הכרעת דין החלטתי לזכות הנאשם מחמת הספק שנתעורר בי לאחר שמיעת הראיות בתיק מאחר ואינני סבורה כי הנאשם נהג ברשלנות וגרם לתאונת הדרכים ואלה נימוקי הזיכוי: הנאשם מואשם כי ביום 28.11.01 בשעה 07.20 או בסמוך לכך בעת שנהג בגיפ' יונדאי בכביש אלון מורה איתמר, צומת בית פוריק גרם לתאונת דרכים בכך שפגע בהולך הרגל איברהים מוסא ז"ל , אשר חצה את הכביש מכיוון צפון לכיוון דרום , כתוצאה מהפגיעה נפטר הולך הרגל . הנאשם מואשם כי במקום לנהוג במהירות של 80 קמ"ש שזוהי המהירות המותרת בכביש הנ"ל , נהג במהירות מופרזת של כ 97 קמ"ש ולא הבחין במועד בהולך הרגל אשר חצה את הכביש מרחק של 5.4 מ' מרוחב הכביש ופגע בו עם חזית רכבו. בכתב האישום בסעיף 7 מיוחסים לנאשם פרטי רשלנות, אולם אינני סבורה כי פרטי הרשלנות הוכחו בפני מעבר לכל ספק כנדרש במשפט פלילי. התביעה הביאה לעדות 3 חיילים שאמורים היו להיות עדי ראיה לתאונה, אולם עדים אלה לא ראו את האופן המלא בו התרחשה התאונה אלא קטעים ממנה . עדים אלה לא פתרו את השאלות העיקריות השנויות במחלוקת בתיק זה והן: א. כיוון חציית הולך הרגל. ב. מהירות רכבו של הנאשם. ג. מקום האימפקט. ד. סימני הנזק על רכבו של הנאשם וסימני הבלימה. בנוסף לעדותם של שלושת החיילים הובא לעדות בוחן התנועה רס"ב אליאס חיא וכן הוגשו הודעות הנאשם במשטרה. באזור בו אירעה התאונה , צומת בית פוריק קיים מחסום של צה"ל ותושבי השטחים עוברים דרך המחסום. זהו אזור בו שורר בדרך כלל מתח וגם חילופי יריות, אולם על פי עדות החיילים ביום התאונה היה שקט במקום. ע"פ עדות עד תביעה מס' 2 מרזון זאב , השטח בו אירעה התאונה הוא שטח עוין, השטחים ועבודת בוחן המשטרה אובטחה כי החלה התפרעות מכיוון הכפר . מהתמונות אשר הוגשו לבית המשפט ת/4 עולה כי הכביש בו אירעה התאונה הוא כביש רחב , אין לו שוליים מסומנים ומשני צידי הכביש שטח כורכר, הכביש מוביל לשכם , לבית פוריק, ואין בו תמרורים כפי שעולה מהתמונות שצולמו על ידי בוחן המשטרה ומומחה ההגנה. עד תביעה מס' 3 , ימיני קובי , היה ביום האירוע סמל מחלקה, מפקד, לא ראה את כיון חצית הולך הרגל הוא גם לא יודע איך חצה הולך הרגל את הכביש באותו היום, הוא גם לא יודע אם הגיפ' בו נהג הנאשם נסע מהר או לאט וכמפקד המחסום הרחיק מהמקום את הפלסטינאים שהיו במחסום ועל הכביש. עד זה לא זכר כי הולך הרגל המנוח החזיק שקית ביד גם לא בקבוק שמן וגם לא זכר אם ראה שמן על הכביש. עד תביעה מס' 4 , ליאור ממן, היה חייל ביום האירוע והוצב במחסום בין בית פוריק לשכם. העד לא ראה את התאונה, רק שמע "חריקה עצבנית" וכשהסתובב "ראיתי 3 מ' של עצירה וזהו את הבן אדם וכל מה שהיה" (עמ' 16 שורות 15-26) עד זה לא ראה את כיון חציית הולך הרגל ומאיזה צד פגע הרכב בהולך הרגל (עמ' 18 שורה 11 ) לטענתו ראה את המגע של הרכב עם הולך הרגל , אבל לא יודע באיזה מרחק נעצר הרכב, לא יודע