מלווה בהסעת ילדים - כתב אישום לפי תקנות התעבורה

הכרעת דין מבוא בקליפת אגוז 1. הנאשמת הייתה מלווה בהסעת ילדים ולדברי התביעה לא מלאה כיאות את חובתה ולכן אירעה התאונה. לדברי ההגנה, עשתה הנאשמת כל שביכולתה ואם כבר אשם מאן דהוא הרי זה המעורב. לצורך ניתוח המקרה, נציג את האשמה ומהלך הדיון, נציג את המסקנה העובדתית אליה הגענו, נשרטט את המצב המשפטי ולאור כל אלו יוכרע הדין במקרה הספציפי שלפנינו. האשמה ומהלך הדיון 2. הנאשמת הואשמה בעבירה על סעיף 38(3) (חבלה של ממש) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961, וכן עבירה על תקנות 111 ו- 163 (השגחה על קטינים) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 . 3. הטענה העובדתית קשורה לתאונת דרכים שאירעה בתאריך 25.4.02 בסמוך לשעה 13:45 ברח' הקישון בירושלים. במועד התאונה שימשה הנאשמת כמלווה בהסעה של ילדים באוטובוס. בהגיע האוטובוס לרח' הקישון ירדה הנאשמת מהאוטובוס עם ארבעה ילדים קטנים ובשלב מסויים נדרס אחד הילדים בשם סיידמן שלום (להלן: "המתלונן") על ידי נהג מונית שנסע בנתיב הנסיעה בו עמד האוטובוס. 4. בישיבת ההקראה שנערכה ביום 29.9.03 כפרה הנאשמת באשמתה. התיק נקבע להוכחות ליום 11.11.03 והסתיים באותו ביום. נקבע כי הכרעת הדין תינתן תוך 30 יום מיום קבלת סיכומי הסנגור שביקש לסכם בכתב. סיכומי הסנגור הוגשו ביום 23.12.03. מטעם התביעה העידו: - - רס"מ דוד בן זקן (עד תביעה מס' 1), בוחן תנועה. - - מר דורון בוני לוי (עד תביעה מס' 2), נהג האוטובוס. - - מר משה כהן (עד תביעה מס' 3), נהג המונית. - - רס"ר אהרן כהן (עד תביעה מס' 4), בוחן תנועה. 5. כמו כן הוגשו וסומנו המסמכים הבאים: - - (ת/ 1) סקיצה (שני עמודים) - - (ת/ 2) הודעת הנאשמת (שני עמודים) - - (ת/ 3) 4 לוחות תצלומים ובהן 12 תמונות - - (ת/ 4) תרשים תאונת דרכים - - (ת/ 5) המשך החקירה של הנאשמת - - (ת/ 6) דו"ח בוחן - - (ת/ 7) שחזור התאונה שקשור בעיקר למונית - - (ת/ 8) תעודות רפואיות מטעם ההגנה העידה מלבד הנאשמת גב' פנינה סוקניק, גננת שנסעה באוטובוס במועד התאונה. כמו כן הוגשו וסומנו המסמכים הבאים: - - (נ/ 1) עדות העד כהן משה (נהג המונית). הפרק העובדתי גרסתה העובדתית של התביעה 6. לטענת התביעה הנאשמת ירדה מהאוטובוס וחצתה את הכביש מלפני האוטובוס עם ארבעה ילדים קטנים, כאשר היא אוחזת בשתי ידיה שני ילדים ועוד שני ילדים חוצים אחריה. כתוצאה מכך פגע נהג המונית במתלונן אשר נשאר מאחור. 7. לטענת התביעה, דרך חצייה זו מהווה רשלנות רבתי. הנאשמת יכלה לנקוט במספר אפשרויות למנוע את התאונה ונציג כמה מהן לדוגמא: - ניתן היה לדאוג להסיע הילדים למסלול הנגדי כך שלא יהיה צורך בחציית כביש. - היה צורך לחצות את הכביש לאחר האוטובוס, במקום בחזית האוטובוס, כפי שחצתה, ואז הייתה נראית יותר לרכבים המגיעים בכיוונה. - יכלה המלווה לרדת עם שני ילדים בלבד, לחצות עמם את הכביש ולחזור לאוטובוס ולוקחת שוב שני ילדים. 