החלטה מונחת בפני בקשתה של חברת גמא ניהול וסליקה בע"מ (להלן: "גמא"), כי אמנע מן המפרק הזמני של חברת א.ג.ל מוצרי עץ ריהוטים ישיר בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה), למכור מוצרים אשר נמכרו טרם קריסת החברה לרוכשים אשר שילמו תמורתם על-ידי כרטיסי אשראי שנסלקו על-ידי המבקשת. המפרק הזמני מתנגד לבקשה, וטוען בין היתר כי לא ניתן להפריד בין הפריטים המבוקשים לבין יתר מוצרי החברה. כונס הנכסים הרשמי מצדד בעמדת המפרק. לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובות המשיבים ותגובות לתגובות, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים. וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. גמא הינה חברה העוסקת בשירותי ניכיון וניהול לשוברי כרטיסי אשראי. בין גמא לחברה נכרת הסכם סליקה, אשר בהתאם לו סלקה גמא עבור החברה שוברים של כרטיסי אשראי שהתקבלו בידי החברה מלקוחותיה. גמא היתה משלמת לחברה את סכום השוברים במזומן, בניכוי עמלת סליקה, בעוד זכויות החברה כלפי חברת האשראי הומחו לגמא. 2. ביום 10.11.02, הודיעה חברת האשראי לגמא על מספר ביטולי עסקה מצד לקוחות, בטענה להעדר תמורה. משמעות הביטול הינו העדר חיוב חשבון הלקוח בבנק בגין הקניה, והעדר תשלום תמורת השובר מחברת האשראי לגמא. הסיבה למהלך זה היה קריסת החברה וכניסתה להליכי פירוק. לטענת גמא, עודד המפרק הזמני לקוחות של החברה לבטל את עסקאות הרכישה באשראי, ולרכוש ממנו את אותם מוצרים או מוצרים חליפיים תמורת תשלום במזומן. כמו כן הוברר לגמא, לטענתה, כי המפרק הזמני מוכר את המלאי במחירים נמוכים, ללא הבחנה בין למוצרים שהוזמנו על-ידי לקוחות ותומרתם שולמה במלואה לבין מוצרים אחרים. 3. מכתב דרישה ששלחה גמא אל המפרק הזמני לחדול מפעולה זו לא נענה, בנימוק כי דבר זה יעלה לכדי העדפת נושים אסורה. טענות גמא; 4. בידי גמא אין נתונים לעניין תוכן העסקאות שנסלקו, אלא אך ורק שוברי האשראי. המידע הנכון לעניין זה מצוי בידי החברה. גמא נזקקת לצו בית משפט המחייב את המפרק הזמני לספק את המוצרים לרוכשים המקוריים. זאת שכן בנסיבות אחרות לא תהא חברתה האשראי ראשית לדחות את דרישת הלקוחות לבטל את חיובם, נוכח טענת כשלון תמורה. 5. הבקשה מתייחסת למוצרים אשר, לשיטת גמא, עברה הבעלות בהם לרוכשים, והם מקיימים את התנאים הבאים: א. מוצר מסויים אשר מכרה החברה ללקוח לפי הזמנתו, או מתוך מלאי שנמצא במחסניה במועד ההזמנה. המוצר יוצר במיוחד עבור אותו לקוח ספציפי ויוחד עבורו. ב. תמורת המוצרים נפרעה לידי החברה. ג. המוצר היה מצוי בחזקת החברה במועד מינוי המפרק הזמני. 