נהיגה במהירות של 130 קמ"ש

החלטה המבקש הורשע ביום 27.12.98 בבית-המשפט לתעבורה בנהיגה במהירות של 130 קמ"ש בכביש שהמהירות המותרת בו היא 90 קמ"ש. מהירות נסיעתו של המבקש, שעליה התבססה ההרשעה, נמדדה באמצעות מד מהירות לייזר (להלן: ממל"ז) ממרחק של כ-140 מטר מרכבו. בית-המשפט לתעבורה דחה את טענת המבקש כנגד אמינותו של הממל"ז, בציינו כי "בימ"ש זה כבר קבע לא אחת כי מכשיר הממל"ז הינו אמין בעיניו". המבקש ערער על הרשעתו לפני בית-המשפט המחוזי. הוא הגביל את ערעורו לשאלה אחת והיא, אם קיימת חזקה שבעובדה בדבר אמינות הממל"ז. הדיון בערעור עוכב עד למתן פסק-דין מנחה בסוגיה זו בבית-המשפט העליון. פסק-הדין המנחה ניתן ביום 10.11.03, בע"פ 4682/01 לוי ועטייה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 304. נקבע בו, בין היתר, כי בעבר אמנם לא היה בסיס איתן לקביעת בתי-המשפט כאילו נוצרה חזקה שבעובדה בדבר אמינות הממל"ז; ואולם כיום, בעקבות פסיקה וניסויים רבים שהצטברו בינתיים, ניתן להסתמך על אמינותו ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, בכפוף למספר סייגים שפורטו בפסק-הדין (שם, בעמ' 334). בעקבות מתן פסק-הדין בפרשת לוי ועטייה התחדש הדיון בערעורו של המבקש בבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט (השופטת מ' סוקולוב) החליט לדחות את הערעור. נימוקו היה כי בית-המשפט לתעבורה הסתמך בפסק-דינו על ההלכה הפסוקה כפי שהייתה באותה עת, ולכן אין לומר כי שגה אף שבדיעבד אנו יודעים כי הלכה זו לא הייתה מבוססת דיה לעת ההיא. כנגד פסק-דין זה מופנית בקשת רשות הערעור שלפניי. טענת המבקש היא, כי ערכאת ערעור נדרשת לפסוק לפי הדין המהותי כפי שצריך היה להיות בעת הדיון בערכאה הראשונה, ולא לפי הדין המוטעה שהיה קיים בפועל. לפיכך, לטענתו, יש לקבוע כי בעת הדיון בבית-המשפט לתעבורה, ולנוכח כפירתו באמינות הממל"ז, הייתה התביעה חייבת להוכיח באופן פוזיטיווי את אמינות המכשיר, וכי משלא עשתה כן לא הוכיחה את האישום נגדו. דין הבקשה להידחות. הנני נכון להסכים כי בית-המשפט המחוזי שגה בהנמקתו לדחיית הערעור. העובדה שהערכאה הראשונה פסקה על-פי מה שנתפס כהלכה תקפה באותו מועד, אינה מחסנת את פסק-דינה מפני התערבות של ערכאת הערעור על יסוד הלכה אחרת שהתחדשה בינתיים. אך, מאידך, גם אין לומר כי התערבות כזו תיעשה תמיד. השאלה בכל מקרה נתון תהיה אם יש להבין את ההלכה החדשה כפועלת באופן רטרואקטיווי המשפיע גם על תיקים תלויים ועומדים; והתשובה לשאלה זו עשויה להשתנות ממקרה למקרה על-פי מהותה של ההלכה העומדת לדיון והרציונלים אשר מונחים ביסודה (השוו: בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625, 699-697). משמעות הלכת לוי ועטייה היא כי מדידות מהירות שנעשו בהתאם לכללים שהותוו בפסק-הדין הן מדידות אמינות. כל עוד המדידות מקיימות את הכללים הללו, אין חשיבות לשאלה אם הן נערכו קודם למתן פסק-דין לוי ועטייה או לאחר מכן. אף אין כל טעם ענייני שלא להחיל הלכה זו על תיקים התלויים ועומדים בערכאות הערעור ואשר מקיימים את תנאיה של ההלכה. דין זה יפה גם לענייננו. המבקש אינו כופר, שהמדידה בוצעה בהתאם לכללים שנקבעו בפרשת לוי ועטייה. במיוחד חשוב בהקשר זה המרחק שממנו בוצעה המדידה. בהלכת לוי ועטייה נקבע, כי בטווחי מדידה שמעל 300 מטר ישתמש מפעיל הממל"ז בחצובה ובעדשה מגדילה ומקרבת; והשאלה מה דינם של תיקים תלויים ועומדים שבהם בוצעה המדידה בניגוד להנחיות אלו עודנה טעונה הכרעה (ראו את החלטתי הדוחה עתירות לדיון נוסף באותה פרשה: דנ"פ 10415/03, 10459/03 לוי ועטייה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 2332). ואולם, כזכור, רכבו של המבקש נמדד ממרחק של כ-140 מטר, כך שבעיה זו אינה מתעוררת לגביו. כלל אחר שנקבע בהלכת לוי ועטייה הוא, כי מכל תוצאת מהירות הנמדדת על ידי הממל"ז יופחתו חמישה קמ"ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר. לכאורה, המבקש יכול היה לבקש מבית-המשפט המחוזי, מכוחו של כלל זה, כי המהירות שבגינה הורשע תופחת מ-130 קמ"ש ל-125 קמ"ש. אלא שהמבקש לא ביקש זאת בבית-המשפט המחוזי ואף לא בבקשה שלפניי. למותר לציין כי המבקש גם לא ביקש את החזרת הדיון בעניינו לערכאה הראשונה על מנת לאפשר לו להתמודד עם הלכת לוי ועטייה. בנסיבות אלו בדין נדחה ערעורו, הגם שבית-המשפט שלערעור לא דק פורתא בהנמקתה של הדחייה. הבקשה נדחית. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות