החלטה 1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא י' פלפל) בב"ש 21130/04 מיום 27.9.04 לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעכב את ריצוי הפסילה בפועל שהוטלה על העורר בת.פ. 4817/01 עד החלטה בערעור. 2. העורר הורשע על-פי הודאתו בעבירות של כרייה שלא כדין, גניבה, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח. ביום 17.2.02 נגזרו על העורר 4 חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 8,000 ₪ וכן נפסל העורר מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך חצי שנה. נקבע, כי "תקופת הפסילה תחל להימנות מהפקדת הרישיון, אך הפסילה ברת תוקף מיד משימוע גזר דין זה". 3. העורר לא הפקיד את רישיונו, שכן, לטענתו, כבר ביום 28.11.96 הצהיר העורר במשטרה כי רישיונו אבד. בנוסף, טוען העורר, שעל-פי אישור משרד הרישוי, הרישיון פקע עוד בשנת 1993. ביום 6.7.04 הגיש העורר לבית משפט השלום באשקלון בקשה לחישוב תקופת פסילה, בה התבקש בית המשפט לקבוע כי הפסילה תמנה מיום גזר הדין, או לחילופין, מחודש אוקטובר 2002, שבו הפקיד העורר בבית המשפט, לטענתו, אישור משרד הרישוי על כך שהרישיון פקע. 4. ביום 15.7.04 קבע בית המשפט השלום, כי במידה והרישיון פקע, על הפסילה להימנות מהיום בו הופקדה בבית המשפט הודעה ממשרד הרישוי על פקיעת הרישיון. נקבע, כי הטופס של משרד הרישוי, אותו צירף העורר לבקשתו, "איננו מקדם אותו בבקשתו, שכן על פיו, קיימות לו 4 שלילות ולא ברור מה התקופות בהן מדובר ומאילו תאריכים". יחד עם זאת, לאור הסכמת המשיבה, הורה בית משפט השלום כי הפסילה שהוטלה על העורר תחל להימנות מיום הגשת הבקשה לחישוב פסילה, היינו, מיום 6.7.04. 5. העורר הגיש ערעור על החלטת בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ובד בבד עם הגשת הערעור, הוא ביקש לעכב את ביצוע גזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב הביצוע בנימוק שהערעור הוגש באיחור, שכן גזר הדין בעניינו של העורר ניתן ביום 17.2.02. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מוגש הערר שבפניי. יצוין כבר עתה, שהבקשה נדחתה בלא שבית המשפט קיבל תגובה לבקשה מהמשיבה וכן לא קוים בבקשה דיון בעל פה במעמד שני הצדדים. 6. לפניי טוען העורר, ראשית, כי על בית המשפט קמא היה לדון בבקשה לעיכוב הביצוע במעמד שני הצדדים. עוד הוא טוען, כי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי הוגש במועד, שכן הערעור מתייחס להחלטת בית משפט השלום מיום 15.7.04, ולא לגזר הדין, שניתן ביום 17.2.02. העורר מוסיף וטוען, כי הוא סיים עד היום לרצות מחצית מתקופת הפסילה, ודחיית הבקשה לעיכוב הביצוע תייתר את הערעור אותו הגיש לבית המשפט המחוזי. 7. לטענת המשיבה, מדובר בערעור סרק, שכן על-פי תצהירו של העורר מיום 14.6.04, אין לו כלל רישיון בר תוקף והוא אינו רשאי לנהוג, שכן רישיון הנהיגה שלו פקע בשנת 1993 ולא חודש מאז. בנוסף, טוענת המשיבה, שעל פי תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה, מרוץ תקופת הפסילה מתחיל מיום המצאת ההצהרה בדבר פקיעתו של הרישיון, ובענייננו, מיום 6.7.04. עוד טוענת המשיבה, כי ההחלטה שניתנה בבית המשפט קמא ניתנה שלא במעמד שני הצדדים שכן בקשתו של העורר הייתה מופרכת. עוד היא טוענת, כי הערעור אותו הגיש העורר לבית המשפט המחוזי מתייחס לגזר הדין, אשר ניתן כשנתיים קודם לכן, ולפיכך הוא לא הוגש במועד. 8. דין הערר להתקבל. בית המשפט המחוזי ביסס את דחיית הבקשה על הנימוק שמדובר בגזר דין שניתן שנתיים קודם לכן, ועל כן המועד להגשת הערר חלף זה מכבר. אלא שב"כ העורר טוען, ובצדק, שהערעור הוגש על החלטת בית המשפט קמא בבקשתו לחישוב הפסילה, החלטה שניתנה אך ביום 15.7.04, והמועד לערער על החלטה זו טרם חלף. לטענה זו לא שמעתי מענה מב"כ המשיבה. הדין הוא "שהחלטה של בית המשפט לתעבורה בעניין חישוב תקופת פסילה היא החלטה במסגרת גזר הדין" (בג"צ 284/04 אללוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לפיכך, על החלטה זו ניתן לערער בזכות ולאור מועד מתן ההחלטה, מועד הגשת הערעור עליה טרם חלף. מעבר לכך, מקובלת עלי גם טענתו של העורר כי היה על בית המשפט קמא לדון בבקשה במעמד שני הצדדים (ראה: סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ד - 1982; ע"פ 8356/99 תאיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לדיון במעמד שני הצדדים נודעה במקרה זה חשיבות מיוחדת, לאור העובדה שדחיית הבקשה בוססה על נימוק דיוני שכלל לא הועלה על-ידי המשיבה ואשר עשוי להביא, למעשה, גם לדחיית הערעור עצמו. 9. התוצאה היא שהחלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בבקשה במעמד שני הצדדים. לאור חלוף הזמן, בית המשפט המחוזי מתבקש לקיים את הדיון בבקשה בהקדם. משפט תעבורההפקדת רישיון