נהיגה בשכרות על סמך עדויות שוטרים

החלטה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 71229/03 (מפי כב' השופטת מ' סוקולוב). 2. ביום 20.9.01, בשעה 00:50 לערך, נהג המבקש ברכב מסוג ב.מ.וו ברחוב שונצינו בתל-אביב. לפתע סטה הרכב שמאלה ופגע ברכב אשר חנה במפרץ חנייה בצד שמאל של הכביש. כתוצאה מהפגיעה נהדף אותו רכב אל-עבר שני כלי-רכב נוספים שחנו לצידו. כלי-הרכב נהדפו קדימה והתנגשו באדנית אבן אשר נמצאה במקום. כתוצאה מן התאונה ניזוקו כלי-הרכב. לאחר התאונה לא עצר המבקש את ריכבו במקום אלא המשיך בנסיעה מהירה, החנה את ריכבו, ולא השאיר את פרטיו על-גבי כלי הרכב שניזוקו אלא נכנס למועדון בקירבת מקום. משיצא מן המועדון והודע לו על-ידי איש משטרה שהיה במקום כי הוא מעוכב, החל המבקש מתפרע, משתולל ומקלל. המבקש סירב לעלות לניידת המשטרה ולמסור דם לבדיקת שיכרות אשר נתבקשה הואיל ומפיו נדף ריח אלכוהול. המבקש נעצר אפוא והושם באזיקים. 3. המבקש הואשם בעבירות של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, סירוב להיבדק בדיקת שיכרות, נהיגה בקלות ראש ואי השארת פרטים, והודה במרבית העובדות פרט לעובדה שהיה שיכור. בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (מפי כב' השופטת אורנה שדמי) שמע עדויות מפי השוטרים ומפי עוברי-אורח אשר עברו במקום התאונה וקבע כי אלו מהימנות עליו. בית-המשפט הוסיף וקבע כי המבקש נהג במצב של שיכרות וייסד מימצא זה על ראיות נסיבתיות שונות: על אופן קרות התאונה, על התנהגותו של המבקש לאחר התאונה, על ריח האלכוהול שנדף מפיו, על השתוללותו במקום התאונה, ועל סירובו למסור דם לבדיקה. בהחליטו כך פעל בית-המשפט בהתאם להלכה שקבע השופט שמגר (כתוארו אז) בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463, 467ז, ולפיה הוכחת שיכרותו של נהג להרשעתו בעבירה של נהיגה בהשפעת משקאות משכרים יכול שתיעשה באמצעות ראיות נסיבתיות המוכיחות את הטענה ולאו דווקא על-סמך הבדיקות המדעיות הפוזיטיביות המפורטות בתקנות התעבורה (בדיקת דם, בדיקת שתן או בדיקת נשיפה). על יסוד הראיות שהובאו לפניו החליט בית-המשפט לתעבורה להרשיע את המבקש בכל העבירות בהן הואשם לרבות בעבירה של נהיגה בשיכרות. וכך ציין בית-המשפט בסעיף 13 להכרעת-דינו: סיכומו של דבר, נסיבות התאונה, התנהגות הנאשם לאחר התאונה, ריח האלכוהול שנדף מפיו וסירובו לעבור בדיקה לגילוי שיכרות, שכנעוני כי הנאשם נהג תחת השפעת משקאות אלכוהוליים. עונשו של המבקש נגזר לפסילה מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה תקופה של 18 חודשים, וכן פסילה מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה תקופה של 6 חודשים על-תנאי למשך שנתיים. 4. המבקש ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש לפני בית-המשפט המחוזי. עיקר ערעורו התבסס על הטענה כי שיכרותו לא הוכחה כדבעי, שכן זו נלמדה מתוך הראיות הנסיבתיות ולא על-סמך בדיקת דם או בדיקת נשיפה לבחינת רמת האלכוהול בדמו. בית-המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב "בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת של בית משפט קמא" והותיר את פסק-הדין על כנו. 5. הבקשה המונחת לפניי מסיבה עצמה על שתי טענות. אחת, שיכרותו של המבקש לא הוכחה ברמת ודאות מספקת. על-פי הטענה, בהיעדר בדיקה מדעית יש להשתית את ההרשעה על ראיות מוצקות המצביעות באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר, כי גם אם נודף מפיו של הנאשם ריח אלכוהול וגם אם התנהג בצורה פרועה, אין להסיק מכאן כי היה שתוי. ריח האלכוהול הנודף מפיו של אדם אין בו כל רבותא, שכן גם מפיו של אדם ששתה אלכוהול, אף שלא לשוכרה, ינדוף ריח אלכוהול. כן טוען המבקש כי סירובו להיבדק, הגם שנגד את הדין, אין משמעו בהכרח כי נבע משיכרות. אשר להתנהגות הפרועה, הטענה היא כי הערכאות דלמטה לא נתנו דעתן ל"אופיו המיוחד של המבקש ולנסיבותיו"; המבקש הינו אסיר עולם בעל עבר פלילי עשיר, והמיפגש עם אנשי המשטרה הביאו להגיב כפי שהגיב. זו הסיבה להתנהגות הפרועה, ולא שיכרותו, כביכול, בעת קרות התאונה. הטענה השנייה של המבקש הינה, כי קיים צורך עקרוני בהכרעה חד-משמעית בסוגייה של רמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הימצאותו של אדם בהשפעת משקאות משכרים. 6. אשר לטענתו הראשונה של המבקש: בית-המשפט לתעבורה קבע כי המבקש נהג במצב של שיכרות על-סמך עדויות השוטרים ועדי הראייה אשר נכחו במקום. הכרעת הדין מפורטת ומעוגנת היטב בחומר הראיות אשר הונח לפני בית-המשפט ובהתרשמותו מן העדים אשר הופיעו לפניו. בית-המשפט המחוזי סמך ידיו על החלטה זו ולא מצא מקום להתערב בה. טענתו זו של המבקש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן פסקי-הדין קמא מבוססים על קביעות עובדה הנדרשות מתוך מסכת ראיות מוצקה. למותר לומר כי אין בטענה זו כל חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו של המבקש והמצדיקה מתן רשות ערעור: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. 7. אשר לטענה השנייה: כאמור, בפרשת עודה נפסק כי מנגנון הבדיקה המפורט בתקנות (בדיקת דם, בדיקת שתן או בדיקת נשיפה) אינו בא להוציא מתחולתו "את מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על-פי ראיות המובאות לפני בית המשפט. הוא, למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על-ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו" (שם, 467). הלכה זו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר, למשל: ע"פ 424/90 לב נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 741, 742; ע"פ 5002/94 בן-איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 158, 161; ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 225, 236-235. הלכה היא אפוא כי ניתן להוכיח נהיגה במצב של שיכרות ללא הסתמכות על בדיקה מדעית, והלכה זו מיושמת בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו ועל-פי טיב הראיות. כך עשו בתי-המשפט קמא בעניינו של המבקש, וכך יעשה כל בית-משפט אשר ידון בסוגייה זו. כל מקרה יוכרע על-פי נסיבותיו, ואין לומר כי בשל סיבה זו בלבד הרף הראייתי לגבי הוכחת נהיגה במצב שיכרות אינו ברור. לפיכך גם טענתו השנייה של המבקש אינה מצדיקה אפוא מתן רשות ערעור. 8. סוף דבר: אני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. משטרהמשפט תעבורהשכרותשוטר