הכרעת הדין פתח דבר : 1. הנאשמת אשר הודתה בעובדות כתב האישום, עותרת לזיכויה בתיק דנן בהסתמך על הגנת "זוטי דברים", בהתאם לסעיף 34 יז לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין"). 2. טענת זוטי דברים, נמנית על הסייגים לפליליות מעשה העבירה שפורטו בסימן ב 'לפרק ה1' לחוק העונשין וכך קובע הסעיף האמור: "34 יז. זוטי דברים. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". האישום: 3. הנאשמת בתיק זה הינה חברה בע"מ, "קואופרטיב העוסק בהובלת מטענים ושינועם והוא הבעלים ו/או המחזיק של רכבים מסחרים רבים להובלת סחורות לרבות נגררים וגוררים". (סעיף 1 לסיכומי הנאשמת). 4. כנגד הנאשמת הוגשו שני כתבי אישום, שהדיון בהם אוחד במסגרת תיק זה, שכל אחד מהם מייחס לה עבירה של "העמדת גרור ללא גורר, שלא לשם ביצוע עבודות ציבוריות בניגוד לתקנה 69 (ו) (2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961" (להלן - "תקנות התעבורה"). האישום הראשון מתייחס לעבירה מיום 30.5.2001 והשני לעבירה מיום 6.7.2001. טענות הצדדים: 5. הנאשמת, באמצעות בא כוחה, הודתה כאמור בעובדות שבשני כתבי האישום (עובדות זהות בשניהם) אולם טענה, כי אין היא נושאת באחריות פלילית נוכח הגנת זוטי דברים. 6. בסיכומי טענותיה טוענת הנאשמת, כי עירית חיפה הכירה באחריותה להציב תמרורים אשר מתירים חניה כאמור אולם חרף הכרה זו, העירייה לא הציבה תמרורים ולא דאגה למקומות חניה חלופיים לרכבים כבדים בתחום שיפוטה. (העבירות נשוא התיקים דנן הן בחיפה). לסיכומים אלה צירפה הנאשמת, מסמכים שונים אשר מעידים על הגלגולים השונים של סוגיה זו, לרבות פרוטוקולים והצעת חוק וכן כתבה מעיתון לפיה העירייה לא מבצעת אכיפה בעניין. (במאמר מוסגר יצויין, כי הכתבה מתייחסת לשאילתא בנוגע לחנית משאיות בניגוד לתקנה 72 לתקנות התעבורה ולא לתקנה נשוא תיק זה). 7. לעניין טענת ההגנה או הפטור מאחריות, מעלה הנאשמת מספר טענות משנה "המצדיקות זיכויו בטענת זוטי דברים" ואלה הן; טענות לאפליה וחוסר שוויון, חוסר סבירות ומידתיות, פגיעה בזכות הקניין וחופש העיסוק של הנאשמת ו"מעשה בית דין". 8. המאשימה לעומ"ז מציינת, כי טענות הנאשמת הועלו בפני מותב אחר של בית משפט זה אשר התייחס להן בפסק דינו. (מבלי שפסק דין זה צורף ומבלי שנאמר מה היתה תוצאתו). המאשימה טוענת, כי הואיל ורכב מסוג גורר נתמך הינו מקור פרנסה לבעליו, "עסק", אין זה תפקידה של העיריה לדאוג למקומות חניה וכי על בעל העסק עצמו לדאוג לכך, שכן בחנית כלי רכב אלה בתחומי הערים מהווים הם מטרד, לרבות במקום נשוא כתבי האישום דנן ("... כניסה לנמל... המקום הינו סואן..."). הגנת זוטי דברים: 9. בהגדירו טענת זוטי דברים אומר בית המשפט בע"פ (חיפה) 2075/02 מזומן נ' מ"י את הדברים שלהלן: "ההגנה הנדונה, הידועה גם בשמה הלטיני; "DE MINIMIS" מבוססת על אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי לפיו אין עבירה ללא מידה מינימלית של סכנה לציבור. אפשר שמעשה מסויים יפול בגדרם של יסודות העבירה כהגדרתם בחיקוק, אך בשל העדר מידה מינימלית נדרשת של אנטי חברתיות, לא יהא זה מן הראוי להטיל בגינו אחריות פלילית". (ההדגשות - לא במקור). ובאשר לתחולת ההגנה בדיני התעבורה, ממשיך בית המשפט שם וקובע, כי אין מניעה עקרונית להחיל את ההגנה לגביהם, אף כי "קיים קושי אינהרנטי" שכן בעבירות קלות עסקינן, כאשר; "קביעתן של עבירות אלו בחקיק משמעה כי המחוקק ראה חשיבות בישומן ואכיפתן. החלתה של ההגנה בנסיבות שאינן מאד מיוחדות, עלולה כאמור, לעשות פלסתר את כוונת המחוקק ולפגוע בהסדרת התנועה בדרכים". (שם, ההדגשות - לא במקור). 