6. מוצרים אלו נגרעו ממסת הנכסים של החברה, והבעלות בהם עברה לקונים, במועד תשלום התמורה. התשלום בוצע בפועל על-ידי המבקשת בעת ביצוע הניכיון. מסיבה זו, אין המפרק רשאי לעשות במוצרים כל דיספוזיציה, ועליו למוסרם לרוכשים אשר הינם בעלי זכות קניינית במוצרים. יוצא, כי הרוכשים לא יהיו זכאים אף לבטל את העסקה מחמת אי-אספקת המוצרים, וגמא לא לא תאבד את כספה. 7. סליקת כרטיס האשראי בו בוצע התשלום משמעותה תשלום התמורה במלואה. מכיוון שעסקינן במוצרים אשר יוחדו ללקוח מראש, עוד ממועד ההזמנה, הרי שהלקוח רכש קניין במוצרים. העקרון הבסיסי הוא כי זכות הקניין בנכס נקנית באמצעות תשלום מחירו. 8. סעיף 33 לחוק המכר קובע, כי הבעלות בממכר עוברת במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על דרך אחרת. את הסעיף דנן יש לקרוא לאור סעיף 23, הקובע כי חובת המסירה וחובת התשלום הינם חיובים מקבילים שיש לקיימים בד בבד. לכן, קיימת הנחה כי מדובר בחיובים שלובים, כך שבמועד התשלום מועברת גם הבעלות. 9. לכך מצטרפת המסקנה העולה מסעיף 2 לחוק המטלטלין, כי בעלות במטלטלין הינה זכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה. 10. אופן התנהלות עסקים מסוגה של החברה מצביע על כך כי מועד העברת הקניין הינו, לכל המאוחר, מועד התשלום: א. ממועד בו מגיע המוצר המוזמן לחזקת החברה רשאי הרוכש לסור למחסניה וליטול את המוצר שהזמין. ב. אין חולק כי החברה אינה רשאית לעשות דיספוזיציה כלשהי במוצר, היות והוא שייך לרוכש אשר שילם תמורתו מראש. ג. בכדי לשוב ולרכוש זכות בעלות במוצר, על החברה לבטל את ההסכם. עד אז, אין ביכולתה אלא להפעיל זכות עכבון כדי התמורה שלא שולמה. 11. גמא מסתמכת על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 459/78 חברת בני פיפשקוביץ נ' חברת אבני יצחק ושות, שם נדונה סוגיית התחרות בין רכוש המטלטלין מבית העסק לבין מי שסיפק לבית העסק את המטלטלין. בית המשפט הסתמך בהחלטתו בעיקר על כך כי התמורה שולמה בחלקה. מכאן הסיק כי זכות המוכר אינה אלא לבטל את החוזה, דבר המקנה לו אך ורק זכות השבה אובליגטורית. 12. יוצא, כי המפרק הזמני מבקש למכור מוצרים שכבר נמכרו פעמיים, ולגבות תמורה כפולה. 13. במקרה דנן: לאור ההסכם בין גמא לחברה, המחתה החברה לגמא בהמחאה מוחלטת את שוברי כרטיסי האשראי שנמסרו לגמא לסליקה, וכן את כל הזכויות הנובעות מהן. אחת הזכויות דנן הנה הזכות להשבה במקרה של ביטול העסקה. יוצא, כי כאשר מבטל הלקוח את העסקה, זכאי הוא לקבל חזרה את כספו, ואילו המחזיק בשובר זכאי להשיב לבעלותו את המוצר. יוצא, כי זכות ההשבה של המוצר שייכת למבקשת. 14. התנהגות המפרק, המעודד לקוחות לבטל עסקאות ומזמינם לרכוש את הסחורה במזומן, הינה עשיית עושר שלא במשפט והעדפת נושים (העדפת הרוכשים על פני גמא). דבר זה מקבל משנה חומרה לאור העובדה כי המפרק הזמני לא טרח לברר האם מוצרים מסויימים אשר הוזמנו על-ידי לקוחות החברה מצויים במחסנו. 15. אין הבדל בין התנהגות זו של המפרק לבין התנהגות בעל עסק חי המסרב לספק סחורה ללקוחות וגורם נזק לחברת הסליקה עקב כך, כאשר הוא מתעשר על חשבונה. מתן הכשר לכך יהיה "הזמנה" להכניס חברה להליכי פירוק ובכך להעשיר את קופתה על גב חברות הסליקה, בדרך של גביית תשלום פעם נוספת בגין מוצרים שכבר נמכרו. 16. המפרק גורם להגדלת מסת הנשיה באופן משמעותי, בעוד אספקת המוצרים שהוזמנו תוציא ממסת הנשיה הן את גמא והן את הלקוחות. תגובת המפרק הזמני; 17. אין באפשרות המפרק לבצע הפרדה או אבחון של פריטים אשר הוזמנו באמצעות כרטיסי אשראי מתוך המלאי הקיים, באשר המלאי אוחסן באותם מקומות כמכלול, בלא הפרדה, ואף לא מידע בעניין זה. חלקם של הפריטים, כמו כן, לא מצוי כלל במחסנים, אלא התבסס על הזמנות עתידיות אשר החברה התעתדה לבצע מצדדים שלישיים. לו ניתן היה לספק לכל רוכש את המוצר הספציפי שקנה, היה המפרק שוקל אפשרות זאת בחיוב. כאשר פנו לקוחות אל המפרק בטענה כי שילמו בכרטיסי אשראי, הודיע להם המפרק כי אין לאל ידו, מעשית ומשפטית, לעשות זאת, ואם הינם מעוניינים ברכישת ריהוט, עליהם לעשות זאת "בכסף חדש". הסבר זה היה חלק מחובתו של המפרק הזמני. 18. הלקוחות אשר שילמו באשראי לא רכשו אלא זכות אובליגטורית בלבד, ועליהם להגיש תביעת חוב כנגד החברה בפירוק. הזכות הקניינית על הטובין נותרה אצל החברה, ולכן חובת המפרק הינה למכרו, גם אם לכאורה משמעות הדבר הינה "למכור פעמיים" את אותו המוצר. 19. אין בנסיבות המקרה כל יחוד של המוצרים; לעניין זה, חל סעיף 8 לחוק המכר, אשר הינו הסדר מיוחד הדורש יחוד של נכס לא מזוהה קודם להעברת הבעלות. זאת, על-ידי ביצוע פעולה כלשהי המייחדת את האקט. חוזה מכר המתייחס לממכר לא מזוהה אינו אלא זכות אובליגטורית להעברת בעלות עתידית. היחוד יכול להעשות על-ידי סימון, העברה למקום נפרד, או נטילת הנכס. 20. גם אם יוחדה הסחורה, אין בכך, באופן מיידי והכרחי, העברת בעלות. 21. המצאות הטובין במחסני החברה מאפשר ללקוח לסור לקבלתו רק לאחר שהמוצר הופרד ויוחד ללקוח לפי הזמנתו. אין לומר שעצם המצאות המוצר מקנה לרוכש את הבעלות בו. 22. פסק הדין בנושא חברת פיפשקוביץ קבע כי לפי מכלול הנסיבות באותו מקרה, לרבות הספקתם, מסירתם והעברתן של הסחורות לרשות הרוכש, בוצעה מסירה לפי חוק המכר. בית המשפט העליון קבע כי השאלה האם העברת הטובין לאתר המכרז כדי להצביע על העברת בעלות תלויה בתנאי ההתקשרות המיוחדים ובנסיבות העניין. זאת, תוך הדגשה כי לפי דיני החוזים, בידי מי שהנכס טרם נמסר לידו מצויה זכות אובליגטורית בלבד. נסיבות המקרה דנן, מניה וביה, שונות לחלוטין מאלו של פרשת פישקוביץ. הסחורה לא יחודה, לא הופרדה ולא סופקה. 23. משמעות הבקשה הינה ביצוע העדפת נושים. אין חולק כי מפרק המפעיל חברה כ"עסק חי", חייב ככל בעל עסק לספק סחורה אשר הוזמנה על-ידי לקוחות מעת מינויו לבעל תפקיד, אולם אין בהפעלת חברה כעסק חי במהלך הפירוק בכדי להעמיד באותו מצב נושים אשר רכשו סחורה קודם לפירוק. פעולה שכזו הינה העדפת נושים מובהקת העומדת בניגוד לדין. תגובת המבקשת לתגובת המפרק; 24. אין שחר לטענת המפרק כי אין הוא יכול לבצע הפרדה של הפריטים אשר הוזמנו באמצעות כרטיסי אשראי. עמדה זו של המפרק הינה מתממת, מבטאת חוסר מעש והתממות לשמה. כמו כן, לא טרח להמציא בתשובתו נתונים בדבר היקף המלאי ופרטים אחרים הדרושים להבהרת העניין, ואף לא הוכיח אלו מאמצים ביצע, אם ביצע, לבודד את הפריטים שבמחלוקת. 25. החברה ניהלה, לפי הידוע לגמא, רישום ממוחשב של המלאי שלה, וכן של כל ההזמנות שבוצעו, רישום ממנו ניתן היה להפיק אסמכתאות לביצוע עסקאות ופרטים נוספים. מכאן, שלמפרק ישנה אף ישנה יכולת לאתר את העסקאות הנדונות, תוך השקעת זמן סביר. זאת במיוחד לאור העובדה שהקים לטענתו מערך מכירות, וכי הוא עובד בשיתוף פעולה עם מנהלי החברה. אין עסקינן בפריטי מדף כגון צנצנות קפה, אלא פריטי ריהוט מסוימים ומובחנים. לא ברור על אלו קשיים מדבר המפרק. תגובת כונס הנכסים הרשמי; 26. עסקינן במטלטלין שהעברת הבעלות בהם אינה טעונה רישום; משכך, ובהעדר הסכמה אחרת בין הצדדים, הרי אין בידי הרוכשים זכות קניינית כלשהי, אלא זכות אובליגטורית אשר ניתן להגיש בגינה תביעת חוב. זאת, אף לאור ההלכה הנוהגת, לפיה העברת בעלות במטלטלין נעשית עם מסירתם לרוכש. 27. הריהוט דנן לא הועבר לרוכשים, ואין בידיהם זכות קניין. עסקינן במקרה מן הסוג הנפוץ למדי בהליכי פירוק חברה אשר נותר מלאי במחסניה עם כניסתה לפירוק. לאור העובדה כי החל בפירוק נכנסת החברה לתקופת פעילות חדשה בו אין היא יכולה עוד לעמוד בהתחייבויות קודמות, הרי שלא פעם נפגעים מכך רוכשים וספקים תמי לב, ואין להם תרופה אלא להגיש תביעת חוב. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 28. בין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית חריפה בשאלה האם ניתן להבדיל את המוצרים שהוזמנו והינם נשוא המחלוקת מיתרת המוצרים, אם לאו. אלא, שלאור עובדות המקרה נחה דעתי כי מחלוקת עובדתית זו אינה טעונה הכרעה כלל ועיקר, באשר דין הבקשה להדחות אף אם אניח מראש, לטובת המבקשת, כי המוצרים ניתנים להפרדה. זאת, לאור העובדה כי לא העתרות לבקשה תהיה העדפת נושים מובהקת האסורה על פי דין, ואלה נימוקי; 29. העסקאות נשוא המחלוקת הינן עסקאות מכר לכל דבר ועניין בין רוכש למוכר. ההבדל העקרוני הקיים בינן לבין עסקת מכר "קלאסית", הינה כי ביצוע חיובו המרכזי של הרוכש (תשלום), אינו מתבצע במישרין, אלא דרך שני "מתווכים": חברת האשראי וחברת הסליקה. זאת, כאשר בין כל תחנה ותחנה קיים הסכם תשלום (אשר מקנה למוטבו זכות אובליגטורית) המורה על העברת סכום הממכר בהתקיים תנאים מסוימים. עם זאת, מנסיבות המקרה עולה כי זמני העברת התשלום אינם פועלים כ"סרט ליניארי", לפיו מעביר תחילה הקונה את הכסף לחברת האשראי, זו לחברת