פסק דין 1. מונח לפנינו ערעור כפול על מידת העונש שהושת על המשיב: ערעור התביעה על קולת העונש, מזה; וערעורו של המשיב על חומרת הרכיב של פסילת הרשיון, מזה. 2. המשיב הורשע בבית הדין קמא, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיפים 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ו-64 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. הושתו עליו תשעה חודשי מאסר, שמתוכם שלושה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, וכן שבע שנות פסילה של רשיון הנהיגה, שמתוכן ארבע שנות פסילה בפועל של רנצ"א והיתרה מותנית למשך שנתיים; כן הורד המשיב לדרגת טוראי. 3. נסיבות העבירה שבה הורשע המשיב פורטו בהרחבה בהכרעת הדין המרשיעה של בית הדין המחוזי. בקליפת אגוז נציין כאן כי בתאריך 19/4/01, בשעה 11:00 לערך, בהיותו בשירות מילואים פעיל, נהג המשיב משאית צבאית מסוג "סמי וויט" - שאליה היתה רתומה "עגלה" נגררת ועליה נישאו שני נגמ"שים עמוסים במאה ושישים פגזים - בקטע הכביש שבין צומת "ווסט" לצומת "גונן", שהיה מוכר לו היטב. המשיב נהג בעקומה חדה במהירות שלא תאמה את תנאי הדרך, הוא איבד את השליטה על המשאית והיא הידרדרה לתהום. בתאונה נהרג רב"ט אלנתן שכטר ז"ל, שנסע יחד עם המשיב, ואילו המשיב קפץ מן המשאית טרם הדרדרה לתהום ונפצע באורח קל. למשאית עצמה ולנגמ"שים נגרם נזק כספי כבד הנאמד בלמעלה מ-1.7 מליון ש"ח, מלבד הנזק שנגרם לפגזים שהיו בנגמ"שים. 4. התביעה הצבאית עותרת בפנינו להשית על המשיב עונש מאסר בפועל לתקופה "ממושכת הרבה יותר" וכן להחמיר באופן משמעותי ברכיב הפסילה של רשיון הנהיגה - הן הפסילה בפועל והן הפסילה המותנית - ולהבהיר כי הפסילה המותנית תחול על העבירה שבה הורשע המשיב ועל "כל העבירות על פקודת התעבורה והתקנות", או למצער על העבירות החמורות במיוחד. באת-כוחה המלומדת של התביעה הצבאית הדגישה, בין היתר, את מידת רשלנותו של המשיב, שהינה לדעתה חמורה ביותר, את התוצאה הטראגית שנגרמה עקב רשלנותו ואת הסכנה הרבה הגלומה בעבירות של נהיגה רשלנית ברכב, במיוחד ברכב משא, וכן את עברו התעבורתי של המשיב שאינו נקי - שבגינם מוצדק, לגישתה, להרחיק את המשיב מהכביש לתקופה ממושכת הרבה יותר מזו שנקבעה על-ידי הערכאה קמא ולאסור עליו את הנהיגה ברכב כבד "לתקופה ארוכה עוד יותר". 5. מנגד, עתר בפנינו בא-כוחו המלומד של המשיב כי נבטל את רכיב פסילת הרשיון בפועל שהוטל על המשיב וכי נסתפק בפסילה מותנית של רשיון הנהיגה הצבאי, ולמצער כי נסייג את הפסילה בפועל כך שלא תחול על נהיגת אמבולנס במסגרת עבודתו. הסניגור הדגיש בפנינו את נסיבותיו האישיות הקשות של המשיב ואת העובדה כי אין לחובתו עבר פלילי. הוא טען כי בית הדין קמא לא נתן משקל ראוי לכך שהעבירה שבגינה הורשע המשיב הינה מעידה חד-פעמית שאינה מאפיינת את אישיותו ואת דפוסי התנהגותו והוסיף כי עברו התעברותי אינו מכביד, בשים לב לכך שמדובר בנהג מקצועי הנוהג באופן קבוע ועובד למחייתו כנהג אמבולנס; ומכאן, ששלילת רשיונו תביא לפיטוריו המיידיים, על כל ההשלכות הנובעות מכך על מצבו הסוציו-אקונומי של המשיב. 6. לאחר שבחנו את טיעוניהם של באי-כוח שני הצדדים הגענו למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות. קשה היא מלאכת גזירת הדין וקשה היא במיוחד בעבירות שבהן פעל נאשם ברשלנות. משנה קושי יש בגזירת הדין בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. בתי המשפט ובתי הדין מצווים לתרום את חלקם למלחמה בתאונות הדרכים. במציאות הקשה שבה אנו שרויים, מתחייבת הטלת עונשים ממשיים ומכאיבים, שיש בהם כדי להרתיע את הנאשם ואת הרבים מפני נהיגה בחוסר זהירות בדרכים (ראו למשל: ע"פ 674/99 טויטו נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 1470). על-כן, יש להעדיף את האינטרס הציבורי של כלל המשתמשים בדרך על-פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, אולם גם מאלה אין להתעלם. במקרה דנן, רשלנותו של המשיב היתה משמעותית, ותוצאתה היתה טראגית. המשיב נהג ברכב משא, שמעצם טיבו הינו כלי רכב אשר טמון בו סיכון מוגבר במקרה של אובדן שליטה (ראו למשל והשוו: רע"פ 5160/00 חאוזי נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1294). אין לו אמנם עבר פלילי, אך העדר עבר פלילי מאפיין רבים מהמורשעים בעבירה הנדונה. עברו התעבורתי אינו נקי, אך גם אינו מכביד במיוחד. הוא משמש כנהג מקצועי (ראו והשוו: רע"פ 262/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 580), אך במקרה דנן הוא נהג, במסגרת שירות מילואים, ברכב משא שאינו מורגל לנהוג בו, הגם שקיבל תדריך על הנהיגה ברכב והכיר את תוואי הדרך שבה נסע. עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב הינו אמנם מקל באופן יחסי, אולם לצידו השית בית הדין קמא עונש מאסר מותנה, הורדה בדרגה ובעיקר פסילה בפועל של רשיונות הנהיגה לתקופה של ארבע שנים ופסילה מותנית למשך שלוש שנים. תקופת הפסילה אמנם אינה ארוכה ביותר, אולם אין ניתן להתעלם מהשלכותיה הקשות על עתידו ועל פרנסתו של המשיב, הצפוי, בעקבות כך, לפיטורין ממקום עבודתו הקבוע, על כל ההשלכות הנלוות לכך, במיוחד בשים לב למצבו המשפחתי הקשה ולמצב התעסוקה השורר במשק בתקופה זו. בסופו של דבר ניתן לומר כי "תמהיל הענישה" שהוטל על המשיב על-ידי הערכאה קמא, אף שהינו נוטה לצד הקולא, אינו סוטה מרמת הענישה המקובלת והראויה ואינו חורג ממנה באופן ממשי, במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. מכאן שגם אין מקום לקבל את ערעורו של הסניגור ולהקל ברכיב הפסילה או לסייג את הפסילה. סוף דבר, שני הערעורים נדחים, והעונשים שהושתו על המשיב על-ידי הערכאה קמא יישארו על כנם, בכפוף לכך שאנו מבהירים כי הפסילה המותנית של רשיון הנהיגה, למשך שנתיים כפי שקבעה הערכאה קמא, תחול על רנצ"א, לבל יעבור המשיב עבירה של גרימת מוות ברשלנות או אחת העבירות המנויות בתוספת הראשונה לפקודת התעבורה. צבאמשפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהערעור