החלטה נגד המבקש, הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, בו יוחסו לו עבירות של אי-מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול, נהיגה בחוסר זהירות וגרימת תאונה, גרימת חבלה של ממש, נהיגה ללא רישיונות נהיגה ורכב תקפים, וכן נהיגה ללא פוליסת ביטוח, עבירות לפי סעיפים 2, 10(א) ו-38(3) לפקודת התעבורה, תקנות 64(א)(2), 21(ג), 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, וסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי. בכתב האישום נטען, כי ביום 20.1.99, בשעה 19:50 לערך, עת נהג המבקש ברכב מסוג "סובארו" בכביש 444, הוא הגיע לצומת טירה הדרומית, וכאשר פנה שמאלה חסם את נתיב הנסיעה של מכונית מסחרית שבאה ממול וגרם לתאונה. כתוצאה מהתאונה נחבלו נהג המסחרית והמבקש ושני כלי הרכב ניזוקו. בעת התאונה נהג המבקש ברכבו ללא רישיון נהיגה ורישיון רכב תקפים וכן ללא פוליסת ביטוח. במהלך הדיון בבית המשפט לתעבורה הודה המבקש כי נהג ללא רישיון וביטוח תקפים, ובאשר לתאונה וגורמיה, התקבלה עמדתו של הבוחן המשטרתי אשר מצא כי שדה הראיה של המבקש היה למרחק שמעל 200 מטרים, ועל כן צריך היה להבחין ברכב הבא ממול ולתת לו זכות קדימה. לעניין זה העלה המבקש, בשלב הסיכומים בפני בית המשפט לתעבורה, טענה חדשה, ולפיה אפשר שנהג המסחרית נהג ללא אורות, ואת הנתון הזה היתה צריכה המשיבה להוכיח והיא לא עשתה זאת. את הטענה הזו דחה בית המשפט, אשר בסופו של יום הרשיע את המבקש וגזר לו 7 חודשי מאסר על תנאי, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 5 שנים. בערעורו בפני בית המשפט המחוזי, שב המבקש וטען כי התביעה לא הוכיחה כי אורות המסחרית דלקו בעת התאונה, וכי עובדה זו הנה מהותית לעניין הרשעתו. אולם טענתו זו נדחתה, תוך שבית המשפט מפנה לכך שהמבקש לא טרח לחקור את נהגה של המסחרית בסוגיה זו, ומאידך העיד הבוחן המשטרתי כי במקום התאונה דלקה תאורת רחוב. בית המשפט הוסיף והפנה לעדותו של המומחה מטעם ההגנה, מר עוזי רז, אשר בסיכום חוות דעתו ציין כי "נהג הפרטית [המבקש] ראה את המסחרית במרחק של כ-160 מ' מהצומת". בעקבות דחייתו של הערעור עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, ולאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה ובנספחיה, לא מצאתי כי הוכחה עילה אשר תצדיק מתן סעד זה. כידוע, הכלל הוא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים בהם עולה לדיון סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ולא כזהו המקרה שבפנינו. הכרעת הדין בעניינו של המבקש נסמכה על ממצאים שבעובדה, ועל פיהם ראה המבקש את הרכב האחר מתקרב לצומת. טענת המבקש כי לא הוכח שאורות הרכב המסחרי היו דולקים, היא במהותה טענת הגנה שלא זו בלבד שלא נטענה עד לשלב הסיכומים בבית המשפט לתעבורה, אלא שגם לא הוצגה לעדי המשיבה במהלך עדותם, ולפיכך אין בהעלאתה בשלב הערעור כדי להועיל למבקש. יתרה מכך, הלכה היא שהעבירות על פי תקנות התעבורה הן עבירות של 'אחריות קפידה', שאינן דורשות הוכחה של יסוד נפשי של המבצע, ובלשונו של הנשיא מ' שמגר בר"ע 213/89 יצחק אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 519: "עבירות על הוראות הקבועות בתקנות התעבורה, כדוגמת תקנה 54(א)(1), הן עבירות של "איסור מוחלט". בעבירות מסוג זה מסתפק בית המשפט בהוכחת היסודות העובדתיים של העבירה ובקיומה של רצייה מצידו של הנאשם ואינו יורד לחקר מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה ... אין זו שאלה של מדיניות עונשין, שכן מוסכם כיום, שיש להקפיד על ענישה הולמת על עבירות תעבורה, שהן כנגע שפשה במדינה, אלא זוהי תולדה של מושכלות יסוד של דיני העונשין". עם תיקון 39 לחוק העונשין החליפה ה"אחריות הקפידה" את ה"אחריות המוחלטת", והיא מעוגנת כיום בסעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפיכך, משהוכיחה התביעה כי המבקש ביצע את יסודותיה העובדתיים של העבירה לפי תקנה 64(א) (2) לתקנות התעבורה, כאשר נכנס לצומת בזמן שהרכב המסחרי התקרב אליו, עבר הנטל למבקש להוכיח כי נהג ללא רשלנות, וכי "עשה כל שניתן למנוע את העבירה" (בלשון סעיף 22(ב) לחוק העונשין). את הנטל הזה לא הצליח המבקש להרים, ועל כן דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה. רכבמשפט תעבורהזכות קדימה