את כיוון החצייה של הולך הרגל ולא יכול לשלול את העובדה שהולך הרגל חצה את הכביש , השלים את החצייה ואח"כ חזר בחזרה (ראה עמ' 19 לפרוטוקול שורה 5 ) . העד מאשר כי באותו יום היה קר מאד ובלילה ירד גשם וגם ביום התאונה היה די גשום לטענתו. העד גם טוען שמהירות נסיעת הנאשם הייתה 80 קמ"ש לפי הערכתו. העד זוכר שבדק שקית שחורה אותה החזיק הולך הרגל , אולם היו בה אבטיחים ולא בקבוק שמן. ע.ת. מס' 5 , רומן ארליכמן , לא ידע מה כיוון החצייה של הולך הרגל אולם הוא זכר שהולך הרגל היה עם מקל הליכה , הייתה לו שקית שחורה , לבוש מסורתי, אולם אינו זוכר את ההליכה שלו ואת האופן בו הלך כי עברו במקום הרבה אנשים. העד מאשר כי בלילה ירד גשם וכי זיהה את הולך הרגל שניה לפני המכה כהולך רגל שעבר במחסום קודם לכן. העד לא ראה אם הולך הרגל חצה באלכסון למרות שאמר זאת בהודעתו ולטענתו "הרבה שאלות שהשוטר שאל הוא כיוון אותי לפי השאלות שלו כדי שאני יזכר" (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 18). אינני סבורה כי עלי לתת משקל רב לעדות עד זה אשר מאשר כי השוטר כיוון אותו כדי שהוא ייזכר כך שכבר שמסר הודעה במשטרה לא זכר את המקרה ולא ברור לי מה הייתה כוונתו כשאמר השוטר כיוון אותי. לטענתו ראה את המנוח אולי שניה וקצת לפני הפגיעה , אולם הוא לא יודע מאיזה כיון חצה המנוח את הכביש, למרות זאת כששמע את רכב הנאשם מגיע הייתה לו הרגשה שמשהו הולך לקרות , אולם זו בגדר הרגשה סובייקטיבית שלו. הודעתו של העד רומן ארליכמן הוגשה לבית המשפט על ידי הסניגור המלומד, סומנה נ/4, אולם בניגוד למה שמסר במשטרה העיד בבית המשפט כי לא אמר במשטרה שהולך הרגל חצה משמאל לימין וכי הוא לא יודע את זה (ראה עמ' 23 שורה 8) כמו כן אומר העד כי עמד עם הגב לכיון החציה של הולך הרגל כך שבבית המשפט לא אישר העד את שאמר במשטרה. אין מחלוקת כי היו הולכי רגל שעברו במחסום אולם העד מציין כי לא ראה בדיוק מי היה על הכביש אם היו אנשים על הכביש ואיך הם חצו ואילו הנאשם מציין כי הולכי הרגל עדיין לא הגיעו לכביש ובטווח של הכביש היה המנוח לבד. הנאשם אומר שעל הגבעות היו אנשים אבל על השוליים לא היו אנשים. לטענתו המנוח נפל על מכסה המנוע של הרכב , עף כ 10 מ' ונפל. להערכתו הנאשם נהג במהירות של 100 קמ"ש. פירטתי את עדותם של העדים אולם אינני יכולה על סמך עדותם לקבוע כיצד התרחשה התאונה. העדים לא ראו את כיוון חציית הולך הרגל בצורה וודאית , רק העד רומן ארליכמן ראה את המנוח נופל על מכסה המנוע כמטר מחזית רכבו של הנאשם היינו ראה רק את הרגע שלפני המכה ולא יותר מזה. מעדותו עולה כי זיהה את הולך הרגל המנוח רק שניה לפני המכה כך שלא ניתן לקבל מעדותו תמונה מדויקת על האופן בו אירעה התאונה . לטענת העד הנאשם נסע אחורנית מטר או שניים , אך העד לא בטוח שהנאשם הזיז את רכבו. גרסת הנאשם לגבי האופן בו אירעה התאונה