פסק דין המערער הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירה לפי סעיף 97(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: תק"ת) ונגזר עליו עונש קנס בסך 300 ש"ח או שני ימי מאסר. ערעורו של המערער מופנה כנגד הכרעת-הדין. אין חולק כי ב29.12.02, בשעה 07.12, נהג הנאשם את רכבו בדרך שאינה עירונית, כאשר פנסי החזית ופנסיו האחוריים של הרכב אינם מאירים. לכאורה מתבקשת בנסיבות העניין הרשעתו של המערער שכן תקנה 97(ג) הנ"ל קובעת כהאי לישנא: "לא ינהג אדם... ברכב מנועי, למעט אופנוע, בדרך שאינה דרך עירונית בתקופה שמיום 1 בנובמבר ועד 31 במרס בכל שנה, אלא כשמאירים בו פנסי החזית והפנסים האחוריים". ואכן הערכאה הראשונה ראתה בעצם הודאת הנאשם בעובדות דלעיל תשתית משפטית מספקת להרשעתו כעולה מהתקנה. דא עקא שהמערער טוען בפני להגנת זוטי הדברים. תשתית עובדתית, ובמידה מסויימת גם משפטית, לטיעון זה הונחה אף בבימ"ש קמא. אליבא דטיעונו של המערער בבימ"ש השלום: "היה יום בהיר לחלוטין. הראות היתה 10". עוד גרס המערער בערכאה הראשונה כי: "אני חושב שהשוטר תפקידו להפעיל שיקול דעת... כיוון שלא היתה פגיעה בזכות לנסוע בבטיחות מלאה ברכב אחר". הגנת זוטי הדברים הגנת זוטי הדברים מבוססת כידוע על סעיף 34 יז לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן: חוק העונשין) המנוסח בזו הלשון: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". ההגנה הנדונה, הידועה גם בשמה הלטיני: “De Minimis”, מבוססת על אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי לפיו אין עבירה ללא מידה מינימאלית של סכנה לציבור. אפשר שמעשה מסויים יפול בגדרם של יסודות העבירה כהגדרתם בחיקוק, אך בשל העדר מידה מינימאלית נדרשת של אנטי חברתיות, לא יהא זה מן הראוי להטיל בגינו אחריות פלילית. לביהמ"ש הוענקה הסמכות, שייתכן שהיתה נתונה בידיו עוד לפני תיקון מספר 39 לחוק העונשין (ראו ע"פ 839/78 מ"י נ' אבני, פ"ד ל"ג(3) 821 בעמ' 832), למתוח את קו הגבול בין האיסור הפלילי לבין מה שאינו מגיע כדי פליליות. סעיף 34 יז מפנה את הפרשן לקריטריונים שלאורם ילך בבואו לקבוע האם יש להחיל במקרה הנדון את הגנת זוטי הדברים. על הפרשן לשקול את טיב המעשה, את נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי. נראה שמארבעת הקריטריונים המוזכרים בסעיף עשוי דווקא המבחן הרביעי: "האינטרס הציבורי" לעורר מחלוקת באשר לישומו. המדובר במבחן גמיש שיש להחילו גם: "בהתאם לשכיחות המצטברת של התופעה, במישור לוקאלי או כללי, העשויה להפוך כמויות לאיכויות, בשני הכיוונים". ראו ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, (תשמ"ז, כרך ב') עמ' 618. בבוא ביהמ"ש להחליט החלטותיו בנושא הנדון ראוי להתייחס לכל מקרה לגופו, בהתאם למבחנים שפורטו בסעיף 34 יז הנ"ל. יחד עם זאת, נראה כי ככל שהעבירה המוגדרת בחיקוק היא יותר קלה, בפרט