8. נציין כי התביעה איננה מפרטת כרוכל את כל הדרכים שבהן ניתן היה למנוע את התאונה. טענתה היא שדרך זו שבה נהגה איננה בטיחותית. שתי גרסאותיה של הנאשמת 9. הנאשמת לעומת זאת, מסרה שתי גרסאות שונות לחלוטין בדבר נסיבות קרות התאונה. מבלי להיכנס למניעיה של הנאשמת לבחור בגרסה שונה בפני בית משפט זה, אציין בפתח דברי כי אין בגרסתה השניה כדי להפחית ממידת אשמתה והכל כפי שיובהר להלן. 10. גרסתה הראשונה אותה מסרה לבוחן מיד לאחר אירוע התאונה (הוגשה וסומנה ת/ 2 ו- ת/ 5) היתה (כלשונה): "כאשר הגענו לרח' קישון 12 האוטובוס נעצר כדי שאני יוריד את התלמידים שגרים מעבר לכביש. האוטובוס נעצר כפי שאתה ראית והורדתי 4 ילדים כאשר אני מחזיקה בכל יד ילד ושתי ילדים האחרים הולכים אחרי" (הודעתה ת/ 2 ש' 2-5). והיא ממשיכה: "חצינו את הכביש מלפני חזית האוטובוס. כאשר הגעתי לשפה של האי תנועה כאשר שתי ילדים שאני מחזיקה עולים איתי לאי תנועה אני עוד לא הספקתי לסובב את הראש שלי לאחור ואני רואה מונית פגעה בהולך הרגל, ילד שהלך אחרי" (הודעתה ת/ 2 ש' 5-8). מאידך גרסת הנאשמת בפני בית המשפט היתה שונה וכלשונה: "ירדתי מהאוטובוס, שני ילדים ביד אחת ושניים ביד שניה, כלומר שניים מקדימה ושניים מאחורה, תופסת שני ילדים בכל יד אני מזהירה אותם להיות זהירים ולהסתכל ימינה ושמאלה, אני רואה שאין שום רכב, אני הולכת ועולה על האי תנועה ואנחנו מתכוננים לאי התנועה הבא. ילד אחד ברח לי אחורה וכשהסתובבתי לראות מה איתו ראיתי שהילד עשה תאונה" (פרו' עמ' 9 ש' 16-19). איזו מגרסותיה של הנאשמת לקבל? הראשונה או השניה? 11. אין צורך בבינה יתירה כדי לראות כיצד השתפרה גרסתה של הנאשמת פלאים מאז דבריה לבוחן עד שהגיעה אלי. הסניגור תקף בעטו ומקלדתו את קבילות ההודאה בנימוק כי הנאשמת לא הוזהרה. הגעתי למסקנה כי בעובדה זו אין די כדי לפסול את גרסתה. 12. ראשית אציין, כי לא מדובר כאן בהפרה של זכות השתיקה במובנה המלא, היות ואין מחלוקת כי בשלב מסויים הנאשמת הוזהרה. ידוע ומקובל כי חוקר שהחל לחקור ללא אזהרה ונתברר במהלך חקירתו כי יש בסיס לראות את הנאשם כ"חשוד", חייב החוקר להפסיק את חקירתו ולהזהירו וראשית אמרתו לא תיפסל בשל היעדר אזהרה (י. קדמי, "על הראיות", חלק ראשון מהדורה משולבת ומעודכנת (תשס"ד - 2003) (להלן: "קדמי - על הראיות"), עמ' 79-80). ובכן, האם נאמר שרק משום שהנאשמת נחקרה על ידי שני חוקרים שונים תיפסל עדותה? שהרי אם האזהרה במועד שניתנה היתה ניתנת על ידי אותו חוקר לא היתה נפסלת עדותה בטרם האזהרה. 