החלטה 1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. פסק דינו של בית המשפט לתעבורה 2. בית המשפט לתעבורה (כב' השופט מ' דרורי) הרשיע את המבקש בעבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בגין שימוש בטלפון נייד כאשר רכבו היה בתנועה. בית המשפט קבע, כי המבקש נסע בפקק תנועה בשדרות רוטשילד בתל-אביב ודיבר בטלפון נייד בעת שרכבו היה בתנועה. שוטר שנסע בניידת מאחורי רכב המבקש עצר את המבקש ורשם לו דו"ח תנועה במקום. בשורת דברי הנהג נרשם: "התקשרתי כדי שיגידו לי איך להרכיב את הדיבורית". בבית המשפט לתעבורה לא הכחיש המערער את שנרשם מפיו על ידי השוטר, אלא בחר לשנות את גרסתו וטען, לראשונה, כי דיבר בטלפון אך ורק כאשר רכבו היה בעצירה מוחלטת. בית המשפט העדיף את גרסת השוטר - הנסמכת על דו"ח התנועה ותגובתו הספונטנית של המבקש כפי שנרשמה בדו"ח - על פני גרסתו החדשה של המבקש. בית המשפט קבע כי התגובה הספונטנית של המבקש מהווה ראשית הודייה וכי אין בה כל ציון כי השיחה נעשתה בעת שהרכב היה בעצירה מוחלטת. לפיכך קבע בית המשפט, כי גרסתו המאוחרת של המבקש הינה גרסא כבושה אשר משקלה הראייתי נמוך: "בית המשפט מקבל את טענת המאשימה... תגובת [המבקש] כפי שנרשמה על ידי השוטר מהווה ראשית הודיה, הואיל [והמבקש] מאשר שהוא התקשר בטלפון כדי שיסבירו לו כיצד להרכיב את הדיבורית, ואין כל ציון כי השיחה נעשתה בעת שרכבו היה בעצירה מוחלטת. למותר לציין כי [השוטר] לא נחקר כלל בנקודה זאת, וכי [המבקש] מאשר כי זה רוח הדברים שאמר לשוטר... לאור האמור לעיל, לאחר שהזהרתי את עצמי, כי הנני עושה זאת על סמך עדות יחידה, הנני מרשיע את [המבקש] בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום". ב-19.1.2003 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש קנס בסך 750 ₪. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על ההרשעה. לטענתו, לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי ביצע את העבירה. המבקש הוסיף, כי בדו"ח התנועה נפלו פגמים: תאריך העבירה היה שגוי (בדו"ח רשום יום ד' במקום יום ג') ותיאור מקום העבירה היה שגוי (בדו"ח רשום שדרות ירושלים במקום שדרות החשמונאים). לגישתו, היה על בית המשפט לתעבורה לתת לפגמים אלה משקל כבד יותר בהכרעת הדין. ב- 10.10.2004 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' כבוב) את ערעור המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט לתעבורה בדבר היות גרסת המדינה אמינה יותר מאשר גרסת המבקש, שהינה מאוחרת לגרסתו הראשונית אותה הציג במקום האירוע ואשר נרשמה בדו"ח התנועה. בית המשפט המחוזי קבע, כי תגובת המבקש כפי שנרשמה בדו"ח תומכת בגרסת המדינה, וכי הגרסא המאוחרת שהציג המבקש בבית המשפט לתעבורה היא גרסא כבושה. בית המשפט הוסיף, כי הפגמים בדו"ח התנועה מקורם בטעות בתום לב או בהיסח הדעת של רושם הדו"ח וכי הם לא יורדים לשורשו של עניין. על כן נקבע, כי אין מניעה להסתמך על דו"ח התנועה כראייה במשפט. הבקשה לרשות ערעור 4. המבקש פונה כעת בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, "לא ראוי" היה להשתית פסק דין מרשיע על סמך עדותו היחידה של שוטר שנסמך רק על דו"ח התנועה בנסיבות בהן נפלו פגמים בדו"ח, והיה על בית המשפט להטיל חשד במהימנות גרסת המדינה המתבססת על הדו"ח ולייחס לו משקל נמוך יותר מזה שניתן לו בפועל. המבקש טוען עוד, כי דו"ח התנועה לא שימש כמוצג עזר לשם רענון זיכרון השוטר אלא כתחליף לעדותו של השוטר ולכן היה על בית המשפט להחיל על ראיה זו את כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" ולהקפיד הקפדה יתירה באשר לבחינת משקלו של המסמך, בייחוד כשהוא