הסליקה וזו האחרונה את המוכר, אלא שחברת הסליקה נהגה להעביר, טרם קיבלה את המגיע לה מחברת האשראי, את סכום הרכישה לידי המוכר מכספה היא, בניקוי דמי עמלה. זאת, כנגד המחאה של כל זכויות המוכר לפי "עסקת היסוד" לידיה. מאוחר יותר, כאשר חויב חשבון הבנק של הקונה בידי חברת האשראי, העבירה זאת את הסכומים לידי חברת הסליקה, וכך בא "מסלול התשלום" אל קיצו. 30. מנגד, בכל האמור בחיוב המקביל הכרוך בעסקה, לא חלו שינוי גדול לעומת "עסקת המכר הקלאסית", של הרוכש המזמין סחורה מבעל מלאכה או נציגו. בהסתמך על החוזה שנכרת בין הצדדים, היה המוכר דואג להזמין מספקים ו/או להתקין את המוצר, אשר אוחסן במחסניו עם השלמתו (פעם נוספת יודגש, כי ניתוח זה יוצא מנקודת הנחה, לטובת המבקשת, כאילו ניתן ליחד את המוצר לקונה הספציפי, וכל מוצר הוחזק כאשר מעצם טיבו ברור וגלוי לאיזה קונה נועד). מרגע השלמת המוצר ואיחסנו במחסן, קמה לקונה הזכות לקבל את המוצר לידיו. לעניין זה, אין נפקא מינה אם חלה על החברה חובה לשלוח לקונה את המוצר, או שמא היה על הקונה להטריח עצמו למחסן, לזהות ולקחת את המוצר שלו. 31. נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה השאלה האם ואימתי זכו הרוכשים בזכות קניינית על המוצרים, להבדיל מזכות אובליגטורית נשוא חוזה. אין חולק, כי מרגע שהשתכללה זכות קניינית, הרי שהמוצר נגרע ממצבת נכסי החברה, וחלה עליה חובה ליתן אותו לרוכש אף אם נקלעה לפירוק. מאידך גיסא, אם בזכות אובליגטורית עסקינן, אין חלה על החברה חובה כזו, ותרופתו של הרוכש הינה לבחור בין ביטול העסקה (קרי, מתן הוראה לחברת האשראי שלא לחייב את חשבונו) לבין הגשת תביעת חוב למפרק. אם וכאשר בוחר הקונה באפשרות הראשונה, הרי שחברת האשראי אינה מקבלת מאומה, ואינה מעבירה מאומה לחברת הסליקה. במקרה זה יוצא, כי חברת הסליקה שילמה כספים למוכר שבפירוק, אולם לא קיבלה את תמורתם. סיכומם של דברים; במקרה זה תהיה חברת הסליקה (ולא הרוכשים) הגוף אשר יהיה זכאי להגיש תביעת חוב כנגד החברה בפירוק. זאת, כאמור, אם בזכות אובליגטורית עסקינן. מעבר לדרוש יוער, כי החלופה השניה, ולפיה תוגש למפרק תביעת חוב אחת בגין כל נזקי ההפרות השונות, וזאת בידי גוף מסחרי בקיא בדין (ואף יודע לשקלל את סיכוניו העסקיים אל תוך העמלות שהוא גובה), עשויה להחשב ליעילה וצודקת יותר מאשר המצב האחר, בו היתה מוטלת מלאכת הגשת תביעות החוב על מספר גדול של אנשים פרטיים אשר אינם בקיאים בדין, דבר אשר עלול היה הן לסרבל את הליך הפירוק והן להביא לתוצאה הבלתי צודקת לפיה חלק מאותם רוכשים, מאי ידיעת הדין ועלות הפעולה המשפטית, לא היו מגישים תביעת חוב כלל ועיקר. 