החלטה 1. זוהי בקשה לקיומו של משפט חוזר בתיק מס' 69334/94 של בית משפט השלום (תעבורה) חיפה, בו הורשע המבקש בנהיגה ברכב כאשר הינו פסול מלנהוג. להלן העובדות הדרושות לעניין: א. בתאריך 28.12.92, בעת שהמבקש שהה בחופשה באילת, הוא נדרש על ידי שוטר להציג את רישיונותיו ותעודת הביטוח, והמבקש טען כי אלו אינם נמצאים עמו. למבקש ניתנה ארכה להציג את הרישיונות בתחנת המשטרה באילת, אולם הוא לא עשה זאת. ב. משלא הציג המבקש את הרישיונות ואת תעודת הביטוח, הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט באילת, וביום 31.5.93 הוא נדון שלא בפניו ונגזרו לו 12 חודשי פסילה בפועל, וקנס בסך 2000 ₪. ג. מסעיף 5 לבקשה לקיומו של משפט חוזר עולה, כי בתחילת חודש אוגוסט 1993 קיבל המבקש הודעה מבית המשפט על העונש שהושת עליו, וממילא הוא גם ידע מאותו מועד על ההחלטה לפסול אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה. המבקש הוסיף וטען, כי פנה לבית המשפט לתעבורה בבקשה להקל בעונשו, ונראה כי בית המשפט היה מוכן לשוב ולשקול את העניין, אך התנה זאת בכך שהמבקש יציג את המסמכים שהוא נדרש בעבר להציג, תנאי שהמבקש לא עמד בו. ד. בתאריך 28.9.93 נהג המבקש ברכב אחר בחיפה, ובמהלך נסיעתו פגע באשה שהגיחה לפתע למרכז הכביש. בגין אירוע זה הועמד המבקש בשנת 1994 לדין בפני בית משפט השלום (תעבורה) בחיפה, והפעם יוחסה לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, היא אותה פסילה שגזר בית המשפט באילת בחודש מאי 1993. המבקש הודה בעובדותיו של כתב-האישום החדש, ובתאריך 2.7.95 גזר לו בית המשפט בחיפה 6 חודשי מאסר על-תנאי, פסילה בפועל לתקופה של 12 חודשים מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה, קנס בסך 1000 ₪, והמבקש חויב להימצא בפיקוח שירות המבחן (מבחן - סמים) למשך שנה. ה. הולכת הרגל אשר נפגעה בתאונה מחודש ספטמבר 1993 אושפזה בבית חולים, אולם לאחר תקופה היא נפטרה, כאשר טענת המבקש היא שפטירתה נבעה מ"מצב גופני ובריאותי גרוע במיוחד", וכן "מסיבות שלא קשורות לאירוע התאונה" (ראו סעיף 9 לבקשה). ו. בעודה בחיים, הגישה הולכת הרגל תובענה לפיצויים בבית משפט השלום בחיפה, כנגד המבקש וחברת הביטוח כלל אשר ביטחה אותו. משהלכה הולכת הרגל לעולמה, בא בנעלה עיזבונה, אולם כאשר התברר כי המבקש היה ביום בו פגע בהולכת הרגל בתקופת פסילה, נמחקה חברת הביטוח כלל כנתבעת, ואת מקומה תפסה "קרנית", אשר על פי הנטען שילמה תשלומים תכופים בסדר גודל של מאות אלפי ₪. ז. המבקש שחשש כי בנסיבות אליהן נקלע, הוא עלול להידרש לשלם את הפיצויים שייפסקו מכיסו, פנה בשנת 2001 לבית המשפט לתעבורה באילת, בבקשה לבטל את גזר-הדין משנת 1993, ולחלופין להמיר את עונש הפסילה בפועל בפסילה על-תנאי. לבקשה אחרונה זו נעתר בית המשפט, ובמקום 12 חודשי הפסילה שהוטלו בגזר הדים המקורי נגזרו למבקש 3 חודשי פסילה על-תנאי. ח. בחודש אפריל 2001 החליט בית משפט השלום בחיפה לצרף את חברת הביטוח כלל כצד שלישי בתובענה שהוגשה נגד המבקש ו"קרנית", בין היתר, בהתבסס על כך שמן הפן המשפטי לא עומד עוד נגד המבקש עונש הפסילה בפועל אשר גזר בית משפט השלום באילת בשנת 1993. ט. בעקבות כל אלה, וכאשר בידו פסק-דינו החדש של בית משפט השלום באילת אשר ביטל את עונש הפסילה משנת 1993, פנה המבקש לבית המשפט לתעבורה בחיפה, וביקש כי הרשעתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה תבוטל, אולם בקשה זו נדחתה. 2. בבקשתו לקיומו של משפט חוזר טען המבקש, כי בשנת 1995 השתחרר מהכלא לאחר שנשא בעונש מאסר בגין אחזקת סמים מסוכנים. עם שחרורו השתלב המבקש בתהליך שיקומי שהוכתר בהצלחה, וכיום הוא מוצא את פרנסתו כנהג שכיר. המבקש טען עוד, כי עקב הנסיבות שהיו כרוכות בתהליכי שיקומו, הוא הזניח את הטיפול בעבירת התעבורה עליה נשפט באילת, אולם נאלץ לעשות זאת עתה הואיל (בלשון סעיף 10 לבקשה), אם "גזר הדין יוותר על כנו ובית המשפט יקבע שאין חבות לחברת הביטוח, יווצר מצב בו המבקש ימצא עצמו חב סכומים של מאות אלפי שקלים, משכורתו הזעומה תעוקל, חיי המשפחה שלו יהרסו וקיים חשש סביר שהוא ישוב ויתדרדר לעולם הסמים והפשע". 