כשמדובר בעבירות שהינן "רע שבאיסור" mala prohibita, כך תצטמצם יותר ויותר הגנת זוטי הדברים שאם לא כן עלולה ההגנה לרוקן את העבירות הקלות מתוכנן ולעשות את כוונת המחוקק פלסתר. לעניין זה יפים דבריו של פרופ' ש"ז פלר: "ראוי לציין כי כלליות הנוסח של הכלל de minimis, אין בה כדי להצביע על כך שהוא גם ישים לגבי כל סוג של עבירה. אין כל טעם לקבוע הבחנות, הגבלות או מגבלות, אפריוריות, מבחינה זו, כי קשה לחזות מראש אלו הפתעות עשויים החיים והמציאות לספק. מוטב שבית משפט יקבע, בכל מקרה בנפרד, ולגבי כל סוג של עבירה בנפרד, לפי הקריטריונים האמורים, אם יש בו המשקל הסגולי מבחינת החומרה והאנטי-חברתיות, כדי להיכלל במניין הזוטות. דירוג סוגי העבירות הספיצפיות לפי חומרתם, עשוי להשליך על היקף הישום של הכלל de minimis, צריך להיזהר שלא לרוקן עקב כך את העבירות הקלות דווקא מתוכנן הענייני; הרי המחוקק, בהטלת איסור פלילי עליהן, היה מודע למידת חומרתן, ובכל זאת, מצא אותן ראויות לענישה" (שם בעמ' 618). הגנת זוטי הדברים בעבירות התעבורה בשוותי לנגד עיני את הדברים הכלליים דלעיל, שנסקרו בקליפת אגוז, שומה עלי לישמם לעניין עבירות התעבורה. אין דברי אמורים למצות נושא זה, שכן כאמור יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. יחד עם זאת, ראוי שיאמרו הדברים הבאים: א. אף שחלק מעבירות התנועה הינן עבירות הנחשבות לקלות ובעיני רבים אין הן נחשבות לעבירות פליליות מובהקות, אין מניעה עקרונית להחיל לגביהן את הגנת זוטי הדברים. הכל כמובן בהתאם לנסיבות של כל מקרה. טול, לדוגמא מקרה שבו נלכד, נהג הנוסע במהירות של 93 קמ"ש במקום 90 קמ"ש המותרת באותו מקום. בהעדר נסיבות מיוחדות נראה כי יוכל להנות מחסותה של הגנת זוטי הדברים אף שפורמאלית "עבר" את העבירה כהגדרתה בחיקוק. יש הסוברים כי לנוכח המתרחש בכבישי הארץ אין, ככל הנראה לישם את ההגנה הנדונה לגבי עבירות תנועה (ראו פסק-דינו של חברי, כב' השופט עודד מודריק, בע"פ 553/98 (ת"א) מ"י נ' יוסף וייס, דינים מחוזי, כרך לב(5) 949). כאמור לעיל, אני חולק על עמדה זו והדוגמא לעיל המדגימה עמדתי, היא הנותנת שההגנה אכן חלה בנסיבות מסויימות. כפי שיוסבר להלן הגנה זו תיושם בנסיבות מיוחדות המתחשבות באופיין של עבירות התנועה. ב. כמוסבר לעיל, קיים קושי אינהרנטי להחיל את הגנת זוטי הדברים בעבירות תעבורה המכונות קלות. קביעתן של עבירות אלו בחיקוק משמעה כי המחוקק ראה חשיבות בישומן ואכיפתן. החלתה של ההגנה בנסיבות שאינן מאד מיוחדות, עלולה כאמור, לעשות פלסתר את כוונת המחוקק ולפגוע בהסדרת התנועה בדרכים. על ביהמ"ש לשוות איפוא לנגד עיניו קושי מיוחד זה. ג. בבוא ביהמ"ש לשקול את אינטרס הציבור, במקרה הקונקרטי, עליו ליתן דעתו גם לשאלת נפיצותה של העבירה. ככל שהעבירה יותר נפוצה, ככל שציבור הנהגים מזלזל יותר בישומה, כך ימעיט ביהמ"ש בהחלתה של ההגנה במקרה שבפניו. אינטרס הציבור