32. אין חולק, כי "ברירת המחדל" של חוק המכר קובעת כי העברת הבעלות במטלטל (קרי, שכלול זכותו הקניינית של הרוכש) נעשית על-ידי מסירתו בפועל של המטלטל נשוא המכר. זאת, כל עוד אין עסקינן בנכסים אשר העברתם דורשת רישום. יוצא, כי כל עוד לא התנו הצדדים לחוזה המכר על סעיף 33 בהתניה תקפה העומדת בדרישות הדין (כך למשל, לא תוכר התניה אשר משמעותה הינה הסוואת משכון), הרי שהבעלות עוברת עם המסירה בפועל בלבד, לא קודם לכן ולא לאחר מכן. בנסיבות המקרה דנן, לא נטענה ולא הוכחה כל התניה שהיא בעניין זה, אשר נעשתה בין החברה לרוכשים. לעניין זה יוער, כי אופיו המיוחד של המכר באשראי מבחינת "מסלול התשלום", אינו נחשב לכשעצמו כהתניה על סעיף 33, בכל האמור להעברת הבעלות במטלטל עצמו. מבחינת הקונה, אין משמעות אותו שינוי אלא כי ההתחייבות האובליגטורית הישירה שהוא נוטל על עצמו אינה כלפי המוכר, אלא כלפי חברת האשראי, הא ותו לא. השאלה הנשאלת כעת הינה: מה פשרו של "ייחוד" המוצרים אשר לעניינו הרבתה גמא לטעון, והאם משתמעת מיחוד זה התניה על סעיף 33 לחוק המכר. מנסיבות המקרה עולה כי "ייחוד" זה הינו כדלקמן; כאשר הזמין רוכש מוצר פלוני, בעל מאפיינים ספציפיים ויחודים, היתה החברה מזמינה את אותו מוצר או מתקינה אותו מרכיבים שהוזמנו מספקים. בכך, נוצר אותו מוצר "יחודי" עבור הלקוח. משהושלמה הרכבת המוצר, והוא הועבר למחסן, קמה זכות ללקוח לבוא ולקחתו. יגעתי ולא מצאתי, הכיצד גזרה גמא גזירה שווה בין אותו "יחוד" לבין העברת בעלות. דומה, כי היחוד אינו אלא יצור, הרכבה והזמנה של המוצר המתאים לדרישות הרוכש, אך אין דבר בינו לבין העברת הבעלות בפועל. נהפוך הוא; עסקינן למעשה בשני שלבים שונים ועוקבים שמחויבת החברה לבצע עבור הקונה: א. הכנת הנכס נשוא הממכר: זאת, בין אם על-ידי הזמנתו, הרכבתו או ייצורו, כאשר בסופו של יום, מונח הנכס השלם במחסן החברה. ב. מסירת הנכס לקונה: זאת, על-ידי משלוח הודעה או ביצוע כל חיוב אחר שנטלה על עצמה החברה מכח הדין, המנהג או החוזה בכדי לאפשר לקונה ליטול את הנכס לידיו (ולמצער, מתן אפשרות לקונה להכנס בעצמו אל המחסן וליטול את הנכס). 33. עיננו הרואות, כי שלב המסירה ושלב היחוד הינם שני שלבים שונים ונבדלים ביניהם; בהעדר התניה מתאימה בחוזה המכר על מהות המסירה כמעבירת בעלות, הרי מנסיבות המקרה עולה תמונה הפוכה מזו אותה מנסה המבקשת לצייר: השלמת שלב היחוד אינה אלא פתיחה לשלב השני, שבסופו מתבצעת העברת הקניין. יוסף ויוער: טול מצב, בו מונח הרהיט המוגמר במחסנה של חברה סולבנטית, לאחר שיוחד לטובת הקונה (קרי, נוצר לפי הוראות ספציפיות של הקונה, ואף נושא עליו תווית ועליו פרטי הקונה). אלא שטרם מגיע הקונה לממש זכותו, מופיע קונה אחר, רואה את המוצר ומציע עבורו בתום-לב סכום כסף כפול, בלא שישים ליבו לתווית שעל המוצר, או ידע על קיום הקונה הראשון. האם, במקרה כזה וכאשר קיבל הקונה השני את המוצר לחזקתו לאחר ששילם בעדו את מלוא התמורה בתום-לב, ניתן היה לטעון כי עליו לתתו לקונה הראשון? האבסורד אשר במצב זה, כמו