פירוק חברה מוסדר במסגרתה של הפקודה (ראו: סעיף 367(א)(1) לחוק החברות, התש"ס-1999. להלן: חוק החברות). העילות לפירוק חברה בידי בית משפט קבועות בסעיף 257 לפקודה. לענייננו רלוונטי סעיף קטן (5) הקובע: "בית המשפט רשאי לפרק חברה בהתקיים אחת מאלה: (5) בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק". סעיף 263 לפקודה מוסיף, כי: "בדונו בבקשת פירוק רשאי בית המשפט לדחותה, עם חיוב בהוצאות או בלא חיוב, או לדחות את הדיון בה, על תנאי או שלא על תנאי, או ליתן צו ביניים או כל צו אחר שייראה לו...". אכן, לבית המשפט מסור שיקול דעת - במסגרת סמכותו - אם ליתן את הסעד המבוקש של פירוק או שמא ליתן צו אחר (ראו: ע"א 2889/92 קריגל ואח' נ' קריגל (לא פורסם). פסקה 6 לפסק הדין. להלן: פרשת קריגל; צ' כהן פירוק חברות (2000) 164-163. להלן: פירוק חברות; צ' כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות (1990) 365. להלן: בעלי מניות בחברה; י' כהן דיני חברות (חלק שני, 1991) 463. להלן: י' כהן). שיקול דעת זה קיים גם לגבי העילה של פירוק מטעמי צדק ויושר. עילה זו - שהיא "עילת שסתום" במהותה - יכולה להכיל בתוכה מגוון מקרים. כך, למשל, היקלעות החברה למבוי סתום כרוני; הרס התשתית שלשמה הוקמה החברה; מניעת קיפוח ועושק של בעל מניות; ניהול החברה בניגוד לדין תוך ביצוע מעשי תרמית; מקרה בו מדובר בחברה שהיא למעשה שותפות; מצב בו החברה היא חברת "בועה". (ראו: ע"א 577/74 בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' היועץ המשפטי לממשלה, ואח', פ"ד כט(2) 6, 14-13; פרשת קריגל; ע"א 530/65 אליגולשוילי נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', פ"ד כ(2) 314, 316; ע"א 222/65 לברטובסקי נ' יוזביץ, פ"ד יט(3) 138, 140; ע"א 161/76 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 514; א' פרוקצ'יה דיני חברות (1989) 535-534. להלן: פרוקצ'יה; א' פרוקצ'יה "פירוק חברה לפי בקשת מיעוט בעלי המניות", משפטים ח (1977-8) 13; י' כהן, בעמ' 463; פירוק חברות, בעמ' 138-118). עם זאת, גם אם מתקיימת לכאורה אחת מעילות הפירוק אין זה מובן מאליו שהפירוק הוא התרופה האופטימלית בנסיבות העניין. כך, שכן ייתכן שצרכיו הלגיטימיים של המבקש יכולים להתמלא גם באמצעות שימוש בסעד שהוא פחות קיצוני מן הפירוק (פרשת קריגל, פסקה 6; פרוקצ'יה, בעמ' 605). הפירוק הוא סעד דרסטי המביא לחיסולה של חברה, שיש להימנע כעקרון מלנקוט אותו, אם מתברר כי עומד סעד חלופי שיסיר את הטעם לפירוק (ראו: פירוק חברות, בעמ' 210; י' כהן דיני חברות (חלק שלישי, 1994) 229; בעלי מניות בחברה, בעמ' 365). כך למשל הסעד למקרה קיפוח, הקיים בסעיף 191 לחוק החברות (אשר החליף את סעיף 235 לפקודה), אשר יועדף השימוש בו לשם הסרת קיפוח על פני סעד הפירוק, כשהדבר אפשרי (השוו: ע"א 226/85 שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ ואח' נ' בנק "אדנים" למשכנתאות והלואות בע"מ ואח', פ"ד מב(1) 14, 22; פירוק חברות, בעמ' 211; י' גרוס "סעד הקיפוח כ"תרופת-על" לבעלי המניות בחברה", עיוני משפט יד (התשמ"ט) 273, 287). עמדה על כך פרופ' צ' כהן: "כאשר הסעד למקרה קיפוח עשוי להביא מזור נאות לתלונותיו של בעל המניות, תיחשב בקשתו לפירוק החברה כבלתי סבירה. הוא הדין במקרה שלבעל המניות יש דרך אחרת, שעשויה להביא לריפוי העוול, שמשמש בסיס לבקשה לפירוק החברה" (פירוק חברות, בעמ' 212). יתרונותיה של מדיניות זו אינם גלומים רק מנקודת מבטו של מבקש הפירוק, אלא גם מנקודת המבט של המשק בכללותו, שכן היא מאפשרת ניצול יעיל יותר של משאבים קיימים, כגון מוניטין של החברה וציודה, וכן מתחשבת בכל מי שיש להם ציפיות לגיטימיות מן החברה (ראו: פירוק חברות, בעמ' 192 ו-209; פרוקצ'יה, בעמ' 606). בגדרי שיקול דעתו רשאי בית המשפט ליתן דעת, בין היתר, לבד משאלת קיומו של סעד חלופי, למניעי המבקש והתנהגותו; רצון בעלי המניות האחרים; היות העסק אותו מנהלת החברה פעיל ורווחי; נזק שייגרם למי מן הצדדים ולצדדים שלישיים; מערכת היחסים בין הצדדים (ראו: פרשת קריגל; ע"א 275/89 דוידזון ואח' נ' אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 132-131. להלן: פרשת דוידזון; בעלי מניות בחברה, בעמ' 369-365). פירוק חברה מן הצדק ומן היושרפירוק חברה