פסק דין 1. התובעת הגישה ביום 12.11.01 תביעה כספית על סך 1,436 ₪ כנגד הנתבעת (להלן- העירייה). בכתב התביעה טענה התובעת כי לפי טענת העירייה ביום 12.7.96 ביצעה התובעת עבירת חניה בעיר בת-ים, וכשגובה הקנס בגינה הינו 70 ₪. במרוצת הזמן משלא שילמה התובעת את הקנס, הלך וגדל החוב, וביום 30.7.01 התייצבו בדירת התובעת גובים מטעם העירייה ודרשו תשלום כולל של 1,436 ₪ או שתעוקל תכולת דירתה. התובעת לטענתה שילמה את הסכום בלית ברירה ותחת פחד מעיקול. כעת דורשת התובעת את החזר הסכום ששולם, מהסיבות הבאות: א. חלה התיישנות על הקנס, שכן על העירייה היתה מוטלת החובה לגבות את הקנס בתוך 3 שנים, ולאחר 3 שנים, הקנס מתיישן, והעירייה לא יכולה לגבותו. ב. למרות שהעירייה טוענת כי נשלחה הודעה בדבר הקנס לתובעת, טוענת התובעת כי עיריית בת ים לא הצליחה להראות לה אישור רשמי על מסירת דואר כזה. ג. לעניין גובה הקנס טוענת התובעת כי על קנס בסך 70 ₪ התווספו 420 ₪ קרן והצמדה וכן 1,016 ₪ שכ"ט והוצאות, כך שבסופו של יום הסכום הכולל הגיע לכדי 1,436 ₪, ולטענת התובעת אין לחיוב הוצאות גבייה אלו, שום עיגון חוקתי. 2. העיריה טענה טענות שונות לדחיית התביעה, בין היתר טענה כי נשלחו לתובעת מספר הודעות בנוגע לקנס, אולם התובעת בחרה להתעלם מהן. העירייה אף הציגה כתמיכה לטענותיה אלו, בין היתר את המסמכים הבאים: א. רשימת דברי דואר רשומים שנשלחו מטעם העירייה, עליו מוטבעת החותמת 25.12.96(נספח ב' לכתב ההגנה). ב. דו"ח "היסטורית מצבים" ביחס לקנס של התובעת בעיריית בת ים (נספח ג' לכתב ההגנה). 3. התובעת במהלך הדיון ציינה כי גם אם בוצעה העבירה הנטענת, "אם תוך 90 יום הקנס לא משולם העירייה צריכה לגבות את הסכום תוך 3 שנים מיום זה", ומאחר והעירייה שלחה אליה את הגובים מטעמה רק לאחר 5 שנים, "בלי שום אזהרה מוקדמת" לטענתה, חלה התיישנות על הקנס. 4. אכן, עבירות חניה מסוג דנן, הינן עבירות "ברירת משפט" כהגדרתן בסעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982(להלן- החסד"פ). בעבירות מסוג זה, על פי סעיף 229 לחסד"פ, על מקבל הקנס לשלמו תוך 90 יום מקבלת הקנס, אלא אם בוחר הוא להשפט בגין הקנס, ועליו להודיע על רצונו זה תוך 90 ימים. על פי סעיף 229(ב) לחסד"פ משלא שילם בתום 90 הימים את הקנס, ומשלא הודיע על רצונו להשפט, מוטלת חובה על מקבל הקנס לשלם את הקנס ללא קיום הליך נוסף. 5. בדו"ח "הסטורית מצבים" (נספח ג' לכתב ההגנה) (להלן- הדו"ח) ישנה רשימת ההודעות בגין הקנס האמור שנשלחו לתובעת ע"י העירייה, וכן תאריכיהם. הודעות אלו נשלחו לתובעת בדואר רשום, ולכתובת של התובעת שמופיעה במסמך שכותרתו "רשימת דברי דואר רשומים" (נספח ב' לכתב ההגנה) (להלן- נספח ב'), כתובת התואמת את כתובתה של התובעת כפי שהצהירה עליו בכתב תביעתה בבית משפט זה. על פי הדו"ח ניתן לקבוע כי העירייה שלחה לתובעת הודעות שונות בגין הקנס בתאריכים הבאים: א. הודעה ראשונה נשלחה לתובעת ב- 22.12.1996. על פי הדו"ח הודעה זו מטעם העירייה שנשלחה בדואר רשום, חזרה לעירייה על ידי הדואר כ"לא נדרש". ב. הודעה שניה נשלחה לתובעת ביום 20.12.99, על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה). (להלן- "הפקודה"). ג. הודעה שלישית נשלחה לתובעת ביום 18.9.00. ד. ביום 14.2.01 שלח עורך הדין מטעם העירייה מכתב בדואר רשום בצירוף אישור מסירה, על פי סעיף 5 לפקודה, בו הוא מתריע בפני התובעת כי עליה לשלם את החוב. ה. ביום 24.4.01 נשלח מטעם העירייה גובה מס לבצע עיקולים בכתובת התובעת, על פי סעיף 12 לפקודה. גובה המס השאיר הודעה על דלת ביתה של התובעת. ו. ביום 30.7.01 הגיע גובה מס לבצע הוצאת מעוקלים מביתה של התובעת, ובאותו מעמד נתקבל שיק מהתובעת על סך 1,436 ש"ח, על מנת שיוחזרו לה את המטלטלין המעוקלים. 