גם היותו בניגוד לדין הינו בולט וגלוי לעין-כל. המסקנה ההגיונית המתבקשת היא כי כל עוד מצוי הנכס במחסן החברה, וטרם הועבר אל הקונה, הרי שאין נפקא מינה אם יוחד או שמא עסקינן במוצר מדף בלא מאפיינים מיוחדים. כך או כך, אין הקונה רוכש קניין בנכס עד אשר נמסר לידו. 34. מכאן, עולה גם דחייתה של טענה נוספת שבפי גמא, המנסה להבנות על עצם התובנה החוזית לפיה משהושלם המוצר והונח במחסן, רשאי הקונה לבוא ולקחתו משם. אלא שעובדה זו פועלת לרעת גמא, ולא מסייעת לה. העובדה כי משהונח הנכס במחסן רשאי הלקוח לבוא וליטול אותו, פירושה כי הגיע מועד פרעון החיוב האובליגטורי של החברה, למסור את הנכס לידי הרוכש. מכלל ההן, ניתן לשמוע אף את הלאו: כל עוד לא מולא החיוב בפועל (קרי, התבצעה מסירה של הנכס לקונה), לא הושלמה העסקה, ולא הועבר קניין לפי סעיף 33 לחוק המכר. אם, טרם מימש הלקוח את זכותו לבוא וליטול, נפל המחסום הקשיח של כניסה לפירוק בין הצדדים, הרי שאין בידי הרוכש אלא זכות אובליגטורית כלפי החברה, אשר מזכה אותו ברשות להגיש תביעת חוב למפרק. 35. טוענת גמא, כי יש לקרוא את סעיפים 23 ו-33 לחוק המכר בצוותא. מכאן, לשיטתה, נובע כי בשל היות המסירה וחובת התשלום חיובים מקבילים, הרי שאף הבעלות לפי סעיף 33 הועברה עם התשלום. טענה זאת לא אוכל לקבל. אין חולק, כי בעסקה "רגילה", אשר אין בה התניה כלשהי על חוק המכר, חלים כל סעיפיו כלשונם, קרי, התשלום והמסירה הינם חיובים מקבילים, והבעלות עוברת עם המסירה. לא כך הוא, כאשר הצדדים מתנים, במפורש או במשתמע, על הוראות חוק המכר בעניין פלוני. אלא, שהתניה על סעיף פלוני בחוק המכר אינה גוררת עמה, בהכרח, התניה על סעיפים אחרים בו. אין לקבל גישה, אשר תכרוך את כל הסעיפים ב"חבילה" אחת, ותורה לצדדים כי אחת משניים: או שיתנו על כולם, או שלא יתנו על אף אחד מהם. גישה כזו אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם מהותו הדיספוזיטיבית של חוק המכר, המאפשרת לצדדים חופש לעצב את החוזה כרצונם. בעוד שבנסיבות המקרה דנן לא הוכחה כל התניה על סעיף 33 לחוק המכר, הרי שלעניינו של סעיף 23, הוכחה גם הוכחה ההתניה, וזאת מעצם מהותה של דרך התשלום הנהוגה בעסקת אשראי. בעסקאות דנן, לא משלם הקונה ישירות לידי המוכר, אלא במועד חתימת החוזה ביניהם מבצע פעולה אשר מהותה מתן היתר לחברת האשראי לחייב בתאריך מוסכם את חשבון הבנק שלו. מסירת הממכר נעשית במועד אחר, בו מושלם המוצר והקונה רשאי ליטול אותו מן המחסן. יוצא, כי גמא ניסתה לערבב ולכרוך יחדיו מין בשאינו מינו, ודין טענתה זו להדחות. 