10. איך ימתח בית המשפט אפוא את קו הגבול, "בין האיסור הפלילי לבין מה שאינו מגיע כדי פליליות", בכל הנוגע לעבירות תעבורה? על כך משיב בית המשפט שם; "בבוא ביהמ"ש לשקול את אינטרס הציבור, במקרה הקונקרטי, עליו ליתן דעתו גם לשאלת נפיצותה של העבירה. ככל שהעבירה יותר נפוצה, ככל שציבור הנהגים מזלזל יותר בישומה, כך ימעט ביהמ"ש בהחלתה של ההגנה במקרה שבפניו. אינטרס הציבור מחייב כיבודו של חיקוק. זילזול ציבור הנהגים בהוראה מסויימת אינו ראוי להתייחסות השוללת פליליות. נהפוך הוא". (שם, ההדגשה - לא במקור). מן הכלל אל הפרט: 11. נשאלת השאלה אפוא, האם המקרה שלנו נופל במסגרת אותם מקרים נדירים בהם אין במעשה מידה מינימלית של אנטי חברתיות ושל סכנה לציבור? האם מדובר בעבירה שאינה נפוצה עד כדי שלילת פליליותה? התשובה לשתי השאלות הנ"ל הינה שלילית. 12. לא צריכה להיות מחלוקת כי העמדת רכב כבד, וגרור הינו כזה, באזורים מיושבים ובתחומי הערים יוצרת מטרד לציבור המשתמשים בדרך. נגרר מעצם טיבו הינו גדול ורחב והעמדתו בצידי הכבישים בתחומי העיר, ולו "באזור תעשייה (חירם חיפה - מול שער הנמל), ולא במרכז העיר", יש בה עדיין כדי להוות מטרד וסכנה לציבור, כך שהאינטרס הציבורי אינו מאפשר לראות במקרה זה, מקרה "קל ערך". (הציטוטים הם מסעיף 9 לסיכומי הנאשמת). 13. לנאשמת קיימות דרכים רבות כדי לאכוף על העירייה לבצע את אשר מוטל עליה (במידה ואכן מדובר בעניין שבאחריותה), אולם כל עוד לא הוסדרה חניה כאמור, לא ניתן לאפשר לבעלי הנגררים לעשות דין לעצמם ולהעמיד את רכביהם במקומות האסורים לכך, עם כל אי הנוחות אשר עשויה להיגרם להם. בית המשפט אינו סבור כי יש מקום לטענה של אפליה וחוסר שוויון שכן כאמור, גובר האינטרס הציבורי על האינטרס הצר של בעלי הנגררים. 14. טענת הנאשמת לאפליה וחוסר שוויון עשויה היתה לעזור לה אילו טענה כי המאשימה אוכפת את התקנה דנן כנגד חברות מסויימות ואינה עושה זאת כלפי אחרות. ייתכן אז כי ניתן היה לטעון להגנה מן הצדק. אולם, טענה כי העיריה מתעלמת מחלק מתושביה, ללא הסתכלות מערכתית על כלל התושבים, ובכך גורמת היא לאפליה וחוסר שוויון בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אינה מעניינו בהליך זה. הדברים נכונים גם באשר לטענה בדבר חוסר סבירות ומדתיות, שאף היא מופנית כנגד העיריה. 15. גם הטענה בדבר פגיעה בזכות הקניין וחופש העיסוק של הנאשמת, דינה להידחות. הברירה היחידה של בעלי גוררים ונגררים, כפי שמוצגת ע"י הנאשמת, היא בין העמדתם תוך עבירה על החוק לבין חדלותם של אלה מעיסוקם. אין כך הם פני הדברים. בעלי המשאיות, וביניהם גם הנאשמת, יכולים לשכור לעצמם מקומות חניה מסודרים או להשתמש באלה שכבר יועדו למטרה זו, גם אם גורם להם הדבר זה להוצאה כספית זו או אחרת. לא זו אף זו, וכפי שצויין קודם, האינטרס הציבורי באי יצירת מטרדים גובר על האינטרס הצר של אוכלוסיה זו, והרי לכך תכלית ראויה לפגיעה אפשרית בחופש העיסוק של אלה, אף כי בית המשפט אינו סבור כי בכגון דא מתקיימת פגיעה כאמור. 16. טענתה האחרונה של הנאשמת הינה טענת מעשה בית דין, תוך שהיא מפנה לדו"ח כלשהו שבוטל ע"י המאשימה ובכך מבקשת היא לראות כהודאה של זו, בטענות הנאשמת. אין בידי לקבל טענה זו. תחילה, לא הוכח כי דו"ח כאמור בוטל ומה הם עובדותיו ולא די בהפניה למספר דו"ח אלמוני. זאת ועוד, אין ביטול כתב אישום יוצר מעשה בית דין ואינו משתיק את המאשימה מפני הגשת כתבי אישום אחרים ואף זהים במקרים אחרים. אין גם בהחלטתו של כבוד השופט אלטר מבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ביאליק מיום 13.10.2002 (נספח ח' לסיכומי הנאשמת), כדי להביא לזיכויה בתיק דנן. 17. מכל אלה, דין טענת ההגנה של זוטי דברים להידחות. הואיל והנאשמת הודתה בעובדות כתב האישום, ומשדחיתי את טענת ההגנה, אין לי אלא להרשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכל אחד משני כתבי האישום ואשר הדיון בהם אוחד. הגנת זוטי דברים