לא נסתרה. יתרה מזאת עדי הראיה לא שוללים את גרסת הנאשם. הנאשם מסר הודעה ביום התאונה 28.11.01 בשעה 10.30 במחנה הצבאי אילון מורה , לטענתו הבחין במנוח שחצה את הכביש מכיוון שמאל לימין כיון נסיעתו וראה שהמנוח גמר לחצות את הכביש עד לכורכר ובצורה פתאומית המנוח עשה תפנית וחזר חזרה לכיוון מרכז הכביש , לפיכך בלם בלימת חירום ובמהלך הבלימה פגע במנוח , בפגוש הקדמי באמצע חזית הרכב. כרית האוויר ברכב הנאשם לא נפתחה ורק נגרם נזק קל למכסה המנוע ולפתח האיוורור, לטענתו נהג במהירות של בין 70-80 קמ"ש. היה רגוע ולא מיהר לשום מקום. מגרסת הנאשם לא ניתן לקבוע שהנאשם נהג ברשלנות מאחר ולא הבחין במועד במנוח או כי לא בלם את רכבו. הנאשם הבחין במנוח , הנאשם הבחין שהמנוח סיים לחצות את הכביש , הנאשם לא צפה שהמנוח לאחר שסיים לחצות את הכביש יחזור בחזרה , היינו יעשה תפנית לכיוון מרכז הכביש ובזמן שראה כי המנוח חוזר בחזרה בלם בלימת חירום . גרסה זו של הנאשם נמסרה מיד לאחר התאונה , זוהי הגרסה היחידה שעומדת בפני בית המשפט. החיילים שהעידו בפני לא יכלו לסתור אותה , לשלול אותה כי לא ראו את כיון חציית הולך הרגל המנוח והם עצמם לא יכולים לאשר או להכחיש את העובדה שהמנוח סיים לחצות את הכביש וחזר על עקבותיו בצורה פתאומית. מגרסת הנאשם עולה כי הבחין בהולך הרגל כי נסע במהירות המותרת במקום וכי לא צפה שהמנוח יחזור לכביש לאחר שסיים לחצות אותו. לטענת הנאשם המנוח חצה בהליכה מהירה פלוס בצורה ישרה וכפי הנראה מישהו קרא לו או אין הוא יודע מהי הסיבה לכך שבהיות המנוח בסוף החצייה החליט לחזור למרכז הכביש. אני מצטטת מהודעת הנאשם שורה 26 " סברתי שהוא אכן גומר את החצייה וממשיך בהליכתו לכיוון המחסום שבצומת לכיוון שכם ופתאום בתנועה פתאומית כמו שמישהו קרא לו או שרק משהו , הוא חזר בתפנית על המקום מבלי שיהיו כל סימנים קודמים שהוא עומד לחזור ונכנס לכביש וביחד עם הבלימה שלי הוא נעמד באמצע הכביש". הנאשם גם מסר הודעה במשטרה ביום 2/12/01 באת"ן שומרון וטען בשורה 12 להודעה כי לא נסע מהר והמהירות שלו הייתה בין 70 קמ"ש ל - 80 קמ"ש . לטענתו הכביש היה רטוב בזמן התאונה אחרי לילה של גשם והיו עליו גרגרי חצץ , דבר שהקשה על הבלימה. הנאשם חזר על גרסתו כי הולך הרגל לאחר שסיים לחצות חזר בחזרה למרכז הכביש וזה היה בפתאומיות בלתי ניצפת. בהודעה זו מוסר הנאשם כי להערכתו החיילים שעמדו במחסום לא יכלו לראות אותו מגיע , כי הם היו עם הגב לכיוון הכביש ועם הפנים לכיוון בית פוריק. ואכן מעדות החיילים עולה כי לא הבחינו מאין חצה הולך הרגל הם היו צריכים להסתובב כששמעו חריקת בלמים והערכתם לגבי מהירות נסיעת הנאשם לא הייתה אחידה. הנאשם טוען בהודעותיו במשטרה וגם בבית המשפט כי הבחין בהולך הרגל עוד בשלב שחצה את הכביש כשהוא מתקדם משמאל לימין , אך לא צפה את התפנית של הולך הרגל למרכז הכביש. המנוח ע"פ פלט מסוף שהוצג לבית המשפט הוא יליד 1911 , בן 90 ואינני יכולה לקבוע כי גרסת הנאשם בלתי הגיונית או כבושה לצורך משפט זה. אני נוטה להאמין לנאשם כי לא צפה את התנהגות הולך הרגל אשר על פניה נראית תמוהה וכי גם לא צריך היה לצפות שלאחר סיום חצית הכביש הולך הרגל יחזור פתאום למרכז הכביש. השאלה השנויה במחלוקת היא האם למרות התנהגותו הבלתי צפויה של הולך הרגל יכול היה הנאשם למנוע את התאונה שכן נהג במהירות של 17 קמ"ש מעל המותר בדרך בינעירונית ולטענת התביעה התרשל בכך, שכן המהירות בה נהג אינה מתאימה לתנאי הזמן והמקום. לאחר ששמעתי עדות הבוחן המשטרתי וקראתי את דוח הבוחן ומסקנותיו ולאחר שהעיד בפני מומחה ההגנה אראל חיים נתעורר בי ספק אם נלקחו כל הנתונים הנדרשים לקביעת מהירות הרכב בו נהג הנאשם בזמן התאונה והאם אכן נהג הנאשם במהירות המיוחסת לו בכתב האישום. בע"פ (ת"א) 1069/86 אליהו הירשפלד נ. מ"י - נפסק מפי כבוד השופטת בן עיתו , כדלקמן : " ... כשעוסקים באנשים חיים אין לשפוט אותם על פי ממוצעים מבלי להותיר שוליים בטוחים שיש בהם כדי למנוע עוול . כבר ידוע הוא שאנשים שונים זה מזה במהירות תגובתם. כל עוד לא נבדקת מהירות התגובה במסגרת מבחני הרישוי יש להניח שחלק מהנהגים מגיבים קצת יותר לאט ועדיין אין לראות בהם רשלנים. כשמדובר בפער דל מטרים בודדים ושל שניות או שברי שניות הכף חייבת להטות לטובת נאשם כשמדובר במקרי גבול. לא יתכן לבסס הרשעה על הערכת מרחק שסטייה לא משמעותית ממנה מוליכה לתוצאה שונה. בע"פ 437/67 אמר בית המשפט העליון שיש להיזהר כשבאים לבסס הרשעה על חישובים ממוצעים. וכן , בר"ע 208/83 נאמר שכשמתבססים על ממוצעים לא תמיד ניתן להסיק מהם במידה מכרעת על נסיבותיו של מקרה קונקרטי. כן נקבע שם שבמקרה גבולי ובהעדר נתונים מדויקים , זכאי המערער להנות מן הספק. בע"פ 623/83 סרב בית המשפט לאשר הרשעה שבה נחתך גורלו של נאשם על פי ממוצע אריתמטי שרירותי. בכל המקרים הנדונים החליט בית המשפט העליון לקבל ערעורו של הנהג ולזכותו , לפחות מחמת הספק." בא כוח התביעה בסיכומיו טען כי מאחר ומומחה ההגנה מתבסס על התמונות שצולמו ע"י הבוחן המשטרתי ותמונות שצולמו על ידו אין לתת משקל למסקנותיו שכן , אין להסתמך על תמונות של זירת האירוע באשר קיים עיוות בזוית הראיה על פי זווית הצילום וכן קיים קושי בזיהוי פרטים בתצלום בשל איכותו וחוסר אפשרות להצביע על מיקום אובייקטים בשטח. ( ראה סעיף 3 (5) לסיכומיו וכן ראה ת"ד 2788/99 מ"י נ. זימבובסקי איגור). אין ספק כי הבוחן המשטרתי שמגיע לזירת התאונה מיד לאחר התאונה רואה את הנתונים בשטח טוב יותר, אולם אין בכך כדי לשלול חוות דעת של מומחה ההגנה אשר לא יכול להגיע למקום התאונה בזמן התרחשותה היינו בזמן אמת וברוב המקרים מגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה ולא נותר לו אלא לצלם את הזירה בזמן שהוא מגיע. נכון