מספרי רישוי מזויפים - מצלמה משטרתית

החלטה ‎1. זוהי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה בנתניה, יוחסה למבקש, מר בני רגב, עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, בניגוד לתקנה ‎54 לתקנות התעבורה תשכ"א-‎1961. בכתב האישום נטען, כי בתאריך ‎2.11.98, בשעה ‎13:25, נהג המבקש ברכב מספר ‎38-451-07, בכביש מספר ‎4 לכיוון צמהירות של ‎124 קמ"ש, אף שהמהירות המותרת שם היא ‎90 קמ"ש. הראיה העיקרית להוכחתו של אישום זה היה צילום שבוצע על ידי מצלמה משטרתית. בדיון אשר התקיים בעניינו בבית המשפט לתעבורה, כפר המערער בעובדותיו של כתב האישום. הוא אישר כי הוא בעל רכב הנושא מספר זיהוי זהה למספר הרישוי המצוין בכתב האישום, אך לטענתו הרכב המופיע בצילום אינו רכבו, אלא רכב אחר אליו הוצמדו מספרי רישוי מזויפים. המבקש הוסיף וטען, כי בשעת ביצוע העבירה שהה בבית-מלון כלשהו בזיכרון יעקב, ומכל מקום בדרכו מירושלים הוא אינו נוהג לנסוע בכביש זה, אלא בכביש החוף. בית המשפט לתעבורה, לאחר ששמע את ראיות הצדדים דחה את גרסת המבקש, ובעקבות כך הרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו, וגזר קנס בסך ‎750 ¤. בית המשפט קבע, כי אפשר שהמבקש אשר קיבל את הדו"ח לאחר כשלושה חודשים, לא זכר בוודאות שלא נסע בכביש מס' ‎4. מכל מקום, הוסיף בית המשפואמר, לא הצליח המערער לסתור את החזקה שבעובדה כי מדובר ברכבו, הואיל והרכב שצולם, לא זו בלבד שהוא נושא מספר רישוי זהה, אלא שסוג הרכב וצבעו זהים לרכבו של המבקש. בית המשפט קבע עוד, כי העד מטעם המבקש אשר מסר כי היה בחברתו בזיכרון יעקב בשעת ביצוע העבירה, אינו יכול לדייק, הואיל והוא העיד על אירוע אשר התרחש לפני זמן ניכר, וסביר להניח כי הושפע מגרסת המבקש אשר ביקשו להעיד מטעמו כיומיים עובר למתן עדותו. ובלשון בית המשפט בעמודים ‎3-4 להכרעת הדין: "א. נקודת המוצא הבסיסית של המחוקק שלכל רכב לוחית רישוי ייחודית לו ובמידה ונעברת עבירה ברכב רואים את בעליו, או המחזיק בו, כמי שנהג ברכב אלא אם יוכיח מי נהג או שהרכב נלקח שלא ברשותו וזה לא המקרה שבפני. ב. נהפוך הוא, במקרה זה מדובר בנאשם שמרכז עיסוקיו בירושלים אולם דווקא ביום המסוים הזה היה עליו להיות במלון "עדן אין" בזיכרון בשעה ‎14:00.ג. כביש ‎4, גם אם הנאשם טוען שהוא אינו נוהג לעשות בו שימוש בדרכו צפונה, הינו אחד משני הצירים המרכזיים, המובילים מירושלים לזיכרון.ד. השעה בה צולם הרכב נוסע במהירות תואמת מבחינת זמן ההגעה לשעה שנקבעה למתן ההרצאה. אפילו היה נוהג במהירות המותרת היה מגיע, עפ"י מדידה שערך, כעבור ‎25 דקות, קרי בשעה ‎13:50 במועד להרצאה, על אחת כמה וכמה כשנקלט במהירות ‎124 קמ"ה. העובדה שעד היום זה הדו"ח היחיד שקיבל לגביו טוען שאין המדובר ברכבו אף היא מלמדת שלא קיים רכב נוסף זהה הנושא לוחיות רישוי מזייפות. ... י"א. הנאשם קיבל את הדו"ח שלושה חודשים לאחר האירוע וככל הנראה התקשה לשחזר במדויק את המהלך אותו היום ואולם הצילום מוכיח, מעל לכל ספק סביר, כי נסע בכביש ‎4 במהירות, יתכן מתוך חשש שלא יגיע להרצאה בזמן או מתוך רצון לסעוד בטרם ההרצאה". ‎2. המבקש, אשר לא השלים עם הרשעתו, הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, אך ערעור זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאחר שנמצא כי הראיות אותן הציגה המאשימה, די בהן לבסס הרשעה. בעקבות כך הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לרשות ערעור, אשר נדחתה עלידי כבוד השופט א' ריבלין. בהתייחסו לטענותיו של המבקש אמר בית המשפט: "טענות אלה הן כולן טענות המופנות כנגד קביעות עובדתיות שקבע בית המשפט לתעבורה, וכנגד המהימנות שייחס בית המשפט לעדויות השונות. בית המשפט שלערעור אינו מתערב בקביעות שכאלה, וממילא אין זה ראוי שהן תידונה בערכאה נוספת. טענות המבקש אינן מעוררות עילה המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. בנסיבות אלה אין מנוס מאשר לדחות את הבקשה". בעקבות החלטה זו הגיש המבקש לבית משפט זה מכתב שכותרתו "תגובת המבקש על החלטת כב' ביהמ"ש העליון", ובו עתר לשוב ולשקול את