פסק דין 1. לפני שלושה ערעורים, שנשמעו במאוחד, ובכל אחד מהם מערערת חברת דן רנט א קאר (להלן - ה"מערערת") כנגד הרשעתה שלא בפניה על עבירה של נהיגה מעל המהירות המרבית המותרת, עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. המערערת, שהיא חברה להשכרת רכב, טוענת, שבכל שלושת המקרים דוחות התנועה צריכים היו להיות מוסבים על שם הנהגים, ששכרו את הרכב בזמן בו נעברה העבירה - כיון שהאחריות לביצוע העבירה מוטלת עליהם. לטענתה, גם יידעה את המשטרה בכל אחד מהמקרים אודות זהותו של שוכר הרכב, וזאת באמצעות המצאת הסכם להשכרת הרכב המתאים לתאריך ביצוע העבירה. המשיבה טוענת, כי דין הערעורים להידחות על הסף, שכן הם הוגשו שלא בהתאם למועדים הקבועים בסעיפים 199-200 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982. 2. אפרט את ההשתלשלות העובדתית בכל אחד התיקים: ע"פ 70920/02 ביום 30.1.99 בוצעה העבירה של נהיגה מעבר למהירות המותרת וביום 6.10.99 (ת 7232/99, בימ"ש לתעבורה בת"א (השופט בן שלמה)) הרשיע את המערערת בהעדרה וגזר עליה קנס בסך 2,500 ₪. למחרת, ביום 7.10.99 נשלחה "הודעה על גזר דין" בדואר רשום למערערת. כעבוד חודש, ביום 7.11.99 הוגשה בקשה לביטול גזר דין לבית משפט קמא. בקשה שנדחתה ביום 23.12.99 בשל אי התייצבות המערערת לדיון. ביום 25.1.01, למעלה משנה לאחר דחיית בקשת הביטול, פנתה המערערת לבית המשפט בבקשה לביטול הקנס ולפטור מתשלום תוספת פיגור. לטענתה, היא לא מצאה במשרדיה כל עותק של גזר הדין או התראה על תשלום הקנס. לדבריה, מששלחה לבית המשפט את חוזה השכרת הרכב, המצביע על כך שבתאריך הרלבנטי, הרכב בו בוצעה העבירה היה מושכר, היא סברה כי הדוח הוסב, ואין היא משמשת יותר כבעלת דין. לטענתה, העובדה שלא קיבלה תשובה מטעם בית המשפט או המאשימה אינה חריגה בעיניה, שכן מאות רבות של דוחות מטופלים על ידה בדרך זו. הבקשה נדחתה על ידי בית משפט קמא. כשנה מאוחר יותר, ביום 4.3.02 פנה מר איכנבוים אברהם, מי ששכר את הרכב במועד ביצוע העבירה, לבית המשפט בבקשה למחוק 4 נקודות, שנרשמו לחובתו, בגין עבירת התנועה, שהמערערת שלפנינו הורשעה בהם. בית המשפט הפנה את מר איכנבוים למשרד הרישוי עם פרוטוקול בית המשפט. ביום 16.5.02, כשלוש שנים לאחר ההרשעה, הוגשה שוב לבית המשפט השלום בנתניה בקשה לביטול גזר הדין. בבקשה מציינת המערערת, כי בתחילת שנת 2002 הגיעה אליה דרישה לתשלום הקנס, כולל תוספת פיגור מופחתת בשל מבצע. גם בקשה זו נדחתה. כחודש לאחר מכן, ביום 20.6.02 הוגש הערעור לבית משפט זה. ע"פ 70921/02 ביום 5.2.01 בוצעה העבירה של נהיגה מעבר למהירות המותרת, וביום 9.4.01 שלחה המערערת הודעה לבית המשפט ובה פרטי שוכר הרכב במועד ביצוע העבירה, מר מרדכי יצחק. ביום 18.6.01 תיק ת 4686/01 (נתניה) (כב' השופטת בן שלמה), הורשעה המערערת בהעדרה, ונגזר עליה 10,000 ₪ קנס. בתאריך, שלא ניתן ללמוד עליו מתיק בית המשפט, פנתה המערערת בבקשה לביטול פסק הדין וביום 30.8.01 קבעה השופטת קמא, כי הבקשה תידון רק לאחר שיוצג הסכם שכירות חתום. ביום 29.11.01 נשלחה