החלטה א) רקע עובדתי: להלן בקליפת אגוז העובדות הרלוונטיות לענייננו: 1. ביום 19/08/03 בשעה 23:59, נתפס הנאשם עת נהג ברכב שנמסרה עליו הודעת איסור שימוש בניגוד לתקנה 308 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 (להלן:"ת'ת"). על פי התקנות לסדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982, נמסרה לנאשם הזמנה לדין וכתב אישום בגין עבירה זו (להלן: "הדו"ח"). בישיבת יום 23/11/03, התייצב הנאשם לישיבת ההקראה וציין כי בזמן ביצוע העבירה המיוחסת לו ישב לצידו ברכב הבעלים של הרכב, אדם בשם עזר ימין, (להלן: "עזר") אשר ידע על הורדת הרכב מהכביש מאחר שטופס ההורדה נמסר לו אישית ולא לנאשם, אשר לא ידע כלל שהרכב הורד מהכביש. 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי טפסי הורדת הרכב (שניים במספר) נמסרו לאדם אחר וכן למר עזר ולא לנאשם. אין מחלוקת גם שהבעלים של הרכב שנסע יחד עם הנאשם ידע על ההורדה. בנוסף, יש להדגיש כי הנאשם שהינו צעיר בימים, עבד אצל הבעלים של הרכב שהעסיקו אצלו. קיימת הסכמה בין הצדדים כי הנאשם לא בדק את רשיונות הרכב בטרם נהג בו. 3. בישיבת יום 23/11/03, הוחלט למנות לנאשם, שנראה כמי שאניו בקיא כלל בענייני וסדרי משפט, סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית וזאת , בין היתר, לאחר שנוצרה תחושה לפיה, מדובר באדם תמים על גבול הקטינות ששימש כעובד אצל אדם אחר, שהינו הבעלים של הרכב. ב) זירת המחלוקת: טענות הצדדים התמקדו במישור אחד ויחיד. מחד, טוענת התביעה כי המדובר הוא בעבירה של אחריות קפידה שאינה דורשת יסוד נפשי של מודעות. מאידך, סומכת ההגנה את יהבה על הטענה כי לצורך הרשעה בעבירה זו, על התביעה להוכיח כי הנאשם ידע על כך שהרכב הורד מהכביש וכי לא מדובר בעבירה של אחריות קפידה. ג) הוראות החוק הרלוונטיות לצורך הכרעה: 1. תקנה 308 (ד) לתקנות התעבורה: "לא ישתמש אדם ברכב שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, אלא לשם נסיעה לתיקונו או מילוי התנאים שפורטו בה וכן כדי להביאו למשרד הרישוי לשם עריכת בדיקה נוספת" 2. סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן:"פקודת התעבורה": נהיגה בזמן פסילה או בניגוד לתנאים: "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה, בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברישיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה, הוא משתמש באותו רכב ומרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס 100,000 לירות או שני העונשים כאחד". 3. סעיף 2 לפקודת התעבורה: "לא ינהג אדם רכב ולא ירשה לאחר לנהוג רכב שברשותו, אלא אם נרשם הרכב בהתאם להוראות פקודה זו ויש עליו רישיון רכב תקף שניתן לפי הפקודה; ובלבד שלא יהיה בעל רכב אחראי לפי סעיף זה על נהיגת רכבו על ידי אדם אחר, אם הוכיח שנקט כל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג ברכב". 4. סעיף 19 לחוק העונשין התשל"ז, 1977, כפי שתוקן בתיקון 39: "דרישת מחשבה פלילית: אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או . (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". 