פסק דין מבוא - מהות הערעור 1. המערער, שלמה קדם, הגיש ביום 21.5.01 תביעה כספית כנגד המשיבה 2, גמול חברה להשקעות בע"מ (להלן - גמול), על סך של 120 מיליון ₪. הוא אינו שבע רצון מהאופן בו תיארה גמול את קיומה של התביעה בתשקיף שפורסם על-ידה מספר ימים לאחר מכן, ומהאופן בו העריכה גמול בתשקיף את סיכוייה של התביעה כקלושים. לטענתו של המערער, תיאורה של התביעה וסיכוייה בתשקיף עולה כדי פרט מטעה בתשקיף. המערער פנה למשיבה 1, היא הרשות לניירות ערך (להלן - הרשות), בבקשה כי זו האחרונה תתערב בדבר. משהחליטה הרשות, לאחר שבחנה את הדברים, שלא להתערב באופן הצגת התביעה בתשקיף גמול, ערער המערער על החלטתה לפני בית משפט זה, מכוח סעיף 14א לחוק ניירות ערך, תשכ"ח - 1968 (להלן - חוק ניירות ערך), שלפיו "הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הרשות רשאי לערער עליה לבית המשפט המחוזי". המשיבות מתנגדות לערעור הן בטענות מקדמיות שעיקרן בזכות עמידתו של המערער מכוח סעיף 14א הנ"ל ובסעד שעמד ביסוד פנייתו לרשות, והן לגופם של דברים. השאלות העיקריות העומדות לפני במסגרת ערעור זה הינן, איפוא, האם קנה המערער מעמד מכוח סעיף 14א לחוק ניירות ערך, ובהנחה שיש למערער מעמד, כלום פעלה הרשות כדין שעה שהחליטה שלא להתערב באופן הצגתה של התביעה בתשקיף גמול, אם לאו. על-פי הסכמת הצדדים בדיון שהתקיים ביום 5.9.02, הוחלט להכריע בערעור על בסיס האמור בהודעת הערעור, בתגובות המשיבות ובתשובת המערער לתגובותיהן. עיקרי העובדות וטענות הצדדים 2. ביום 21.5.01 הגיש המערער (ביחד עם אחרים) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית כנגד גמול ואחרים על סך של 120 מיליון ₪ (ת"א 1845/01; להלן - התביעה). עניינה של התביעה, בקליפת אגוז, הוא בהסכם בעל-פה שנקשר, לטענת המערער, בינו לבין מחזיקי איגרות חוב של חברת הדר טבריה בע"מ (להלן - הדר), ובכללם גמול, אשר לטענת המערער החזיקה ביותר מ- 80% מהאג"ח בעת הרלוונטית. על-פי הנטען בכתב התביעה (נספח א' להודעת הערעור), בין המערער לבין הנתבעים נכרת בשנת 1993 הסכם בעל-פה, שלפיו ירכוש המערער את הדר (במחיר סמלי של 1 ₪) ויחתום על ערבויות לחובותיה, וזאת כנגד תמיכתם של מחזיקי האג"ח בתכנית הבראה של הדר, אותה הגה המערער, ואשר אחד משלביה נועד להיות המרה של האג"ח למניות נפרעות והנפקה לציבור. המערער רכש את השליטה בהדר - שהיתה באותה עת במצב רעוע ביותר - אולם מחזיקי האג"ח, ובכללם גמול, לא תמכו בסופו של דבר בהמרת איגרות החוב למניות רגילות, ובכך, לטענת המערער בכתב התביעה, חזרו הם מההסכם בעל-פה שנכרת עימם, אשר קיבל תוקף רשמי במסגרת שתי אסיפות של מחזיקי האג"ח בשנת 1994 (האחת בחודש פברואר והשניה בחודש נובמבר) והסבו לו אגב כך נזקים בהיקף עצום. 3. כאן המקום לציין, כי עוד בשנת 1995 הגיש המערער (ביחד עם הדר וחברה נוספת) תובענה לבית משפט זה, שעניינה באותם האירועים ממש, ואשר אף היא הופנתה, בין השאר, כנגד גמול (ה"פ 290/95; להלן - התובענה). באותה תובענה התבקש בית המשפט להצהיר כי גמול ואחרים הפרו את ההסכם אשר נכרת, על-פי הטענה, בינם לבין המערער בעניין המרת איגרות החוב של הדר למניות. המשיבות באותו הליך (ובכללם, כאמור, גמול) הגישו בקשות למחיקת התובענה על הסף, ובית המשפט קיבל את בקשותיהן אלו והורה על מחיקת התובענה מהטעמים שצויינו בהחלטתה המנומקת והמפורטת של כב' השופטת סירוטה (כתארה אז) מיום 18.6.98, המחזיקה 24 עמודים (נספח ז'(א) להודעת הערעור). אגב הדיון בבקשות המחיקה נכנס בית המשפט בעובי קורותיו העובדתיים של התיק - העולים מן החומר בכתובים שהיה בפניו - שנסיבותיו הוגדרו על-ידו כ"נסיבות סבוכות" (בעמ' 23 להחלטה) - והתרשם, כי בניגוד לטענת המערער לא נכרת הסכם מחייב בדבר המרת איגרות החוב למניות; כי אף אם נכרת הסכם כזה לא הונחה כל תשתית לכך שתנאיו המתלים התקיימו; וכי לאור האמור ניתן היה אף לדחות (ולא רק למחוק) את התובענה על הסף. מפאת חשיבות הדברים מן הראוי להביאם כלשונם: "הנה-כי-כן, לא בהחלטה הראשונה מחודש פברואר ולא בהחלטה הנ"ל הגיעו הצדדים לידי הסכמה להמרת איגרות החוב במניות המבקשת [קרי: הדר - א' ג'], ועל פני הדברים ברור שבענין זה לא נערך הסכם אלא שגובשו הסכמות בינתיים בין הנושים לבין המבקשת. בכל מקרה הסכמתן להמיר איגרות החוב היתה תלויה בהנפקת החברה. … גם אם נצא מתוך הנחה הנוחה ביותר למבקשות, שבשני הסכמים עסקינן, אם כי על פי האמור בהחלטות מדובר על שלבים במו"מ - גם אז אין להתעלם מהתנאים המתלים שהיו בהחלטות אלו. אין לראות, בכל מקרה, בהחלטות אלה משום כריתת הסכם בדבר המרת איגרות החוב למניות רגילות, כנטען בתובענה, שכן, החלטות אלה מדברות בעד עצמן שמדובר בהליך לקראת הנפקה. על פי המסמכים שבפני ניתן היה לדחות את התובענה על הסף משום שטרם נכרת הסכם בדבר המרת איגרות החוב למניות המבקשת. כמובן שגם שלבים במו"מ צריכים להיעשות בתום לב ובדרך מקובלת. על-כן, פתוחה הדרך בפני המבקשת להעלות טענות בענין אי קיום ההחלטה, או אי קיום הבטחה בשלבי המו"מ, תוך הנחת בסיס שהנפקה כזו היתה אפשרית מבחינת התנאים החיצוניים, אך לא בדרך של ההליך בה"פ ולא תוך פיצול סעדים בדבר הנזקים שנגרמו למבקשים. … כאמור, המשיבות [קרי: גמול ויתר הנתבעות - א' ג'] לא הסכימו להמרת איגרות החוב במניות סתם כך אלא בהליך של הנפקה, ובכל מקרה שלא תהיה הנפקה הם שמרו על זכויותיהן" (החלטת השופטת סירוטה, בעמ' 22 - 24). טעם נוסף שעמד ביסוד ההחלטה על מחיקתה של התובענה משנת 1995 נעוץ היה בהליך הדיוני של המרצת פתיחה שבו בחר המערער, ואשר אינו הולם בירור עובדתי כה סבוך, המחייב הבאת ראיות (ראו שם, בעמ' 23 - 24). 4. למותר לציין, כי על ההחלטה האמורה, שמכוחה נמחקה על הסף התובענה, לא ערער המערער. תחת זאת, הגיש הוא, כאמור, בחודש מאי 2001, את התביעה הכספית, אשר כפי שבואר כבר נסובה על אותה מסכת אירועים ממש. 5. ביום 23.5.01, דהיינו כיומיים לאחר שהוגשה תביעתו המחודשת (הכספית, זו הפעם) של המערער כנגד גמול ואחרים (בגדר ת"א 1845/01 הנ"ל), פרסמה גמול תשקיף, אשר קיבל את היתר הרשות לפי סעיף 21 לחוק ניירות ערך (להלן - התשקיף). בעמודים 2-10 ו- 3-10 לתשקיף, בסעיף 10.4 שעניינו בתיאור ההליכים המשפטיים בהם מעורבת גמול (נספח ב' להודעת הערעור), תיארה גמול את התביעה בתיאור שחלקיו אשר יובאו להלן הם אשר עומדים, למעשה, ביסוד המחלוקת בין בעלי הדין בענייננו: "ביום 21 במאי 2001 הוגשה על-ידי שלמה וצביה קדם ומסלולי תקשוב בע"מ תביעה כנגד החברה, נגד שישה נתבעים נוספים ונגד בעלי אג"ח של חברת הדר טבריה בע"מ ('הדר') לתשלום סך של 120 מיליוני ₪. התביעה נסבה על תוכנית הבראה שהוגשה למחזיקי סדרת אג"ח של הדר, הנמצאת כיום בפירוק. החברה מחזיקה בכ- 0.67% מסדרת האג"ח. … לטענת התובע, שלמה קדם, הוא קנה שליטה בהדר ונתן לה ערבויות, בהתבססו על הסכמה בעל-פה בינו לבין מחזיקי האג"ח, ביניהם נציג החברה (אשר לטענת התובע מחזיקה מעל 80% מאגרות החוב), על-פיה הם הסכימו לתוכנית ההבראה שהוצעה על-ידיו. בפועל, הודיעו מחזיקי האג"ח כי אינם מוכנים לקבל את תוכנית ההבראה. לפיכך, לטענת התובע, נגרמו לו וליתר התובעים הפסדים כבדים. טענות אלה של התובע 1 (שלמה קדם) כבר עלו בתובענה, שהוגשה על-ידיו עוד בשנת 1995, בבית המשפט המחוזי, יחד עם הדר וחברה שבשליטתו. החברה, יחד עם משיבות נוספות, הגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף, ובקשה זו נענתה על-ידי בית המשפט ביום 18 ביוני 1998. … להערכת החברה, המתבססת על … חוות דעתם של יועציה המשפטיים של החברה אשר ניתנה בהתייחס לכתב התביעה, סיכויי התביעה קלושים. עוד ציינו יועציה המשפטיים של החברה בחוות דעתם, כי עמדתה של החברה עליה מלינים התובעים נתמכה על ידי המחזיקים בכ- 80% מסדרת איגרות החוב האמורה של הדר, כך שגם אם זכאים התובעים לסעד כלשהו, הרי שחלקה של החברה באותו סעד הוא פחות מאחוז אחד". במסגרת הביאורים לדוחות הכספיים של גמול ליום 31.12.00 (המשכו של נספח ב' להודעת הערעור) חזרה גמול על התיאור וההערכה של התביעה במילים אלו: "ביום 21.5.2001 הוגשה על ידי מי שהיה בעל השליטה בהדר טבריה בע"מ (כיום בפירוק ובכינוס נכסים) תביעה בה תבע מהחברה ומגורמים נוספים סך של 120 מליון ₪ וזאת על כי החברה ואותם גורמים לא נענו לתכנית הבראה שהוצעה באסיפת מחזיקי אגרות החוב של החברה האמורה. … החברה ייצגה את קופות הגמל באסיפות מחזיקי האג"ח של הדר טבריה בע"מ, והחזקותיה באגרות החוב האמורות מסתכמות בכ- 0.7% בלבד מכלל איגרות החוב שבמחזור. היועצים המשפטיים מציינים כי טענות התובע עלו כבר בתובענה שהוגשה עוד ב- 1995 בבית המשפט המחוזי. בית המשפט נענה בשנת 1998 לבקשת החברה ומשיבות נוספות למחיקת התובענה על הסף. לכאורה, אין בהחלטת בית המשפט מעשה בית דין אך מהתייחסות בית המשפט ניתן ללמוד שהוא סבור כי בתביעה לגופה אין ממש. על-פי חוות דעת היועץ המשפטי של החברה, סיכויי הצלחתה של תביעה זו קלושים." 6. המערער לא היה שבע רצון מהאופן בו תיארה גמול את התביעה בתשקיף, ובעיקר מהאופן בו היא העריכה את סיכויי התביעה כקלושים, והוא פנה לרשות במספר מכתבים ודרש את התערבותה באופן אשר ימנע, לסברתו, אפשרות להטעיית הציבור. מתוך עיון בהודעת הערעור ובפניותיו השונות של המערער לרשות (שצורפו כנספחים ג', ד', ה' ו- ז' להודעת הערעור) ניתן לסכם את טרוניותיו בעניין אופן תיאור התביעה בתשקיף גמול, בארבעה: א. ראשית, המערער סבור, כי תיאורה של עילת התביעה בתשקיף במילים "בפועל הודיעו מחזיקי האג"ח כי אינם מוכנים לקבל את תכנית ההבראה" אינו נכון, באשר, לטענתו, אלו כבר הסכימו לתכנית אולם ברגע האחרון החליטו לחזור בהם מהסכמה מוגמרת זו; ב. שנית, טוען המערער, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי למחוק את התובענה שהגיש המערער בשנת 1995, לא הוצגה באופן נכון בתשקיף, באשר יותר משהיא "מפריעה" לתביעתו הכספית היא "תומכת" בה; ג. שלישית, טענת גמול בתשקיף, כי לא החזיקה במספר משמעותי של אג"ח ועל-כן היא חשופה, לכל היותר, לסיכון של פחות מאחוז אחד מגובה הסעד המבוקש בתביעה, הינה טענה מטעה. ככל שיש חשיבות להיקף החזקתה של גמול באג"ח של הדר, הרי חשובה ההחזקה שהיתה לה בשנים 1993 ו- 1994, אותה יש לברר. עוד טוען המערער בעניין זה, כי גמול היתה צד להסכם בעל-פה נשוא התביעה, ומכאן ששיעור החזקתה באג"ח למעשה אינו רלוונטי; ד. רביעית ואולי חשוב מכל, טוען המערער, כי הערכתה של גמול את סיכויי התביעה כ"קלושים" הינה הערכה מגמתית ו"חסרת אחריות". לטענתו, אף "משפטן סביר" ו"אובייקטיבי" שהיה מעיין בכתב התביעה לא היה מעריך את סיכוייה כקלושים, ובפרט שעה שאין הוא יודע מהן הראיות המצויות בידי התובע. 7. לאחר שבחנה את טענותיו האמורות של המערער ועיינה בחומר שזה האחרון העביר לידיה לבקשתה, הגיעה הרשות לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערבות מצדה באופן תיאורה והערכת סיכוייה של התביעה בתשקיף גמול. החלטתה האמורה של הרשות פורטה במכתבה המנומק של עו"ד שלי אודוין, הממונה על פניות הציבור ברשות, מיום 28.6.01, שנשלח לב"כ המערער (נספח ח' להודעת הערעור; להלן - החלטת הרשות). בהחלטתה התייחסה הרשות לטענות המערער, והיא דחתה אותן אחת לאחת: א. אשר לטענה בדבר תיאור עילת התביעה בתשקיף קבעה הרשות, כי תיאור זה אינו שונה באופן מהותי מהמוצג על-ידי המערער; ב. לעניין תיאור החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר מחיקתה של התובענה שהגיש המערער בשנת 1995 קבעה הרשות, לאחר שעיינה בהחלטה, כי איננה רואה מקום להתערבות בעניין זה; ג. לעניין תיאור היקף החזקתה של גמול באגרות החוב של הדר הפנתה הרשות את תשומת לבו של המערער לכך שבתשקיף הובהר כי קיימת מחלוקת עובדתית בעניין זה, וכי בנוסף לכך, מהביאור לדוחות הכספיים של גמול עולה גם הסבר אפשרי לפערים הנטענים ביחס להחזקות גמול; ד. ועיקר העיקרים: הרשות התייחסה לטענת המערער בעניין הערכתה של גמול את סיכויי התביעה שהגיש נגדה המערער כסיכויים קלושים, וגם את טענה זו ראתה לדחות. מפאת חשיבות הדברים תובא התייחסות הרשות בעניין זה כלשונה: "… הערכה של חברה בדבר סיכויי תביעה תלויה המוצגת בתשקיף, ניתנת ככזו ומעצם טיבה אינה מתיימרת להוות עובדה או אמת מוחלטת וממילא אינה יכולה להימדד באמות מידה זהות לאלה של עובדות. מאחר ומדובר בהערכת החברה אין הרשות רואה מקום להתערב ולבקר הערכה זו. במצב זה קורא התשקיף אינו מושא להטעיה, שכן ברי כי הענין נשוא הערכת החברה נתון מטבע הדברים במחלוקת, בהיותו נמצא בדיון משפטי וכי חוות הדעת ניתנת על ידי צד אחד המציג את דעתו שלו ביחס לסיכויי התביעה. ברור גם כי לאור טיבה של חוות דעת כזו קשה לדבר במונח של 'משפטן סביר' שביכולתו להוכיח אובייקטיבית וחד משמעית כביכול, כי הערכת החברה את סיכויי התביעה היא בגדר 'פרט מטעה'. אכן צריך לומר כי בעניינים מסוג זה קיומן של דעות שונות הוא ענין שבכל יום ודי אם נזכיר שבהליכים משפטיים באשר הם לא זו בלבד שצדדים עצמם חלוקים בעמדתם, אלא, כידוע, אף שופטי אותו הרכב של בית המשפט נחלקים לא אחת בדעתם ואף פסק הדין עצמו עשוי להתהפך בערכאת הערעור, ולעיתים גם פעם נוספת בערעור שני או בדיון נוסף". על החלטתה האמורה של הרשות, על כל מרכיביה, הוגש הערעור קא עסקינן. דיון והכרעה 8. השאלה העומדת ביסוד ערעור זה הינה, האם פעלה הרשות כדין שעה שהחליטה שלא להתערב באופן הצגתה של התביעה בתשקיף גמול, אם לאו. אומר כבר עתה, כי מעיון במכלול החומר שלפני ובטיעוני הצדדים בכתב, לרבות תגובת המערער לתגובת המשיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי אין להתערב בהחלטתה של הרשות. אולם, טרם שאגש לעיצומו של עניין ואבהיר מסקנתי האמורה, מתבקשת התייחסות