פסק דין השופט א' א' לוי: 1. זוהי הכרעה בשני ערעורים בהם קיימנו דיון מאוחד, לאחר שעלתה בהם שאלה זהה - אמינותו של מכשיר מדידה לייזר מסוג "MARKSMAN LTI 20-20" (להלן -"הממל"ז"), המשמש את משטרת ישראל למדידת מהירות נסיעתם של כלי רכב. הממל"ז מבוסס על לייזר מוליך-למחצה הנקרא לייזר-דיודות (ראו חוות הדעת ת/23 שהוגשה לבית המשפט לתעבורה ברמלה). הוא פועל על פי העיקרון של הגברת קרינה מאולצת, כאשר ההגברה נעשית בתוך חומר פעיל המורכב בין שתי מראות מקבילות, אחת מהן חצי עבירה. מבנה זה נקרא מתנד אופטי. אנרגיה חיצונית מעלה את החומר הפעיל לרמה אנרגטית גבוהה, ובהמשך נפלטת קרן הלייזר החוצה. לצורך הספקי קרינה גבוהים יותר מייצרים את הדיודות כחבילה של מספר רב של מקורות צפופים ביותר. מבנה זה של מקורות נקרא "בר" (BAR), ואורכו כ- 10-3 מ"מ, כאשר לכל אורכו מפוזרים מספר רב של מקורות של דיודות לייזר זעירות. הממל"ז מבוסס על מקבץ של שלושה "ברים", ולכן לקרינה שלו יש צורה של שלושה פסים. הקרינה מכל הדיודות נפלטת בו זמנית, והשטח הכולל של שלושת הדיודות יחד עם אורך המוקד של אופטיקת המשדר, קובע את גודל זווית הפתיחה (ההתבדרות) של קרן הלייזר. אחד מרכיביו של הממל"ז הוא ערוץ צפייה בו מופיעה לאחר ההפעלה נקודת כיוון אדומה, באמצעותה מכוון המפעיל את המכשיר אל רכב-המטרה. מטבע הדברים, חייב להיות תאום מלא בין קרן הלייזר לנקודת הכיוון, הואיל ורק כך ניתן להבטיח שהקרן תפגע ברכב המטרה ולא בפני הכביש או ברכב אחר. כן כולל המכשיר משדר המייצר פעימות של קרני לייזר עם השהייה מדויקת ביניהם, מקלט, ומערכת עיבוד נתונים. פעולת הממל"ז מתבססת על ההנחה כי מהירות האור באוויר קבועה. לפיכך, שיגור פעימות של קרני לייזר לעבר רכב-המטרה (להלן - "פולסים"), ומדידת זמן מעופם לרכב וחזרתם ממנו, מאפשרים לקבוע את המרחק מהמכשיר אל הרכב על פי הנוסחה מרחק = זמן×מהירות. מדידת המרחק לרכב-המטרה בעקבות שני פולסים בהפרש זמן ידוע, מאפשרת לקבוע את המרחק אותו עבר הרכב, ובעזרת נתון זה ורכיב הזמן ניתן להוסיף ולקבוע את מהירות תנועתו של הרכב. לכאורה, די היה בשני פולסים לצורך קביעת המהירות, אולם עקב החשש מטעויות משגר המכשיר 43 פולסים בפרק זמן של כשליש השנייה, והמהירות אותה מציג המכשיר היא המהירות הממוצעת המתקבלת מכלל המדידות. השימוש בממל"ז כמו השימוש בכל מכשיר אופטי-אלקטרוני אחר, עלול להיות חשוף לטעויות, שחלקן נגרמות בגין פגמים ומגבלות של המכשיר עצמו, ואחרות הנגרמות כתוצאה מהפעלתו באופן שגוי. לפיכך, השימוש במכשיר מותנה בבחינה מדוקדקת וקפדנית של מהימנותו, במיוחד כאשר הכוונה המוצהרת היא לראות בתוצאות המדידה ראייה שדי בה לבדה כדי לבסס את הרשעתו של נהג בפלילים. אך גם בהנחה כי הממל"ז אמין, מחייבות הוראות היצרן לא להסתפק בכך, ויש לשוב ולבדוק אותו בכל פעם מחדש טרם הפעלתו, כאשר הבדיקות כוללות את אלה: בדיקה עצמית של כל מכלולי המכשיר; בדיקת תקינותן של הקריאות המתקבלות על לוח התצוגה; בדיקת קיומו של תיאום אופקי ואנכי בין נקודת ההצבעה האדומה לקרן הלייזר; בדיקת כיול המכשיר שמטרתה לוודא כי טווח המכשיר ותזמונו מדויקים ושהוא מסוגל למדוד מהירות של רכבים נעים. כמו כן צוידו מפעיליו של המכשיר בשלושה כללים חשובים: הראשון, לשמור על קו ראייה נקי מהפרעות בין המכשיר לבין קטע הדרך שעליו יש לפקח, ולדאוג לכך שבטווח הראייה לא יהיו מכשולים פיזיים כמו עצים, עמודי חשמל ובניינים; השני, לדאוג לכך שזווית המדידה בין המכשיר למטרה תהיה מינימאלית; השלישי, לוודא שנקודת ההצבעה האדומה המופיעה בעינית הכיוון, מכוונת לאזור לוחית הזיהוי של הרכב במשך כל זמן המדידה. 2. מאז החלה משטרת ישראל להשתמש בממל"ז לצורכי אכיפה חלפו שנים לא מעטות, במהלכן נשמעו טענות רבות כנגד אמינות המכשיר. נטען, כי השימוש בו חשוף לטעויות אותן הוא יתקשה לאתר ולהתריע מפניהן, וביניהן אלו: קרן הלייזר מתבדרת בסופה, ועל כן ככל שגדל טווח המדידה גובר החשש מפני פגיעת הקרן ברכב אחר ולא בזה הנמדד; פגיעת הקרן בעצמים נייחים או בפני הכביש או גלישת הקרן מחזית הרכב לדופן שלו, כתוצאה מרטט ידו של המפעיל; חשש מפני השפעה של שדות אלקטרומגנטיים הנגרמים בעת הפעלתו של הממל"ז בקרבתם של מכשירים נוספים או עמודי מתח גבוה; והשפעה של מזג אוויר וטמפרטורה על תוצאות המדידה. את כל אלה אמורה לאתר תוכנה אשר זכתה לכינוי "מלכודת השגיאות", המותקנת במעבד הנתונים האלקטרוני של המכשיר. תוכנה זו נועדה לאפשר למכשיר לסנן מבין התוצאות המתקבלות רק את אלו שחושבו בעקבות פגיעת קרני הלייזר ברכב המטרה, ולצורך זה מצוידת התוכנה במנגנונים אשר מודדים את אלה: אם הטווחים הנמדדים בכל שני פולסים עוקבים לא שונים זה מזה ביותר מהסף שנקבע; עוצמת ההחזר של פולס הלייזר; מספרם של הפולסים שנותרו לאחר סינון ההחזרים, ואם הוא לא פחת מ-80% מאלה ששוגרו; הסטייה הממוצעת בין הטווחים הנמדדים; האם נשמר כיוון הטווח כל עת המדידה. המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים עסקו בעיקר ביכולת האיתור של טעויות על ידי תוכנה זו. 3. האישומים וההליכים שהתקיימו עד כה בתאריך 26.8.95 נהג משה עטייה (אחד משני המערערים בע"פ 4682/01 - להלן "עטייה") את רכבו בכביש 4 לכיוון צפון, במהירות של 147 קמ"ש, אף שהמהירות המותרת שם היא 100 קמ"ש בלבד. בתאריך 24.5.96 נהג לוי גבריאל (המערער האחר בע"פ 4682/01 - להלן "לוי") את רכבו בכביש 40, מכנות למסמייה, במהירות של 134 קמ"ש, אף שהמהירות המותרת שם היא 90 קמ"ש. הדיון בשני כתבי אישום אלה התקיים בבית משפט השלום (תעבורה) ברמלה (בפני כבוד השופט ירון לוי), ובמסגרתו העידו שני מומחים, האחד מטעם ההגנה (מר שרגא צור), והאחר מטעם התביעה (ד"ר חיים בזדין). בית המשפט מצא כי לשני עדים אלה השכלה וניסיון בתחום הפיזיקה השימושית ובתחומי הלייזר השונים, ועל כן יש ביכולתם לחוות דעה מקצועית לעניין דרך פעולתו של הממל"ז ואמינות תוצאות המדידה הנקבעות באמצעותו. לאחר שבחן את עדויות המומחים ועמד על אופן פעולתו של הממל"ז, הוסיף בית המשפט וקבע, כי התביעה כשלה בניסיונה להוכיח את אמינותו של המכשיר. בית המשפט ציין כי בפני מומחה התביעה, שהוא נציג היצרן בארץ, לא נחשפה דרך פעולתו של מעבד הנתונים, ובכך נמנעה בחינת אמינותו של המכשיר, ובלשון פסק הדין (עמוד 24): "...לא הובאו בפני בית המשפט ראיות, או נתונים, לגבי דרך עיבוד הנתונים על ידי הממל"ז, באופן שלא ניתן לקיים ביקורת שיפוטית מושכלת על יכולתו של המכשיר, ליישם, באופן מדויק, את העקרונות הפיסיקליים המתוארים, לתוצאת מהירות מדויקת, וממילא לא ניתן לקבוע שניתן להסתמך על ממצאיו, מעל לכל ספק סביר, כנדרש במשפט הפלילי". בעמוד 34 להכרעת הדין הוסיף בית המשפט ואמר: "אין ספק שמומחה התביעה הוא בעל כישורים וניסיון, וכי כוונותיו טובות. אך, בכל הכבוד, עדותו יומרנית, ובמידה מסוימת, אף מדאיגה. למעשה, מומחה התביעה העיד, באופן מפורש, שנתוני מנגנון 'מלכודת השגיאות' - שאף לדבריו חשיבותו קריטית לאמינות הממל"ז (ההדגשה במקור - א' א' לוי) - כלל אינם ידועים לו, וכי הנתונים שמסר לבית המשפט, כנתוניה של 'מלכודת השגיאות', מבוססים על חישוביו שלו בלבד (שאף הם לא הוצגו בפני בית המשפט). מי לידינו כף יתקע, שחישובי מומחה התביעה נכונים? קיים אומנם סיכוי, שתוצאות החישובים, אליהם הגיע מומחה התביעה, מדויקות. ברם, תמהני האם מבקשת התביעה מבית המשפט לסמוך ידו על אמינות מכשיר - שנתוניו הבסיסיים והחשובים ביותר, נותרו בגדר סוד והם עדיין עלומים? האם על בית המשפט לאפשר הרשעת נאשמים במשפט פלילי, על סמך חישובים שתוצאתם, נתונים משוערים, שעה שהיצרן באמתחתו את הנתונים המדויקים, ואינו מאפשר ביקורת מושכלת על נתונים אלה?". לעניין זה מבקש אני להקדים ולהעיר, כי התנגדותו של יצרן לחשוף את נתוניה של תוכנה המותקנת במכשיר, אמנם מציבה קושי בפני אלה המבקשים לבחון את אמינותו של הממל"ז. עם זאת, אין באותה התנגדות לבדה כדי לסיים את הדיון בשאלת האמינות ולשלול אותה, הואיל וקיימת דרך נוספת לבחון שאלה זו, והכוונה לעריכתם של ניסויים במכשיר על ידי מומחים לדבר. באשר לאמינותם של אותם ניסויים, מטבע הדברים זו שאלה שבעובדה, וככלל ניתן לומר כי נכון לייחס לתוצאתם משקל, אם הם בוצעו על ידי בעלי מקצוע שמומחיותם מוכחת ואינה מוטלת בספק, והניסויים כללו מדידות אשר נעשו לעבר רכבי מטרה בגדלים שונים וצורות שונות, בתנאים משתנים של תנועה, בתנאי אקלים מגוונים, וכאשר המדידות נבחנות במקביל על ידי מכשיר אמין אחר. כשל נוסף עליו הצביע בית המשפט, נובע מאותה הוראה המצויה בספר ההדרכה של הממל"ז, המחייבת את המפעיל לכוון את קרן הלייזר אל עבר לוחית הרישוי הנמצאת בתחתית מרכב הרכב. בהוראה זו, כך קבע השופט, קיים היגיון רב הואיל ולוחית הרישוי היא בעלת יכולת גבוהה של החזר אור. דא עקא, בעדותו של מומחה התביעה לא נמצא פתרון למקרה בו לוחית הרישוי קבועה בצד הרכב, דבר אשר עלול לגרום לזליגת הקרן לעצמים דוממים או רכבים אחרים. תופעה נוספת המשמשת את מבקריו של המכשיר, היא זו הידועה בכינויה "הבניינים הנעים". כוונת הדברים לכך, שניסיונות הראו כי כאשר כוונה קרן הלייזר לעבר גוף דומם כמו בניין, "זחלה" לעתים הקרן עקב רעידת ידו של המפעיל לרוחב הבניין, ואת מרחק "הזחילה" תרגם המכשיר ל"מהירות" שהגיעה לערכים שבין מינוס 22 קמ"ש לפלוס 15 קמ"ש, וכך נוצרת האשליה שהבניין נמצא בתנועה. בית המשפט התרשם (ראו עמוד 39 להכרעת הדין) כי תופעה זו "אינה קוריוז בלתי משמעותי, והיא ממחישה, באופן דרמטי, את הכשל המובנה הטמון בעקרון הפעולה של הממל"ז", הואיל וטעות דומה עלולה להיגרם גם במדידת מהירותו של רכב בתנועה, כתוצאה מזליגת קרן הלייזר מחזית הרכב לדופן שלו. בית המשפט הוסיף, כי אותה זליגה אפשרית גם כתוצאה מטלטלות הנגרמות לרכב-המטרה עקב מהמורות בכביש או עקב מצבו המכאני של הרכב. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענתו של מומחה התביעה, לפיה מציע היצרן ציוד אשר עשוי לשפר את דייקנות המדידה, ומכך למד שגם היצרן היה ער למגבלותיהם של המכשיר והמפעיל, ומכאן הצעתו להשתמש בציוד-עזר כדי לשפר את דיוק המדידה. לנוכח כל אלה קבע בית המשפט לתעבורה, כי המערערים "הצליחו לסתור את החזקה העובדתית בדבר אמינות הממל"ז, וכי קיים חשש שהמכשיר יפיק קריאות מהירות שגויות, באופן שלא ניתן לבסס על תוצאותיו, ממצאים ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי" (ראו עמוד 71 להכרעת-הדין). בעקבות כך החליט השופט המלומד לזכות את המערערים מהעבירות שיוחסו להם. 4. הליך מאותו סוג התקיים בפני בית משפט השלום (תעבורה) ירושלים, בפניו הובא לדין גד פלר (להלן - "פלר"), נגדו נטען כי בתאריך 29.11.99 הוא נהג ברכבו בדרך עירונית, במהירות של 91 קמ"ש, אף שהמהירות המותרת שם היא 70 קמ"ש בלבד. השופט המלומד אשר דן בעניינו של פלר (כבוד השופט א' נ' טננבוים) קבע, כי במשפטנו נקבעה חזקה שבעובדה כי הממל"ז הינו מכשיר אמין, ולפיכך מי שמבקש לסתור חזקה זו, עליו הראייה. כמן כן נדחו הטענות בדבר טעות אפשרית בזיהוי רכבו של פלר, ושהפעלת הממל"ז על ידי השוטר היתה שגויה. לנוכח כל האמור, החליט בית המשפט להרשיע את פלר, ובעקבות כך גזר לו קנס בסך 270 ₪. 5. על פסקי הדין האמורים הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי, ושם נהפכה הקערה על פיה. על זיכויים של לוי ועטייה ערערה המדינה בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ומסקנתו של השופט המלומד (כבוד השופט א' סטרשנוב) היתה כי "אמינותו של מכשיר הממל"ז ומידת הדיוק בבדיקתו, קנו להם שביתה והכרה מלאים הן בקרב הקהילייה המדעית והן בקרב הקהילייה המשפטית, ...המסקנה האחת והיחידה המתבקשת אפוא, הינה כי נוצרה 'מסה קריטית' לגבי אמינותו של מכשיר הממל"ז, ומעתה ואילך קיימת 'חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת" (עמוד 6 ואילך לפסק-הדין). בית המשפט קבע עוד, כי בראיות שהציגו המערערים לא היה כדי לערער את אותה חזקה, ובאשר למומחה מטעמם (שרגא צור) נקבע כי עדותו "היתה רחוקה מלשכנע" ו"בלתי מבוססת כל צורכה", עד שהשופט התקשה לראות כיצד ניתן היה להסתמך עליה, ולו כראשית ראייה שיש בה לעורר ספק באמינות הממל"ז, דרך כלל, ובתוצאות בדיקת המהירות במקרה שהיה בפניו, בפרט. בעקבות מסקנות אלו קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המדינה על זיכויים של עטייה ולוי, והדיון הוחזר לבית המשפט לתעבורה לצורך גזירת העונש. גד פלר ערער על הרשעתו בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' אור), והפעם התרכז הדיון בעיקר בשאלת מיומנותו של מפעיל הממל"ז ולא באמינות המכשיר עצמו. נקבע, כי הפעלת הממל"ז בעייתית, הואיל ועל המפעיל לזכור את כל הוראות ההפעלה, ולבצע שורה ארוכה של מה שהוגדר כ"מדידות טעות". נמצא כי כל אלה הם עניינים שהשוטר-המפעיל לא גילה בהם בקיאות מספקת במקרה הנוכחי. זאת ועוד, על פי הוראות ההפעלה, יש לכוון את כל הפולסים שמשגר הממל"ז ללוחית הרישוי של הרכב הנמדד, והואיל ומדובר במדידה המבוצעת ממרחק ניכר, ובפרק זמן קצר ביותר, במיוחד בכביש בו התנועה סואנת, קיים ספק סביר אם כל הפולסים המשוגרים פוגעים רק בלוחית הרישוי, ומכאן הסכנה לקבלתה של תוצאה שגויה. אף שבמקרה זה לא נתבקשה הכרעתו של בית המשפט המחוזי בשאלת אמינותו של הממל"ז, לא ראתה השופטת המלומדת את עצמה פטורה מלדון בכך. היא שללה את הטענה בדבר קיומה של "חזקת התקינות" ביחס למכשיר, בין היתר, משום שעובר לשימוש בו לא נערך מחקר מדעי אובייקטיבי של גוף אקדמי, ולעניין זה היא סברה כי אסור היה להסתפק בחוות דעת מטעם היצרן או המשטרה. לאור כל אלה מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה שהרשעתו של פלר אינה יכולה לעמוד על כנה, ולפיכך התקבל הערעור והוא זוכה מהעבירה שיוחסה לו. בעקבות פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים בירושלים ובתל-אביב, הוגשו בקשות למתן רשות לערער, ולאחר שזו ניתנה על ידנו, החלטנו, כאמור, לאחד את הדיון בשני הערעורים ולהכריע בהם במאוחד. 6. טענות הצדדים בערעורים שהונחו בפנינו, חזרו הצדדים על טיעוניהם כפי שהועלו בערכאות קמא. לוי ועטייה טענו כי טרם התגבשה "מסה קריטית" של פסיקה המכירה באמינות הממל"ז, ולפיכך "החזקה" הנזכרת בפסקי-דין לא מעטים בדבר אמינותו של המכשיר, בטעות יסודה. כן נטען, כי גם בהנחה שאותה "חזקה" קיימת, היא נסתרה בעדותו של המומחה מטעם ההגנה, כאשר הוכח כי הממל"ז עלול להפיק תוצאות שגויות הנובעות, בין היתר, מכך שמדובר בקרן צרה מאוד הנשלחת למרחקים גדולים מאד, מבלי יכולת לוודא כי היא פוגעת ברכב המטרה ממש ולא בעצם אחר הנמצא בסמוך לו או לפניו. לעניין זה הפנה בא-כוח המערער למה שכבר הזכרנו כתופעת "הבניינים הנעים". נטען, כי תופעה דומה עלולה להתרחש גם במדידת מהירותו של רכב הנמצא בתנועה, הואיל ועקב קשייו של המפעיל לאחוז במכשיר אחיזה יציבה, עלולה קרן הלייזר המשוגרת ממנו לפגוע תחילה בנקודה מרוחקת ברכב המטרה (הדופן, למשל), ורק אחר כך להתייצב על חזיתו. כן הופנה בית המשפט לסוגיית הרפלקטיביות, לאמור, הוראות היצרן מצביעות על מגבלה במדידת מהירותו של רכב הנמצא במרחק העולה על 275 מ', כתוצאה מכך שעוצמת ההחזר של הקרן מרכב המטרה מוגבלת אף היא. נטען, כי לא הוכח במהלך הדיונים בערכאות קמא, שאת השגיאות הללו ואחרות מסוגן יכול הממל"ז לאתר ולהתריע מפניהן, מאחר וגם בפני המומחה מטעם התביעה, ד"ר בזדין, לא חשף היצרן את סגולותיה ומגבלותיה של תוכנת "מלכודת השגיאות". השקפת המדינה היא שפסיקתם של בית המשפט השלום בעניינם של לוי ועטייה ושל בית המשפט המחוזי בעניין פלר, מתעלמת מהלכה פסוקה לפיה קיימת חזקה שבעובדה בדבר אמינותו של הממל"ז. עוד טענה המדינה, כי בית המשפט המחוזי החליט בעניינו של פלר לעסוק באמינות הממל"ז, אף שטענה זו לא הועלתה בפניו על ידי ההגנה מאחר והיא התמקדה בדרך הפעלתו של המכשיר בלבד. באשר לעניינם של לוי ועטייה, ביקשה המדינה לאמץ את הנמקתו של בית המשפט המחוזי, אשר נסמכת על חוות דעתו המפורטת והמשכנעת (להשקפתה) של המומחה מטעמה. 