13. ובכל מקרה, גם אם נאמר שמדובר בהודעה בלא אזהרה שיש בה כדי לפגוע בזכויות חוקתיות של הנאשמת הרי שאין משמעה פסילתה האוטומטית של ההודעה. אין עוררין על כך שזכות השתיקה עומדת בבסיסו של התנאי "חופשית ומרצון", הקבוע בדין כתנאי הכרחי לקבילותה של הודיית חוץ של נאשם. ואולם, הדעה הרווחת היא שככל הזכויות החוקתיות אין המדובר בזכויות מוחלטות, באופן שהפרה כלשהי של כל אחת מהן מובילה בהכרח לפסילת הודיה שהושגה אגב ההפרה, אלא בזכויות יחסיות במובן זה שפסילת הודיה בשל הפרתן מחייב מלאכת איזון עדינה בין חובת מתן ההנאה מן הזכויות לבין חובת ההגנה על אינטרסים ציבוריים חשובים ("קדמי - על הראיות", בעמ' 51). 14. אין לקבוע נוסחה מתמטית על פיה ייעשה האיזון וכבר נקבע על ידי בית המשפט כי כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו. העובדה שהנאשמת לא הוזהרה היא רק אחת מן האלמנטים שבית המשפט יקח בחשבון בקובעו אם ההודעה ניתנה חופשית ומרצון (ע"פ 161/77, יוסף זוהר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 326 ,עמ' 328-329 וכן ר' "קדמי - על הראיות", בעמ' 82). אציין כי דברים אלו נאמרו מפי הש' עציוני בפס"ד זוהר, כאשר עובדות המקרה היו שהנאשם לא הוזהר כלל. עוד יש לציין כי פס"ד זוהר ניתן בשנת 1977 ומאז ידועה המהפכה שהתחוללה בדיני הראיות בדבר המעבר מקבילות למשקל. 15. בנסיבות אלה, לא הוכח לי כי היעדר האזהרה פגע ברצונה החופשי של הנאשמת. אשר על כן, יש לאפשר לקבל כראייה את עדות הנאשמת לבוחן. זאת, מבלי לקבוע להלכה שכך יהיה בכל מקרה.. 16. נעיר רק כי מן הצד השני עומד הכלל בדבר הודאת נאשם. נסיון החיים והשכל הישר אומרים, שאין אדם מודה, חופשית ומרצון, בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו. וכמאמר חז"ל אין אדם משים עצמו רשע. גם ההגנה כל טענה בדבר אמיתות תוכן ההודאה אלא כל שניסתה ההגנה לטעון היה בדבר קבילותה. סיכום הפרק העובדתי 17. לא מצאתי צורך לקבוע בצורה חד-משמעית את דרך התרחשות התאונה. נראית לי יותר הגרסה המחמירה עם הנאשמת. הנאשמת מסרה את עדותה מיד לאחר התאונה בצורה ספונטנית ומדוייקת. יחד עם זאת, אין צורך להכריע בעניין היות וגם הגרסה המקילה עם הנאשמת אינה מפחיתה מאשמתה. על פי גרסתה, הייתה כבר על אי-התנועה כאשר אחד הילדים השתחרר מאחיזתה בדרך לא ברורה, עזב את היד וברח אחרונית וכך אירעה התאונה. מסקנתי היא שאפילו נכונה טענתה זו, אחראית היא על התאונה ונסביר. המסגרת העיונית - אחריותו הגורפת של המלווה 18. המקרה שבפנינו מעורר את שאלת אחריות מלווה הילדים. השאלה מתעוררת נוכח העובדה שהנושא איננו לגמרי מוסדר בחוק. התקנה הרלוונטית היא תקנה 163 לתקנות התעבורה המדברת בחובת הורים ואפוטרופסים שנוסחה הוא: 163. הורים, אפוטרופסים וכל מי שבידו השגחה על קטינים שטרם מלאו להם שתים-עשרה שנה, לא יניחו לקטינים כאמור הנתונים להשגחתם לעבור על הוראות חלק זה. 19. הביטוי "חלק זה" שבתקנה מתייחס לחלק ב' שכותרתו היא "הדרך והתנועה בה" ובו מופיעות רוב התקנות הרלוונטיות בתקנות התעבורה. לכאורה, לשון התקנה חד-משמעי. כל מי שבידו השגחה על קטינים מתחת לגיל 12 אחראי על כל עבירת תנועה אותה עברו הקטינים. היות ומדובר בקטינים, בדרך כלל הכוונה מתייחסת