5. סעיף 22 לחוק העונשין התשל"ז, 1977, כפי שתוקן בתיקון 39: "אחריות קפידה והיקפה: (א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רלשנות. לעניין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה. (ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראייה. (ג) לעניין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". כיום, לאחר תיקון 39 לחוק העונשין, קיימת דרישה לקבוע באופן מפורש בהוראת החוק, נשוא העבירה הרלוונטית, כי המדובר הוא בעבירה של אחריות קפידה. במידה ולא נקבע כי העבירה הרלוונטית איננה דורשת מחשבה פלילית או רשלנות, אזי המדובר הוא בעבירה שיש צורך להוכיח קיום של יסוד נפשי לצורך הרשעה בה, מאחר ולא מדובר באחריות קפידה. לפי הוראת סע' 22(א) לחוק העונשין, אין בתיקון החוק כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין (לרבות בהלכה הפסוקה) שאינן טיעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. ד) המבחנים והקרטריונים המשמשים לצורך הקביעה אם מדובר בעבירה של אחריות קפדה אם לאו: כב' השופטת בייניש ציינה כי בחקיקה חדשה שתחוקק לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, יתייתר החיפוש אחר סימני ההיכר המאפיינים עבירות של "אחריות קפידה" ואנו נעבור לעידן החקיקה הברורה והמפורשת כמצוות הוראת סעיף 22 (א) לחוק העונשין. (רע"פ 60826/97 - חיים לקס .נ. מדינת ישראל, תק' - עליון 98 (2), 1323). כן, הוסיפה כב' השופטת באומרה כי : "אולם, בכל הנוגע לעבירות שקדמו לתיקון חוק העושין, חיים אנו לפי הדין שנהג עד לאותו מועד,ובהעדר הוראות סטטוטוריות מפורשות, נקבע סיווגן של העבירות, על יסוד פרשנות החוק ועל פי ההלכה הפסוקה. בעבר נהגנו לסווג את עבירות האחריות הקפידה על פי סימנים מובהקים האופיניים לאחריות הקפידה. לצורך סיווגן של עבירות שנחקקו לפני תיקון 39 לחוק העונשין, אין לנו אלא לשוב ולבחון סימנים אלה, וכן לברר אם סווגו כבר ע"י הפסיקה כעבירות אחריות קפידה" . בנוסף, נאמר באותו פסק דין כי האחריות הקפידה הונהגה על ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים וברי אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. התפקיד הראשון של האחריות הקפידה הוא לעודד את האדם לגלות רמת זהירות גבוהה, כך שיעמוד בציוויים המבטיחים את שלום הציבור בתחומי הפעילות השוטפים ביותר ולעתים אף החיוניים ביותר, מבחינת היקפם ומשקלם החברתיים. [כפי שדבריו של המלומד ש'ז פלר צוטטו בפסק דין לקס הנ"ל. המדובר בספרו של המלומד פלר יסודות בדיני העונשין (ירושלים, תשמ"ד) המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סקר, עמ' 797]. ראוי להדגיש, כי כב' השופטת בייניש הגיעה למסקנה בפסק דין לקס הנ"ל, כי ביחס לסעיפים 219 לפקודת מס הכנסה וכן 117 (א) לחוק מס ערך מוסף, כי על אף המאפיינים המצביעים לכאורה על היות העבירות הנ"ל עבירות של אחריות קפידה, אין מקום לסווגן ככאלה. לדבריה, הטעם לכך נעוץ בכך