36. טוענת גמא, כי דחיית בקשתה משמעה מתן רשות למפרק למכור פעמיים את אותו מוצר, וכך לעשות עושר ולא במשפט. טענה זו, טוב היה לה אלמלא נטענה כלל; עקרון השיוויון בין הנושים בחברה בגין חובות עבר (קרי, חובות אשר נוצרו קודם לפירוק), מחייב חלוקת הכספים שבקופת הפירוק ביניהם לפי מנגנון דיני הקדימה. לטובת חלוקה זו מוקדשים וממומשים כל נכסי החברה, בניכוי הוצאות הפירוק. בעלי המניות אינם זכאים להנות או להשתתף בחלוקת נכסים אלו, אלא אם נפרעו כל הנושים כדי חובם. עולה, כי "המכירה השניה" של הנכסים לא באה בכדי ליתן רווח בידי החברה או בעלי מניותיה, אלא שכל תקבוליה "משועבדים" לטובת נושי העבר, ובהם אף המבקשת עצמה, ואין היא מיועדת אלא לטובתם, בדרך מקסום קופת הפירוק. המסקנה כי היא כי "המכירה השניה" אינה אלא דרך שנועדה לפרוע באופן שיוויוני את חובות החברה לכלל נושיה, לפי סדר הקדימה שבדיני הפירוק. נקל לראות, כי אין בין מכירה זו של נכסים לבין עשיית עושר ולא במשפט דבר. החלופה בה מצדדת המבקשת דווקא, היתה מביאה לתוצאה בלתי צודקת, לפיה היו חלק מהנושים (הרוכשים, ובאמצעותם היא עצמה) זוכים לסך 100% מגין חובם, בעוד נושים אחרים יוצאים כשידיהם על ראשם. מכאן, שגם דין טענה זו להדחות. 37. בטענותיה, מנסה המבקשת להבנות מפסק הדין בעניין חברת פיפשקוביץ, אלא שלאחר עיון באותה החלטה נחה דעתי, כי עסקינן בנסיבות אחרות לחלוטין, ואין המשל דומה לנמשל. בעניין זה, אין לי אלא להסכים, עם כל הכבוד הראוי, לטענות המפרק, אשר הטיב לעמוד על ההבדלים הרבים בנסיבות המקרה, ובעיקר בכל הנוגע למסירת הממכר בפועל. 38. טענתה האחרונה של גמא נסבה על הסכם ההמחאה שנחתם בינה לבין החברה, אשר המחה לה, בתמורה לתשלום, את כל זכויותיה של החברה כלפי הרוכש הנובעות משובר האשראי. אי לכך, מוסיפה באת-כוחה המלומדת של גמא וטוענת, הרי הומחתה לגמא אף הזכות להשבה במקרה של ביטול העסקה. אלא, שטענה זו אין בה כדי לסייע למבקשת, אף אם נכונה היא. עסקינן בלקוחות אשר ביטלו את העסקה, לאחר ששילמו את תמורתה (במתן הרשאה לחברת האשראי לחייב את חשבונם), אך לא קיבלו מאומה בתמורה. אי לכך, הרי שאין ברשותם דבר להשיבו לחברה, באשר טרם קיבלו ממנה דבר במסגרת החוזה (זאת להבדיל ממקרה בו היה החוזה מבוטל לאחר שקיבל הלקוח את המוצר). לכן, אין ההמחאה לטובת גמא לוכדת בחובה ולו מאומה, ואין בה, בטענה זו, כל רלוונטיות לענייננו. 39. מכל הסיבות דנן, הרי אף אם צודקת גמא בכל טענותיה העובדתיות, אין היא אלא נושה בלתי מובטחת של החברה, ואין לה אלא להגיש תביעת חוב למפרק, על סך התשלומים אשר לא הועברו אליה בידי חברת האשראי, וזאת בגין הפרת החוזה שביצעה החברה כלפי הרוכשים. אף כי נסיבות בקשה זו, ובמיוחד צווי הביניים שהוצאו במסגרתה, כמו גם הביטויים הקשים אשר הוטחו במפרק שלא בצדק, היו מצדיקים הטלת הוצאות כבדות, הרי שלאור מצבה העגום של המבקשת, אשר ככל הנראה לא תפרע כדי מלוא חובה, באתי לכלל מסקנה כי אין למצות עמה את הדין בעניין זה. אי לכך, תשא המבקשת בהוצאות המפרק הזמני ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פירוק חברהמוצר