7. דיון על ראיות וטכנולוגיה כל הכרעה שיפוטית, פלילית כאזרחית, נסמכת בראש ובראשונה על קביעת ממצאים שבעובדה, שהוכחתם מוטלת על שכמם של הצדדים המתדיינים. תכליתם של דיני הראיות היא לקבוע, מחד, כללי-משחק במסגרתם יוכלו בעלי הדין להציג את גרסתם לעובדות, ומאידך, אמורים הם לתת בידי בית המשפט כלים אשר יסייעו לו בעשיית הצדק, על ידי בידודן של אותן ראיות אשר עלולות להביאו לתוצאה שגויה. בשל אופיים וטבעם של דיני הראיות ככלי המנתב את דרכו של השופט מהקרום לגרעין, מהגֶלֶד לפנים, חשופים הם יותר מאחרים לתמורות הנובעות משינוי העיתים ומהתפתחות טכנולוגית. לפיכך, אף שעיצובם איטי וכרוך בהליך הנמשך שנים רבות, התאמתם של דיני הראיות למלא את המשימה לה יועדו, מחייבת פתיחות ונכונות מתמדת לבחון אמצעי הוכחה חדשים ועשיית שימוש בהם, בבחינת "וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כ"ו, י'). ונדמה כי דברים אלה ראויים להיאמר לא רק בזיקה לדיני הראיות, אלא למשפט בכללו, הואיל וכאשר המשפט מתאים את עצמו לסביבה ולזמן בהם הוא פועל, הוא מעניק לעצמו חיות שבלעדיה היה נובל, קָמֵל ונעלם כלא היה. לפיכך, מערכת משפט שמרנית שלא תתאים את עצמה כראוי לפריחה טכנולוגית, ובמקום לעשות בה שימוש תציב בדרכה משוכות גבוהות ובלתי-עבירות, תשית עליה ועל החברה אותה היא אמורה לשרת נזקים, ובלשונו של כבוד השופט חשין בע"א 6821/93, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פד"י מט(4), 221 , 567: "דרכו של המשפט אינה דרך המהפכה אלא דרכו של סיפור בהמשכים.. דרך הרץ-למרחקים-ארוכים. החיים משתנים והולכים כל-העת, ועימהם המשפט. משפט שלא יתאים עצמו לחיים כמוהו כמשפט נסוג-אחור. שיטת המשפט ביחסה לחיים נדמית היא לשחקן העומד על בימה נעה ומסתובבת. אם לא ינוע השחקן כי אז ייעלם מעיני הקהל אל-מאחורי הבימה. חייב הוא לנוע למצער בקצב תנועתה של הבימה ולו כדי שיישאר על-מקומו, לא-כל-שכן אם ברצונו להתקדם. במקום שהבימה המסתובבת תגביר מהירותה לפתע והשחקן לא יגביר מהירותו אף-הוא, ינוע-ינוד השחקן ואפשר אף יאבד שיווי-משקל. ואם יגביר השחקן מהירותו אל-מעבר למהירותה של הבימה, גם אז עלול הוא להיעלם אל-מאחורי הבימה. חוכמתנו-שלנו - חוכמת-המשפט - היא, שנדע להתאים מהירותנו לעולם סביבנו". ברוח דברים אלה התבטא גם כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"פ 639/79, 656, דוד אפללו נ' מדינת ישראל, פד"י לד(3), 561, 571-572, שם נדונה שאלת קבילותם של סרטי הקלטה: "הלכה פסוקה היא, כי סרטי הקלטה הנוגעים לעדות, הראויה להתקבל מכל בחינה אחרת, כשרים כראיה, ובלבד שהונחו היסודות לקבלתם. הלכה זו מובנת היא, שכן היא מתחשבת בחידושי הטכנולוגיה, ויש בה כדי לסייע לבית-המשפט בחשיפת האמת. אכן, שערי בתי-המשפט אסור להם שיהיו נעולים בפני חידושי המדע, ובלבד שהוכחה אמינותם. כפי שאומר השופט פרנטיס (Prentis) בפרשתlamar v. State of Indiana 282 N.E. 2d 795, 797: Improved methods of obtaining, preserving and presenting competent evidence, of whatever type, should not only be sanctioned but encouraged as well. In the process, we may not lose sight of fundamental safeguards, but neither should we sacrifice scientific and technological progress to the preservation of traditional rules that may have outlived their usefulness. Our mission is to find the truth. Having recognized that sound recordings can assist us in our quest. how do we obtain maximum benefit from them? Our first concern is with authenticity and correctness". מאז ומתמיד נעזרו דיני הראיות בהתפתחות טכנולוגית והתאימו את עצמם אליה. לעיתים נעשתה ההתאמה מכוח הוראת המחוקק, וכך היא לדוגמה חקיקתו של חוק המחשבים בשנת 1995, אשר כלל הוראה לתיקון פקודת הראיות ובכך הסדיר המחוקק את קבילותם של פלטי מחשב אם הם מהווים "רשומה מוסדית". אך לעתים, משלא מספיק המחוקק לתפוס את הקרון הדוהר, עושה זאת ההלכה הפסוקה, וככלל ניתן לומר כי הפסיקה בישראל הלכה בעקבות המשפט האנגלי, ומאז ומתמיד הכשירה אמצעים מכאניים ומדעיים כאמצעי הוכחה, מקום שאמינותה של הבדיקה המדעית כשלעצמה הוכחה כדבעי. כך למשל, לא היססה הפסיקה לקבל, ולעיתים אף להעניק משקל מכריע, לראיה שהושגה באמצעיים מדעיים, כגון: בדיקתן של טביעות אצבעות, בדיקת דם, הקלטות, צילומים, פרופילים גנטיים, בדיקות לזיהוי סם, טומוגרפיה ממוחשבת (CT), והדמיה באמצעות תהודה מגנטית (MRI), בהתבסס על כך שהעיקרון והאמינות המדעית והטכנית המונחים ביסוד אמצעים אלה אינה מוטלת עוד בספק. מאידך, קיימים אמצעי הוכחה אשר מהימנותם טרם לובנה עד תום וממילא לא הוכרעה, ואז הנטייה היא לדחותם כראיות במשפט, והם נותרים בגדר כלי עזר לביצוע חקירה מקום שזו נדרשת. כך הוא המצב לעניין בדיקת טביעת-קול, בדיקת פוליגרף, היפנוזה ובדיקה נרקואנליטית ("זריקת אמת"). (ראו גם א' הרנון דיני ראיות חלק ב' עמודים 325 ואילך; ע"פ 63/70 כהן נ' מדינת ישראל, פד"י כה(1), 339; ע"פ 993/93 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י מח(1), 485 , 494; ע"א 61/84 ביאזי ואח' נ' לוי, פד"י מ"ב(1), 446). 8. כאמור, נוהגים בתי המשפט לקבל ראיות המעובדות ומופקות באמצעות מכשירים מכאניים וטכנולוגיים, לאחר שנמצא כי הם אמינים ויכולים לקבוע, ברמת העיקרון, את אשר הם מתיימרים לקבוע. אמינותו של מכשיר היא עניין שבעובדה והדרך להוכיחה היא בעזרת חוות דעת של מומחים מאותו תחום (רע"פ 2703/97, אנגל שומרון נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ה(4), 241). לאחר שיכולתו של המכשיר לספק נתונים מדויקים עומדת, וחוזרת ועומדת, בכור ההיתוך של הביקורת השיפוטית, אפשר ויגיע השלב בו ההכרה באמינות המכשיר תהא לנחלת הכלל, ואז לא יידרשו בעלי דין לשוב ולהוכיח אותה בכל פעם מחדש, וכדברי כב' השופט מ' חשין בבש"פ 2343/00 אביבה כהנא נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ד(2), 65, 67 (להלן: "פרשת כהנא"): "דרך העולם היא - דרך העולם ודרך המשפט - שמקום שבו מבקש בעל-דין לסמוך על מכשיר חדיש להוכחת טיעוניו, מבקשים בתי-המשפט לעמוד על טיבו של אותו מכשיר, ושלא לקבל את ביצועיו כמהימנים וכאמינים עד שיוכח להם כי אכן מכשיר מהימן ונאמן הוא. כך הוא לאורך זמן מסוים עד היווצרה של מעין 'מסה קריטית'. לאחר היווצרה של 'מסה קריטית' שוב אין מוטל עליו, על בעל-דין, להוכיח הכל מבראשית, ונוצרת חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא עד אם יוכח אחרת. מאותה עת ואילך רואים את כל הניסויים שנעשו בעבר כמו נבלעו ונטמעו בחזקה שבעובדה, והמבקש להפריך אותה חזקה עליו הנטל (הטקטי) להוכיח את טענתו". (וכן ראו ע"פ 889/79, חמו נ' מדינת ישראל, פד"י לו(4), 479, 494; ע"פ 9724/02 אבו-חאמד נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). כאן המקום להדגיש, כי העיקרון המדעי העומד בבסיס פעולתו של הממל"ז (טכנולוגיית לייזר לצורך מדידת מרחק ומהירות), הוא עיקרון ידוע ומקובל בקהילה המדעית זה מכבר, והוא אינו עומד כלל לדיון והכרעה בערעורים אלה, הואיל וההגנה והמומחה מטעמה לא חלקו על נכונותו. מכאן התוצאה, שמה שעומד לבחינה הוא יישומו של אותו עיקרון בממל"ז, הפועל בדרך של הזנה עצמית של נתונים שיד אדם אינה מעורבת בה. ככזה, אין הנתונים המופקים באמצעותו נופלים לגדרה של עדות שמיעה, ובתי המשפט בארץ ובעולם נוהגים למיין ראיות מסוג זה כראיות קבילות של מכשירים, בדומה לסלילי הקלטה או פלטי מחשב (ראו נ' קוזלובסקי, המחשב וההליך המשפטי, ראיות אלקטרוניות וסדר דין, התשס"א-2000, עמוד 172 ואיל; ע' ארגוב, קבילותם של פלטי מחשב כראיה, משפטים כ' (תש"ן), עמוד 131, 147). משכך, השאלה העומדת לדיון אינה סוגיית קבילותה של הראיה, אלא משקלם של הנתונים שמפיק הממל"ז, ולעניין זה נבחנים אמינות המכשיר, רמת דיוקו, תקינותו, נוהלי העבודה המשמשים בעת הפעלתו, ומיומנות המפעיל (ע"פ 5345/90 אברהם בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פד"י מו(5), 40). להשלמת התמונה אוסיף, כי קיימות מדינות אשר בחרו להסדיר את סוגיית הקבילות והאמינות של מכשירים הפועלים בשיטת הלייזר בדרך של חקיקה (כמו מדינות ג'ורג'יה, קונטיקט וורג'יניה בארה"ב (ראו בהתאמה, Ga. Code Ann. § 40-14-17; Conn. Gen. Stat. § 14-219c; Va. Code Ann. § 46.2-882). ויש אחרות שהתנו את קבילותן של תוצאות המדידה של אותם מכשירים בתנאים המבטיחים רמה בסיסית של אמינות (כמו מדינת צפון קרוליינה ופלורידה (ראו בהתאמה, N.C. Gen. Stat. § 8-50.2; Fla. Stat. § 316.1906). באשר לישראל, עד כה לא נדרש המחוקק לסוגיה זו, אף שהוא עיגן בפקודת התעבורה ובתקנות את סוגית הפעלתם של מכשירים אחרים, כמו מצלמות המופעלות באופן אוטומטי או בידי שוטר (סעיף 27א' לפקודה ותקנה 166 לתקנות התעבורה), וכן את הפעלתו של טכוגרף (מכשיר המותקן ברכב ונועד לפקח על שעות העבודה והמנוחה של הנהג, על מהירות נסיעתו של הרכב והמרחק אותו עבר - ראו סעיף 27ג' לפקודה). במצב זה, בהעדר הוראות דומות ביחס להפעלת הממל"ז וקבילותן של תוצאות המדידה המתקבלות באמצעותו, לא נותר אלא לבדוק אם פסיקתם של בתי המשפט מילאה את החסר, ובכך אעסוק להלן. 9. ב"פרשת כהנא" אותה הזכרנו נדון מעמדו של הממל"ז, וכב' השופט חשין קבע בחודש אדר ב' התש"ס (אפריל 2002), כי ביחס למכשיר זה עברנו את שלב היווצרותה של "מסה קריטית" לצורך יצירתה של "חזקה שבעובדה" בדבר אמינות המכשיר. בית המשפט הפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בע"פ 747/96 רחמני נ' מדינת ישראל (דינים מחוזי, כרך לב(1), 792, להלן: "פרשת רחמני"), בו נקבע על ידי כבוד השופט עמוס זמיר, בהסתמך על פסקי דין קודמים ועל חומר מדעי שהוגש לו, כי "קמה חזקה שבעובדה, לפיה מכשיר הממל"ז הוא אכן מכשיר... אשר ניתן למדוד באמצעותו- באופן אמין ומדויק - את מהירותו של רכב נוסע, ואשר תוצאות מדידותיו הן ראיות קבילות". השופט חשין התחזק בדעתו לנוכח העובדה כי בקשת רשות ערעור אשר הוגשה בעניין רחמני, נדחתה בחודש תשרי התשנ"ז (ספטמבר 1996) על ידי בית משפט זה (רע"פ 6045/96), ובקשה דומה נדחתה ברע"פ 6048/97 שאלתיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם אמר בית המשפט את הדברים הבאים: "יש פסקי דין נוספים של בית המשפט המחוזי, זה יותר משנתיים, האומרים אף הם כי האמינות של המכשיר היא כיום, לאחר שימוש רב לאורך זמן, ולאור הפסיקה, בגדר חזקה שבעובדה, הניתנת אמנם לסתירה, אולם החובה לסתור מוטלת על הנאשם. הדברים מקובלים גם עלינו". כחודש לאחר מתן פסק הדין ב"פרשת רחמני", התבטאה ברוח דומה כב' השופטת נ' אחיטוב מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בע"פ 71319/99 מדינת ישראל נ' וייס ואח' (לא פורסם), תוך שהיא מפנה לפסק הדין ב"פרשת רחמני" ולהחלטתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ש' לוין, אשר דחה את הבקשה לרשות ערעור על אותו פסק דין. העניין הגיע לדיון פעם נוספת בבג"צ 5769/99 דוידסקו נ' מפקד משטרת התנועה הארצית (לא פורסם), ובדחותה את העתירה על הסף קבעה השופטת ד' דורנר: "בית המשפט העליון קבע זה מכבר... כי לאחר שנים של שימוש בלייזר, אמינותו כיום הינה בגדר חזקה שבעובדה. הרוצה לסתור חזקה זו - עליו הנטל לעשות כן". פועלה של חזקה עובדתית זו, בהנחה שהיא נוצרה, הוא כאמור שהמדינה רשאית להגיש את ממצאיו של הממל"ז מבלי שתידרש לשוב ולהוכיח את אמינותו. ודוק: אין מדובר בהעברת הנטל לנאשם להוכיח את חפותו, הואיל ונטל ההוכחה במשפטיים פלילים היה ונשאר מוטל על שכמה של התביעה. אולם, מקום שקיימת חזקה עובדתית, והמדינה הוכיחה את תנאי קיום החזקה (תנאי הפעלת המכשיר ובדיקתו עובר להפעלתו ולאחריה), עובר לנאשם הנטל לסתור את החזקה בדבר אמינות הממל"ז. 10. עינינו הרואות, כי ההשקפה לפיה נוצרה חזקה שבעובדה בדבר אמינות תוצאות המדידה המבוצעות בממל"ז, מסתמכת בעיקר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב"פרשת רחמני", שם חזר בו השופט עמוס זמיר מהעמדה אותה הביע בע"פ 584/96 אורי קופלמן נ' מדינת ישראל (להלן - "פרשת קופלמן"), שם קבע כי משלא הוכיחה המדינה את אמינות הממל"ז יש לזכות את הנאשם. בפסק הדין ב"פרשת רחמני" שניתן שבועות ספורים בלבד לאחר מכן, ובעקבות הגשתה של חוות דעת של מומחה מטעם התביעה בפני בית המשפט לתעבורה, ועדותו של אותו מומחה בפני בית המשפט המחוזי (בשלב הערעור), הורשע רחמני בדין לאחר שנמצא כי המדינה הוכיחה את אמינות הממל"ז, ומאידך לא עלה בידי רחמני לערער אמינות זו. אך כאמור, בית המשפט עשה צעד נוסף, כאשר קבע כי נוצרה חזקה שבעובדה לפיה תוצאות המדידה אשר מפיק הממל"ז הן מדויקות, וכך נימק השופט זמיר את חזרתו מעמדתו ב"פרשת קופלמן": "קביעתו הנ"ל של בימ"ש זה, כאילו לא נוצרה עדיין חזקה שבעובדה בעניין מסוגלותו ויכולתו של הממל"ז למדוד במדויק מהירות רכב נוסע, נעוצה בטעם הפשוט שהמדינה... לא הציגה בפניו - באותו משפט ... את אותה פסיקה שבה, לטענתה, נוצרה החזקה שבעובדה האמורה. באותו עניין (עניין קופלמן הנ"ל), לא איזכר בית משפט קמא כל תיק קודם, שבו נקבעו אמינות מכשיר הממל"ז וקבילות תוצאות מדידותיו, וגם המדינה... לא הפנתה לאותה הכרה משפטית בממל"ז, כמכשיר המספק ראיות קבילות, עליה נסמכה היא בטענותיה. בעניין הנדון עתה בפנינו, הרי שהן בפני בית משפט קמא, והן בפני בית המשפט שלערעור, עמדה הפסיקה, אשר ממנה נלמד כי הממל"ז עמד במבחן המשפטי, והוכר כמכשיר המספק ראיות קבילות. לאור החומר המשפטי שהוצג בפני בית המשפט וגם לאור עדותו הנוספת של רפ"ק בן-יאיר בבית המשפט שלערעור, הרי שניתן לומר כי הממל"ז מוכר באופן עקרוני כמכשיר אמין, המספק תוצאות שהן ראיות קבילות, וכי ניתן לעשות שימוש בתוצאות מדידות המכשיר לצורך הרשעת נאשמים (כמובן, בהתקיימם של התנאים הנוגעים לאופן הפעלת המכשיר). המדידה ותוצאותיה, כפי שמבצע המכשיר הנ"ל הינה ראיה קבילה". אכן, בקשה לרשות ערעור על פסק הדין בפרשת נחמני נדחתה על ידי המשנה לנשיא של בית משפט זה (רע"פ 6045/96, לא פורסם), אולם חוששני שמי שראה בכך חיזוק להשקפה בדבר קיומה של חזקה עובדתית בדבר מהימנות הממל"ז, נתפס למסקנה נמהרת. עיון באותה החלטה מלמד, כי המשנה לנשיא נמנע מלדון ולפסוק בשאלת קיומה של ה"חזקה", ובלשונו: "בנסיבות אלו איני רואה צורך לדון בשאלה אם אמינותו של המכשיר כבר הוכחה כדי כך שאפשר להסתמך עליו ללא ראיות נוספות". אולם חרף אמירה זו, ראו שופטים רבים בערכאות דיוניות את עצמם רשאים ללכת בעקבות פסק הדין ב"פרשת רחמני", ופטרו את עצמם מלשוב ולבחון את אמינות הממל"ז. כתוצאה מכך הלכו ורבו פסקי-הדין שחזרו ואזכרו את אותה "חזקה שבעובדה", אף שסוגיה זו מעולם לא לובנה ולא הוכרעה לגופה בבית משפט זה. העולה מכך הוא שעתה אין עוד מנוס מלבחון את השאלה שאולי היתה צריכה להיבחן זה מכבר, היינו, אם בעת שניתן פסק הדין ב"פרשת רחמני" אכן הצטברה אותה "מסה קריטית" של פסיקה אשר הכירה באמינותו של הממל"ז. אם התשובה על שאלה זו תהיה שלילית, יהיה מקום להוסיף ולשאול אם הפסיקה שנוספה בשנים שחלפו מאז, די בה כדי למלא את החסר בכל הנוגע ליצירתה של אותה "מסה קריטית" שבלעדיה לא תיכון חזקה שבעובדה. 11. פסק הדין ב"פרשת רחמני" התבסס על שלושה נדבכים: הראשון, ראיות שהובאו לבית משפט לתעבורה, וביניהן חוות דעתו של מומחה מטעם המדינה (רפ"ק בן-יאיר). השני, שני פסקי דין של בתי משפט לתעבורה, בהם נקבע על ידי שופטים שונים כי הממל"ז הוא מכשיר אמין בכפוף לבדיקתו השוטפת (ת.פ. 4-418389-6 מדינת ישראל נ' אליאס; ות.פ. 418814-2 מדינת ישראל נ' קונפורטי). הנדבך השלישי הם שלושה פסקי-דין שניתנו בארה"ב על ידי שלוש ערכאות שונות, וגם בהם נקבע כי הממל"ז הנו מכשיר אמין:State v. Lafond (Vt. Traffic Bureau, Chittenden Cir., May 15, 1992) (unpublished); People v. Flatley, No. D41725 (Colo. Mun. Ct., Aurora, March 20, 1992) (unpublished); Goldstein v. State, 339 Md. 563, 664 A.2d 375 (1995). . נדמה כי אין צורך לומר, שעם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לפסיקתם של בתי המשפט לתעבורה, והדברים אינם נאמרים כדי לצאת ידי חובה בלבד, שני פסקי הדין אותם אזכר כב' השופט ע' זמיר בפרשת רחמני, אינם יכולים לענות על הדרישה ל"מסה קריטית" של פסיקה. אך הקושי אינו נובע רק ממספרם הזעום של פסקי-הדין הישראליים אליהם הפנה בית המשפט המחוזי, אלא בעיקר מהעובדה שבשני מקרים אלה, כמו ב"פרשת רחמני", לא עמדה בפני בתי המשפט אשר דנו בהם חוות דעת של מומחה מטעם ההגנה, והממצאים נקבעו על סמך עדותם של מומחי התביעה בלבד. ספק בעיני אם במצב כזה יכולה להתקיים בחינה מושכלת וממצה של אמינות מכשיר שלעתים קרובות משמש ראייה יחידה להרשעת נאשם בפלילים. אך לא רק את פסקי הדין הישראליים אזכר בית המשפט המחוזי ב"פרשת רחמני", אלא גם פסיקה אמריקאית, והשאלה היא אם יש בזו האחרונה בהצטרפה לפסיקה הישראלית כדי לשמש בסיס ליצירתה של חזקה עובדתית המעבירה לשכמו של נאשם את הנטל לסתור את אמינותו של הממל"ז. בפרשת State v. Lafond קבע בית המשפט בשנת 1992, כי הממל"ז עומד במבחן הקבילות של ראיה מדעית, אך לא בו בלבד, ובלשון המקור (ראו עמוד 9 ו- 11 לפסק הדין): "We conclude that the underlying principles of the laser method of speed detection have been accepted as reliable by a substantial portion of the scientific community. The state offered the testimony of Jeremy G. Dunne, the manufacturer's Vice President of Engineering. Mr. Dunne designed and developed the LTI 20-20. Mr. Dunne testified that the underlying principles of the LTI 20-20 are the speed of light, velocity, and laser technology. These three underlying principles are generally accepted in the scientific community. The speed of light is an established constant. The equation to determine velocity is long established. Finally, laser technology has been utilized in the military for the past twenty years and is used today in numerous scientific fields. In addition, the state presented the independent evaluation of the LTI 20-20 prepared by Dr. David Fisher which supports the testimony of Mr. Dunne… Furthermore, six other states, Ohio, Louisiana, Minnesota, New York, Nebraska, and Utah have approved the utilization of the LTI 20-20 as a reliable device for speed measurement. A seventh state, Iowa, is presently considering its reliability. The LTI 20-20 has not been rejected in any jurisdiction. Finally, defendants did not offer any evidence to dispute the testimony of Mr. Dunne. Based on the testimony and other evidence presented, this court concludes evidence derived from a properly functioning LTI 20-20 satisfies the Frye standard of admissibility". (עמ' 9 לפסק הדין). "Furthermore, Mr. Dunne testified that there are four tests to determine whether the LTI 20-20 is functioning properly: (1) the self test; (2) the display test; (3) the scope alignment test; and (4) the calibration test. If the LTI 20-20 passes each of the four tests, the device is in proper working order. Mr. Dunne also testified if human errors occur such as the operator's failure to hold his hand steady or the attempt to target a vehicle out of range, the LTI 20-20 has "fail-safe" characteristics which will prohibit the device from displaying a speed indication. Thus, the court concludes that a properly functioning LTI 20-20 is capable of accurately and reliably indicating a target vehicle's speed. (עמוד 11 לפסק הדין. ההדגשה לא במקור). כחודשיים לפני שניתן פסק הדין בפרשת Lafond ניתן פסק הדין בפרשה אחרת - People v. Flatley, שגם בו העיד Jeremy G. Dunne שנזכר בפרשת Lafond. הפעם הוגשה לבית המשפט ראייה נוספת כדי לתמוך בעדותו של עד זה, והכוונה לתוצאותיהן של בדיקות שנערכו בשנת 1991 באוניברסיטת מישיגן (Laboratory and Field Evaluation of the LTI 20 20). לאור כל אלה מסקנתו של בית המשפט היתה זו: "On the basis of the expert testimony given in this matter, and all other evidence submitted, this court is satisfied beyond a reasonable doubt that the LTI 20.20 used in this case, when tested according to the manufacturer's specifications, and when used by a properly trained operator, is an effective method of ascertaining the speed of moving vehicles". (עמוד 9). גם בפסק הדין השלישי אותו אזכר בית המשפט ב"פרשת רחמני", זה שנדון בפני בית המשפט לערעורים של מדינת מרילנד (Goldstein v. State), לא נפסל השימוש שעשה בית המשפט בערכאה ראשונה במדידת מהירות אשר בוצעה באמצעות הממל"ז. עם זאת, תהיתי אם די בשלושת פסקי הדין הללו בצירוף שני פסקי הדין הישראליים, כדי לבסס את אותה "מסה קריטית" של פסיקה, שהיא תנאי הכרחי ליצירתה של "חזקה" בדבר אמינותו של המכשיר. בעניינם של לוי ועטייה לא נטה בית המשפט לתעבורה לייחס לפסקי הדין האמריקאיים משקל רב, הואיל ובשניים מהם Lafond) ו- (Flatleyהתבססה ההכרעה על עדותו של מי שפיתח את מכשיר הממל"ז (Dunne), בעוד שההגנה נמנעה מלהביא עדים מומחים מטעמה. אכן, את עדותו של מי שנראה כבעל-עניין (Dunne) יש לבחון בזהירות, אך אין לראות בה ראייה פסולה, ובוודאי שלא נכון היה לעשות זאת כאשר אותה עדות נתמכת (כמו בפרשת Flatley), בתוצאותיהם של ניסויים שנערכו בשנת 1991 על ידי אוניברסיטת משיגן בדרך של הדמיה ומבחני שטח, ובמגוון רחב של תנאי תפעול. זאת ועוד, בפרשת Goldstein הובאו ראיות גם מטעם ההגנה, ולאור זאת לא הייתי ממהר להמעיט מחשיבותה של פסיקה זו, אולם לא אסתיר את דעתי כי נכון ליום מתן פסק הדין ב"פרשת רחמני", טרם בשלו התנאים להצהיר על קיומה של חזקה שבעובדה בדבר אמינות הממל"ז, הן מחמת מיעוטם של פסקי הדין שעסקו באותה סוגיה, והן משום שהם לא העמיקו די בבחינת אמינותו של מכשיר זה. אולם מאז ניתן פסק הדין ב"פרשת רחמני" ועד שניתנו פסקי הדין בעניינם של המערערים, חלפו שנים לא מעטות בהן נוספה פסיקה בסוגיית הממל"ז, והשאלה היא איפוא, אם יש בזו האחרונה כדי להביא את המחלוקת בשאלת אמינותו של מכשיר זה להכרעה סופית. 12. בחודש יוני 1996 ניתן ב -Superior Court of New Jersey, Law Division Morris County, פסק הדין אשר כונה בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה ברמלה כפסק-דין "ניו ג'רזי הראשון", ובו הביע השופטStanton עמדה נחרצת נגד השימוש בממל"ז, לאמור: "For the reasons expressed in the foregoing opinion, speed readings produced by the LTI Marksman 20-20 Laser Speed Detection system shall not be used in the prosecution of any case arising under the motor vehicle laws now pending in the Municipal Court of the Township of Rockaway or in the Municipal Court of the Township of Parsippany-Troy Hills. It is further ordered that, until further order of the Superior Court, no municipal court in Morris County and no municipal court in Sussex County shall receive in evidence a speed reading generated by the LTI Marksman 20-20 Laser Speed Detection system in connection with any prosecution arising under the motor vehicle laws" (Matter of Admissibility of Motor Vehicle Speed Readings, 314 N.J. Super. 211, 232, 714 A.2d 370, 381 (1996)). פסק דין נוסף אשר בחן באותן שנים את שאלת אמינותו של הממל"ז, הוא זה שניתן על ידי בית הדין הצבאי לתעבורה, מחוז שיפוט מפח"ש (השופט סא"ל דורון פיילס) בתיקים ח"ש 412/95/5, ח"ש 24/96/5 (להלן "פשרת הסגל"). בפסק דין זה, שניתן בחודש דצמבר 1997 והיה יסודי ומעמיק, אוזכרו פסקי הדין שבחלקם כבר עסקתי, היינו, "קופלמן", "רחמני", "אנגל שמרון", Flatley, Lafond, Goldstein, ו"ניו-ג'רזי הראשון". השופט המלומד הציג לעצמו את השאלה אם פסקי דין אלה יוצרים חזקה עובדתית בדבר אמינות הממל"ז בהתבסס על מבחן משולב, כמותי ואיכותי, ומסקנתו היתה שמפסקי-דין אלה נעדרת הכרעה ברורה וחדה בשאלת אמינות המכשיר. נדבך מרכזי בפסק-דינו של בית הדין היתה בדיקה שנערכה לממל"ז עובר להכנסתו לשירות בצה"ל על ידי חיל החימוש, ולאחר שבחן את ממצאיה קבע כי התרשם שהבדיקות שעשו הרשויות לא היו מקיפות ומעמיקות דיין. בית הדין זימן לעדות מטעמו את המהנדס אשר היה ממונה על אותה בדיקה, וזה הסביר כי הבדיקה כללה מדידות ניסוי רבות שנערכו במקביל בשני מכשירי ממל"ז, וכן נעשתה השוואה של תוצאות אלו למדידות אשר בוצעו באמצעות מכשירי ממא"ל 11-KR, ומכשיר מסוג "קורבית" המותקן ברכב-המטרה. בהמשך נותחו התוצאות ניתוח סטטיסטי, ומתוך ממצאיו של בית הדין בחרתי להדגיש את אלה המתייחסים לדיוק המדידה וטווח הפעולה של המכשיר: א) כאשר שני מכשירי הממל"ז כוונו לעבר לוחית הרישוי של הרכב (כהנחיית היצרן), לא נתגלתה ביניהם סטייה חריגה. כאשר כוון אחד המכשירים לעבר לוחית הרישוי והאחר למרכז הרכב, הסטייה היתה של 4 קמ"ש. כאשר כוון אחד המכשירים ללוחית הרישוי והאחר לקצה הרכב, הסטייה היתה של 6 קמ"ש. ב) בניסויים שנערכו על ידי מפעילים מוסמכים ומיומנים, נתגלה קושי לכוון את המכשיר לעבר כלי רכב בטווחים גדולים (מעל 400 מטרים), הואיל ועינית המכשיר אינה כוללת עדשה מקרבת. ג) כאשר נבדקו שני המכשירים בעת שמכשיר "קורבית" היה קבוע ברכב המטרה, נמצא (בלשונו של בית הדין) כי "ברמת מובהקות של 99.99% רמת הדיוק של המכשיר הינה 4.8 קמ"ש במדידה בישיבה, ו-6.5 קמ"ש במדידה בעמידה". ד) במהלך הבדיקות פורקו מכשירי הממל"ז לצורך מה שכונה בדיקה של "טיב העבודה", ונתגלו ליקויים שבעיקרם טכניים, והמומחה סבר כי אין בהם כדי לפסול את הממל"ז בסטנדרט אזרחי. ה) בית הדין מצא כי נכון לאמץ את המלצתם של עורכי הבדיקה להתקין על המכשיר מצלמת טלוויזיה, הואיל וזו עשויה לא רק לתעד את רכב המטרה (וגם לכך יש חשיבות), אלא גם תמנע מדידה שגויה כתוצאה מהסטת הקרן מרכב המטרה ופגיעתה בפני הכביש, בדופן הרכב או ברכב אחר. ו) מעיניו של השופט לא נעלמה העובדה כי היצרן סרב לאפשר את בדיקתה של תוכנת "מלכודת השגיאות", אולם גם הוא סבר, ובדין נהג כך, כי את החסר ניתן להשלים על ידי עריכתם של ניסויים במצבים משתנים, ובכללם "קריאות שגויות" יזומות, אשר עשויות לאמת או להפריך את טענתו של היצרן בדבר סגולותיה של תוכנה זו. בפסק דינו הוסיף בית הדין הצבאי ועסק בעניינים אחרים ביחס אליהם נטען כי הם עלולים לגרום לתוצאות מדידה שגויות, וביניהם האפשרות של החזרים משניים, הפרעות אלקטרומגנטיות ועמידה בתנאי טמפרטורה קיצוניים. ביחס לכל אלה מצא בית הדין כי לא הועלה על ידי ההגנה ולו ספק סביר שיש בו לקעקע את אמינות הממל"ז. את האשליה בדבר "תנועתם" של עצמים דוממים, הגדיר בית הדין כ"קוריוז בלתי משמעותי", הואיל (בלשונו): "כל מכשיר אלקטרוני, מתוכנן ונבנה על מנת ליתן מענה לצורך קונקרטי. הוא מותאם לטיפול בצורך והוראות הפעלתו באות ליתן את הכלים המעשיים להפעיל את המכשיר על פי ייעודו. הממל"ז נועד למדוד מהירות כלי רכב, בטווחי מרחק קצרים ובינוניים. כך תוכנן וכך נבנה. הממל"ז לא נועד למדוד מהירותם של מטוסים החגים בשמיים, לא את מהירות תנועתם של חיידקים בתרבית ואף לא נועד כי יכוונוהו לעבר בניינים ומדרכות. נתונים המתקבלים ממדידות כאלה, שלא לפי ייעודו של המכשיר והוראות הפעלתו אין בהם כל חשיבות והם עשויים להטעות". מאידך, סבר בית הדין הצבאי, כי בבדיקות שנערכו לממל"ז, לא נמצא מענה מספק לאפשרות קבלתה של קריאה שגויה כתוצאה מריצוד הקרן וסטייתה אל פני הכביש, לדופן הרכב ואפילו לרכב אחר. בית הדין סבר כי כדי לשלול אפשרות זו צריכים להיערך ניסויי-שטח, ומשהדבר לא נעשה, אין להסתפק בניתוח תיאורטי, מחכים ככל שיהיה. 13. בפסק-דינו ב"פרשת הסגל" חזר בית הדין והפנה לממצאים שאוזכרו בפסק הדין אשר זכה לכינוי "ניו-ג'רזי הראשון". דא עקא, זו לא היתה העמדה האחרונה אותה הביע השופט Stanton בסוגית הממל"ז, הואיל ובעקבות פסק-דינו מחודש יוני 1996, נערכו במדינת ניו-ג'רזי למעלה מ-1900 ניסויים באותו מכשיר, בהנחייתו של השופט Stanton עצמו, וביניהם ניסויים מן הסוג עליהם המליץ בית הדין הצבאי ב"פרשת הסגל", היינו, מדידת מהירות נסיעתם של כלי רכב במצבים משתנים, אשר כללו גם הסטה של קרן הלייזר מרכב המטרה לרכב אחר, וזליגת הקרן מחזית הרכב לדופנו. בעקבות ניסויים אלה שינה השופט Stanton את דעתו, ובהחלטה נוספת מחודש מרץ 1998, התיר את השימוש בממל"ז במגבלות מסוימות, ולהלן אביא את הדברים בלשון פסק-הדין: "For the reasons expressed in the foregoing Opinion, speed readings produced by the LTI Marksman 20-20 Laser Speed Detection System manufactured by Laser Technology, Inc. (hereinafter "laser speed detector") shall be admitted into evidence in all municipal courts in Morris County and in Sussex County in the prosecution of any case arising under the motor vehicle laws. Admissibility of such readings shall be subject to the rules set forth below: 1. Expert testimony in support of admissibility shall not be required, except as specifically set forth below. 2. Appropriate training of the law enforcement officer operating the laser speed detector shall be shown in each case. 3. Pre-operational checking procedures recommended by the manufacturer of the laser speed detector shall be shown to have been made in each case. 4. Speed measurements shall be admitted whether made in daylight or at night and within any temperature range likely to be found in New Jersey, even if made under conditions of light or moderately heavy rainfall, but speed measurements taken during heavy rain or while snow is falling shall not be admitted without the support of adequate expert testimony in the individual case. 5. Speed measurements made at any distance up to 1,000 feet shall be admitted, but measurements made at any distance in excess of 1,000 feet shall be admitted only with the support of adequate expert testimony in the individual case". (Matter of Admissibility of Motor Vehicle Speed Readings, 314 N.J. Super. 233, 252-53, 714 A.2d 381, 191-92 (Law Div. 1998)). להשלמת התמונה אוסיף, כי ערעור שהוגש על פסק דין זה נדחה, ברוב דעות, על ידי בית המשפט לערעורים של מדינת ניו-ג'רזי (State v. Abeskaron, 326 N.J. Super. 110, 740 A.2d 690 (App. Div. 1999)). החשוב לענייננו הוא, כאמור, שבפסק-דין זה יש מענה לאותן סוגיות להן לא מצא בית הדין הצבאי תשובה הולמת ב"פרשת הסגל", ועל כן מותר להוסיף ולקבוע כי פסק-הדין ב"פרשת הסגל" אינו מהווה עוד עילה להרהר אחר אמינותו של הממל"ז. 14. בחודש אוקטובר 2001 ניתן בתיק 5022/00 של בית המשפט לתעבורה באשקלון (כב' השופט ד' פולק) פסק דין נוסף בסוגית הממל"ז, בו זוכה נאשם לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי "בהעדר ניסויים ומחקרים, אין בראיות שהוגשו בעבר לבתי המשפט השונים בארץ כדי להוכיח את אמינות מכשיר הממל"ז" (בלשון בית המשפט). חרף מסקנה זו, הוסיף השופט המלומד בסוף הכרעת דינו דברים בנימה שונה לחלוטין, לאמור, אם ייקבע כי סטיית הדיוק של הממל"ז היא ±8 קמ"ש, ואם תוגבל המדידה לרכבים הנמצאים במרחק שלא יעלה על 305 מטרים (1000 רגל) מהמכשיר "אפשר להגיע לרמת ודאות של מאה אחוז" (ראו עמוד 37 להכרעת הדין). בינתיים התקבל ערעור שהגישה המדינה כנגד פסק דין זה (ע"פ 7478/01), ובית המשפט המחוזי בבאר-שבע נימק את החלטתו בכך שבית המשפט לתעבורה סטה מהלכה קיימת בדבר אמינותו של הממל"ז. לא אעסוק בהנמקתן של הערכאות באותו תיק הואיל וככל הנראה ההליכים בו טרם הסתיימו, אך סברתי כי ראוי להפנות למסמך נוסף שהונח בפני בית המשפט ובעל חשיבות לסוגיה הנדונה בפנינו, וכוונתי לדו"ח שערך מכון התקנים הישראלי בשנת 2000 בעקבות בדיקת הממל"ז. אותו דו"ח התבסס על ניסויים שנערכו בחו"ל וכן על ניסיונות שערך מכון התקנים עצמו. לענייננו חשובה מסקנתו של המכון לפיה ביותר מ-95% מהמדידות (כ-2000 מדידות), נמצא שהממל"ז עמד בדרגת הדיוק המוצהרת על ידי היצרן (± 2 קמ"ש). שגיאת המכשיר עלתה על +2 קמ"ש בפחות מ-1% מהמדידות, ובמדידה אחת בלבד שנערכה בארה"ב נמצאה סטייה של מעל 5 קמ"ש. 15. כאמור, בעניינם של לוי ועטייה הוגשה חוות דעת מטעם מומחה התביעה, ד"ר בזדין (ת/23). מומחה זה ערך עשרות של מדידות-ניסיוניות, חלקן לעצמים נייחים (לצורך מדידת מרחק), ומסקנתו היתה שהממל"ז הוא מכשיר אמין. אולם לא רק המדידות שערך ד"ר בזדין עמדו לעיני בית המשפט, הואיל והשופט המלומד טרח וביצע בעצמו במהלך הדיון עשרות ניסויים נוספים, כאשר במקביל למדידת המהירות באמצעות הממל"ז היא נמדדה גם על ידי מכשיר אלקטרוני מסוג 11-K.R.. הניסיונות כללו מצבים משתנים וביניהם אלה (ראו עמ' 288 לפרוטוקול הדיון ואילך): נמדדה מהירות נסיעתו של רכב בודד; אותו רכב נמדד כאשר במקביל לו נסע רכב אחר; נמדדה מהירותו של רכב מתרחק (המדידה נעשתה בטווח של 377.1 מטרים); נמדדה מהירותו של רכב אשר מוקם שני בשיירה; נעשתה מדידה תוך כדי הסטת הקרן מלוחית הרישוי לשמשת הרכב; בוצעו מדידות כאשר בחלק מהן הוצמד הממל"ז למכשיר קשר מאלה המשמשים את המשטרה, וכן בוצעו מדידות כאשר הממל"ז הוצב במרחק של כ-40 ס"מ ממכשיר הקשר; נמדדת מהירות נסיעתו של אופנוע; וכן בוצעה מדידה כאשר הממל"ז ממוקם ליד עמוד חשמל של מתח גבוה. תוצאתן של מדידות אלו היתה שבחלקן נקבעה על ידי הממל"ז מהירות נמוכה ב-1 קמ"ש מהמהירות אשר נמדדה על ידי המכשיר האחר, ובחלקן נמצא כי המהירות אותה מדד הממל"ז אמנם עולה על זו שמדד המכשיר האחר, אך בשום מקרה לא עלה הפער על +2 קמ"ש. זאת ועוד, בית המשפט ביצע ניסיונות אשר כללו הסטה של קרן הלייזר מרכב המטרה לרכב אשר נסע במקביל לו, וכן תוך הסטת הקרן מלוחית הרישוי לשמשת הרכב וחוזר חלילה. בכל המקרים הללו התקבלו קריאות-שגיאה (Error), וקריאות מסוג זה הציג המכשיר גם כאשר הסיט המפעיל את קרן הממל"ז מרכב-המטרה אל פני הכביש. אולם, כאשר נתבקש המפעיל לייצב את ידו על רכב המטרה, הציג המכשיר מהירות זהה לזו שנמדדה במכשיר האחר. 16. הכרעה נוספת בסוגיית הממל"ז כלולה בהחלטה שניתנה לאחרונה בבית משפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט אביטל חן) בת/17717/97. על פי האמור בהחלטה זו, לא חלק המומחה מטעם ההגנה (פרופ' בן יוסף) ברמה העקרונית על כך ש"המכשיר מסוגל לבצע את אשר הוא מתיימר לבצע, קרי, למדוד מהירות כלי רכב בתנועה ולקבל תוצאות 'חוקיות', (כלומר תוצאות ספרתיות להבדיל מהודעת Error אותה מספק המכשיר)". אולם נטען כי קיימת אפשרות סבירה שהמהירות המתקבלת איננה מהירותה של המכונית הנמדדת, למשל, כאשר רכב המטרה מוסתר בחלקו על ידי רכב אחר. בנסיבות אלו חברו הכול, השופט המלומד, באי-כוחם של בעלי הדין והמומחים מטעמם, למאמץ משותף שמטרתו היתה לבחון את אמינות ביצועיו של הממל"ז, ולצורך כך נמסר להגנה אחד המכשירים כדי שתוכל לבחון אותו מקרוב לצורך הכנתה של חוות דעת. אך בית המשפט לא הסתפק בכך ולא באלפי המדידות הניסיוניות אשר בוצעו במדינות שונות בעולם (בין היתר במסגרת פסק דין "ניו-ג'רזי השני"), ולאחר שתם פרק שמיעתן של הראיות, החליט לבדוק את אמינות המכשיר בדרך של ניסויי-שטח בהם נטלו חלק גם סנגוריהם של הנאשמים והמומחים מטעמם. בסך הכול בוצעו בפיקוח השופט חן למעלה מ-1000 מדידות, וכל אחד מהמומחים (פרופ' בן-יוסף מטעם ההגנה ואינג' הופמן מטעם התביעה) ביצע כמספר הזה של מדידות מטעמו. מטרתם של הניסויים היתה, בין היתר, לבחון טענה השגורה בפיהם של נאשמים, ולפיה לא מדד הממל"ז את מהירות רכבם, אלא את מהירותו של רכב אחר אשר נע בקרבתם, ובלשון בית המשפט (ראו עמוד 56 להחלטה) נועדו הניסיונות כדי "לבדוק את יכולת ההפרדה של המכשיר כאשר הקרן פוגעת בשתי מכוניות, את כושר הדיוק של קרן הלייזר כאשר נקודת המכוון מכוונת לעבר רכב מסוים ויצירת מצבים בהם תחליק הקרן על צד כלי רכב. כתוצר לוואי ניתן גם להתרשם מיכולת הממל"ז לדווח על מהירות כלי הרכב הנמדדים". מסקנתו של בית המשפט בעקבות אותן מדידות ניסיוניות היתה זו (ראו סעיף 11 להחלטה): "...