שעבירות אלה טרם סווגו בעבר. המגמה הבאה לידי ביטוי בתיקון 39, מחייבת אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן, ולהותירו רק לעבירות שסווגו ככאלה על פי הדין, לרבות ההלכה הפסוקה. כן, באותו פסק דין צויין כי במצוות המחוקק, ולפי הוראת סעיף 19 לחוק העונשין, בהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג כל עבירה כעבירת מחשבה פלילית אלא אם נקבע בה יסוד נפשי של רשלנות. כאן השלב לציין, כי ביחס לסעיפים 224 א' לפקודת מס הכנסה וסעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, נקבע כי מדובר בעבירות של אחריות קפידה הן על פי תכליתן והן על פי מבנה הסעיף המעביר לנאשם את הנטל להוכיח כי יש לו הגנה ומשום שבשונה מעבירות האחריות האישית, סווגו כבר בפסיקה כעבירות של אחריות קפידה. כן, באותו פס"ד צויין כי מטרתן החברתיות של עבירות אלה, שהן עבירות אחריות שילוחית, תואמת את התכלית של עבירות אחריות קפידה. לדברי כב' השופטת דנים אנו בעבירות מסוג מאוד מיוחד, אשר ההתפתחות החברתית והאינטרס הציבורי משמשים בסיס מוצדק לקיומן. בטרם נכנס תיקון 39 לתוקפו, ההגדרה המשפטית ששלטה הייתה של עבירות "אחריות מוחלטת". הרבה ביקורת ודיו נשפך בנוגע לסיווג עבירות כעבירות של אחריות מוחלטת בשל הפגיעה המהותית בנאשמים שקשה היה להם להתגונן בפני עבירות כאלה. אך כיום, הערבויות שנקבעו בסע' 22 לחוק העונשין, נטלו את העוקץ מביקורת זו שהתמקדה בעבירות של אחריות מוחלטת, וזאת מאחר ונאשם יוכל להראות כי עשה את כל אשר ניתן לעשות כדי למנוע את העבירה וכי לא נהג ברשלנות. (ד'נ 11/65 גדיסי .נ. מדינת ישראל, פד"י כ' (1) 57, בעמ' 71). לפי הפרשנות של כב' השופט קדמי בפסק דין "לקס" הנ"ל, עולה כי לאחר תיקון 39 בית המשפט אינו יכול לקבוע כי עבירה הינה עבירה של אחריות קפידה, מקום שלא צויין לגביה, אם זה בפסיקה ואם זה בחקיקה, (שקדמה לתיקון 39) כי הינה עבירה ככזו. אך כאן המקום להדגיש כי כב' הנשיא ברק בפסק דין "אורן בנגב" דגל בדרך פרשנית שונה אשר ממנה עולה כי ניתן להכיר בעבירה כעבירה של אחריות קפידה אף אם מדובר בהלכה פסוקה לאחר התיקון, היינו אין להבחין בין "הלכה פסוקה" לפני תיקון 39 או לאחריו. יש מקום לקבוע לגופו של עניין ולגופה של עבירה אם מדובר באחריות קפידה אם לאו. (רע"פ 1875/98, אורן בנגב מתכות בע"מ .נ. מדינת ישראל, פד"י נד (4), 529). דומני, כי בתי המשפט מוסמכים לקבוע גם לאחר התיקון, כי עבירה פלונית שקדמה לתיקון הינה מסוג העבירות של אחריות קפידה - אף אם לא נקבע בעבר שהיא כזו דוגמת תקנה 308 (ד) לת'ת. בע"פ 7629/03, (מחוזי ירושלים) רפאל אוחנה .