להתנהגותם כהולכי רגל. ביניהן גם תקנה 111 שלשונה היא: 111. לא ירד הולך רגל ממדרכה או ממקום מבטחים אחר שבדרך באופן פתאומי או מבלי שנקט בזהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה. 20. לענייננו רלוונטית העובדה שהילד לטענת ההגנה קפץ אחורנית מהמדרכה, והנאשמת הניחה לו לעשות כן. 21. מידת ההשגחה של אותם הורים/משגיחים מלווים איננה ברורה. לא ברור אם יש הבדל ויחס בין חובתו של הורה, אפוטרופוס, משגיח, או מלווה הסעות. בכל מקרה,דומני שהעיקרון פשוט. כל אחראי חייב לקחת בחשבון ולצפות מראש שקטין מן הישוב מתנהג בצורה שאיננה צפוייה. במילים אחרות, על המלווה להתכונן מראש לאפשרות שהקטין ינהג בצורה מסוכנת ופזיזה, ולהערך לכך שיוכל לשלוט ולמנוע בעדו. ויודגש, צריך לקחת בחשבון שילד מתנהג בצורה לא צפוייה. יוצא לריצה באופן מפתיע, קופץ לפנים ולאחור, ועוד כהנה וכהנה. ההשלכות לענייננו - האם קיימה הנאשמת חובתה זו 22. מן האמור לעיל עולה בבירור כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית. אם נקבל את גרסת התביעה, אזי בוודאי ובוודאי שלא קיימה את חובתה 23. אפילו לגרסתה, אשמה היא בכך שהילד נמלט מידיה אחורנית. היה עליה להחזיק בו בצורה שלא יוכל להימלט, ואם לא יכלה לעשות זאת, היה עליה להמנע מלרדת עם קבוצה כה גדולה של ילדים. 24. התנהגות הנאשמת מצביעה על אי הפעלת שיקול דעת. על הנאשמת היה לחצות את הכביש מאחורי האוטובוס ולא לפניו על מנת לאפשר לתנועת כלי הרכב בכביש לראותה. תשובת הנאשמת "אני קיבלתי מהמלווה הקודם את ההוראות וכמו שאמר לי כך עשיתי" (פרו' עמ' 11 ש' 3) רק מוכיחה כי היא לא הפעילה שיקול דעת ולא התאימה את עצמה לתנאי הדרך. 25. מכל האמור לעיל עולה בבירור כי הנאשמת לא נהגה כיאות אלא באופן עיוור. היא הלכה עם ארבעה ילדים בקבוצה כי אלו ההוראות שקיבלה (פרו' עמ' 10 ש' 29), לא נעזרה בגננת כי אין זה מתפקידה (פרו' עמ' 11 ש' 1), ולא הורידה שניים שניים כי לא ידעה שזה חוק (פרו' עמ' 11 ש' 3). האם אין אנו דורשים יותר מדי מהמלווים? 26. השאלה בעניין זה היא האם אין אנו דורשים סטנדרט זהירות שלא ניתן לעמוד בו? אחרי ככלות הכל, בתוך עמנו אנו יושבים ולא תמיד יכולים מלווים לשלוט על הילדים. התשובה לשאלה זו היא שלילית רבתי. 27. לא רק שניתן לעמוד בדרישה זו, אלא קיימת חובה לעשות כן. דווקא משום שתופעת ההסעות ותופעת המלווים היא כה שכיחה, יש צורך לדרוש מהמלווים אחריות גבוהה וקפדנית. הורים מוסרים את ילדיהם הרכים בידי נהגי הסעות ומלווים ועליהם לדעת כי הללו יעשו כל שביכולתם כדי לשמור על בריאות הילדים. מי שלא יכול לעמוד בסטנדרד גבוה זה, ייכבד ולא יהיה מלווה. 28. כאן המקום לציין את הערתו של כב' הנשיא שמגר בפס"ד סיבוני: "תיאור המצב, כסבוך וכבלתי ניתן לפתרון... נראה לי נטול יסוד. אכן דרושים ריכוז ותשומת לב ומי שאינו מסוגל לכך, אל ישמש מלווה לקטינים, אולם מי שנטל על עצמו אחריות לשלום הקטינים חייב לקיים חובתו כנאות ובאופן מלא, והדבר הוא בר ביצוע" ( בת-שבע סיבוני נ. מדינת ישראל רע"פ 185/94 פסקה 5). 