לשתי טענות מקדמיות שהעלו המשיבות, והן אלה הנוגעות לזכות עמידתו של המערער מכוח סעיף 14א לחוק ניירות ערך, ולהיותו של הסעד המבוקש על-ידו בלתי אפשרי ובלתי רלוונטי על-פי סעיף 25 לחוק, שעניינו בסמכותה של הרשות להורות על תיקון תשקיף. אדון, איפוא, בטענות אלו תחילה, ורק לאחר מכן בהחלטת הרשות לגופה. זכות העמידה של המערער מכוח סעיף 14א לחוק ניירות ערך 9. שתי המשיבות גם יחד ייחדו חלק נכבד מתגובותיהן לעניין זכות העמידה של המערער בהליך דנן. טוענות המשיבות, כי המערער אינו יכול לראות עצמו נפגע מהחלטת הרשות, ועל-כן נעדר הוא זכות עמידה לערער על החלטה זו לפני בית משפט זה מכוח סעיף 14א לחוק ניירות ערך. לדעת המשיבות, הפרשנות לצירוף "הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הרשות" המופיע בסעיף 14א הנ"ל, חייבת להיות כרוכה באופן כלשהו בקיומה של זכות מהותית או חובה לפי חוק ניירות ערך. מאחר והמערער אינו נמנה על ציבור המשקיעים בניירות הערך של גמול, מאחר והוא לא ניזוק מהחלטת הרשות ומאחר ותיקונה של החלטה זו לא יביא לו תועלת, הרי שאין ליתן לו זכות עמידה לערער על החלטת הרשות. בהקשר זה מצביעות המשיבות על הוראת סעיף 33(2) לחוק ניירות ערך, שלפיו האחריות לפרט מטעה בתשקיף או בחוות דעת שנכללה או אוזכרה בו (לפי סעיפים 31 ו- 32 לחוק ניירות ערך) לא תחול כלפי מי שהוכח שרכש את ניירות הערך בשעה שידע או היה עליו לדעת שיש פרט מטעה בתשקיף או בחוות הדעת. משמע, שאף אילו היה המערער בגדר משקיע בגמול לא היתה החלטתה של הרשות הופכת אותו למי "שנפגע" ממנה, שהרי לטענתו-הוא כולל התשקיף פרט מטעה בכל הנוגע לתיאור התביעה שהגיש, וממילא שבנסיבות אלו בכל מקרה לא היה יכול המערער לבסס כלפיו אחריות של מי מחותמי התשקיף או נותני חוות הדעת. עוד עולה מטיעוני המשיבות בעניין זה, כי אין בעצם העובדה שאדם חולק על מצג כלשהו בתשקיף כדי להקנות לו מעמד לשנות מצג זה, ועל אחת כמה וכמה שעה שמדובר באדם שהוא צד לתביעה המתוארת בתשקיף. גמול, מצדה, מצביעה גם על הטעם הזר העומד לגישתה ביסוד הערעור דנן (כמו גם ביסוד פניותיו של המערער לרשות טרם הגשת הערעור), הנעוץ במטרתו של המערער להפעיל מנוף לחצים על גמול להגיע עמו להסדר שעל פיו תשלם לו גמול חלק מסוים מתוך התביעה הכספית. 10. טענתן האמורה של המשיבות בעניין זכות עמידתו של המערער אינה מקובלת עלי, ואם ארחיב להלן בעניין זה לא יהא זה אלא נוכח העובדה שחרף אמירות כאלו ואחרות בפסיקה, פרשנותו של סעיף 14א לחוק ניירות ערך, טרם זכתה להתייחסות ממצה, והיא בבחינת קרקע שתלמיה טרם נחרשו. ראשית לכל, מן הבחינה העיונית ראוי להבחין היטב בין שאלת זכות העמידה - שעניינה בעצם הזכות הדיונית של פלוני לעתור או לערער בפני הערכאה המוסמכת ולהשמיע את טרוניותיו כנגד פעולת הרשות - לבין קיומה או היעדרה של זכות מהותית, המזכה אותו בסעד המבוקש על-ידו. יסודה של הזכות הראשונה ("זכות העמידה") נעוץ באינטרס הכללי הרחב בדבר שלטון החוק וקיומה של ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל (והחלטות הרשות בכלל זה), ואילו יסודה של האחרונה ("הזכות המהותית") הוא בשאלה, כלום מעמיד חוק ניירות ערך לפלוני זכות מהותית כלפי הרשות או כלפי חותמי התשקיף, הגוררת עימה גם את הסעד המבוקש על-ידו. זכות העמידה עוסקת בזכותו של פלוני להישמע, ואילו הזכות המהותית עוסקת בזכותו של אותו פלוני לזכות גם בסעד שהוא מבקש. כפי שניתן להתרשם מלשונו של סעיף 14א לחוק ניירות ערך, עניינו של סעיף זה הוא בזכות העמידה - דהיינו בעצם זכותו של "הרואה עצמו נפגע" מהחלטת הרשות להעמיד החלטה זו תחת שבט ביקורתו של בית המשפט המחוזי. אין הסעיף, הוא כשלעצמו, מצמיח גם זכות מהותית כזו או אחרת. על רקע זה נשאלת השאלה, האם דין-המעמד לעניין זכות הערעור מכוח סעיף 14א הנ"ל על החלטות הרשות הינו שונה, או מצומצם יותר, ביחס לדיני המעמד הכלליים, אשר יסודם בהלכות שנקבעו לעניין זכות העמידה בפני בית המשפט הגבוה לצדק? בבג"צ 2743/93 יואב יצחק נ' רשות ניירות ערך (תק-על 93(3), 1474) השיב בית המשפט העליון על שאלה זו בשלילה, תוך שקבע כי מן הראוי ליצור הרמוניה בין דיני המעמד בפני הערכאות השונות: "נותרה אך השאלה האם העותר הוא בבחינת 'הרואה עצמו נפגע'. לדיבור זה משמעויות שונות בהקשרים שונים. עשויות לו להיות גם משמעויות שונות בחוק ניירות ערך עצמו. לעניין סעיף 14א לחוק, יש ליתן לדיבור זה אותה משמעות שתעלה בקנה אחד עם דיני המעמד, כפי שפותחו בבית-משפט זה. אכן, אין זה סביר לקבוע כי אין לעותר מעמד במסגרת סעיף 14א לחוק, אך יש לו מעמד בפני בית-המשפט הגבוה לצדק. עלינו ליצור הרמוניה בין דיני המעמד בפני הערכאות השונות". לצורך בירור היקף מעמדו של המערער מכוח סעיף 14א, עלינו לפנות, איפוא, לדיני המעמד הכלליים, כפי שאלו התפתחו בפסיקתו של בית המשפט העליון. עיון בפסיקה יגלה, כי דיני המעמד בפני בית המשפט הגבוה לצדק לא קפאו על שמריהם. אדרבא, דינים אלו הורחבו למדי במהלך השנים, ואפשר לומר אף שעברו טלטלה של ממש בעשור האחרון. כך למשל, בעוד שדיני המעמד המסורתיים דרשו מהעותר שיצביע על פגיעה באינטרס אישי, ממשי וישיר שלו בעניין נשוא העתירה (ראו: זאב סגל זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק (מהדורה שניה, תשנ"ד), 77-105), הרי כיום מוכרת זכות עמידתו של עותר אף אם נעדר הוא אינטרס ישיר, ופעולתה של הרשות לא פגעה בו במישרין. עמד על-כך הנשיא שמגר בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, בעמ' 350: "… הן אצלנו והן באנגליה ובארצות-הברית הורחבה בתקופתנו זכות העמידה והיא הוענקה בנסיבות מוגדרות גם למי שאינו נפגע במישרין מפועלה של הרשות" (ההדגשה במקור). וראו לעניין זה גם: בג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191; בג"צ 287/91 קרגל בע"מ נ' מינהלת מרכז ההשקעות, פ"ד מו(2) 852; וכן: עופר דרורי "היציאה ממטעי עמק הארזים: זכות העמידה של העותר 'הנגטיבי' בבג"צ", עיוני משפט יט(2) (תשנ"ה) 395. זאת ועוד, מפסיקתו של בית המשפט העליון בעשור האחרון עולה גם, כי כיום מוכרת דה-פקטו זכות העמידה גם של העותר הציבורי שאינו תובע אלא את עלבונו של שלטון החוק בשאלה בעלת אופי ציבורי, וגישת החריגים שלפיה יוקנה מעמד לעותר ציבורי רק במקרים מוגדרים, הגם שטרם בוטלה, לכל הפחות נחלשה (ראו למשל: בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229; בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 404; בג"צ 4267/93 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד מז(5) 441). באותם עניינים לא עלתה כלל לדיון שאלת המעמד של העותרים, ונראה שבית המשפט ראה אותה כמובנת מאליה, או למצער לא ראה בהיעדרו של אינטרס אחר מעבר לזה בדבר שלטון החוק משום מכשלה דיונית, העומדת לעותר לרועץ לעניין עצם הדיון בעתירה לגופה (וראו גם: סגל, בספרו הנ"ל, בעמ' 239-244). ניתן להניח, כי בענייננו יותר מאשר מעניין את המערער האינטרס בדבר שמירה על שלטון החוק (אם בכלל), מעניינת אותו התביעה שהגיש כנגד גמול וכן האופן בו הציגה אותה גמול בתשקיפה. עם זאת, אינני סבור כי בכך מקפח המערער את זכות עמידתו מכוח סעיף 14א לחוק ניירות ערך, לאמור שבכך נחסמת בפניו האפשרות להשיג על החלטתה של הרשות. ראשית, יש לזכור כי מדובר בתביעה כספית בסכום בלתי שגרתי - 120 מליון ₪ - וההשלכה של אופן הצגתה של תביעה בהיקף כזה על ציבור המשקיעים של גמול ועל ציבור הלקוחות שלה עשויה להיות כבדת משקל. לאינטרס הציבורי בדבר שמירה על ציבור המשקיעים יש איפוא נוכחות מסויימת ברקע הדברים, גם אם אין זו נוכחות דומיננטית. שנית, גם האינטרס האישי של המערער, אף אם אין הוא אינטרס ישיר, עומד ברקע הדברים. שהרי, אם נכונה טענתו כי הצגת התביעה בתשקיף גמול עולה כדי פרט מטעה בתשקיף, הרי שגמול עלולה בבוא היום לחוב באחריות כספית כלפי המשקיעים שרכשו ניירות ערך שלה בהסתמך על התשקיף, באופן אשר אפשר ועלול יהיה להקשות עליה לשלם את תביעתו של המערער, אם וככל שזו תתקבל בסופו של יום. בפרשת יואב יצחק, שהוזכרה קודם לכן, ביקש העותר להורות לרשות ניירות ערך שתורה לבורסה לניירות ערך בתל-אביב לבטל את החלטתה לקבל חברה מסויימת כחברה רשומה בבורסה. הגם שבסעד שנתבקש על-ידי העותר לא היה כדי להועיל לו באופן ישיר קבע בית המשפט כי די בכך שהעותר הוא משקיע בבורסה כדי להקנות לו זכות עמידה לעניין סעיף 14א לחוק ניירות ערך. בעניין שבפני, לא נטען אמנם כי המערער הוא משקיע ישיר בגמול, אך לעומת זאת, המערער הינו בעל זיקה להחלטת הרשות שלא להתערב בתשקיף גמול, שהרי החלטה זו באה לעולם לאחר שפנה המערער לרשות בעניין, והיא נוגעת לתביעה אישית שהגיש המערער נגד מפרסמת התשקיף. נראה לי, שדי בכך כדי לקיים את הזיקה המינימלית הנדרשת לצורך הכרה בזכות עמידתו לערער על החלטת הרשות שלא להתערב באופן הצגת התביעה בתשקיף. לבד מן האמור לעיל, הרי שגם לשונו של סעיף 14א לחוק ניירות תומכת בפרשנות מרחיבה של זכות העמידה המוקנית מכוחו. סעיף 14א נוקט במילים "הרואה עצמו נפגע", המצביעות לכאורה על אמת-מידה סובייקטיבית בשאלת זכות העמידה, להבדיל מאמת-מידה אובייקטיבית הנקוטה בידי המחוקק בחיקוקים אחרים המקנים זכות ערעור, כמו למשל זו שבה נקט המחוקק בסעיף 17(א) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 ("על דחיית בקשה לקבל מידע לפי חוק זה … רשאי המבקש או הצד השלישי, לפי הענין, להגיש … עתירה לבית משפט לענינים מינהליים …"). אמת-המידה הסובייקטיבית העולה מלשונו של סעיף 14א, אין בה כמובן כדי להקנות מעמד לכל אדם זר, באשר הוא, החש עצמו באופן סובייקטיבי כמי שנפגע מהחלטת הרשות, אולם אין בה גם אותה מידה של דווקנות המאפיינת הוראות אחרות בדין המקנות זכות ערעור לאוכלוסייה מוגדרת וספציפית. אכן יש להודות, כי קשה לקבוע בכגון דא קריטריונים מוגדרים מראש שלפיהם תוכרע השאלה אימתי יש לפלוני זיקה ממשית להחלטת הרשות - שמכוחה יש להכיר במעמדו לערער על החלטה זו על פי סעיף 14א - ומתי אין כן הדבר. יחד עם זאת ניתן לקבוע, כי הוראת הסעיף תפורש בגמישות המתחייבת ובאורח רחב, כך שמקום שבידי המערער להצביע על "דבר-מה-נוסף", אובייקטיבי באופיו, המצטרף לתחושתו הסובייקטיבית כי החלטת הרשות פוגעת בו, די יהא בכך כדי להקנות לו מעמד. כזהו המערער בענייננו, שתביעתו ואופן הצגתה בתשקיף גמול הן שעומדות ביסוד פנייתו לרשות, והעובדה שגם הרשות ראתה עצמה מחוייבת להשיב לפנייתו באורח ענייני ומנומק, מבלי שהעלתה, בשלב הראשוני, את הטענה בדבר העדר מעמד - היא הנותנת. ועיקר העיקרים עוד לא אמרנו, שפרשנות מרחיבה זו לסעיף 14א לחוק ניירות ערך עולה בקנה אחד לא רק עם הרחבתם של דיני המעמד הכלליים ולא רק עם לשונו הסובייקטיבית של הסעיף, אלא גם עם הגשמת המטרה העומדת ביסוד תפקידה של הרשות וביסוד עיקרון הגילוי הנאות בדיני ניירות הערך בישראל, והיא המטרה בדבר שמירה על ענייניו של ציבור המשקיעים בניירות ערך (לתפקידה זה של הרשות ראו: סעיף 2 לחוק ניירות ערך וכן: ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ' נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(2) 818, בעמ' 829). ובמה דברים אמורים? כדי לקיים ולממש את תפקידה האמור, הוקנו לרשות סמכויות שונות ומגוונות, ביניהן גם זו המצויה בסעיף 25 לחוק ניירות ערך שכותרתו "תיקון תשקיף במקרים מיוחדים", הרלוונטי לענייננו. סעיף 25(א) לחוק קובע בזו הלשון: "נוכחה הרשות, אחרי מתן ההיתר לפרסום התשקיף ולפני גמר התקופה להגשת הזמנות, שהתגלה או התרחש דבר שידיעתו היתה מניעה אותה שלא להתיר כלל את פרסום התשקיף או שלא להתירו אלא לאחר הכנסת שינויים מהותיים בטיוטת התשקיף, רשאית היא להורות למציע, אחרי שניתנה לו הזדמנות מתאימה להשמיע טענותיו, שיפרסם מיד או לא יאוחר מהמועד שהיא קבעה תיקון לתשקיף או תשקיף מתוקן, בצורה ובדרך שתורה." הגשמתו של התפקיד שהועיד המחוקק לרשות - אשר הוראת סעיף 25 לחוק היא אחת מדרכי המימוש שלו - יכול שתיעשה ביוזמתה של הרשות ויכול שתיעשה על-ידי הרשות ביוזמתו של צד שלישי. אין בעובדה שיוזם הפניה הוא מי שאינו "משקיע" בנייר הערך הרלוונטי כדי לשלול את עצם זכות עמידתו לתקוף החלטה של הרשות המסרבת להפעיל סמכותה האמורה. פרשנות כמו זו המוצעת על-ידי המשיבות, שלפיה מעמדו של פלוני לתקוף את סירובה של הרשות להפעיל את סמכותה מכוח סעיף 25 לחוק ניירות ערך יוכר רק מקום שפלוני הוא משקיע בנייר הערך הרלוונטי, עלולה אולי לסכל את הגשמתו של תפקיד הרשות בשמירה על עניינו של ציבור המשקיעים, ולמעשה עלולה להקנות לרשות חסינות במקרים שכאלו מפני ביקורת שיפוטית על החלטותיה על-פי סעיף 25 הנ"ל (ובכלל זה החלטה שלא להפעיל את סמכותה מכוח הסעיף האמור). למעלה מן הצורך יצויין, כי על היקפה הרחב של זכות הערעור מכוח סעיף 14א לחוק ניירות ערך בהקשר המיוחד שבנדון ניתן ללמוד גם מתוך השוואתה להוראת סעיף 35 לחוק השקעות משותפות בנאמנות, התשנ"ד - 1994 (להלן - חוק השקעות משותפות בנאמנות). בסעיף 35(א) לאותו חוק החיל המחוקק את הוראת סעיף 25 לחוק ניירות ערך על תשקיף של קרן סגורה (כמשמעותה בחוק השקעות משותפות בנאמנות), אולם בסעיף 35(ב) לאותו חוק צימצם המחוקק במפורש את זכות הערעור על החלטות הרשות לפי סעיף 25 לחוק ניירות ערך, והקנה זכות זו רק למנהל הקרן הסגורה, ולא לכל "הרואה עצמו נפגע" מההחלטה (לשון סעיף 14א לחוק ניירות ערך). בעידן המודרני, שבו נחשבת זכות הערעור לאחת מאבני היסוד של ההליך המשפטי, הדעת נותנת כי מקום שהוקנתה בחקיקה זכות ערעור הרי שכל עוד אין הדבר עומד בניגוד ללשונו המפורשת של החוק יש לפרשה בהרחבה (ראו: בג"צ 1520/94 שלם נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(3) 227, 233, שבו נקבע כי