עניינו. אך כב' השופט ריבלין לא שינה מעמדתו, ובלשונו: "לא מצאתי מקום להתיר ערעור בגלגול שלישי, בשל שלא ניתן להצביע על פגם בקביעות העובדתיות - שדרכן של ערכאות ערעור שלא להתערב בהן, אלא במקרים חריגים. החלטה זו היא סופית, ובהעדר טעות, כמשמעותה בסעיף ‎81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-‎1984, אין מקום ולא נן, לשנותה". הבקשה למשפט חוזר ‎3. כאמור, המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר, ואת בקשתו הוא סומך על הטענה לפיה הוא לא ביצע את עבירת התעבורה שיוחסה לו. לעניין זה הוא חזר והדגיש, כי בשעה שצולם הרכב אשר נסע במהירות אסורה בכביש מספר ‎4, הוא, המבקש, שהה הרחק משם בעקבות הזמנתו להרצות בפני מספר ול של מפקחי בנייה. אחד מאלה, מר גנאדי אליאסוב, אף נקרא להעיד על כך בבית המשפט לתעבורה, ועל כן סבור המבקש כי לא היתה עילה לדחות את גרסתו, ובוודאי שלא להעדיף על פניה הנחות שונות שלא הוכח כי התקיימו בפועל. המבקש הוסיף וטען, כי אפשר שייצוגו במהלך הערעור בפני בית המשפט המחוזי היה כושל, והוא מלין על כך שכאשר ביקש להשלים את החסר בטיעון מפיו, בית המשפט מנע זאת ממנו. כתוצאה מכל אלה, כך סבור המבקש, נגרם לו עיוות דין, וזו למעשה העילה המרכזית עליה הוא מבסס את בקשתו. עמדת היועץ המשפטי לממשלה ‎4. היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב) סבור, כי לא הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר. להשקפתו, אין חדש בטענות המבקש, הואיל ומרביתן נטענו בעבר ונדחו על ידי הערכאות המוסמכות. המשיב הדגיש בחוות דעתו, כי נטל הוכחתה של הטענה לפיה המכונית אשר צולמה אינה מכוניתו, רוץ לפתחו של המבקש, ושתי ערכאות שדנו בעניין פסקו כי הוא לא הצליח להרים נטל זה. דיון ‎5. לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתגובת המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף ‎31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-‎1984 (להלן: "החוק") אשר קוב (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: (‎1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (‎2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (‎3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה. (‎4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. כבר נפסק לא אחת, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת, והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראו מ"ח ‎7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י נג(‎1) 529; מ"ח ‎7557, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל, פד"י נג(‎1), 433; מ"ח ‎3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י נו(‎3), 354). הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. מכאן, שבדונו בבקשה למשפט חו אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף ‎31(א) לחוק בתי המשפ, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח ‎6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת שראל, פ"ד נא(‎4), 241). ‎6. בבקשה שבפני לא מתקיימת אף אחת מן העילות המנויות בחוק לקיומו של משפט חוזר. היא אינה נסמכת על ראיות או עובדות חדשות שהיו עשויות להשפיע על תוצאתו של ההליך הפלילי; היא אינה מצביעה על כשל בייצוג, הואיל והמבקש בחר להתייצב בערכאה הדיונית בגפו, ומתוך עיון בפרטוקול הדיון עולה כי הוא טען שם בכישרון לא מבוטל. ולבסוף, היא אין בה דבר אשר יש בו כדי להצביע על כשל בייצוג. מכאן המסקנה, שבאמתלא לקיומו של משפט חוזר, עותר המבקש למעשה לבחון את עניינו על ידי ערכאת ערעור נוספת, ולא לכך נועד ההליך הקבוע בסעיף ‎31(א) לחלוק בת המשפט, הואיל וכבר נפסק כי משפט חוזר אינו ערעור נוסף (ראו מ"ח ‎6731/96 הנ"ל בעמ' ‎250), ועמידתו של בעל דין על טענות שהועלו ונדחו כבר בערכאות אינה מקנה לו עילה לקיומו של משפט חוזר (ראו מ"ח ‎8925/00 סולטאן ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על ‎2000(4), הבקשה נדחית. משטרהמספר רישוי / מספר שלדהזיוף