נ. מדינת ישראל - אשר ניתן ביום 17/02/04, הגיעה כב' השופטת אפעל גבאי למסקנה כי עבירה בהתאם לתקנה 308(ד) לת'ת, אינה עבירה של אחריות קפידה וזאת בהסתמך על פסק דין "לקס", וכן על מבחן "אופן הוכחות ההרשעה בעבירות אלה" וכל זאת תוך שאיבה מעיקרון החוקיות. לפי פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, מחדלו של נוהג ברכב אשר לא ביקש לראות רשיון רכב בר תוקף עובר לנהיגתו - מקים עבירה על סע' 2 לפקודת התעבורה כפי שצוטט לעיל. היינו, נהיגה ברכב ללא רשיון רכב תקף. בית המשפט המשיך באומרו כי אין במחדל זה (של אי בדיקת רשיון הרכב בטרם אקט הנהיגה), כדי להקים גם את העבירה הקבועה בתק' 308 (ד) לת'ת. עיקרון החוקיות וכן סע' 34 כא' לחוק העונשין מובילים למסקנה שאין מדובר בעבירה של אחריות קפידה, כך לדידי בית המשפט המחוזי. מוסיף כב' בית המשפט שם ואומר כי הפתרון הינו לא בדרך של הטלת אחריות קפידה על מי שעשה שימוש ברכב, אלא על מתיר השימוש. כפי שהדבר נעשה בסע' 2 לפקודת התעבורה בנוגע לנהיגה ברכב ללא רשיון רכב וכן בסע' 10 (ב) לפקודת התעבורה בנוגע לנהיגה ללא רשיון נהיגה, ניתן לקבוע גם את התרת השימוש ברכב שנמסרה לגביו הודעת אי שימוש. באופן זה לא יוכל מקבל ההודעה בדבר אי שימוש לנקות את עצמו מאחריות עם מסירת הרכב לצד שלישי וזו תמשיך לחול עליו. ה) יישום ומסקנות: כפי שצויין בפסיקה נקבעו קרטריוניים לאיתור עבירות שעניינן אחריות קפידה, כגון תכלית החקיקה שנועדה להחיל חובת זהירות מוגברת בתחומים מוסדרים כגון, תעבורה, מס וכו'.... בדרך כלל בעבירות נשוא אחריות קפידה מדובר בעונשים קלים וקיימת מדיניות שדורשת להטמיע ולהשריש דפוסי התנהגות חיוניים ו/או חדשים. כן קיים שיקול של יעילות כך שאם היה דרוש להוכיח גם יסוד של מודעות בתי המשפט היו מוצפים. (ראה פס"ד גדיסי הנ"ל אשר קבע מאפיינים של עבירות אחריות קפידה). אקדים ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה כי העבירה בהתאם לתק' 308 (ד) ת'ת הינה עבירה של אחריות קפידה וזאת מהשיקולים הנ"ל. 1. לפי סע' 67 לפקודת התעבורה ניתן להטיל על אדם שעובר עבירה שעניינה נהיגה, או, הרשאה לאחר לנהוג ברכב, בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, עונש מאסר של 3 שנים או קנס 100,000 לירות או שני העונשים כאחד. משום מה, הוראת סע' 67 לא הוזכרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין רפאל אוחנה .נ. מדינת ישראל . בסע' 67 הנ"ל קיים הסדר הנוגע לאדם הנוהג ברכב, (או המרשה לאחר לנהוג) בידיעה כי הרכב הורד מהכביש. לא בכדי בחר המחוקק לכלול הסדר זה של נהיגה בניגוד להודעת איסור שימוש יחד עם עבירה שעניינה נהיגה בזמן פסילה. בסעיף זה, הדורש לצורך הרשעה בו, ידיעה פוזיטיבית, קיים עונש של מאסר בפועל. כן, הרשעה בסעיף זה מובילה לרוב להטלת עונשי פסילה ארוכים ואף לעתים לעונשים מרתיעים יותר. יסוד הידיעה מוזכר בסעיף זה פעמיים. השאלה המתחייבת היא, מה בין סעיף 67 לבין תק' 308 (ד) לת'ת? אם סעיף 67 לפקודה דורש הוא יסוד של ידיעה, אזי הייתכן כי תק' 308 (ד) לת'ת, גם היא דורשת יסוד דומה? יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה וכן השוואה בין נוסח הסעיף לבין נוסח התקנה מובילים, לדעתי, למסקנה כי תק' 308(ד) לת'ת, עניינה בעבירה של אחריות קפידה. בסע' 67 המלים "מי שהודע לו..." מופיעים יותר מפעם אחת ועוד בתק' 308 (ד) לת'ת אין כל דרישה של ידיעה. בוסף, בסע' 67 נוקטים במילים "מי שנוהג" וכן "מי שנהג" וכן "מי שהודע