נוכח חשיבותה הרבה של זכות הערעור יש להעדיף פרשנות המקיימת את זכות ערעור על פני פרשנות השוללת אותה). לסיכום נקודה זו אני קובע, כי למערער זכות עמידה (קרי: זכות דיונית) לעלות ולעתור בפני בית משפט זה כנגד החלטתה של הרשות שלא להורות לגמול לתקן את תשקיפה בנושא הצגתה של התביעה וסיכוייה. ודוק: כפי שהובהר היטב קודם לכן, הכרה בזכות עמידתו של המערער אין פירושה בהכרח גם הכרה בזכות מהותית כזו או אחרת בסעד המבוקש על-ידו. לשון אחרת, הכרה במעמדו של המערער אין פירושה כי על בית המשפט להתערב בהחלטת הרשות. כל שעולה הימנה הוא, כי בית המשפט לא ימנע בעד העותר - כעילת סף - מלהשמיע את טרוניותיו, והוא יאות לבחון אותן לגופן. זאת ותו לא. סעיף 25(א) לחוק ניירות ערך 11. טענת-סף נוספת של המשיבות נוגעת למועדים שנקבעו בסעיף 25 לחוק ניירות ערך, אשר לטענת המשיבות גודרים, מבחינת הזמן, את אפשרותה של הרשות לפעול מכוחו של סעיף זה ולהורות למציע על תיקון התשקיף. כפי שראינו קודם לכן, על-פי סעיף 25 הנ"ל סמכותה של הרשות להורות למציע לתקן את תשקיפו קמה אם "נוכחה הרשות, אחרי מתן ההיתר לפרסום התשקיף ולפני גמר התקופה להגשת הזמנות, שהתגלה או התרחש דבר שידיעתו היתה מניעה אותה שלא להתיר כלל את פרסום התשקיף או שלא להתירו אלא לאחר הכנסת שינויים מהותיים בטיוטת התשקיף". טוענת הרשות, כי פנייתו של המערער אליה לראשונה נעשתה ביום 30.5.01 בשעה 16:57, בעוד שתקופת ההזמנות לניירות הערך מכוח התשקיף פגה והסתיימה באותו יום בשעה 16:00, דהיינו כשעה לפני שפנה המערער לרשות. ממשיכה וטוענת היא (וכך טוענת גם גמול), כי במועד שבו פנה המערער לרשות ממילא לא היה ניתן כבר לבצע תיקון לתשקיף, באשר על-פי סעיף 25, תיקון מעין זה אינו יכול להיעשות לאחר שתמה כבר תקופת ההזמנות. בנסיבות מעין אלו, טוענות המשיבות, הרי שהדיון בערעורו של המערער אינו אלא דיון תיאורטי או אקדמי, שאין להיזקק לו. 12. גם טענה זו אין בידי לקבל. מבלי להיכנס, בשלב זה, לשאלה האם התקיימו בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבות הרשות בתשקיף אם לאו, הרי שהתקופה שקצב המחוקק בסעיף 25(א) ("אחרי מתן ההיתר לפרסום התשקיף ולפני גמר התקופה להגשת הזמנות") מתייחסת, על פי לשון הסעיף עצמו, למועד שבו נוכחה הרשות שהתגלה או התרחש דבר המצדיק את התיקון. ציונה של תקופה זו אינו גודר את סמכותה של הרשות להורות על תיקון תשקיף, אף שמובן הוא, כי לאחר תום התקופה להגשת הזמנות נטייתה של הרשות להתערב בתשקיף תהא זהירה שבעתיים, נוכח אינטרס ההסתמכות של מזמיני היחידות שרכשו אותן על סמך האמור בתשקיף, והיא תישמר אך למקרים נדירים ביותר. אכן ברי הדבר, שעל-פי רוב לא תורה הרשות על תיקון תשקיף לאחר שתמה התקופה להגשת הצעות (זולת במקרים שבהם מדובר בטעות סופר, בה דן סעיף 25ג לחוק ניירות ערך, שהיא ביסודה טעות טכנית וחסרת השלכות מהותיות). עם זאת, אין לומר כי תיקון התשקיף - במקרים המיוחדים בהם מדבר סעיף 25 לחוק - בחלוף התקופה שנקבעה להגשת ההזמנות, הוא לעולם בלתי אפשרי או כי אין הוא בסמכותה של הרשות. סמכותה (ויש שיאמרו אף חובתה) של הרשות להורות על תיקון התשקיף במקרים הראויים, אינה מסתיימת במועד שבו תמה תקופת ההזמנות. בהקשר זה מן הראוי להעיר, כי על-פי נוסחו המקורי של סעיף 25(א) לחוק, הרי שבמקרים שבהם נוכחה הרשות בצורך המיוחד בתיקון התשקיף היא היתה רשאית, לאחר שנתנה למציע הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו, להורות לו שיפרסם את התיקון מייד, ולא היה לכאורה באפשרותה לקבוע מועד מאוחר יותר. מגבלה זו שבסעיף 25(א) תוקנה בשנת 1988 במסגרת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 9), התשמ"ח-1988 (ס"ח 1261, בעמ' 88), וכיום בסמכותה של הרשות לאפשר למציע (לאחר קיום זכות הטיעון שלו) לתקן את התשקיף או לפרסם תשקיף מתוקן "מייד או לא יאוחר מהמועד שהיא קבעה". צא ולמד, שבמקרה בו דבר קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות תיקון התשקיף הגיע לידיעתה של הרשות רק ברגע האחרון - דהיינו עם תום תקופת הגשת ההזמנות - עדיין אין היא חייבת להורות למציע לפרסם התיקון מייד, אלא מחוייבת היא קודם לכן ליתן לו זכות להשמיע טענותיו בפניה, וגם מוסמכת היא ליתן לו לתקן את התשקיף "לא יאוחר מהמועד שהיא קבעה". פשיטא, שתיקון התשקיף יכול שייעשה גם לאחר תום המועד להגשת הזמנות, בניגוד לטענת המשיבות. 13. ומן הכלל אל הפרט: פנייתו של המערער לרשות נעשתה, לטענת הרשות, פחות משעה לאחר תום התקופה להגשת הזמנות. כפי שראינו, אף שברגיל הדעת נותנת שלאחר מועד זה נטיית הרשות להורות על תיקון תשקיף תהא מועטת ונדירה, בכל זאת, אין לומר כי סמכותה של הרשות לעשות כן, במקרים הנדירים המתאימים לכך, נשללה על-ידי הרישא של סעיף 25(א) לחוק. עובדה היא גם, שהרשות עצמה לא ראתה בשעתו כל מכשלה בעיתוי פנייתו של המערער אליה, והיא לא העלתה כל טענה בעניין זה בתשובתה העניינית והמנומקת לפנייתו נשוא ערעור זה. בשולי הדברים יוער, כי עצם הטענה שבמועד פנייתו של המערער לרשות ביום 30.5.01 תמה תקופת ההזמנות לניירות הערך נשוא התשקיף, מעוררת תמיהה, וזאת נוכח העובדה שהתשקיף פורסם, על-פי טענת הרשות, ביום 23.5.01 (סעיף 3 לתגובת הרשות). על-פי סעיף 24(א) לחוק ניירות ערך תקופת הגשת ההזמנות לניירות ערך המוצעים בתשקיף תחל לא לפני עבור שבעה ימים ממועד פרסום התשקיף. מכאן, שתקופת ההזמנות על-פי התשקיף קא עסקינן לא החלה אלא ביום 30.5.01. שילובן של טענותיה העובדתיות של הרשות בדבר מועד פרסום התשקיף ומועד תום התקופה להגשת ההזמנות על-פיו ביחד עם הוראות סעיף 24(א) לחוק מוביל, איפוא, לתוצאה בלתי-הגיונית, שלפיה ביום 30.5.01 גם החלה תקופת הגשת ההזמנות וגם הסתיימה. אם אכן מדוייקת הטענה כי התשקיף פורסם ביום 23.5.01, הרי שבמועד שבו פנה המערער לרשות ביום 30.5.01 לכאורה לא היתה יכולה להסתיים תקופת ההזמנות, שהרי רק במועד זה יכולה היתה בכלל תקופה זו להתחיל. כך או אחרת, הגם שכיום - בחלוף תקופה כה ארוכה מפרסום התשקיף - הסעד של תיקון התשקיף הוא כמובן בעייתי למדי (ונוכח התוצאה אליה הגעתי אין לי כל צורך להכריע בשאלה אם אפשרי הוא בכלל ואם עמדו בפני הרשות חלופות פעולה אחרות האפשריות על-פי חוק ניירות ערך), הרי במועד שבו פנה המערער אל הרשות לא ניתן היה לומר שסעד זה היה בלתי ישים או אקדמי גרידא, ולפיכך, אין מנוס מלדון בערעור לגופו. כל מסקנה אחרת תוביל לתוצאה, שלפיה כל אימת שהרשות תסרב להפעיל את סמכותה לפי סעיף 25, תקנה היא לעצמה חסינות מפני ביקורת שיפוטית על מעשיה בעבור התקופה הנקובה בסעיף. החלטת הרשות לגופה 14. משעבר המערער את "פרוזדור" הטענות המקדמיות, נכנס ובא הוא ב"טרקלינו" של ההליך, ובטרקלין זה יוכרע גורלה של החלטת הרשות לגופה. אכן, למערער זכות עמידה לבוא ולהעלות את טרוניותיו כנגד החלטתה של הרשות