גם שתמונות מצולמות מזווית ראיה בה בוחר הצלם אולם עדיין אין בכך כדי לשלול את כל הממצאים שמביא מומחה ההגנה ויש לבדוק כל קביעה של מומחה ההגנה לגופה. גם התובע המלומד הסתמך בסיכומיו על התמונות שהוגשו לבית המשפט ואינני יכולה לשלול את התמונות לצורך מסוים ולקבל את התמונות כשהתובע מבקש ממני לקבלם לפיכך גם אינני דוחה על הסף את קביעותיו של מומחה ההגנה. הבוחן המשטרתי אליאס חיא שהעיד כי את כל החישובים עשה לטובת הנאשם וכן מצא נזקים במרכז חזית הרכב המתאימים לפגיעה בהולך הרגל , לטענתו הפגיעה הייתה במרכז הכביש אולם אין הוא קובע מאיזה כיון חצה הולך הרגל את הכביש . הבוחן ערך שחזור ע"פ שתי גרסאות כיון חצית הולך הרגל , שחזור אחד על פי גירסת הנאשם בעצמו שהולך הרגל כבר באמצע הכביש ושחזור שני על פי גירסת החיילים משמאל לימין כיון נסיעת הרכב , לטענתו בשני המקרים התאונה נמנעת. בעדות החיילים לא מצאתי גירסה אחידה לגבי כיוון חציית הולך הרגל ולכן לא ברור לי על סמך מה נערך השחזור השני . הבוחן מאשר כי אין במקום מעבר חציה אולם יש עמדה צבאית שנמצאת בכיוון שכם וחיילים בודקים את האנשים שיוצאים מבית פוריק לכיוון שכם וגם בחזרה. לא התרשמתי שהבוחן המשטרתי לקח את כל הנתונים דווקא לטובת הנאשם, שכן עשה חישוב כי מהירות החצייה של הולך הרגל היא מטר בשניה בעוד שעל פי ההנחיות שהראה לו הסניגור מעל גיל 70 מהירות החצייה היא 1.60 מ' או 1.30 מ' לשניה וכמו כן לקח הבוחן נתון שהולך הרגל הולך בהליכה רגילה בעוד שע"פ עדות הנאשם הולך הרגל חצה בהליכה מהירה פלוס, גירסה שלא נסתרה. הבוחן גם הגיע למסקנה שהנאשם הלך עם מקל כשלמעשה אין בנתון זה וודאות מוחלטת , ייתכן שהיה לו מקל אך לא נתמך בו לצורך הליכה וגם לא ברור מה היה בסלים שנשא הנאשם, אם נשא סלים או שקית. בוחן התנועה קבע מקדם חיכוך של 0.74 , כביש יבש בעליה. הבוחן טוען כי הכביש היה יבש כשהגיע למקום וזאת בניגוד לעדות החיילים והנאשם שהכביש היה רטוב, הבוחן מסכים שבכביש רטוב מקדם החיכוך יורד לפיכך לא ברור לי מדוע נלקח נתון של מקדם חיכוך 0.74, (ראה עדות ליאור ממן עמ' 18 לפרוטוקול שורה 26 ) "ביום התאונה אני יודע שהיה די גשום". בוחן המשטרה לא העיד באיזה מהירות התאונה נמנעת , אולם מומחה ההגנה העיד כי אם הולך הרגל חצה משמאל לימין מרחק של 4.9 מ' אזי אם הנאשם היה נוהג במהירות של 65 קמ"ש התאונה הייתה נמנעת. אני סבורה כי באופן בו חצה הולך הרגל את הכביש על פי גירסת הנאשם שלא נסתרה לא ניתן היה למנוע את התאונה גם במהירות של 40 קמ"ש כפי שקבע הסניגור המלומד בסיכומיו שכן על פי חישוב במהירות של 40 קמ"ש מקדם חיכוך של 0.7 , זמן בלימה 2.02 שניות , תגובת נהג ותגובת מערכת זמן העצירה הוא 3 שניות שזה יותר מזמן שהיית הולך הרגל בכביש. הסניגור המלומד קובל על כך כי הבוחן המשטרתי לא ערך ניסוי בלימה וקבע סימן בלימה של 53 