למערערת הודעת תשלום על קנס הכולל תוספת פיגורים מופחתת, על סך של 15,000 שקל חדש. ביום 19.2.02 שלחה המערערת הודעה להנהלת בתי המשפט, מרכז גבית קנסות, ובו שוב פרטי שוכר הרכב ובקשה להסב את הדוח אליו. ביום 24.4.02 שלחה המערערת בקשה לביטול גזר הדין שניתן ביום 18.6.01. גם הפעם הסבירה המערערת את בקשתה בכך, שלאחר שהמציאה לבית המשפט את הסכם השכרת הרכב - "מסמכי הסבת העבירה" כלשון ההודעה - הניחה כי לא תוטרד עוד בשל דו"ח זה. בשל התנגדות התביעה, שנומקה בחלוף הזמן, דחה בית המשפט ביום 7.5.02 את הבקשה. ביום 30.5.02 שלחה המערערת שוב את אותה הבקשה לביטול גזר דין, וביום 2.6.02 החליטה השופטת קמא ש"אין עילה לפתיחת התיק מחדש". ביום 20.6.02 הוגש ערעור לבית משפט זה. ע"פ 70925/02 ביום 5.8.00 בוצעה העבירה של נהיגה מעבר למהירות המותרת, וביום 14.2.01 (תיק ת 1771/01 (נתניה) כב' השופטת בן שלמה), הורשעה המערערת בהעדרה וגזר עליה קנס בסך 4,000 ₪. ביום 16.2.01 נשלחה למערערת הודעה בדואר רשום על גזר הדין. ביום 5.3.01 שלחה המערערת, הודעה למתנ"א מרכז, יח' תנועה השרון, ובה פרטי הנהג ששכר את הרכב במועד ביצוע העבירה, מר שמואל שור. כפי הנראה, והדבר אינו ברור מתיק בית המשפט, המשטרה העבירה את הבקשה בחודש יולי 01 לבית המשפט, ששלח את הבקשה לתגובת המדינה. המדינה התנגדה לבקשה כיון שהסכם השכירות שצורף לא היה ההסכם המקורי ולא היה חתום. ביום 1.4.01 החליטה השופטת קמא לדון בבקשה רק לכשיוצג הסכם שכירות חתום. ביום 29.11.01 נשלח למערערת שובר תשלום חדש לקנס, שהטיל בית המשפט, כולל תוספת פיגור מופחתת. ביום 19.2.01 שלחה המערערת הודעה להנהלת בתי המשפט, מרכז גבית קנסות, ובו שוב הפרטים של שוכר הרכב ובקשה להסב את הדוח אליו. ביום 23.4.02 שלחה המבקשת בקשה לביטול גזר הדין מיום 14.2.01. מאותם נימוקים שנזכרו בתיקים לעיל. המדינה התנגדה לבקשה כיון שחלפו 8 חודשים מאז שהוגשה הבקשה הקודמת. ביום 5.6.02 דחתה השופטת קמא את הבקשה הן לאור הבקשות הקודמות בתיק והן לאור השיהוי. ביום 20.6.02 הוגש ערעור לבית משפט זה. 3. טענות המערערת 1. הבקשות לביטול פסק הדין הוגשו בתום לב, אך ההחלטות בעניינן לא הועברו לידיה (בתיק 70920/02). הערעורים אינן על ההחלטות לדחית בקשת הביטול אלא על הכרעת הדין עצמה. לטענתה, כיון שבכל שלושת המקרים הועברו מסמכי השכירות - הרי שהכרעת הדין עצמה היא שעומדת לערעור. 2. במקרה הספציפי של תיק 70920/02, הרי שהנקודות בגין העבירה בה הורשעה המערערת נרשמו על שמו של שוכר הרכב - מה שמעיד על כך שהעבירה רשומה על שניים, דבר שלא ניתן להעלות על הדעת. 3. לטענתה אי התייצבותה לדיונים שכאלה בבית המשפט לתעבורה היא דבר שבשגרה, כיון שהיא דואגת להעביר מבעוד מועד את מסמכי השכירות והמשיבה, כך טוענת המערערת, היא שמסיבה את הדוח לשוכר. במהלך הדיון הודיעה ב"כ המערערת כי כיום מרשתה כבר דואגת לוודא, כי מסמכי ההעברה אכן הגיעו ליעדם. 