בפני בית משפט זה, אולם האם ערעורו מצביע גם על זכות מהותית לגופו של עניין, שמכוחה ראוי הוא שאתערב בהחלטתה של הרשות, אשר בחנה את הדברים בעיניה המקצועיות והגיעה למסקנה אשר הגיעה? כאמור, על שאלה זו יש להשיב בשלילה. היקף התערבותו של בית המשפט בהחלטות הרשות לניירות ערך 15. מעמדה של רשות ניירות ערך אינו שונה באופן עקרוני ממעמדה של כל רשות מינהלית אחרת, ועל זו כמו על זו חלים כללי המשפט המינהלי. עמד על-כך הנשיא שמגר בפרשת ברנוביץ', שהוזכרה כבר קודם לכן: "הרשות היא, כפי שצוין, גוף הפועל על-פי דין, ועליה לפעול על-כן בסבירות ובהגינות. מיתחם הסבירות של הרשות ייקבע בהתחשב בכך שהיא גוף מקצועי, האמון על ביצוע תפקידיו. מבלי לגרוע ממכלול העילות היכולות לשמש עילה להתערבותה של ערכאת הערעור, ניתן לציין, כי אם החלטת הרשות נופלת בתוך מיתחם הסבירות, לא ייטה בית המשפט להתערב בבחירתה של הרשות המינהלית, וזאת בלי לגרוע מהיקף סמכותו של בית המשפט שלערעור" (פרשת ברנוביץ', בעמ' 837). ועל אותו רעיון חזר גם הנשיא ברק מאוחר יותר בע"א 218/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (תקדין-עליון 97(3) 513, בסעיף 30 לפסק-הדין): "אכן, הרשות לניירות ערך היא רשות שלטונית, וכללי המשפט המינהלי באשר לאופן הפעלתו של שיקול דעת שלטוני חלים עליה ... החלטתה של הרשות נתונה לביקורת שיפוטית של בית המשפט המחוזי (ראה סעיף 14א לחוק ניירות ערך), ובערעור לבית המשפט העליון. היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות לניירות ערך הוא כהיקף הביקורת השיפוטית על החלטת כל רשות שלטונית. בית המשפט אינו שואל עצמו, מה היה הוא מחליט אילו פעל כרשות לניירות ערך. בית המשפט שואל עצמו, אם פעולת הרשות היא פעולה שרשות לניירות ערך סבירה רשאית היתה לנקטה. אם הרשות לניירות ערך פעלה במתחם הסבירות ... לא יתערב בית המשפט בהחלטתה." ודוק: העובדה, שמן ההיבט הפרוצדורלי בערעור עסקינן (מכוח סעיף 14א לחוק) ולא בעתירה מנהלית, איננה מצמצמת את היקף הביקורת השיפוטית, אלא אדרבא, יש והיא אף מרחיבה אותה לעילות התערבות לגופו-של-עניין המקובלות עלינו במסגרת ההליך הערעורי, וזאת מעבר לעילות ההתערבות המסורתיות המוכרות בבג"צ (השוו: ע"א 1326/91, 1760 הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ נ' דוד כץ מרכוס, פ"ד מו(2) 441, בעמ' 447 - 451; וכן: ה"פ (ת"א) 691/91 החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ, תקדין-מחוזי 93(4) 1, בסעיף 13). אכן, הרשות לניירות ערך - רשות מינהלית היא, ולא זו בלבד אלא שהיא משתייכת למשפחת הרשויות המינהליות שהן בבחינת רשויות "מקצועיות" - דהיינו, כאלו שהמחוקק ייחד להן תפקיד של פיקוח על תחום מקצועי ומיוחד, שהוא מעצם טבעו וטיבו עניין למומחיות. ככזו - ובכפוף לעקרון שלפיו מקצועיותו של הגוף המבוקר בערעור לעולם אינה מעניקה לו חסינות מביקורת - יש מקום להתחשב בשיקוליה המקצועיים של הרשות לניירות ערך כשמדובר בערעור על החלטה שבתחום מומחיותה, ובית המשפט, ככלל, לא ימהר להתערב בה. עמד על-כך השופט גולדברג בפרשת מרכוס הנ"ל, שעה שהתייחס לבורסה לניירות ערך, ודבריו לעניין ההוא יפים גם לענייננו אנו (בעמ' 451): "... אין צריך לומר, כי מקצועיותו של הגוף המבוקר בערעור, רבה ככל שתהיה, איננה מעניקה לו חסינות מביקורת. בית המשפט יתחשב בשיקול הדעת המקצועי של הרשות ולא ימהר להתערב בהחלטות של מומחים בתחום מומחיותם, אך זאת מבלי לגרוע מאופיו של הדיון כדיון ערעורי לכל דבר ... סיכומו של דבר, הדיון בערעור הוא דיון המאפשר לבית המשפט לקבל אותה החלטה שהיה על הרשות לקבל מלכתחילה, אם כי בעניינים שבמומחיות, בהם בקיאה הרשות, ייתן בית המשפט משקל לשיקוליה המקצועיים". 16. בדיקתו של בית המשפט את החלטתה של הרשות תיעשה, אם כן, לגופו של עניין, לאור הנתונים שהיו בפני הרשות, שעל יסודם החליטה להפעיל את סמכותה או להימנע מהפעלת סמכותה, בהשאירו את ההכרעות המקצועיות למומחיותה של הרשות, ובלבד שהכרעות אלו מצויות במיתחם הסבירות (וראו לעניין זה גם: בע"ש (י-ם) 47/93 יואב יצחק נ' רשות ניירות ערך, תקדין-מחוזי 95(1) 1). 17. בענייננו, טענות המערער שנבחנו על-ידי הרשות אינן מעוררות שאלות מסוג השאלות המקצועיות המצויות בתחום מומחיותה המיוחד של הרשות, ולמצער אין הן מסוג השאלות שבהן יש לרשות ידע ומומחיות שאין לבית המשפט. בנסיבות שכאלו, הפן הערעורי שבהליך קא עסקינן מקבל משקל משמעותי, ובית המשפט ייטה ביתר קלות לבחון את ההחלטה לגופם של הדברים, ולא אך במבחן הסבירות. למותר לציין, כי בדיקתה של החלטת הרשות בענייננו תחייב, מטבע הדברים, גם בחינה עקיפה של האופן בו תיארה גמול את התביעה ואת סיכוייה. לכך נפנה כעת. החלטת הרשות 18. עיון בחומר שבפניי תוך החלתם של מבחני ההתערבות שהובאו דלעיל על המקרה, מביאים אותי למסקנה, כי לא זו בלבד שהחלטת הרשות שלא להתערב באופן הצגת התביעה בתשקיף גמול היתה בדל"ת אמותיו של מיתחם הסבירות, היא גם היתה מוצדקת לגופו של עניין, באשר בתיאור התביעה בתשקיף ובהערכת סיכוייה לא נפל לכאורה כל פגם. ובמה דברים אמורים? 19. המערער אינו מכחיש, כי התביעה שהגיש בשנת 2001, שתיאורה בתשקיף גמול עומד ברקע הערעור דנן, עוגנת ומבוססת על אותם אירועים עובדתיים אשר נדונו כבר בהחלטתה של כב' השופטת סירוטה במסגרת התובענה שהגיש המערער כנגד גמול (ואחרים) בשנת 1995. הדבר עולה ברורות גם מהשוואת נוסח התביעה (נספח א' להודעת הערעור) אל מול התשתית העובדתית שנפרסה בהחלטתה של כב' השופטת סירוטה (נספח ז'(א) להודעת הערעור). כבר שנינו, כי במסגרת החלטת השופטת סירוטה למחוק את התובענה על הסף, נקבעו לכאורה מספר ממצאים משפטיים, המעמידים בספק רב את סיכוייה של טענת המערער בדבר כריתתו של הסכם בינו לבין מחזיקי האג"ח, ובכללם גמול, להמרת אגרות החוב של הדר במניות. והרי זוהי בדיוק הטענה המרכזית העומדת גם ביסוד תביעתו הכספית של המערער כנגד גמול משנת 2001. אמת הדבר, שהחלטת השופטת סירוטה רק מחקה את התביעה ההיא, ולא דחתה אותה. אמת גם, כי החלטתה האמורה ניתנה, כמתחייב מעצם ההליך של מחיקה על הסף, בהתבסס על החומר בכתובים שהיה מצוי בפניה, ולא על בסיס חקירות ועדים. עם זאת, המדובר בהחלטה מנומקת ומפורטת, וקשה להתעלם מקביעותיו של בית המשפט לגופן של טענות היסוד של המערער בהליך ההוא (טענות העומדות, כאמור, גם ביסודה של התביעה הכספית משנת 2001). כזכור, לאחר שהציגה בהרחבה את התשתית העובדתית שנפרסה בפניה הגיעה כב' השופטת סירוטה למסקנה, כי בניגוד לטענת המערער לא נכרת הסכם מחייב בדבר המרת איגרות החוב למניות - לא באסיפת בעלי אגרות החוב מחודש פברואר 1994 ולא באסיפה הנוספת שהתקיימה בחודש נובמבר 1994, וכי גם אם נצא מתוך הנחה הנוחה ביותר להדר ולמערער, שבשני הסכמים עסקינן - "אם כי על פי האמור בהחלטות מדובר על שלבים במו"מ" (עמ' 22 להחלטה) - גם אז "אין להתעלם מהתנאים המתלים שהיו בהחלטות אלו" (שם), ובכללם הנפקה. בהתייחס לתנאים אלו קבעה השופטת סירוטה, בין השאר, כי הדר לא הניחה "תשתית כלשהי לפיה הנפקה יכלה להתבצע מבחינת התנאים החיצוניים, תנאי השוק, מצבה של החברה וכיוצ"ב" (עמ' 22-23 להחלטה). מהחלטתה של השופטת סירוטה עולה עוד, כי באסיפות בעלי אגרות החוב ניתן לראות, לכל היותר, משום ניסיון מצד בעלי אגרות החוב לסייע לחברה (שכן, מכוחן נדחה מימוש זכויותיהם של בעלי אגרות החוב כלפי הדר), אך לא יותר מכך (ראו עמ' 19 להחלטה). ונשוב ונזכיר גם, כי בית המשפט ציין שבנסיבות שעמדו לפניו ניתן היה אף לדחות את התובענה על הסף, ולא רק למוחקה (עמ' 23 להחלטה). 20. מהאמור לעיל עולה, בראש ובראשונה, כי לא נפל כל פסול באופן בו תיארה גמול בתשקיפה את החלטתה של כב' השופטת סירוטה. בשים לב לנסיבות העניין, הרי שאדרבא, תיאור החלטתה בתשקיף נעשה על דרך השמרנות, מבלי שצוטטו מתוך ההחלטה קטעים אשר ללא ספק היו יכולים לתמוך בעמדתה של גמול. כמוצא שלל רב, מסתמך המערער על העובדה שהתובענה נמחקה גם מן הטעם שההליך של המרצת פתיחה אינו הולם דיון בבקשה לסעד הצהרתי בנסיבות כה סבוכות, והוא אף מציג טעם זה כטעם היחידי למחיקתה של התובענה (ראו סעיף 103 [!] בעמ' 5 להודעת הערעור). כפי שניתן היה כבר להתרשם מהאמור עד עתה, בטענתו האמורה של המערער יש משום הצגה בלתי נכונה ומגמתית של ההחלטה על מחיקתה של התובענה. לא התאמתו של ההליך הדיוני של המרצת פתיחה היא שעמדה במרכז החלטתה של כב' השופטת סירוטה, אלא כפי שראינו הטעם המרכזי למחיקה (שהצדיק אף דחייה על הסף, לסברת בית המשפט) נעוץ היה במסקנה שלפיה לא השתכלל הסכם מחייב בין המערער לבין בעלי האג"ח בדבר המרת האג"ח במניות. 21. מאותם הנימוקים סביר ומוצדק גם האופן בו תיארה גמול בתשקיף את עילת התביעה במילים "בפועל הודיעו מחזיקי האג"ח כי אינם מוכנים לקבל את תכנית ההבראה". המערער טוען, כאמור, כי מחזיקי האג"ח כבר הסכימו לתכנית אך חזרו בהם מהסכמה משוכללת זו, אולם כפי שראינו, לכאורה, על-פי העולה מהחלטת השופטת הסכמה שכזו כלל לא השתכללה, ומכל מקום הרי המחלוקת בין המערער לבין גמול בשאלה זו מהווה את לב ליבה של תביעתו הנוכחית של המערער, התלויה ועומדת, ופשיטא שאין הוא יכול לכפות על גמול, ומקל וחומר על הרשות, להעמיד את העגלה לפני הסוסים ולקבוע כי נוצר הסכם מחייב להמרת אגרות החוב במניות. בכל הכבוד, במחלוקת האמורה יכריע בית המשפט הדן בתיק, ולא המערער. במאמר מוסגר יצויין, כי בתביעתו הכספית משנת 2001 מנסה אמנם המערער להקדים את מועד ההסכם הנטען על-ידו לפגישות שקיים לטענתו עם אנשים כאלו ואחרים קודם לאסיפות בעלי האג"ח משנת 1994. עם זאת, איני סבור שבכך יש כדי לשנות מן המסקנות דלעיל, שהרי עצם כינוסן של אסיפות בעלי האג"ח מלמד, במישור הלכאורי כמובן, כי באותן פגישות שהתקיימו לפני כן לא היה כדי לגבש הסכם מחייב מן הסוג לו טוען המערער. 22. המסקנה השלישית העולה מן האמור לעיל היא, כי גמול רשאית היתה, לכאורה, להגיע במסגרת תשקיפה למסקנה שאליה הגיעה בדבר סיכויי התביעה שהוגשה נגדה בשנת 2001 - תביעה המבוססת רובה ככולה על אותה המסכת העובדתית שעמדה ביסוד החלטתה של השופטת במסגרת התובענה. אכן, הגם שבמסגרתה של אותה החלטה הותר למערער להגיש תביעה נוספת בעתיד, עדיין נוכח האמור באותה החלטה סיכוייו של המערער להוכיח את תביעתו החדשה קשים הם, אף שאין לומר עליהם כי הם בלתי אפשריים. באורח פרדוכסלי, מסקנה זו מתחזקת גם מן האופן שבו מציג המערער בעצמו את תביעתו, במסגרת הודעת הערעור. כך למשל, בעמוד 3 להודעת הערעור מתאר ב"כ המערער את התביעה באופן אשר מלכתחילה מלמד על קשיי הוכחתה מן ההיבט הראייתי גרידא (ההדגשות שונות מההדגשות במקור): "א. העילה המרכזית של התביעה היא ההסכם בעל פה בין שלמה [המערער - א' ג'] לבין קבוצה קטנה של אנשים, לפני כניסתו ל'מיטה החולה' (של רכישת הדר טבריה … כולל החתימה על ערבויות אישיות לכל חובותיהן). ב. זהו הסכם בעל פה. נכון. אך הוא תקף לכל דבר ועניין. ג. הכרה שיפוטית בהסכם זה הינה עניין של דבר אחד בלבד - שיכנוע, ראייתי, של ביהמ"ש, האם הוסכם כך אם לאו. ד. זה יקום ויפול על סמך שניים בסיסיים: 1) עדויות הנוכחים בפגישות אלה. 2) שאר ראיות נסיבתיות המחזקות גירסה זו, או הגירסה הנגדית. … ו. למיטב הערכתנו המקצועית, יעידו לטובתנו, יותר, אולי הרבה יותר, מאשר שלמה קדם לבדו, על-כך שהיתה הסכמה". צא ולמד מדברים אלו - אליבא דהמערער עצמו - כי עיקרה של התביעה הכספית הוא בשכנוע ראייתי של בית המשפט בקיומו של ההסכם (בעל-פה) הנטען, שכנוע המבוסס על עדותו של המערער, על ראיות נסיבתיות וכן - למיטב הערכתו המקצועית של בא-כוחו - גם על עדים נוספים, "יותר, אולי הרבה יותר, מאשר שלמה קדם לבדו". תביעה מעין זו, המבוססת על ראיות נסיבתיות ועל עדות (או קבוצת עדויות) אחת אל מול קבוצת עדויות אחרת, ובכללן החלטות אסיפות בעלי האג"ח - ואין לשכוח כי נטל הוכחתה רובץ הוא לפתחו של המערער, שהוא זה "המוציא מחברו" - כלום יש לומר עליה, כי סיכוייה טובים (וזוהי, למעשה, הטענה העולה מהודעת הערעור)? אין לשלול כמובן מראש את האפשרות שתביעתו של המערער תיצלח בסופו של יום, כולה או חלקה. איני כמובן מחווה דעה בעניין זה. תביעתו תלויה ועומדת, ובית המשפט הדן בעניינה הוא אשר יכריע בה על-פי הראיות אשר תונחנה בפניו. עם זאת, אם מצרפים לקשיי ההוכחה של התביעה, שהוזכרו דלעיל, גם את קביעותיו הלכאוריות של בית המשפט המחוזי במסגרת ההחלטה על מחיקת התובענה שעסקה באותה פרשה בדיוק, הולך וכבד הוא עול ההוכחה הרובץ לפתחו של המערער, עד כי המסקנה שאליה הגיעה גמול במסגרת תיאור התביעה בתשקיף לא היתה מופרכת על-פניה (גם אם בסופו של יום ולאחר קיום משפט הוכחות יתברר היפוכו של דבר). ואם כך הוא הדבר, ואין לומר כי הערכתה של גמול את התביעה היא משוללת כל יסוד או בלתי סבירה, הרי שהחלטתה של הרשות שלא להתערב בהערכת סיכויי התביעה בתשקיף גמול אף היא סבירה ומתקבלת על הדעת. בשולי הדברים הללו מן הראוי להעיר ולהדגיש, כי אין באמור לעיל משום קביעת עמדה כלשהי בשאלה האם תיאור התביעה שהגיש המערער בתשקיף גמול עולה כדי פרט מטעה בתשקיף, אם לאו. שאלה זו כלל אינה מענייננו בהליך דנן, שעניינו אך בשאלה כלום החלטת הרשות שלא להתערב באופן תיאור התביעה בתשקיף היתה סבירה לשעתה. 