מ' . בוחן המשטרה מאשר שחשוב לעשות ניסוי בלימה אך לא עשה זאת במקרה זה ויש בכך טעם לפגם בלשון המעטה. אין ספק כי ניתן היה לערוך ניסוי לזיהוי סימני הבלימה וכיון חציית הולך הרגל , אולם בסיכומי התביעה נאמר כי הבוחן לא עשה ניסוי בלימה עקב בעיה ביטחונית באזור , היינו אזור המצוי במתח בטחוני. אינני סבורה כי המצב הביטחוני יכול לפעול לטובת עבודת הבוחן ולא לפעול לאופן בו נהג הנאשם. אין מחלוקת כי מדובר באזור בו קיים מתח בטחוני ובאזור עוין ולא נראה לי שעובדה זו צריכה לפעול רק לטובת התביעה אשר לא ערכה ניסוי שהיה שופך אור על הנתונים בתיק זה. סימני הבלימה כפי שהם נראים בתמונות אינם חד משמעיים מתמונה מס' 2 ומתמונה מס' 4 רואים טביעות צמיג שאינן שייכות לרכב הנאשם. במקום היה כתם שמן ובוחן המשטרה לא מכחיש שיש בתמונה מס' 4 וכן בתמונה מס' 5 טביעות צמיגים של רכבים שעברו על כתם השמן , כך שאני מסכימה כי לא ניתן לקבוע חד משמעית איזה סימן בלימה יש לייחס לרכבו של הנאשם גם לאור העובדה שרכב הנאשם הוזז מהמקום ע"פ העדויות בתיק. הבוחן מאשר כי לא ציין מה הוא רוחב הצמיג בדוח' הבוחן אלא בסקיצה . לא ברור לי מדוע התייחס הבוחן לקטע הכורכר שבצידי הדרך כחלק מהכביש בעוד שקטע כורכר נראה על פניו כשול' , לפיכך אני מסכימה כי רוחב הכורכר היינו 2.40 מ' אינו מהווה חלק מהכביש ואז גם אורך החצייה , היינו המרחק אותו חצה הולך הרגל הוא 3.20 מ' שזה פחות מ 2 שניות חצייה ולא כפי שקבע הבוחן המשטרתי שאורך החצייה של הולך הרגל הוא 5.60 מ' למרות שגם במרחק זה לא קבע הבוחן מה היה כיוון החצייה. בוחן המשטרה קובע כי המגע הראשוני בין הולך הרגל לרכב היה בחזית הרכב במרכז ליד הסיפרה 9 , הוא לא מדד את גובה חזית הרכב וגם לא כתב מה הוא כיון הנזק. אין מחלוקת כי ברכב היו נזקים גם בכונס האוויר שעל מכסה המנוע וגם היה מקום של ניגוב בוץ ואבק ליד הסיפרה 9 שנמצאת מימין למרכז הרכב. אולם נקודות נזק אלה לא צולמו על ידי הבוחן המשטרתי ואכן הן מצביעות על כך שניתן לקבל את גרסת הנאשם לגבי כיון החצייה של הולך הרגל היינו מימין לשמאל כיון נסיעת רכב הנאשם. בעוד שבוחן המשטרה קובע כי אורך סימני הבלימה של רכב הנאשם הוא 53 מ' , קובע מומחה ההגנה כי יש לקבוע את אורך סימני הבלימה מכתם השמן ועד מקום עצירת הרכב, היינו 22 מ'. אינני יכולה לשלול את קביעת ההגנה זאת לאור ריבוי סימני הצמיגים בתמונות שצולמו על ידי הבוחן המשטרתי. הבוחן גם לא קבע מהו מקום האימפקט הוא קבע זאת רק על פי הצבעת הנאשם ועל פי הסקיצה מקום האימפקט נמצא במרחק של 14.40 מ' מהרכב. גם לגבי קביעת מקום האימפקט קיימת מחלוקת בין בוחן המשטרה למומחה ההגנה שכן בוחן המשטרה התייחס למקום האימפקט לפי כתם השמן שנמצא במרחק של 14.4 מ' ממקום עצירת הרכב ולא התייחס לעובדה כי הכביש נמצא בעליה וייתכן כי השמן נזל כלפי מטה והמרחק של 14.4 מ' אינו מהווה