גזר הדין 1. הנאשם בתיק זה הורשע בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות בביטחה במעבר חצייה, נהיגה בקלות ראש והתנהגות שגרמה נזק וחבלה של ממש. מדובר באירוע של תאונת דרכים מיום 13.1.2004, בו פגע הנאשם, באמצעות קטנוע אותו נהג, בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש במעבר חציה וגרם לה חבלה של ממש שהתבטאה בין היתר, בפצע קרוע במצח ובשברים בגופה שהצריכו שיחזור על ידי פלטה וברגים. 2. הרשעתו של הנאשם התאפשרה לאחר שהודה בתיק, בהתאם להסדר טיעון בינו לבין התביעה, ובו סוכם כי יוטלו עליו 11 חודשי פסילה בפועל עם סיווג לרכב דו גלגלי, קנס בסך 2,600 ₪ ופסילה על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים. באי כוח הצדדים הצהירו, כי מדובר בהסדר על בסיס ראייתי. 3. בא כוחו המלומד של הנאשם הוסיף, כי הבוחן המשטרתי ציין בדו"ח שערך "כי לא ניתן היה לקבוע אם התאונה נמנעת או בלתי נמנעת" וכי הנאשם למעשה הבחין בהולכת הרגל "לפני מעבר החצייה, לחץ על הבלמים הוא נפל מהקטנוע, נזרק, הקטנוע עף והוא פגע בהולכת הרגל". 4. על מנת לבחון טענות אלה, כדי להגיע למסקנה סופית בעניין זה וכדי שכל החומר הרלוונטי יונח בפניי, קיבלתי לידיי את תיק החקירה של המאשימה, שכן סברתי, ואני עדיין סבור, שמדובר בהסדר קל מאוד אשר משמעותו המעשית הינה, כי הנאשם לא יורחק מהכבישים ולו ליום אחד ככל שהדבר קשור בנהיגה ברכב דו גלגלי וזאת חרף העובדה כי התאונה עצמה התרחשה בעת שהנאשם נהג ברכב דו גלגלי. 5. והנה כי כן, עיון בדו"ח הבוחן מגלה, כי הולכת הרגל חצתה מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם והספיקה לעבור מרחק של 6 מ' בטרם נפגעה, כשהיא שוהה על הכביש זמן של 6 שניות. בית משפט זה סבור, כי מדובר בזמן ארוך ומספיק דיו כדי שהנאשם יוכל להבחין בהולכת הרגל ויבלום את הקטנוע בעוד מועד, מבלי שהדבר יביא להחלקה של הקטנוע, מה עוד שהכביש היה רטוב ממי גשמים (כפי שעולה מעדותו) והיה על הנאשם להתאים את מהירות נסיעתו ואת צורת נהיגתו בהתאם. 6. העובדה כי הבוחן כותב בפרק המסקנות שאין מספיק ממצאים כדי לחשב אם התאונה נמנעת או לא נמנעת, אינה משנה את מסקנתי הנ"ל, שכן כפי שמצויין בסעיף 13 לדו"ח, הנתיבים במקום ומעבר החצייה מסומנים היטב ונראים בבירור ממרחק של 40 מ' לפחות, כאשר במקום מוצבים תמרורי ג - 7 אשר נראים ממרחק של 60 מ' לפחות. הנאשם אשר התקרב למעבר החצייה, אמור היה להתאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך, למצב הכביש ולעובדה שהוא מתקרב למעבר חצייה כאמור ואם היה עושה זאת, הוא היה יכול למנוע את התאונה בשים לב לזמן בו שהתה הולכת הרגל בכביש. במאמר מוסגר יצויין, כי המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש, כאשר חובתו של נהג סביר שמתקרב למעבר חצייה בכביש רטוב, הינה לנסוע במהירות נמוכה יותר בשים לב לסכנות הצפויות בקרבת מעבר חצייה. 7. בעניין זה די אם נזכיר את דבריו של כב' השופט חשין בבש"פ 7578/00 שוויקי נ' מ"י, דינים עליון, כרך נ"ח, 450, לפיהם: "... מעבר חצייה בכביש ממלכתו של הולך הרגל הוא ורכב כי יתקרב לאותה ממלכה חייב הוא לעצור עד אם יעבור הולך הרגל בשלום את דרכו מעברו האחד של הכביש אל עברו האחר. נהג רכב הפוגע בהולך רגל בהלכו במעבר חצייה, מחייב עצמו, לכאורה, במעשה רשלנות או במעשה רשלנות חמור..." 8. התנהגותו של הנאשם כשהתקרב למעבר החצייה הייתה צריכה להיות מותאמת לכל הנסיבות ואירוע התאונה מוכיח כי היא לא היתה כזאת. בע"פ 558/97 מלניק נ' מ"י, דינים עליון, כרך נ"ד 174, מתייחס כב' השופט אור לכך באומרו: "הנה כי כן, על פי תקנות התעבורה, מהירות הנסיעה בכלי רכב צריכה להיות תואמת את הנסיבות ואת הסיכון, שהיא מהווה למשתמשים בדרך. במסגרת קביעת סבירות המהירות בנסיבות המקרה יש להתחשב בכך, שהרכב מתקרב למעבר חצייה..." 