6. התובעת טוענת כי אותו דואר רשום שנשלח אליה ע"י העירייה לא התקבל על ידה, וכי העירייה לא הצליחה להראות לה כל אישור רשמי על מסירת דואר כזה. מכח תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד- 1974 (להלן- תקנות סדר הדין הפלילי), המצאה תחשב כהמצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אלא אם הוכיח מקבל ההודעה שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן. אולם, מרגע ששלחה העירייה את אותן הודעות בדבר הקנס בדואר רשום, לכתובתה הנכונה של התובעת, נראה כי קמה החזקה שבסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, ואין העירייה היא זו אשר צריכה להוכיח כי אכן נשלחו אותן הודעות בדואר רשום אל התובעת, אלא חזקה היא שאותן הודעות הגיעו אל התובעת ונמסרו כהלכה כל עוד לא הוכיחה התובעת אחרת ( ראה: רע"פ 2307/98 קריב אהוד נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 699, וכן, ע"א 3613/97 דליה אזוב נ' עיריית ירושלים, תק-על 2002(1), 102). אומנם לכאורה, במקרה דנן קיים אישור כי דבר הדואר לא נדרש, אולם האמור כתוצאה מהמנעות התובעת מלקבלו. מכל מקום, הפעולה ננקטה ע"י העיריה ביחס לאמור להלן. 7. באשר לטענת התובעת להתיישנות הקנס. התובעת טוענת כי לאחר 90 יום מיום קבלת הקנס, מתחיל מירוץ ההתיישנות של 3 שנים, ומרגע שהעירייה לא גבתה את הקנס בתוך 3 שנים אלו, מתיישן הקנס, ועל כן לא היתה לעירייה סמכות לגביית הקנס לאחר שהתיישן. במילים אחרות טוענת התובעת כי אם בוצעה העבירה בשנת 96', היה על העירייה עד שנת 99' לגבות את הקנס. סעיף 10 לחסד"פ קובע כי משום שעבירת חניה הינה עבירה מסוג חטא, תקופת ההתיישנות לגבי עבירה זו הינה 3 שנים. אולם, בבג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל אביב, פ"ד נב(2), 542, קבע כב' השופט מצא כי "הצגת דרישה לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982. נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחילה מראשיתו". לשון אחר, מרגע ששלחה העירייה לתובעת הודעות שונות בדבר תשלום הקנס, מהוות הודעות אלו משום פעולות שנקטה העירייה לתשלום הקנס, וכל הודעה כזו שנשלחה ע"י העירייה, מתחילה את ספירת שלוש שנות ההיתיישנות מחדש. עוד נאמר בפרשת סצ'י לעיל ע"י כב' השופטת דורנר: "...נשלחו לעותר הודעות חוזרות על דרישה לתשלום קנס המהוות פעולה של תחילת ביצוע עונש המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות. כל עוד נשלחות הודעות מדי פרקי זמן הקצרים משלוש שנים, העונשים של עבירת חניה אינם מתיישנים. אין, איפוא, במסקנה בדבר התיישנות העונש שנגזר על חניה כעבור שלוש שנים, כדי ללמד כי עונשים של עבירות חניה יימחלו מניה וביה כעבור שלוש שנים". במקרה שלנו, ע"פ הדו"ח, וכמפורט לעיל, שלחה העירייה הודעות בדבר תשלום הקנס בפרקי זמן הקצרים מ- 3 שנים, ועל כן אין מקום לטענת התובעת כאילו התיישן הקנס, ולעירייה היתה את הסמכות לגבות את הקנס. 8. התובעת טוענת בנוסף כי לא היה זה חוקי מצד העירייה לחייבה מעבר לסכום הקנס המקורי (70 ש"ח) בכל אותן הוצאות גבייה, סכום אשר הגיעה לכדי 1,016 ש"ח נוספים. סעיף 229(ב) לחסד"פ קובע כי אי תשלום הקנס יגרור הכפלת הקנס, כן "תיווסף על כפל הקנס תוספת פיגור..." -לשון הסעיף. כמו כן, קיימות הוראות חוק נוספות בעניין זה כגון תקנה 11 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התש"ו- 1996, וסעיף 4(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה- 1995 , אשר קובעים כי החייב ישא בכל ההוצאות הכרוכות בדרישת התשלום וגבייתו, וכן בגין הליכים משפטיים אשר ננקטו לשם ביצוע הגביה. 9. מרגע שבחרה התובעת להתעלם מהודעות העירייה, ושבעקבות כך תפח הקנס בגין אותה עבירת חניה מ- 70ש"ח לכדי 1,436 ש"ח בגין כל אותם חיובים נלוויים, אין התובעת יכולה להלין אלא על עצמה. מרגע שניסתה התובעת לסכל את מימושו של עונש שהוטל עליה, בכך שלא "דרשה" את אותו דואר רשום שנשלח אליה ע"י העירייה, ומרגע שבחרה להתעלם ביודעין מחובתה לשלם את הקנס, אין היא זכאית ליהנות מהתיישנות העונש, ולטעון כי חובת תשלום הקנס מתיישנת מרגע שלא גבתה אותו העירייה בתום 3 שנים. שליחת הודעות לתשלום הקנס ע"י העירייה הינה בגדר פעולה שנקטה העירייה למימוש החוב, ומרגע שהתובעת התעלמה מדרישות והודעות אלו, ובעצם פעולות אלו היה משום נסיון להציב מכשולים לעירייה למימוש הקנס, אין התובעת יכולה כעת לטעון כי התיישן הקנס וכי העירייה לא פעלה כדין. 10. נוכח האמור, לא נדרשתי לשאלה בדבר סמכות ביהמ"ש להידרש לתובענה, לרבות לאור תשלום הקנס בסופו של יום. 11. לאור כל האמור, התביעה נדחית. התובעת תשלם לעירייה סך של 500 ש"ח הוצאות. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. קנסעיקולחניה