את מקום האימפקט. גם בנקודה זו אינני יכולה לשלול את ממצאי מומחה ההגנה ולפיכך נתעורר בי ספק. הנאשם טוען כי ניסה לסטות כדי למנוע את התאונה סטייה קלה , אולם בשטח מצא הבוחן שבר בסימן הבלימה הפונה ימינה שזהו ממצא הסותר את קביעת הבוחן כי הפגיעה בהולך הרגל , היא במרכז חזית הרכב והרי הרכב לא המשיך בבלימה בצורה ישרה. אינני סבורה כי קביעותיו של הבוחן המשטרתי הן חד משמעיות ונתעורר בי ספק אם אכן עבודת הבוחן בשטח הייתה מושלמת וחד משמעית. הבוחן לא מדד את המרחק בין תחילת הנזק ברכב הנאשם לסיומו , לא קבע את מיקום הנזקים ולא קבע את כיון החצייה של הולך הרגל. העובדה שקיים ספק בסימני הבלימה שנמצאו בשטח ולאיזה רכב לשייך אותם , העובדה שרכבים אחרים עלו על כתם השמן שהיה במקום והותירו שובלים ביחד עם סימני בלימה יוצרת גם כן ספק , העובדה שלא נקבע חד משמעית אם מדובר בטביעת צמיג או בסימני בלימה ומה משמעות השטחים הלבנים המופיעים בתמונות יש בכך כדי לעורר ספק. אין מחלוקת כי לאחר התאונה הגיעו למקום רכבים נוספים שהמשיכו בנסיעה בסמוך לרכב הנאשם והותירו סימנים של טביעות צמיג שהתערבבו עם סימני הבלימה והקשו על זיהוי סימן בלימה וזיהוי טביעת צמיג. לא השתכנעתי מהראיות שבפני כי קיימת רציפות בסימני הבלימה ונתעורר בי ספק האם ניתן לקבוע חד משמעית את מהירות נסיעת הנאשם . יתכן ואם היה נעשה ניסוי ברכב של בדיקת סימני הבלימה ובדיקת רוחב הצמיג , לא היה מתעורר בי ספק לגבי האופן בו נקבעה מהירות הנאשם. ניסוי הבלימה היה מאפשר לי לקבוע אם הסימנים שהושארו במקום התאונה שייכים לרכב הנאשם ואיזה סימנים משאיר רכב הנאשם , כמו כן היה עוזר לקבוע את מקדם החיכוך. מומחה ההגנה היה במקום התאונה וצילם תמונות אשר הוגשו לבית המשפט ואינני יכולה לשלול את קביעותיו של בוחן ההגנה רק משום שיצא למקום לאחר התאונה ולא בזמן התאונה.( לא היו שינויים במקום התאונה לפי מכתב מע"צ מתאריך 4/7/02 ). אני סבורה שהתנהגותו של הולך הרגל בכביש הייתה בלתי צפויה ולפיכך נתעורר בי ספק אם ניתן היה למנוע את התאונה לאור התנהגותו הבלתי הצפויה של הולך הרגל. ע"פ הממצאים שהוצגו בפני אני סבורה כי התאונה בלתי נמנעת . החלטתי לקבל את גירסת הנאשם שלא נסתרה ואני מאמינה לגירסתו, אינני סבורה כי מסקנתו של הבוחן כי הנאשם נהג במהירות של 97 קמ"ש במקום 80 קמ"ש היא חד משמעית , נתעורר בי ספק אם הנתונים לפיהם חושבה המהירות של נסיעת הנאשם היו בפני הבוחן בשלמותם. מומחה ההגנה הצליח לעורר ספק באופן פעולתו של הבוחן המשטרתי אשר לוקה בחסר לדעתי ולפיכך אינני יכולה לשלול את גרסת הנאשם כי מהירות נסיעתו הייתה בן 70 -80 קמ"ש מהירות סבירה בהתחשב במקום , בזמן ובתנאי הדרך היינו מהירות המותרת במקום. לפיכך מכל הטעמים שפירטתי לעיל ומחמת הספק החלטתי לזכות הנאשם. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםהולך רגל