23. רביעית ואחרונה, גם התייחסותה של הרשות לטענת המערער בעניין שיעור אחזקותיה של גמול באגרות החוב של הדר, מקובלת עלי. אכן, כפי שציינה הרשות בהחלטתה, בתשקיף גמול צויין והובהר, כי קיימת מחלוקת עובדתית בין המערער לבין גמול בדבר שיעור אחזקותיה של גמול באגרות החוב, ודי בכך על מנת לדחות את טענתו של המערער גם בעניין זה. עמדתה העקרונית של הרשות בשאלת הערכת סיכוייה של תובענה בתשקיף 24. הגם שדי באמור לעיל כדי לדחות את הערעור, מן הראוי להתייחס גם לטענה עקרונית בנוגע לתפקידה של הרשות, העולה מהחלטתה של הרשות וכן מתגובתה לערעור. טוענת הרשות, כי כאשר מדובר בחוות דעתה של החברה או בהערכתה את סיכוייה של תביעה שהוגשה נגדה, במסגרת הגילוי בתשקיף, לא יכולה להיות כלל הטעיה כלפי ציבור המשקיעים, שכן אין החברה מוסרת אלא את הערכתה שלה, וגם מציגה אותה ככזו. בנסיבות כאלו, כך טוענת הרשות, אין הרשות צריכה לשמש כ"גוף אובייקטיבי" אשר במסגרת תפקידו לשמירה על ציבור המשקיעים יבחן האם חוות דעת משפטית או הערכת חברה את סיכויי התביעה שהוגשה נגדה הינה סבירה בנסיבות העניין. הרשות גם מפנה בעניין זה לסעיף 21(ב) לחוק ניירות ערך, שלפיו אין בהיתר לפרסום התשקיף "משום אימות הפרטים המובאים בתשקיף או אישור מהימנותם או שלמותם של פרטים אלה או הבעת דעה על טיבם של ניירות-הערך המוצעים". בסעיף 3 להחלטתה נשוא הערעור מסכמת הרשות את טענתה האמורה, במילים אלו: "מאחר ומדובר בהערכת החברה אין הרשות רואה מקום להתערב ולבקר הערכה זו. במצב זה קורא התשקיף אינו מושא להטעיה, שכן ברי כי הענין נשוא הערכת החברה נתון מטבע הדברים במחלוקת, בהיותו נמצא בדיון משפטי וכי חוות הדעת ניתנת על ידי צד אחד המציג את דעתו שלו ביחס לסיכויי התביעה". 25. טענתה העקרונית האמורה של הרשות - חלקה מקובל עלי, אך לחלקה האחר, בכל הכבוד, אין בידי להסכים. אבהיר את דבריי: א. בניגוד לעמדת הרשות, איני סבור כי ציבור המשקיעים הקורא בתשקיף תיאורים של תביעות שהוגשו כנגד החברה והערכות של סיכוייהן, לעולם אינו יכול להיות חשוף להטעיה באשר מדובר באופן בו מעריכה החברה, ולא בית המשפט המוסמך, את התביעה. אדרבא, אופן הערכתם של סיכויי תביעה שהוגשה כנגד מפרסמת התשקיף - הגם שלכל בר-בי-רב ברור וידוע כי החברה היא זו אשר מלפניה יצאה אותה הערכה - עלול גם עלול להוות מצג כוזב, שבעטיו ייחשב המשקיע הסביר, המעיין בתשקיף, כמי שהוטעה. טול, לדוגמא, מקרה שבו במסגרת התשקיף העומד להתפרסם מעריכה החברה את סיכוייה של תביעת-ענק שהוגשה נגדה כאפסיים שעה שהיא עצמה הכירה בחלק גדול מן החוב נשוא התביעה במסגרתם של מגעים שקיימה עם התובע לאחר הגשת התביעה. כלום אין לומר שמדובר בפרט מטעה בתשקיף? כלום ניתן לומר שאם עובדות אלו מגיעות לידיעתה של הרשות, יכולה זו האחרונה לשבת בחיבוק ידיים, ולהימנע מלהפעיל את סמכותה להורות על תיקונו של התשקיף? יש לזכור, כי חובות הגילוי המוטלות על חברה המפרסמת תשקיף אינן עומדות בחלל הריק, ואינן סיסמה יפה, בלבד. חובות אלו באות לשרת, בין היתר, שתי מטרות יסודיות בדיני ניירות הערך: האחת, העמדתו של מידע נאות למשקיעים, באופן שיאפשר להם לקבל החלטות רציונליות בנוגע להשקעותיהם; והשניה, הרתעתם של בעלי הכוח בחברה מתרמית ומהתנהגות מניפולטיבית, תוך אפשרות פיקוח על פעולותיהם (עניין ברנוביץ' הנ"ל, בעמ' 831). הגישה לפיה קורא התשקיף, ככלל, אינו יכול להיות מושא להטעיה שעה שמדובר בהערכתה של החברה את סיכוייה של תביעה שהוגשה נגדה, אינה עולה (וגם איננה יכולה לעלות) בקנה אחד עם הרציונל העומד ביסוד עיקרון הגילוי. ב. מן העבר השני, מקובל עלי חלקה האחר של עמדתה העקרונית של הרשות, המדגיש את המובן מאליו, דהיינו, שהעניין נשוא הערכת החברה נתון מטבע הדברים במחלוקת, בהיותו נמצא בדיון משפטי וכי חוות הדעת ניתנת על ידי צד אחד המציג את דעתו שלו ביחס לסיכויי התביעה. אכן, ברגיל, כשמדובר בהערכה שיש לה בסיס בחומר שהובא לידיעתה של הרשות, לא תמהר הרשות להחליף את שיקול דעתה של החברה בשיקול דעתה היא, והיא תטה שלא להורות על תיקון התשקיף. 26. על רקע זה נשאלת השאלה, מהו האיזון הראוי בין העיקרון המותיר את שיקול הדעת בשאלת הערכת סיכויי התביעה לחברה שמפרסמת את התשקיף, לבין תפקידה של הרשות המחייב אותה להתערב בתשקיף במקרים המחייבים זאת? נראה לי, שאת התשובה לשאלה האמורה ניתן למצוא בסעיף 25(א) לחוק ניירות ערך, שהוזכר כבר קודם לכן. סעיף זה מקנה לרשות שיקול דעת להפעיל את סמכותה להורות למציע לתקן את תשקיפו רק במקרים מיוחדים, שבהם "… התגלה או התרחש דבר שידיעתו היתה מניעה אותה [קרי: את הרשות - א' ג'] שלא להתיר כלל את פרסום התשקיף או שלא להתירו אלא לאחר הכנסת שינויים מהותיים בטיוטת התשקיף …". סמכותה של הרשות להורות על תיקון התשקיף קמה וצומחת, אם כן, באותם מקרים מיוחדים שבהם נודע לה על פרט או אירוע מהותי באופיו, אשר אילו היה נודע לה קודם לכן היה בו כדי למנוע בכלל את התרתו של פרסום התשקיף או, במקרה הפחות חמור, לחייב עריכתו של שינוי מהותי בטיוטת התשקיף. אכן, חוסר שביעות רצון של תובע שדעתו אינה נוחה מהאופן בו תיארה החברה בתשקיפה את סיכויי התביעה שהגיש נגדה, אינו, הוא כשלעצמו, נכנס לגדר המקרים המיוחדים, שלהם כיוון המחוקק בסעיף 25(א). אין כל פגם בכך שפלוני המגיש תביעה נגד חברה אלמונית יסבור כי תביעתו לא זו בלבד שמוצדקת היא, אלא אף שסיכוייה להתקבל הם ודאיים. כזהו המערער, והדעת נותנת שאין המערער יוצא דופן בעניין זה ביחס לכל תובע אחר. עם זאת, תחושתו הסובייקטיבית של המערער לחוד, ותפקידה של הרשות לחוד. אין הרשות נדרשת, ואף אין היא יכולה, להוות זירה לבירור סכסוכים. לא זה התפקיד שייעד לה המחוקק ולא בזה מומחיותה. עמדתו של פרקליט המערער, כאילו במקרים מסוימים יש לחייב את הרשות בקבלת חוות דעת של משפטן "בלתי תלוי" לבדיקת סבירותן המשפטית של הצהרות כאלה ואחרות בתשקיפה של חברה, אף היא אינה עולה בקנה אחד לא עם תפקידיה של הרשות וגם לא עם הוראותיו של חוק ניירות ערך. בה בעת, טענה בדבר פרט מטעה בתשקיף העומד להתפרסם, או שזה עתה התפרסם, המובאת לידיעתה של הרשות, היא טענה מהותית, אשר אין הרשות יכולה להתעלם ממנה, ומקובלת עלי האנלוגיה שערך פרקליט המערער בין סיטואציה מעין זו לבין חובתה של המשטרה שלא לשבת בחיבוק ידיים מקום שהוגשה תלונה על ביצוע עבירה פלילית שיש בה עניין לציבור. עובדה היא, שבמקרה דנן גם לא התעלמה הרשות מפנייתו של המערער הלכה ולמעשה. נהפוך הוא, הרשות בחנה את החומר שהביא לפניה המערער ואף ביקשה מב"כ המערער שימציא לה חומר נוסף (ראו נספח ו' להודעת הערעור). בנסיבות אלו נראה, כי הרשות נוכחה ככל הנראה לדעת כי הערכתה של גמול את סיכויי התביעה בתשקיף אינה מופרכת, שהרי אילו דובר במצב אחר (כמו, למשל, זה שתואר בדוגמא שהובאה קודם לכן) קשה לראות כיצד יכולה היתה הרשות להימנע מהתערבות. מכל מקום, בסופו של דבר החליטה הרשות שאין מקום להתערב באופן הערכת סיכויי התביעה בתשקיף, וכפי שבואר כבר היטב לעיל - בדין החליטה כך. סוף דבר 27. לנוכח מכלול הטעמים דלעיל, התוצאה היא כי דין הערעור להידחות. 28. המבקש ישלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך 15,000 ₪, כשלחיוב כלפי משיבה 2 יתווסף מע"מ כדין. סכום ההוצאות ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. הטעיהמסמכיםתשקיף