9. בענייננו מעיד הנאשם, כי ניתן לראות כ - 100 מ' לפנים וכי הוא הבחין בהולכת הרגל רק כשהיה במרחק של 20 מ' בלבד ממעבר החצייה. אם היה הנאשם מבחין בהולכת הרגל מבעוד מועד, ניתן היה למנוע את התאונה. 10. המסקנה מכל הנ"ל היא, שלא נראה לי כי קיימת בעיה ראייתית בתיק, כזו שבכל אופן תחייב הסדר מקל כל כך עם הנאשם, מה עוד שמדובר בנהג שהותק שלו בנהיגה קצר וכבר צבר לחובתו 5 הרשעות קודמות, כאשר שלוש מהן בגין אי ציות לתמרור ב - 37 (עצור) ועבירה נוספת של כניסה לצומת לא פנוי. 11. שיקלול כל הנסיבות והשיקולים בתיק זה מביא אותי למסקנה, שאם יישאר העונש כפי שסוכם בין הצדדים יימצא כי האינטרס האישי של הנאשם וטובת ההנאה האישית שצומחים לו מההסדר, עולים לאין שיעור על האינטרס הציבורי, במיוחד בימים טרופים אלה בהם הפכו תאונות הדרכים למכת מדינה. העונש אשר יוצא מתחת ידיו של בית המשפט אינו אמור לראות רק את צרכיו הספציפיים של הנאשם, אלא מן הדין כי הוא יבטא גם את הפן ההרתעתי המחייב בימים אלה, כי בתי המשפט יקשיחו את עמדותיהם ואת העונשים אשר יוצאים מתחת ידם. 12. בכגון דא, ראוי להפנות לדברים שנאמרו ברע"פ 2842/96 כחלון נ' מ"י תק-על 1996 (2), 481, בזו הלשון: "הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את ליבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך". 13. העולה מהמקובץ הוא, שאני מחליט לחרוג מהסדר הטיעון באופן שהפסילה שסוכמה לא תהיה מסווגת בשלושת החודשים הראשונים, שהיא תקופת המינימום המתחייבת בדין ובתקופה זו תהיה הפסילה לכל דרגות הרשיון ולכל סוגי הרכב. יתרת התקופה שסוכמה תהיה מסווגת לרכב דו גלגלי. יתר חלקי ההסדר יהיו כפי שסוכם בין הצדדים. 14. יודגש, כי אילו הושארה מלאכת גזירת העונש לשיקול דעתו המוחלט של בית המשפט, לא הייתי מסתפק בפסילה בלתי מסווגת רק לתקופת המינימום, אלא הייתי מחמיר ומעמיד את הפסילה לכל דרגות הרשיון ולכל סוגי הרכב על תקופה דומה לזו עליה סיכמו הצדדים. אולם, הואיל ומדובר בחריגה מהסדר הטיעון, לא מיציתי את הדין עם הנאשם והחלטתי כאמור בסעיף 13 דלעיל. 15. אני גוזר אפוא, על הנאשם את העונשים שלהלן: אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 2,600 ש"ח או 26 ימי מאסר. אני פוסל את הנאשם מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים בפועל, אשר מהחודש הרביעי תסוייג באופן שלא תחול על רכב דו גלגלי. אני פוסל את הנאשם מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור אותה/ן עבירה/ות שעליה/ן הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 ויורשע בגינה, תוך התקופה האמורה או לאחריה. הקנס ישולם ב - 5 תשלומים שווים ורצופים החל מתאריך 7.1.2005. אם תשלום אחד לא ייפרע במועדו, יעמוד כל הקנס לפרעון מיידי. בית המשפט מסביר לנאשם כי עליו להפקיד את רשיונו במזכירות בית המשפט, שכן הפסילה מתחילה ממתן גזר הדין אולם היא תחושב רק עם הפקדת רשיון הנהיגה במזכירות בית המשפט. משפט תעבורהמעבר חציההולך רגלקטנוע