הוכח בפני באופן חד משמעי כי מכשיר מד מהירות לייזר MARKSMEN L.T.I. 20 20 מדייק בתוצאותיו באופן שבתי המשפט במדינת ישראל יכולים להסתמך על התוצאות בהליך פלילי, הכול בכפוף לקיום כללי ההפעלה הנכונים". בהמשך פרט השופט המלומד את ממצאיו, ולהלן אביא את עיקריהם: א) חרף התבדרותה של הקרן מספק המכשיר תוצאה מדויקת שעה שהוא מכוון לרכב בודד הנוסע בנתיבו, וכך הוא המצב גם כאשר לצדו נוסע רכב אחר. ב) כאשר רכב קדמי מסתיר באופן חלקי את רכב המטרה הנוסע בעקבותיו, עלול הממל"ז בטווחים שמעל ל-300 מ', למדוד את הרכב הקרוב כתוצאה מרעידת ידו של המפעיל. סכנה זו חולפת כאשר המפעיל משעין את ידו על גבי מסעד או על גג של רכב. ג) כיוון המכשיר בהתאם להוראת היצרן, והנחיות המשטרה, מבטיח כי המכשיר מכוון ומכויל וכי קרן הלייזר פוגעת בנקודה עליה מצביעה נקודת המכוון האדומה בדיוק רב. מנגנון תיקון השגיאות של המכשיר יודע לספק קריאות Error כאשר המכשיר רועד ובדרך זו הוא מונע את קבלתן של תוצאות שגויות. ד) מעקה בטיחות W מפלדה המתוח לאורך כביש, אינו משפיע על תוצאות מדידת אופנועים ומכוניות הנוסעים בסמוך ובמקביל לו, גם כאשר זווית ההפעלה גורמת לקרן הלייזר לפגוע בו זמנית בכלי הרכב ובמעקה. ה) על אף היותו של הממל"ז מכשיר מדויק גם על פי אמות המידה הנהוגות במשפט פלילי, אובחנה סטיית-דיוק המחייבת תיקון. כן נמצא כי אותה סטיית דיוק אינה משתנה עקב שינוי הטווח. ו) המכשיר חסין מפני השפעתם של שדות מגנטיים מוקרנים בתדר רשת האספקה, בפני שדות אלקטרומגנטיים מוקרנים בתדרים נרחבים, וכן הוא חסין מפני פריקה אלקטרוסטטית. לפיכך ניתן להפעיל את הממל"ז ליד קווי מתח מכל סוג, שנאים, טלפונים סלולריים, מכשירי רדיו, משדרים, מקלטים, תחנות מכ"ם, אנטנות סלולאריות. ז) צבעו של רכב המטרה לא אובחן כבעל השפעה על דייקנות המדידה של המכשיר. 17. השאלה בדבר אמינותו של הממל"ז, מכשיר שלתוצאותיו יש השלכות על רבים מנהגי ישראל, ראוי היה לה שתתברר, בתנאי מעבדה ובניסויי שטח, על ידי בעלי מקצוע ומומחים לדבר עוד בטרם החליטה המשטרה להכניס מכשיר זה לשרות. יותר מכך, נדמה כי אף נכון היה לצרף לצוות הבדיקה מומחים מטעמו של ציבור הלקוחות הפוטנציאלי - גורמי תביעה וסנגוריה, וכל זאת במטרה להבטיח את שקיפות הבדיקה והפרכתו של אחרון הספקות ביחס לאמינות המכשיר. ואפשר גם שהמדינה היתה מטיבה לעשות אם בסופו של תהליך הבחינה, היתה מעגנת את השימוש במכשיר בדין. העובדה שמתוך הפסיקה עולה כי תהליך מסוג זה לא התקיים בעניינו של הממל"ז עם קבלתו, אינה מדברת בשבחה של משטרת ישראל. יותר מכך, העובדה שתהליך כזה לא ננקט במשך השנים הרבות בהן מצוי המכשיר בשרות המשטרה (יותר מעשור), רק מעצים את גודל המחדל. ודי להפנות בעניין זה להליכים הרבים שהתקיימו בעיקר בבתי המשפט לתעבורה, הליכים אשר גזלו זמן שיפוטי יקר וגרמו לבעלי דין חסרון כיס עקב הצורך לשוב ולזמן מומחים מטעמם כדי לבסס את השקפתם בסוגיית אמינותו של מכשיר זה. אך את הנעשה אין להשיב, ולפיכך משהעניין הגיע לפתחנו, לא נותר לנו אלא להכריע בו על פי הכללים המשפטיים הנקוטים בידנו, וסבורני כי התמונה המצטיירת בעניין זה ברורה למדי. 18. הביטוי "מסה קריטית של פסיקה" לצורך ביסוסה של חזקה-שבעובדה, מרמז בראש ובראשונה על רכיב כמותי, ועל כן אין די בפסקי דין ספורים כדי לענות על דרישה זו. מאידך, גם פסקי דין רבים בעבירה של נהיגה במהירות אסורה אינם ערובה ליצירתה של "מסה קריטית", הואיל ולא מעטים הם המשפטים אשר הוכרעו בהתבסס על אותה השקפה שרווחה עד כה ואשר, להשקפתי, הקדימה את זמנה, בדבר קיומה של חזקה שבעובדה ביחס לאמינות הממל"ז. מכאן, שלצורך יצירתה של אותה מסה ובעקבותיה ה"חזקה שבעובדה", נדרש שבפסקי הדין עליהם היא נשענת יהיה שילוב של כמות ואיכות, והואיל ומדובר בעניינים שבעובדה המצויים בתחום שבדרך כלל אינו נחלתו של כל שופט, צריכה ההכרעה להתבסס על עדותם של מומחים לדבר. דא עקא, מן המפורסמות הוא שהעדתו של מומחה כרוכה בממון רב, ועל כן רבים הם הנאשמים אשר גם אם כפרו בעבירת המהירות שיוחסה להם, העדיפו להתייצב בבית המשפט בגפם וללא מומחה מטעמם, במטרה לחסוך את ההוצאה הכרוכה בכך, ואשר עולה לאין שיעור על הקנס שהם עלולים להיות מחויבים בו. כתוצאה מכך, ברבים מתיקי התעבורה, גם אלה בהם נדחתה הטענה בדבר קיומה של "חזקה", הוכרע הדין על בסיס עדותם של מומחי התביעה בלבד, ולא בעקבות בחינה של עדויות נוגדות של מומחים שבסופה החליט בית המשפט להעדיף אחת מהן על פני רעותה. זהו כמובן מצב לא-רצוי, וראוי לשקול את המשתמע ממנו בזהירות רבה בטרם יוחלט לראות בפסקי דין מסוג זה כמבססים חזקה שבעובדה. העולה מהאמור הוא, כי מספרם של פסקי הדין בהם הוכרעה סוגית הממל"ז לאחר שמיעתם של מומחים מטעמם של שני הצדדים, אף שאינו קטן, אינו עונה לכאורה על דרישת הרכיב הכמותי לצורך אותה "מסה קריטית". אולם השתמשתי במלה "לכאורה", הואיל ולאחדים מפסקי הדין, גם אלה שלא אימצו את ההשקפה בדבר אמינות הממל"ז, קדמו אלפי מדידות-ניסיוניות, ולהשקפתי מדידות אלו משלימות את החסר במובן הכמותי, מחד, ויש בהן כדי לתת מענה לרכיב האיכותי ולאפשר הערכה מדויקת של תוצאות המדידה שמפיק הממל"ז, מאידך. כזכור, לא היתה מחלוקת על כך שהעיקרון לפיו ניתן למדוד מרחק ומהירות באמצעות שיגור קרני לייזר, הנו עקרון מוכר היטב שזכה להכרה בקרב הקהילה המדעית. מכאן, שמכשיר הפועל על פי עיקרון זה, אמור ברמה העקרונית למלא את התפקיד אשר ייעד לו היצרן. לפיכך, מכשיר ממל"ז תקין המופעל בדרך בה אין מכשולים פיסיים, וקיים קשר-עין ישיר בינו לרכב-מטרה הנוסע בודד בנתיבו, אמור למדוד בדייקנות את מהירותו של הרכב. עם זאת, רבות הן הטענות שהועלו כנגד מכשיר זה, אך בחינתן מלמדת כי מקור רובן בחשש מפני זליגת קרן הלייזר אל רכבים אחרים, לפני הכביש או לעצמים דוממים המצויים על פני הדרך או לצידה, דבר שעלול לגרום לקבלתה של מהירות גבוהה מזו בה נוסע רכב-המטרה בפועל. אך זו סוגיה המצויה בעיקר בתחום דרך ההפעלה של המכשיר ולא בכשלים-מובנים המצויים בו. ובמלים אחרות, אם תימצא דרך לייצב את האחיזה במכשיר בעת הפעלתו ובכך למנוע את זליגת הקרן, ואם תמצא דרך לצייד את המפעיל בעזרים טכניים אשר יאפשרו לו למקד את הקרן ברכב-המטרה גם בטווחים גדולים, ייעלמו רבים מהספקות שהועלו כנגד הממל"ז. עם זאת, לסוגיה זו מענה גם בתחום יכולותיו של הממל"ז, שחלקן שלובות בתוכנת "מלכודת השגיאות", וחלקן במאפיינים נוספים של המכשיר. על כך עמד ד"ר בזדין בחוות דעת שהגיש במשפטם של לוי ועטייה, ומתוך הפונקציות המבוצעות על ידי "מלכודת השגיאות" אמנה את אלה: רציפות מדידת הטווח (התוכנה בודקת אם הטווחים הנמדדים בכל שני פולסים עוקבים שונים זה מזה מהסף שנקבע - 40 ס"מ, וכאשר מגלה המכשיר סטייה בתחום זה, הוא מציג קריאת-שגיאה, שמשמעותה היא כי למכשיר אין מספיק נתונים כדי לספק תוצאה ברמת אמינות גבוהה); עוצמת ההחזר (המכשיר מסנן פולסי לייסר חלשים מדי או חזקים מדי בהשוואה לרעש האופטי והאלקטרוני הנמדד); מונה פולסים (המכשיר בודק אם מספרם של הפולסים החריגים אשר סוננו עולה על 20% מהפולסים ששוגרו, ואם כך הוא המצב, יציג המכשיר קריאת-שגיאה); כיוון הטווח (התוכנה עוקבת אחר כיוון הטווח ואם מגלה בו שינויים, המדידה נפסלת). כאמור, בנוסף ליכולת הגלומה ב"מלכודת השגיאות" לממל"ז מאפיינים נוספים, וביניהם מה שמכונה "לוגיקת הטווח הראשון", אשר נועדה על פי חוות הדעת של ד"ר בזדין, כדי "להתגבר על מצב שבו חלק מהקרן גולש מהרכב הנמדד, ופוגע ברכב או עצם אחר. לוגיקת טווח ראשון מנצלת את העובדה שההחזר מהעצם המרוחק יותר מגיע למקלט באיחור, ומאפשרת בחישובי המהירות להתייחס להחזר הראשון בלבד" (סעיף 6 לחוות הדעת). לבסוף אזכיר עניין נוסף שאמנם אין לו זיקה לסוגיית זליגתה של הקרן, אך בית משפט השלום מנה אותו לחובת הממל"ז, וכוונתי למה שהוגדר כ"עוצמת