משתנים, באופן שמביקורים בדירה מתחיל המשיב מס' 2 להתגורר בדירה מגורים של קבע, עם בני משפחתו או בלעדיהם, באופן שניתן יהיה לבסס קביעה עובדתית שהמשיבה מס' 1 הפרה את הוראות סעיף 6 (א) לחוזה השכירות, כי אז תהיה המבקשת רשאית לשוב ולחדש את בקשתה". יג. נותר לנו רק להכריע בשאלה האם היה מקום לדחות את התביעה או שמא נכון היה להורות על מחיקתה. בענין זה נראה לנו שראוי הוא להורות על מחיקת התביעה (במקום דחייתה). תקנה 100(1) של תקנות סדר הדין האזרחי קובעת שרשאי בימ"ש להורות על מחיקת התביעה כאשר אין הכתב מראה עילת תביעה, ואכן בעניננו, בימ"ש קמא קבע בפסק-דינו שהתביעה אינה מגלה עילה, ואף מוקדמת לפי טיבה. במקרה זה, נראה לנו שראוי היה להימנע מדחיית התביעה, הואיל ויכול שנסיבות העניין יצדיקו בעתיד הגשת תובענה חדשה, ואזי ייתכן שתתעורר מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם פסק-הדין הנוכחי של בימ"ש קמא יוצר מעשה בית-דין, אם לאו. יד. איננו סבורים שחלה בעניינו הוראת סעיף 101(א)(3) של תקנות סדר הדין האזרחי, דהיינו, דחייה על הסף מחמת כל נימוק אחר על פיו סבור ביהמ"ש שניתן לדחות את התובענה מלכתחילה. מבין הדוגמאות המובאות בספרו של הד"ר י. זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 418, עולה שמדובר, למשל, בדחיית תביעה בגין התיישנות, ודוגמאות נוספות כמפורט, שם, שאינן עולות בקנה אחד עם המקרה שבפנינו, שהרי בענייננו עסקינן בתביעה שאינה מגלה עילה, והיא מוקדמת לפי טיבה (כפי שקבע בימ"ש קמא בפסק-דינו), אך אין לשלול אפשרות שייתכן ויהיה מקום להגיש תובענה חדשה בין צדדים אלה בגין מחלוקת בסוגיה זו, בעתיד. במצב דברים זה, נראה לנו שהיה מקום להסתפק במחיקתה של התביעה. טו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור חלקית, על פסק דינו של בימ"ש קמא, במובן זה שאנו מורים שהתביעה נמחקת (ולא נדחית). צווי ההוצאות הן באשר לסעד הזמני והן באשר לתיק העיקרי, בבית משפט קמא, עומדים בעינם ללא שינוי. אין צו להוצאות בהליך הערעור. צוויםצו מניעה