מקור ראייתי יחיד. דיון 5. למרות נסיונותיו של בא-כוח המבקש להראות כי עניינו מעורר שאלה חשובה המצדיקה בירור העניין בגלגול שלישי הבקשה מעוררת אך שאלה עובדתית, שכבר נדונה בערכאות הקודמות והיא נטולה חשיבות ציבורית או משפטית. בשאלה זו - היא שאלת השימוש בטלפון הנייד בתנועה או בעצירה מוחלטת - הכריע בית המשפט לתעבורה כי המבקש דיבר בטלפון ניד בעת שרכבו היה בתנועה. קביעה זו אושרה גם בבית המשפט המחוזי. ערכאת ערעור שניה לא נועדה לשם בחינה ממצאים עובדתיים פעם נוספת (רע"פ 6883/96 בוטושנסקי נ' מ"י (לא פורסם)). ניתן לבסס הרשעה בפלילים על סמך עדות יחידה כאשר השופט העושה כן נותן דעתו לכך, "מזהיר עצמו" כי עדות יחידה בפניו ומדקדק בבחינתה של העדות (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 590/76 צסיס נ' מ"י, פ"ד לא (3) 733, 735). בענייננו בית המשפט לתעבורה מצא את גרסת השוטר מהימנה, נימק את הטעמים שהביאו להעדפת גרסת השוטר והזהיר עצמו כי הוא מרשיע את המבקש על סמך עדות יחידה. בנסיבות אלה לא קמה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה כערכאת ערעור שניה (ראו והשוו רע"פ 7007/96 יוסיפוב נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 8812/04 בר נוי נ' מ"י (טרם פורסם)). ערכאת ערעור שניה אינה משמשת כערכאה הבוחנת מחדש את הראיות מבחינת אמינותן (רע"פ 489/93 שלמה נ' מ"י (לא פורסם)). המקרה שבפנינו איננו מחייב הכרעה בשאלה, האם דו"ח התנועה שימש בענייננו לצורך רענון זיכרון או כראיה מכוח כלל "הקפאת הזכירה שבעבר", שכן בשני המקרים לא מתעוררת שאלה משפטית חשובה. באשר לרענון זיכרון נקבע, כי משנתקבל דו"ח התנועה שנרשם על-ידי שוטר בזמן אמת או קרוב למועד האירוע המתואר בו כראיה במשפט, ניתן לרענן מכוחו את זיכרון העד השוטר: "דו"ח הנערך על ידי שוטר ואשר בו הוא רושם את הפרטים האישיים של הנהג המעוכב על ידיו ואת פרטי האירוע, יכול לשמש אותו ברענון זכרונו בגדר רישום שנעשה בזמן או קרוב לזמן למועד האירוע המתואר בו, והעובדה שהדו"ח גם משמש ככתב אישום... אין בה כדי לגרוע מאופיו הראייתי של הדו"ח האמור" (רע"פ 596/91 אברג'יל נ' מ"י (לא פורסם)). באשר ל"הקפאת הזכירה שבעבר" נקבע, כי הרשעה על סמך דברים שרשם שוטר בדו"ח תנועה מכוח כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו של המבקש ומצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו אך באחרונה, רע"פ 7400/04 אלגרנטי נ' מ"י (טרם פורסם)). אכן, סוגיית הקבילות והמשקל שיש לייחס למסמך שהתקבל במסגרת הכלל של "הקפאת זכירה שבעבר" כבר נדונה בפסיקה ב-ע"פ 869/81 שניר נ' מ"י, פ"ד לח (4) 169 ויישומם של כללים אלה נעשה כל מקרה לגופו. לא סברתי שיש טעם להתערב - ועוד כערכאה שלישית - בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה הפגמים שנפלו בדו"ח התנועה נעשו בתום לב או בהיסח הדעת. אכן, ראוי כי דו"ח התנועה יהא מפורט ומדויק ככל הניתן, ועל הערכאה הדיונית להקפיד לבחון את עדות השוטר הנסמכת על הדו"ח בזהירות, שמא נמצא בה דבר המעמיד בספק את הבטחון באמינותו. ההחלטה בדבר מהימנות העדים והראיות מסורה בידיה של הערכאה הדיונית, אשר תקבע ממצאים בעניין זה, בין היתר, על-פי התנהגותם של העדים ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (ע"פ 2780/90 קצירו נ' מ"י (לא פורסם)). בענייננו, הפגמים שנפלו בדו"ח התנועה אינם מטילים ספק בקביעה העובדתית לפיה המבקש נתפס בעודו מדבר בטלפון נייד כשרכבו היה בתנועה. אדרבא, תגובתו הספונטנית של המבקש - שלא הוכחשה במפורש בחקירתו הנגדית - תומכת בגרסת המדינה. 6. בקשת רשות הערעור נדחית. משפט תעבורהדיבור בטלפון בזמן נהיגהטלפון