29. אין ספק כי אנו דורשים אחריות רבה ומוגברת ממלווי ילדים. אולם וודאי הוא כי הם הכתובת לאחריות זו. ממי נדרוש אחריות? מהילדים? אין חולק שלא ניתן לדרוש דבר. אחריות זו היא הכרחית וסבירה, במיוחד בהתחשב בקטל בכבישים אותו כולנו מגנים. מי שאינו יכול לעמוד בחובת זהירות זו, מן הראוי שיכבד בביתו ולא יסכן את הציבור. אין חולק שמחויבות זו קשה היא, אולם דומה שישנה הסכמה ציבורית לצורך בדרישתה ובאכיפתה. 30. כהערת אגב אעיר שבמקרה שלפנינו היו מספר דרכים שחלקן פורטו למעלה. ניתן היה לדאוג למסלול נסיעה שלא יצריך חציית כביש; צרך היה לחצות את הכביש לאחר האוטובוס, במקום בחזית האוטובוס; יכלה המלווה לרדת עם שני ילדים בלבד; ניתן היה לבקש עזרת נוסע ו/או ילד מבוגר יותר באוטובוס, ועוד כהנה וכהנה. ממילא לא ניתן לטעון שאי אפשר היה לעשות יותר. על אחריות הנהג המעורב ועל טענתו המקדמית של הסניגור 31. הסנגור העלה טענה מקדמית בתחילת ישיבת ההוכחות לפיה כתב האישום כפי שנוסח מקפח את הגנתה של הנאשמת. זאת היות ואין פירוט של חוסר הביטחה שבו העבירה הנאשמת את הכביש. המאשימה אומנם תיקנה את כתב האישום בתחילת ישיבת ההוכחות ופירטה את העובדות היוצרות לטענתה רשלנות, אך אין בזאת די לטענת הסניגור. 32. אין אני יכול לקבל את טענת הסניגור. כבר נקבע על ידי בית המשפט כי פגם שלא קיפח הלכה למעשה את הנאשם בהגנתו לא יביא לביטול כתב האישום. ככלל ובמיוחד בשלב הראשון של הדיון, ייטה בית המשפט להורות על תיקון כתב האישום ויאפשר לנאשם להתאים את הגנתו לתיקון. (י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני מהדורה מעודכנת, תשס"ג - 2003 (להלן: "קדמי - על סדר הדין בפלילים", בעמ' 675). 33. במקרה זה הנאשמת הייתה מיוצגת, ומיוצגת היטב כך שלא היה כל חשש (ואפילו צל חשש) לקיפוח הגנתה ולכן נדחתה הבקשה לביטול כתב אישום וניתן למאשימה לתקנו. 34. טענה נוספת הייתה לסניגור וזאת קשורה באחריותו של נהג המונית המעורב. הסניגור בסיכומיו הקדיש זמן ומאמץ רבים לטענה כי מן הדין היה להעמיד לדין את נהג המונית שנסע במהירות במקום שיש בו ילדים חוצים. טענה זו טען הסניגור למרות דברי הבוחן כי התאונה בלתי נמנעת מבחינת נהג המונית. 35. לא ניתן לקבל זאת. אפילו אם נקבל את טענתו שישנה רשלנות לנהג המונית, ואינני מקבל זאת, אין זה מוריד מאחריותה של הנאשמת. סוף דבר 36. לסיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל ולאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מעדותם לפני, ולאחר שקראתי בקפידה את סיכומי הסניגור שעשה למען מרשתו כל שניתן בנסיבות העניין, החלטתי להרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. משפט פליליקטיניםמשפט תעבורהתקנות התעבורההסעת תלמידים / ילדים