4. לעצם עבירת התנועה נשואת ערעור זה, הרי שעל המדינה למצות את הדין עם הנהג העבריין עצמו, שכן מדובר בעבירת תנועה חמורה. היכולה להביא לפגיעות בנפש. 4. טענות המשיבה 1. כל הבקשות לביטול פסק דין שניתנו בהעדר אינן עוצרות את מרוץ הזמן להגשת ערעור על אותו פסק דין, ועל כן דורשת למחוק את הערעורים על הסף כיון שהוגשו באיחור, מבלי שהוגשה בקשה לדחיית מועד. 2. לעניין ההסבה, טוענת ב"כ המשיבה כי מסמכים שכאלה לא התקבלו בידה וממילא שאין פרוצדורה כזו. הפרוצדורה התקינה היא להתייצב בפני בית המשפט ולטעון לגופו של עניין, דבר שאותו המערערת לא עשתה. יתרה מכך, בתיק 70920/02 נקבעו לבקשת המערערת דיונים נוספים, מעבר לדיון הראשון בו היא לא התייצבה, וגם בהם איש מטעמה לא התייצב. 3. לאור אלה, דורשת המשיבה שייפסקו לטובתה גם הוצאות בשל שימוש בחוסר תום לב בהליכים המשפטיים. דיון 5. סעיפים 199 ו-200 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982 (להלן: החוק) קובעים את המועדים להגשת ערעור. ככלל, החוק מקנה בסעיף 199 ארבעים וחמישה יום ממועד מתן פסק הדין כפרק זמן בו ניתן לערער. עם זאת, כיון שבמקרים שלפנינו פסקי הדין ניתנו שלא בפני המערער, הרי שמניין הימים יחול, כמצוות סעיף 200, מיום שזה הומצא לו. סעיף 237(ב) לחוק קובע שמשלוח בדואר רשום לפי מענו של התאגיד, עם אישור מסירה, כעונה לדרישת ההמצאה שבחוק. על פי השתלשלות העובדות, כפי שתוארו בפתחו של גזר דין זה, הרי שבשלושת התיקים ידעה המערערת על גזר הדין שניתן נגדה - בין כיון שהדבר הומצא לה על פי דרישות החוק, ובין לאור העובדה שהוגשו בקשות לביטול גזר הדין. המערערת לא התייצבה בפני בית משפט קמא, הגם שזומנה כדין. גם לדיונים בבקשות לביטול פס"ד שהיא עצמה הגישה, לא טרחה המערערת להתייצב. במקום להתייצב כפי שדורש החוק, פעלה המערערת בפרוצדורה לא מוכרת ולא מוסדרת, ושלחה את פרטי חוזה ההשכרה בינה לבין פלוני למשטרה, לבית המשפט או לשניהם, ובכך חשבה כי תצא פטורה מן הדין. גם את בקשותיה לביטול פסקי הדין שניתנו בהעדרה הגישה המבקשת בפרוצדורה שאינה מוכרת בחוק. סעיף 240 לחוק קובע סדרי דין מיוחדים לעבירות קלות וקובע כי על הרשעה בעבירת תעבורה בהעדר נאשם חל סעיף 130(ח) ו-(ט) לחוק. סעיף 130(ח) הוא שמקנה את אפשרות ביטול פסק הדין שניתן בהעדר נאשם. המערערת הגישה בכל אחד מהערעורים שלפנינו בקשה לביטול פסק הדין, ומשבקשתה נדחתה המשיכה והגישה, בפרוצדורה תמוהה ובלתי חוקית, את אותה בקשה שוב ושוב. רק לאחר שבקשותיה המשיכו להידחות והודעות לתשלום הקנס והודעות לתשלום קנס וריבית נשלחו אליה, וחלפו חודשים רבים ואף שנים מאז המצאת פסק הדין, רק אז טרחה המערערת להגיש ערעורים לבית משפט זה. למותר לציין כי לא טרחה להגיש בקשה להארכת מועדים, בהתאם לסעיף 201 לחוק. רק מטעם זה יש לדחות את הערעורים על הסף. 6. למעלה מן הצורך אוסיף כי החלטותיו של בית משפט קמא ניתנו כדין - הן בעת שהרשיע את המערערת בשל אי התייצבות והן כשדחה את בקשותיה לביטול פסק הדין. המערערת לא טרחה לברר בזמן תוכן החלטות ביהמ"ש ואף לא שעתה לדרישות בית המשפט להמציא הסכם שכירות חתום, ותחת זאת ניהלה מעת לעת התכתבויות עם בתי המשפט בפרוצדורה שאיננה מקובלת (והשוו