לו" וכן "מי שהרשה לאחר לנהוג". בעוד בתק' 308 (ד) לת'ת ננקטה לשון שונה, כללית ורחבה יותר כגון: "לא ישתמש" וכן בחרו להשתמש במילה "אדם". כך שהכוונה היא שכל אדם לא ישתמש ברכב שנמסרה עליו איסור שימוש והשילוב שנוצר בין המילים "לא ישתמש אדם" עם המילים "ברכב שנמסרה עליו הודעת איסור שימוש", מלמד הוא על מטרת החקיקה וכוונת מחוקק המשנה. תק' 308 (ד) לת'ת, באה להסדיר מצב בו הבעלים של הרכב מרשה לאדם אחר לנהוג ברכב שנמסרה עליו הודעת איסור שימוש. משעשה כך יימצא הבעלים של הרכב שידע על הודעת איסור השימוש כמי שעבר עבירה לפי סע' 67 לפקודת התעבורה והאדם שנהג ברכב שלא ידע על הודעת איסור השימוש, אשם לפי תק' 308 (ד) שאינה דורשת ידיעה. העובדה שהבעלים של הרכב אשר ידע על הודעת איסור השימוש ביצע עבירה לפי סע' 67 הנ"ל אין בה כדי לאיין את האיסור במעשה של מי שנהג ברכב מבלי שידע על הודעת איסור השימוש. ניתן יהא לייחס עבירה גם לבעלים וגם לנהג עצמו אשר לא טרח לבדוק את רשיונות הרכב בטרם אקט הנהיגה. 2. בהנחה כי תק' 308 (ד) לת'ת, הינה עבירה שדורשת יסוד נפשי של מודעות - הרי הדבר יוצר כפילות מאחר וקיימת הוראת חוק בדמות סע' 67 המסדיר סיטואציה זו. מה התועלת שתצמח מיצירת הוראה נוספת וכפולה!!!. סע' 67 מכיל בחובו את האיסור ואין טעם ביצירת הוראה חוקית נוספת הדנה באותו מצב. פרשנות לפיה תק' 308 (ד) לת'ת, אינה עבירת אחריות קפידה, תוביל לכפילות ולהשחתת מילות המחוקק לריק, דבר שאינו סביר ומנוגד לכללי פרשנות ראויה ונכונה. 3. הכללת תק' 308(ד) לת'ת בסימן א' לפרק השלישי שעניינו "מצב הרכב והפיקוח על תקינותו" יש בה כדי לנווט לקראת המסקנה כי מדובר בתכלית חשובה ביותר המצדיקה הטלת אחריות גורפת יותר וזאת בשים לב גם לתקנות ולהוראות הקיימות תחת פרק זה. תקינות הרכב, והאיסור החל על שימוש ברכב לא תקין ו/או רכב שהורד מהכביש, הינם שיקולים חשובים ביותר שיש להקפיד על קיומם, בין היתר בשל הסכנה הנוצרת מכך לציבור וכן קיימת הצדקה בהסדרת כללי תחבורה והתנהגות חיוניים שיש להטמיעם עמוק בתודעה של כל נהג ונהג . תק' 308(ד) לת'ת לא באה כדי להשלים את סע' 67 לפקודה, אלא באה כדי להסדיר מצב נוסף שלא הוסדר בסעיף זה. אם מטרת המחוקק הייתה לשפוך תוכן וכן להשלים את הוראת הסעיף, הרי שיכל הוא להפנות לסעיף זה וכן יכל להשתמש במילים שיכלו לצקת משמעות אחרת לתקנה זו. התקנה עצמה קיימת בטרם תיקון 39, וכפי שנפסק ניתן לקבוע כי הוראות חוק מסוימות הינן עבירות של אחריות קפידה, אף לאחר תיקון זה. סימני ההיכר של עבירת "אחריות קפידה" מתקיימים בענייננו. מדובר בהוראה שנועדה להסדיר תחום חיוני מסוים. מדובר בתחום המחייב הסדר חברתי, התנהגותי אחיד ובר אכיפה, שיש בו כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. מדובר בציווי שנועד להבטיח את שלום הציבור בתחומי הפעילות השוטפים ביותר והחיוניים ביותר. אם כך, הרי ששיקול המדיניות שדורשת להשריש ולאחד דפוסי התנהגות חיוניים וכן שיקול "היעילות" בעבירה מן הסוג הזה, מובילים גם הם לאותה מסקנה. עיקרון החוקיות וסע' 34 כא' לחוק