3. המבקש ביסס את עתירתו לקיומו של משפט חוזר, על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1994, לאמור: "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". היועץ המשפטי לממשלה (להלן - "המשיב"), בחוות דעת אשר הוגשה מטעמו מכוח תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, סבור כי לאור הדין הקיים אין אותה עילה עומדת למבקש, וממילא הוא גם אינו יכול לזכות בסעד על פיה. המשיב הוסיף וטען, כי התנהגותו של המבקש "היא שהובילה אותו למיצר בו הוא מצוי כיום", ואין זה נכון להידרש לבקשתו כאשר בזו כרוכה "פגיעה פוטנציאלית בזכויותיהם הכלכליות הלגיטימיות של צדדים שלישיים, בתובענה האזרחית המתנהלת כיום בערכאות בחיפה". 4. השקפתו של המשיב מקובלת עלי, ואף אני סבור כי דינה של הבקשה לקיומו של משפט חוזר, להידחות. בחינתם של ההליכים שהתקיימו בעניינו של המבקש, באילת ובחיפה, אינה מגלה כי נפל בהם פגם כלשהו, לא דיוני ולא מהותי, ולמעשה גם המבקש אינו טוען זאת. כאמור, תחילתה של הפרשה בכך שהמבקש נמצא נוהג ברכב ללא רישיונות ותעודת ביטוח, והוא לא עשה שימוש בארכה שניתנה לו להצגתם של המסמכים, אף שבדרך זו היה יכול להפריך את החשד שדבק בו. במצב זה רשאי היה בית המשפט לראותו כמי שמודה בעובדות אשר יוחסו לו, ומסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה שבכל ההזדמנויות שניקרו בדרכו מאז, לא הציג המבקש מסמכים כלשהם שיצביעו על חפותו. הזדמנות מסוג זה היתה בשנת 1993, כאשר בית המשפט באילת היה מוכן להיעתר לבקשת המבקש לשוב ולבחון את העונש, ובלבד שיוצגו בפניו המסמכים אשר נדרשו ממנו בעבר. ולא זו בלבד שהמבקש נמנע מלעשות זאת, אלא שגם כאשר יוחסה לו, כחלוף שנתיים, עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לא טען בפני בית המשפט לתעבורה בחיפה דבר כנגד תוקפה של אותה פסילה, אף שמותר להניח כי ידע שביטול פסק-הדין באילת עשוי לסייע לו בהליך החדש שנפתח בחיפה. על רקע כל אלה מותר איפוא להניח, כי אותם מסמכים מעולם לא היו בידי המבקש, ועל כן פנייתו המחודשת לבית המשפט לא נבעה משום תחושת הצדק המפעמת בו, או משום הסברה כי נגרם לו עיוות דין, וגם לא משום שנתגלו פגמים שהיו עד כה סמויים מהעין בהליכים שהתקיימו בפני בתי המשפט לתעבורה. הצורך לשוב ולפנות לבית המשפט נבע איפוא מטעם אחר - הרצון ל"לעצב" מחדש את רכיביו של העונש שנגזר בבית המשפט באילת, כדי לאפשר למבקש להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע בעקבות הגשתה של התובענה נגדו לפיצויים, על ידי העברת הנטל לחיוב אפשרי משכמו לשכמה של חברת הביטוח. אינני סבור כי ההליך לקיומו של משפט חוזר נועד כדי להשיג מטרות מסוג זה, ומכל מקום, המבקש היה חייב למלא אחר עונש הפסילה כל עוד לא בוטל על ידי בית המשפט המוסמך. מכך עולה, כי הרשעתו של המבקש בבית המשפט לתעבורה בחיפה היתה כדין, ולפיכך המסקנה הנוספת המתבקשת היא, שהמבקש לא הוכיח, ולו בדוחק, את קיומה של אחת העילות לקיומו של משפט חוזר, אדרבא, לעניינו הדברים שאמרתי במ"ח 9564/91 זריקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), לאמור: "הכלל הוא שפסק דין אשר ניתן בסמכות, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, הינו פסק דין תקף, והוא שריר וקיים עד שיבוטל, אם בכלל, על ידי הערכאה המוסמכת, אם במסגרת בקשה לביטול פסק הדין, או במסגרת ערעור. בעל דין הסבור כי נפלה טעות בפסק דין מסוג זה, אינו יכול להתעלם ממנו ולראות בו הליך בטל מעיקרו, והדרך האחת הפתוחה בפניו היא לנסות לתקוף אותו בדרכים הקבועות בחוק" (וכן ראו ע"א 280/73, פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גיגי לטד, פ"ד כט(1) 597 ,601; ע"א 422/77, בן ארי נ' שפירא, פ"ד לב(2) 309, 313). לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משפט חוזרמשפט תעבורהנהיגה ללא רישיון