עם רע"פ 9142/01 פ"ד נז(6) 793). באותן הודעות, ששלחה המערערת לבית המשפט, טענתה העיקרית היתה שבמועד ביצוע העבירה הרכב היה מושכר לפלוני או אלמוני - ועל כן יש לזמן אותו לדין. טענה זו היתה צריכה המערערת להשמיע בפני בית המשפט ולא להסתפק בהודעה, שכן אין כל בטחון ששוכר הרכב הוא שנהג בו כל עוד לא הציגה המערערת בפני ביהמ"ש במועד את הסכמי השכרת הרכב כשהם חתומים כדין ע"י השוכר. המחוקק היה מודע לבעייתיות העשויה להתעורר עם רישום דו"ח על פי מספר הרישוי ולא בהתחשב בזהות הנהג ולכן קבע בסעיף 27ב לפקודת התעבורה: "(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק. (ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם." המחוקק לא איבחן בין חברות להשכרת רכב ובין בעלים אחרים ברכב ולפיכך היה על המערערת שלא להסתפק בדרך של משלוח הודעות לבית המשפט, אלא היה עליה להתייצב ולהוכיח כי מסרה את החזקה ברכב לאחר. אז ניתן היה לפנות לאותו "אחר", שהפקודה מקנה לו את האפשרות להוכיח כי לא הוא היה המחזיק. 7. אמנם אין להתעלם מכך כי בע"פ 70920/02 רשומות נקודות התעבורה על שמו של האדם, ששכר את הרכב מידי המערערת במועד ביצוע העבירה נשואת כתב האישום שם. בתיק בית המשפט אין החלטה המורה על רישום שכזה ואין כל הסבר או סיבה כיצד נעשה הדבר. אף אינני יודעת אם אותו נהג פנה לערכאות לביטול רישום זה. ברור שהמצב לפיו יורשעו הן החברה והן הנהג בגין אותה עבירה איננו מתקבל על הדעת, אך אין בכך כדי להשליך בדיעבד על התנהגותה של המערערת, כמפורט לעיל. 8. ראוי להפנות את תשומת ליבו של המחוקק למצב, שבו חברות השכרת רכב מוצאות עצמן מטפלות בקנסות ודוחות תעבורה - המגלים על פניהם עבירות חמורות של נהגים, שלהם הושכר רכב, המסכנות חיי אדם - מבלי שנהגים אלה באו על עונשם. אותם נהגים מסתמכים על כך, שבהיותם נהגים זמניים ברכב, יד החוק לא תיפגע בהם, שכן ביהמ"ש, גם אם ירשיע את חברת ההשכרה, לא יוכל לפגוע אלא בכיסה. מצב זה איננו רצוי מבחינת האינטרס הציבורי ודורש אולי שינוי בחקיקה. מאידך, כל עוד לא שונה החוק, אין החברות להשכרת רכב יכולות לעשות דין לעצמן, לא להופיע לדיונים בביהמ"ש, לבזבז כספי הציבור באין ספור התכתבויות עם ביהמ"ש ומערכות אחרות ולקיים דיוני סרק מאוחרים. 9. אני מסכימה עם המערערת, כי האינטרס הציבורי דורש, שעבריייני תנועה יועמדו לדין ומי שנהג ברכב הוא העבריין. יחד עם זאת, האינטרס הציבורי אף מחייב, שהמערערת תופיע בבית המשפט ותציג את עמדתה כראוי, על מנת שלא היא תחוייב בקנסות והנהגים הם שיתנו את הדין על מעשיהם. המערערת כחברה איננה יכולה להסתפק במשלוח מכתבים לבית המשפט תוך שהיא איננה עוקבת אחר תוצאות הגשת בקשותיה ונזכרת לפעול רק לאחר שמתקבלות אצלה דרישות לתשלום מוגדל. אשר על כן, אני דוחה את הערעורים על הסף מחמת הגשתם באיחור ואני מחליטה להטיל על המערערת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום. אי תשלום במועד יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין. משפט תעבורהרכבשכירותהשכרת רכבקנס תעבורה / דוח תנועה