החלטה בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיא י' גרוס והשופטים א' קובו וג' קרא) אשר דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו בבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה (סגנית הנשיא א' וישקין). כנגד המבקש הוגש לבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה כתב אישום המייחס לו גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 יחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961, וכן נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה. על פי הנטען בכתב האישום, נהג המבקש ברכבו, בשעה שהיה פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה, ופגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש ובכך גרם למותה. בפני בית המשפט לתעבורה הונח הסדר טיעון. במסגרת הסדר הטיעון הודה המבקש בעבירות המיוחסות לו והוצגו טיעוני הצדדים ביחס לעונש. התביעה עתרה לעונש של 12 חודשי מאסר ואילו הסניגור עתר לעונש מאסר שלא יעלה על 6 חודשים ואשר יבוצע בדרך של עבודות שירות. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש על יסוד הודאתו והחליט לקבל את הסדר הטיעון תוך שהוא מעמיד את העונש על הרף העליון בהסדר. אשר על כן, גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן פסל בית המשפט את המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 13 שנים והטיל עליו קנס בסך 1,800 ₪. בית המשפט הורה גם על העמדת המבקש תחת פיקוח שירות המבחן למשך שנה החל מיום שחרורו מן המאסר. על גזר הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בערעורו טען המבקש כי בית המשפט לתעבורה החמיר עימו יתר על המידה בגזרו עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל. המבקש טען כי הטיעונים העומדים לזכותו לא קיבלו את משקלם ההולם וכי לאור נסיבותיו האישיות יש להמיר את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו במאסר של 6 חודשים שיבוצע בדרך של עבודות שירות. כן הציע המבקש כי יחוייב, בנוסף לעונש המאסר, לבצע שעות רבות של שירות לתועלת הציבור. בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. שופטי הרוב (סגן הנשיא י' גרוס והשופט ג' קרא) סברו כי יש לדחות את ערעורו של המבקש ולהותיר את העונש על כנו. שופטי הרוב הציגו את לבטיהם בנוגע לענישה הראויה במקרה זה ולאחר שקילה נוספת של נסיבות הענין באו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותם בעונש שנגזר על ידי בית המשפט לתעבורה. לעומתם, שופטת המיעוט (השופטת א' קובו) סברה כי שליחתו של המבקש למאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים תפגע בו מעבר למידה הנדרשת ובכך גם יפגע האינטרס הציבורי שקיים בשיקום העבריין והשבתו לחיק החברה. משכך, סברה השופטת, יש להעמיד את עונשו של המבקש על 6 חודשי מאסר בפועל בלבד. בבקשת רשות הערעור שבפניי שב המבקש וטען כנגד עונש המאסר בפועל שהוטל עליו ועתר להמירו בעונשים קלים יותר. לתמיכה בטענותיו הפנה המבקש לפסק הדין שניתן ברע"פ 4732/02 סורפין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן - פרשת סורפין), שנסב גם הוא על מקרה של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים. באותה פרשה הופחת עונשה של הנאשמת מעונש מאסר בפועל של 12 חודשים לעונש מאסר של 6 חודשים שנקבעו לריצוי בדרך של עבודות שירות והמבקש טען כי יש ללמוד מפרשת סורפין גזירה שווה לעניינו. לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן בבקשה שכל עניינה הוא חומרת העונש, אלא בנסיבות חריגות ביותר. הסיבה לכך הינה, שבדרך כלל, טענות כנגד חומרת העונש אינן מעלות שאלות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. המבקש לא הציג טעם מיוחד ויוצא דופן, המצדיק סטייה מן הכלל האמור בעניינו. זאת ועוד. כאמור לעיל, בעניינו של המבקש הושג הסדר טיעון בין המבקש לתביעה שבמסגרתו העמידו הצדדים בפני בית המשפט טווח ענישה שהוסכם ביניהם וביקשו כי העונש שייגזר לא יחרוג מטווח זה. בית המשפט לתעבורה, שלא היה כמובן מחויב להסדר הטיעון, החליט לכבד את ההסדר ובגזירת העונש לא חרג מטווח הענישה המוסכם. משהסכימו הצדדים להסדר טיעון בו נקבע טווח ענישה, הרי קיבלו על עצמם בהסכמה כי צפוי עונש המצוי בטווח ענישה זה. לפיכך, משאימץ בית המשפט את הסדר הטיעון הרי שככלל אין לאפשר לצד להסדר לחזור בו מההסכמות, ולהגיש ערעור שני ברשות, אלא במקרים חריגים ביותר. למעלה מן הדרוש יצוין, כי גם לגופו של ענין לא מצאתי הצדקה להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. שתי הערכאות שדנו בעניינו של המבקש ערכו בחינה מאוזנת וראויה של כל שיקולי הענישה הרלוונטיים, לרבות נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש ונימוקיהן המפורטים מקובלים עלי. כמו כן, אין מקום להשוואה שערך המבקש בין עניינו לבין הענין שנדון בפרשת סורפין. במקרה דנן, קיימת נסיבה מחמירה והיא, שהמבקש נהג ברכבו תוך התעלמות מפסילה שהושתה עליו ובכך יש כדי להחמיר עד מאוד את נסיבות ביצוע העבירה. נתתי דעתי גם לנסיבותיו האישיות של המבקש. מדובר באדם צעיר שנקלט בארץ תוך תקופה קצרה יחסית, שירת בצבא כחייל קרבי, והתאונה שהיה מעורב בה השפיעה עליו ופגעה קשה במצבו הנפשי. עם זאת צדק בית המשפט קמא בתיתו משקל לאינטרס הציבורי ולמסר של הרתעה. מכל הטעמים הללו, עניינו של המבקש אינו נכלל בגדר אותם חריגים המצדיקים דיון בערכאת ערעור נוספת. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משפט פלילימקרי מוותגרימת מוות ברשלנותהסדר טיעון (עסקת טיעון)