ביטול פסק דין פלילי בהיעדר הגנה

פסק דין המערער מערער על החלטתו של בימ"ש השלום לתעבורה שלא לבטל פסק-דין שניתן בהעדרו. זו לו למבקש פעם שניה שהוא מבקש ביטולו של פסק-דין שניתן בהעדרו. בפעם הראשונה נעתר ביהמ"ש קמא לבקשתו ובפעם השניה דחה, כאמור, את הבקשה. בפעם השניה לא התייצב המערער למשפטו שכן לדברי בא כוחו: "אי הופעתו בפני ביהמ"ש קמא נבעה אך ורק מסידורי עבודה דחופים שהינם מקור פרנסתו היחידי של המערער והוא מעולם לא זלזל בהוראות ו/או בהחלטות בימ"ש". לטענת המערער יש לו באמתחתו טיעונים שיביאו לזיכויו, אם אכן ינתן לו יומו בביהמ"ש. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982, קובע כי: "(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק-הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע." הדרך שיש לילך בה, בבוא ביהמ"ש לדון בבקשה לביטול דיון, נדונה בפני הנשיא מ. שמגר בע"פ 418/85 רוקינשטיין נ' מ"י. קביעתו של הנשיא בוטאה כהאי לישנא: "זכותו של הנאשם ליומו בבית המשפט שרירה וקיימת, אך איני סבור כי קופחה במקרה דנן, מאחר שהיא אינה זכות אבסולוטית, ויכול שהתנהגותו של הנאשם תותיר את בית המשפט ללא ברירה ויצטרכו לדון בעניינו גם בהיעדרו, והמחוקק אף צפה מערכת נסיבות כאמור מראש. במה דברים אמורים: זכותו של הנאשם היא, כי יוזמן כדין וכי תינתן לו האפשרות להיות נוכח במשפט, במועד שנקבע, אם יבחר בכך. כידוע, יש לא מעטים מבין הנאשמים בעבירות תנועה, אשר בוחרים מעיקרא שלא להתייצב בשל טעמים שונים, ואף זאת זכותם, אם הם מקיימים את התנאים שנקבעו בקשר לכך בחיקוקים הרלוואנטיים; מכאן גם התפתחה השיטה של ברירת המשפט הנוהגת עתה ואשר בנויה כל כולה על קיום הדיון שלא בנוכחות הנאשם, אלא אם זה האחרון בוחר בכך מפורשות. משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך ההזדמנות הנאותה שיהיה לו, כדברי הסניגור המלומד, יומו בבית המשפט. אם שכח את מועד המשפט, אין לו אלא להלין על עצמו. השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות, וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת, הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך, כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרא, וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך, שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט עומס נוסף, שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף העניין. מי ששכח יישא בתוצאות שיכחתו, ולא הציבור בכלל ובתי המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת הלב אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לעניין ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו" (שם, פ"ד ל"ט(3) 279, בעמ' 280). לכאורה יפים הדברים שנאמרו שם, מקל וחומר לענייננו, שכן בע"פ 418/85 הנ"ל מדובר היה ברשלנותו של המערער, שהביאה לאי התייצבותו ואילו במקרה שבפנינו מדובר באי התייצבות מכוונת וכמובן בלתי מוצדקת. יתר על כן, זו לו למערער אי התייצבות שניה לאחר שזומן כדין. דע עקא, שסעיף 130(ח) לחסד"פ מחייבני לבדוק גם אם ביטול פסק-הדין: "דרוש כדי למנוע עיוות דין", ויתכן שפסק-הדין דלעיל של כב' הנשיא שמגר עסק רק ברישא לעילת הביטול, דהיינו בשאלה האם היתה: "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו" של הנאשם. כך או כך, ברור כי הגדרת "עיוות הדין" בסעיף 130(ח) הנ"ל אינה כוללת בחובה מקרים בהם ניהול משפט הוכחות כשלעצמו, עשוי להביא לזיכויו של המערער. סעיף 240(א)(2) לחסד"פ, החל על המקרה שבפנינו, קובע כי: "(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;" בעבירות קלות המנויות בסעיף דלעיל, מצא המחוקק לנכון לאפשר הרשעה, ללא קיום משפט הוכחות, בקובעו כי יראו את הנאשם: "כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום". בכך ראה המחוקק דרך להתגבר על תופעה של אי התייצבות לדיונים, בפרט אלו המתקיימים בגין עבירות תעבורה. יכול שעמדה לנגד עיני המחוקק גם החזקה העובדתית כי מי שזומן כדין ואינו מתייצב למשפטו, אין זאת כי אין לו מה לטעון להגנתו. לאור רציונאל זה, אין זה סביר להניח כי בכל מקרה שבו תיטען טענה, כי למערער הגנה טובה לגופו של ענין, תינתן לו, תוך שימוש בטענה של "עיוות הדין", הזכות לגרום לביטולו של פסק-הדין המרשיע. פרשנות כזו משמעותה כי אף שהמחוקק ראה נאשם כזה כמודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, מאפשר לו בימ"ש, באמצעות דיון מקיף בראיות, לחזור בו למעשה מהודאתו. פרשנות כזו היתה מסכלת את מטרת המחוקק, שכן משמעותה היא כי כל מי שאפשר שיש לו הגנה טובה, יכול שלא להופיע לישיבות ביהמ"ש ומאוחר יותר, לאחר הרשעתו, יוכל לגרום לביטולו של פסה"ד המרשיע. שונה המצב, במקרים בהם על פניו נראה כי לנאשם הגנה טובה. למשל כשכתב האישום אינו מגלה עבירה או כשמדו"ח השוטר עולה כי הנאשם לא עבר כל עבירה. במקרים כאלו, אפשר שתתקבל טענת "עיוות הדין" שתביא לביטול ההרשעה ולקיומו של הדיון מחדש. לא זה המקרה שבפנינו. המדובר בתאונת דרכים ובמסקנות השנויות במחלוקת. אין זה מן הדין, איפוא, שהערכאה השיפוטית הדנה בבקשת ביטול, לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ, תדון בראיות לעומקן ותקיים מעין "משפט מקדים" לצורך החלטה בשאלה האם לקיים המשפט לגופו. "משפט מקדים" שכזה פירושו סיכול מוחלט של כוונת המחוקק כמוסבר לעיל. לאור האמור לעיל אני דוחה הערעור. משפט פליליביטול פסק דין