מחייב כיבודו של חיקוק. זילזול ציבור הנהגים בהוראה מסויימת, אינו ראוי להתייחסות השוללת פליליות. נהפוך הוא! ד. במסגרת שקילת אינטרס הציבור חייב ביהמ"ש ליתן משקל לקטל בכבישי ארצנו. תרבות הנהיגה הקלוקלת הנהוגה במקומותינו, מחייבת אכיפה נמרצה שמשמעותה התייחסות קפדנית לכל עבירה שיש בה סיכון פוטנציאלי, אף אם לא נגרמו בגינה תוצאות כלשהן. מן הכלל אל הפרט המטרה התחיקתית העומדת בבסיסה של תקנה 97(ג) הנה בטיחותית. מן המפורסמות הוא שבתקופת החורף קודרים, פעמים הרבה, פני השמיים וכבישי ארצנו רטובים וחלקלקים בעת ירידת הגשם ולאחריו. בנסיבות אלו מתחייבת נהיגה זהירה יותר, שאחד ממאפייניה הוא הדלקת אורות הרכב, כמעין תמרור אזהרה בולט ונייד, הנראה למרחוק, אף במצב ראות טובה, והן כשהראות אינה בהירה. מחוקק המשנה בחר שלא ליתן שיקול דעת לנהג, מתי להדליק האורות, שכן תנאי ראות עלולים להתפרש סובייקטיבית ומצב מזג האויר בחורף עלול להשתנות תוך זמן קצר. לנגד עיני מתקין התקנות עמדה גם הידיעה שהדלקת אורות נחוצה גם בגין סיכוני הכביש החלקלק על מנת לגרום למודעות יתר לסכונים של הנוהגים בתקופת החורף. הפרה מוחלטת של הוראה שעניינה בטיחות בדרכים, מחייבת ככלל התייחסות קפדנית של מערכת האכיפה. שונה המצב כאשר ההפרה היא בשולי ההוראה (כגון בעת נסיעה במהירות של 93 קמ"ש בדרך שאינה עירונית או כאשר נהג מכבה אורותיו, בתקופת החורף, למספר שניות). אינטרס הציבור מחייב כאמור אכיפה נמרצת של הוראה כזו, אף אם, ואולי בפרט אם, בעיני הנהג המצוי נחשבת העבירה לקלה. כשם שנהג שאינו מציית להוראות תמרור "עצור", כשבאותה עת אין כלל כלי רכב בכביש החוצה, לא יהנה מהגנת זוטי הדברים, כך לא ניתן יהא להחיל הגנה זו במקרה של נהג המפר כליל את ההוראה המחייבת הדלקת האורות ברכבו. אסור שבמקרה כזה יהא לנהג שיקול דעת להפר את הדין. לענין זה יפים, מקל וחומר, דבריה של כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן ברע"פ 1555/00 גיל בן שלמה נ' מ"י, תק-על 2000(1), 219: "לגופו של עניין, אעיר למעלה מן הדרוש, כי כאשר מסומנים סימני דרך כחוק, על נהג לציית להם גם אם אין הם עולים בקנה אחד עם שיקול דעתו. האינטרס הציבורי מחייב שלא להשאיר בידי נהגים שיקול דעת במקום בו נקבעו סימנים ותמרורים מחייבים כחוק". קל וחומר אמרתי, שכן התקנה שהפרתה נדונה ברע"פ 1555/00, עניינה בהסדרת התנועה ולא בבטיחות. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שנסיבות ארוע כשלנו ראוי שישפיעו על גזר הדין אך לא על הכרעתו. במילים אחרות הגנת זוטי הדברים אינה ישימה במקרה זה. בערעורו ציטט המערער עוד מספר סעיפי חוק מחוק העונשין, שאינם רלוונטיים לענייננו. סתם ולא פירש, ובערעור בפני אף רמז כי אין הוא חוזר עליהם. לפיכך אסתפק בקביעה כי אני דוחה טיעוניו, אם אכן היו כאלו, שעומדת לו הגנה על פי סעיפים 34 יט ו34- כב לחוק העונשין. הערעור נדחה. מאסרקנסרכב