ההחזר" (רפלקטיביות). בית משפט השלום מנה את צורת הרכב, צבעו ומידותיו ככאלה שיש להם השפעה על עוצמת ההחזר של הקרן מרכב המטרה, והוא הוסיף, כי בהעדר ראייה על תכונות ההחזר, קיים ספק אם קריאת המהירות שיציג הממל"ז במדידה לרכב הנמצא בטווח של למעלה מ-275 ממנו היא אמינה. ד"ר בזדין לא סבר כי לספק זה יש מקום, הואיל והממל"ז אינו מודד את עוצמת ההחזר, אלא את הזמן שחולף משיגור הקרן ועד לחזרתה מרכב המטרה. לפיכך, בכל מקרה בו נקלטת הקרן על ידי המכשיר, משמע כי ניתן לקבוע את נתון הזמן, ולזה אין דבר וחצי דבר עם עוצמת ההחזר. את ההסבר הזה אימץ בית המשפט המחוזי, ולהשקפתי כך נכון היה לעשות. אמנם, אפשר שד"ר בזדין (וכמוהו גם Jeremy G. Dunne אשר פיתח את הממל"ז), הנם עדים-בעלי-עניין, ועקב כן הפליגו בשבחו של מכשיר זה. אך אם זה המצב, אתה מצפה כי חוות דעתו של ד"ר בזדין תופרך באותם אלפי ניסיונות שנערכו בארץ ובעולם, לפני הכנת חוות הדעת ולאחריה. ולא זו בלבד שהמצב שונה, אלא שכל אותם ניסיונות הצביעו דווקא על כך שהממל"ז הנו מכשיר אמין ביותר, שגם סטיית הדיוק שלו, ככלל, עמדה במבחן. כזכור, על פי נתוני היצרן לממל"ז סטיית-דיוק של ±2 קמ"ש, וסטייה זו לא זו בלבד שאינה גדולה, אלא ניתן גם לקזז אותה כנתון קבוע מהמהירות אותה מודד המכשיר, מבלי לפגוע במשקלה של תוצאת המדידה כראייה בבית המשפט. השאלה הנוספת היא כמובן אם הניסיונות הרבים שנערכו אימתו את נתוני היצרן ביחס לגודלה של סטיית הדיוק או הפריכו אותה, ולהשקפתי גם התשובה לשאלה זו ברורה. כוונת הדברים לכך, שאותם ניסיונות סיפקו בחלקם הארי מהירות מדויקת של רכב-המטרה, ורק מיעוטם הצביעו על סטייה. אך לא זה העיקר, אלא העובדה שגם באותם מקרים שהתוצאות הראו על סטיות, ברובן היו אלו סטיות שהיטיבו עם הנהג כאשר הצביעו על מהירות נמוכה מזו שבה נסע רכבו בפועל. אכן, נמצאו גם מקרים בהם הראה המכשיר על מהירות גדולה מזו שבה נע הרכב, אולם רובם היו בתחום סטיית-הדיוק המוצהרת של היצרן, והמקרים שבהם עלתה הסטייה על +2 קמ"ש הם כה מעטים ונדירים, עד שניתן להתייחס לאפשרות שהם יובילו להרשעתו של מי שלא חטא, כאפשרות זניחה ובלתי סבירה גם על פי אמות המידה המחמירות הנהוגות במשפט הפלילי. עם זאת, ולנוכח העובדה כי במקרה בודד נמצאה סטייה של +5 קמ"ש, וכדי לסלק את אחרון הספקות, אציע כי נאמץ נתון אחרון זה (5 קמ"ש) כסטיית הדיוק של המכשיר, ואותו נורה להפחית מכל תוצאת מדידה המבוצעת על ידו. 19. כאמור, הניסיונות שנערכו הצביעו על שני כשלים אפשריים בהפעלת הממל"ז. האחד נובע מהקושי לאחוז במכשיר אחיזה יציבה, ועקב כך עלולה קרן הלייזר לזלוג מרכב-המטרה. הכשל האפשרי האחר נובע ממגבלותיו של בן-תמותה, ומתבטא בכך שהמפעיל יתקשה לכוון את המכשיר לרכב-מטרה הנמצא בטווחים גדולים (מעל 1000 רגל על פי פסק דין "ניו-ג'רזי השני", או מעל 400 מטרים לפי "פרשת הסגל"), ובעיקר לכוון את המכשיר ל"אזור לוחית הזיהוי", כדרישת היצרן. אכן, הניסיונות שנערכו במכשיר לא אימתו את הטענה שלכשלים-אפשריים אלה יש השלכות מעשיות על תוצאות המדידה. אך הואיל ומדובר בעניינים שניתן למצוא להם מענה, והואיל ומדובר בראייה בה אנו מצווים לדקדק כדי לסכל מראש כל אפשרות, ואפילו רחוקה, להרשעת החף, אני מציע לקבוע כי בטווחים שמעל 300 מטרים יופעל הממל"ז מעל גבי חצובה בלבד, וכאשר המפעיל משתמש בעדשה מגדילה ומקרבת (Speed Scope). 20. סיכום מעל כל הכרעה של שופטים בשר ודם מרחף ספק, הואיל ומקובל עלינו הכלל כי אין התביעה חייבת להוכיח את אשמתו של נאשם עד כדי בטחון מוחלט ולשלול כל ספק, אפילו הוא תיאורטי בלבד, אלא רק כזה שההסתברות לחפות העולה ממנו היא ממשית (ע"פ 29/79 יחזקאל עזרא נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ד(2), 118, 123; ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' נחום קורמן, פד"י נד(4), 653, 661). אני סבור כי הפסיקה אותה אזכרתי, ובעיקר הניסויים הרבים שנערכו בממל"ז, מחייבים את המסקנה כי התוצאות שמפיק המכשיר עונות על מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, ומכאן הצעתי לחברותי לקבוע כי הממל"ז הנו מכשיר מדידה אמין ומדויק בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן, על פי הנחיות היצרן, ולאחר ביצוען של הבדיקות השגרתיות בטרם ההפעלה. בהתקיים כל אלה, הנתונים שמפיק הממל"ז על מהירותו של רכב-מטרה כשרים להתקבל ולשמש כראייה בבית המשפט, וניתן לבסס עליהם את הרשעתו של נאשם גם אם אותם נתונים מהווים ראייה יחידה נגדו, ובלבד שהמדידה בוצעה על פי הנחיות אלו: א) בטווחים שמעל 300 מטרים יופעל הממל"ז מעל חצובה בלבד. ב) בטווחים שמעל 300 מטרים ישתמש המפעיל בעדשה מגדילה ומקרבת. ג) כאמור בסעיף 18 של פסק הדין, מכל תוצאת מהירות הנמדדת על ידי הממל"ז יופחתו 5 קמ"ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר. חרף האמור, אני מבקש להבהיר, כי הוספתן של אותן הנחיות אין פירושה כי מדידות שבוצעו עד כה באמצעות הממל"ז לא היו מדויקות. אדרבא, מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם, יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה שהפיק הממל"ז. ומקום שנאשמים כפרו והדין הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו אותם פסקי דין חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות באותם מקרים היו מדויקות, אף שהן בוצעו מטווחים שמעל ל-300 מטרים מרכב-המטרה וללא חצובה ועדשה מקרבת. 20. מן הכלל אל הפרט באשר לעניינם של לוי ועטייה - מקובלת עלי השקפתם של השניים ולפיה בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל"ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי, אדרבא, היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם. אולם בסופו של דבר התבססה ההכרעה בעניינם על מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את עדותו של מומחה התביעה ד"ר בזדין על עדותו של מומחה ההגנה, מר שרגא צור, הואיל והוא מצא כי עדותו של מר צור "היתה רחוקה מלשכנע, בלתי מבוססת כל צורכה", והשופט אף התקשה לראות כיצד ניתן להסתמך עליה ולו כראשית ראיה המעוררת ספק באמינות הממל"ז. אכן, לא בנקל תתערב ערכאת ערעור (וכזה היה מעמדו של בית המשפט המחוזי בתיק זה) בממצאים של עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית, אולם חרף זאת סבורני כי התערבותו של בית המשפט המחוזי ומסקנותיו בשאלת משקלה של עדות צור היו במקומן, והדוגמה הבאה תבהיר את דברי. בעת שמר צור תאר את התנסותו האישית בהפעלת הממל"ז כאשר זה כוון לעבר בניין, הוא טען כי בחלק מהמדידות הראה המכשיר את התוצאה הנכונה (אפס), ובמקרים נוספים הראה תוצאה שגויה (Error), אך היו גם מדידות שבהן התקבלה תוצאה של עד 22 קמ"ש. מכך ביקש צור ללמוד, כי גם התוכנה שזכתה לכינוי "מלכודת השגיאות", כושלת לעתים. לפיכך, מסקנתו של מר צור מכל אלה היתה נחרצת: "כל התיאוריות, וכן הניסיון המעשי העומד מאחורי, מביאים למסקנה בלתי ניתנת לערעור שגם אם המכשיר יהיה מתוחכם ככל שיהיה, עקב פעולתו של המכשיר כשעון-עצר למדידת זמן המעוף של פולסי הלייזר, ועקב החזקתו וכיוונו הידניים, אין כל אפשרות למנוע מקרים בהם המכשיר יחשב מהירות 'כאילו' אמיתית, אשר אינה משקפת את המהירות-בפועל". אולם התברר כי עדותו של צור התבססה בעיקרה על הנחות וסברות תיאורטיות, שאף אם הן נשמעו לעתים הגיוניות, הן נדחות מפני סברות דומות המתבססות גם על ניסויי-שטח. וכך לדוגמה התברר ש"אין סוף הניסויים" שלטענת צור נערכו על ידו (ראו עמוד 197), אפשר שאלה מסתכמים בפעם אחת ויחידה (ראו עמוד 198). זאת ועוד, גם כאשר הגיע לידי העד מכשיר הממל"ז וניתנה לו הזדמנות לבצע מדידה לא רק לעצמים דוממים, אלא גם למכוניות הנמצאות בתנועה הוא השימוש לו נועד המכשיר, לא זכר העד שעשה זאת ("יש אפשרות שלא היה ניסוי כזה", עמוד 198). לנוכח תשובות מסוג זה אך טבעי היה שתועדף עדותו של מומחה התביעה, אותה מצאתי לאחר שעיינתי בה כחוות דעת סדורה ומעמיקה. לפיכך, אני מציע לדחות ערעורם של לוי ועטייה. באשר לערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של גד פלר, גם אותו אני סבור כי יש לדחות. אכן, השקפתו של בית משפט קמא בשאלת אמינותו של הממל"ז נדחתה על ידי, אך לא על כך ביסס בית המשפט את פסק-דינו, אלא בעיקר על התרשמותו כי לא הוכח במידה הנדרשת כי המפעיל הכיר את כל הוראות ההפעלה, ואם בוצעו הבדיקות השגרתיות, וביניהן "מדידות טעות", שנועדו לוודא כי המכשיר תקין. אני מציע אפוא לדחות את שני הערעורים. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי. משפט תעבורהשאלות משפטיותמהירות מופרזת / דו"ח מהירות