העונשין, כמו כן, דברי כב' השופטת בייניש שהוזכרו אשר לפיהם תיקון 39 מחייב אותנו לצמצם את סיווג העבירות של אחריות קפידה ככל הניתן ולהותירו רק לעבירות שסווגו ככאלה עפ"י הדין לרבות ההלכה הפסוקה - אין בהם כדי להוביל אותי למסקנה שונה וזאת בשים לב להשוואה שקויימה בין סע' 67 לפקודה לבין תקנה 308 (ד) וכן לאור הקביעה לפיה אין מניעה לתור אחר סיווג העבירה כעבירה של אחריות קפידה בהתאם למבחנים שהונהגו עד לתיקון 39. כב' השופטת בייניש בחנה היטב את תכלית החקיקה, את הוראות החוק ואת מכלול השיקולים ורק לאחר עריכת בחינה משולבת הגיעה למסקנה אליה הגיעה, וזאת ביחס להוראות הסעיפים הספציפיים שנדונו בפסק דין "לקס". יש מקום גם לציין כפי שהוזכר מקודם כי בהתאם לדברי כב' הנשיא ברק בעניין "אורן בנגב" שגם הוא הוזכר לעיל, יש מקום לקבוע לגופו של עניין ולגופה של עבירה, אם מדובר באחריות קפידה אם לאו. בנוסף, כב' השופטת בייניש ציינה כי יש לנהוג בדרך המצמצמת כל עוד אין קביעה המחייבת מסקנה אחרת. לדעתי, במקרה דנן ובהתאם לדברים שצוטטו, ניתן להגיע למסקנה אחרת המתחייבת מסוג העבירה, אופיה וכן בהסתמך על המבחנים שנקבעו במגוון פסקי הדין ובמיוחד לאור ההשוואה בין סע' 67 לפקודת התעבורה לבין תק' 308 (ד) לת'ת. בסיכומי הצדדים הוזכר גם פסק דין "עמיאל" שם כפי שטוענת ההגנה, התביעה אימצה לעצמה את השיטה הדוגלת בכך כי תק' 308 (ד) לת'ת הינה עבירה של אחריות קפידה. אולם, כאן המקום לציין כי כפי העולה מפסק הדין עצמו, הנאשם דרש את רשיונות הרכב אך הבעלים הקודם הודיע לו כי עליו להעביר בעלות ולהוציא רשיונות חדשים בשל אובדן הרשיונות שהיו בידיו. בנוסף, דברי התביעה בפסק דין זה אין בהם כדי להוביל למסקנה כי גישתם הינה הגישה המחייבת ביחס לסוגייה זו. (מ"ח 10392/02 - אורן עמיאל .נ. מדינת ישראל. תק - על 2003 (1), 1205). במקרה שלנו, הנאשם לא דרש ולא בדק את רשיונות הרכב בטרם נהג בו. אשר על כן, בנסיבות העניין הנני קובע כי העבירה לפי תק' 308 (ד) לת'ת הינה עבירה של אחריות קפידה ויסודותיה התקיימו במקרה דנן. טענה נוספת שהועלתה בסיכומי הצדדים הינה כי הנאשם אשר כלל לא ידע על הודעת איסור השימוש ונהג ברכב זכאי להגנה מן הצדק. לדברי ההגנה לא יעלה על הדעת כי מי שהודע לו על איסור השימוש ברכב יצא עם ידיים נקיות ועוד הנאשם שהינו צעיר בימים ועבד אצל הבעלים של הרכב, יורשע. בנוסף, טוענת ההגנה כי נגד הבעלים (אשר נסע ברכב עם הנאשם בזמן ביצוע העבירה), לא הוגש כתב אישום כלל, על אף שניתן לעשות זאת לפי סע' 67 לפקודת התעבורה. התביעה בעצמה טוענת בסיכומיה כי העבירה לפי סע' 67 הינה עבירה חמורה יותר. מכאן התמיהה והפליאה שנגד הבעלים לא ננקט כל הליך. מאחר ולא הייתה התייחסות מטעם התביעה בסיכומיה לגבי טענת "ההגנה מן הצדק", ומאחר שהעובדות והטענות נותרו לוטים בערפל ביחס למצב העובדתי בנוגע לטענה זו, לא יוכל בית המשפט לנווט את דרכו ללא פירוט נוסף מטעם הצדדים. אין לבית המשפט כל אנדיקציה לגבי העובדה אם הוגש כתב אישום נגד הבעלים של הרכב אם לאו. רכבמשפט תעבורהכביש