החלטה 1. בפני בקשה להעביר את התיק חזרה לדיון בביהמ"ש. למעשה הבקשה הינה להעברת הבורר מתפקידו. בקשת הצדדים הועברה לבורר אשר הגיב עליה וטען כי סיים את עבודתו ויש בידיו פסק דין שישוחרר לאחר שהצדדים ישלמו את שכרו. באי כוח שני הצדדים, כל אחד מנימוקיו, הגישו אף הם תגובה להודעת הבורר ושניהם טוענים כי אין להם אמון בבורר ולכן מבקשים להורות לו על הפסקת הטיפול. 2. תיק זה הועבר בהסכמת הצדדים להכרעת בורר (ראה החלטת ביהמ"ש מיום 7.6.99). בסעיף 2 להסכם הבוררות הסכימו הצדדים כי הבוררות תסתיים תוך 6 חודשים. דא עקא, ביום 10.2.00 הגישו הצדדים הודעה מוסכמת לפיה הם מבקשים שלא להמשיך את הליכי הבוררות בפני הבורר וזאת מכיוון ששני הצדדים "אינם מרוצים" כהגדרתם מעבודתו. הורתי לצדדים לפרט את טענותיהם וכן לאחר שכל צד פירט את נימוקיו ביקשתי את תגובת הבורר לטענות המיוחסות. טענות התובע: 3. התובע טוען כי לצדדים המתדיינים אין עוד אמון בבורר, ואין הם מוכנים להסתכן בהחלטה כלשהי שתנתן על ידו. לדבריו הליך הבוררות התנהל בעצלתיים: הנתבע דחה שתי ישיבות, כאשר הישיבה הראשונה נדחתה בעקבות אי הבנה בין הנתבע לבין בא כוחו, והישיבה השניה נדחתה משום שהנתבע שהה בחו"ל, סיבה שהתבררה כשקרית. בעקבות זאת הודיע הבורר כי אי הופעה לישיבה ביום 14.7.99 תגרור מתן פסק דין בהעדר וכן קבע כי פגישה זו תהא ללא נוכחות עורכי דין. אולם, שוב הישיבה נדחתה והפעם משום שהנתבע שינה את ייצוגו ושים לב הפגישה הייתה אמורה להתקיים ללא עורכי דין. לכן לא היה זה טעם מוצדק לדחיית הפגישה. התובע טוען כי כל בורר סביר בנסיבות העניין, היה שם קץ להתנהגות הנתבע. לנוכח התנהגות הנתבע, הגיש התובע מכתב לבורר בבקשה למתן פס"ד על סמך העובדות הנ"ל ומשלא השיב הבורר למכתב, המציא לו התובע מכתב נוסף ואף מכתב זה לא נענה. ביום 30.10.99 הודיע הבורר כי על מנת להוציא פסק דין, על כל צד לשאת בשכ"ט וזאת למרות ששטר הבוררות כבר פקע זמנו ביום 20.10.99. יחד עם זאת, על מנת לסיים את הליך הבוררות בהקדם, שילם התובע הן את חלקו והן את חלקו של הנתבע. לאחר חלוף כחודשיים ממכתבו של הבורר , ומשלא ניתן פס"ד על אף שהתובע מילא אחר כל הוראותיו, הודיע התובע לבורר על פסילתו מיום 16.12.99. לטענת התובע בתגובת הבורר הובנה התנהגותו המוזרה והמתחשבת יתר על המידה בנתבע, אשר הצהיר בעמ' 2 לתגובתו כי: "מבחינתי איני יכול מצפונית להוציא פסק דין בגלל עניין טכני (הכוונה לאי הופעת אחד הצדדים לישיבה)". לטענת התובע, די בכך כדי להראות כי מצפונו של הבורר מעיק עליו לתת פס"ד נגד הנתבע. התובע לסיכום טוען כי פעל לפי הנחיותיו של הבורר , והטענות אותן מגולל הבורר הועלו לראשונה בתגובתו ומעולם לא הועלו בפני התובע או בא כוחו. טענות הנתבע: 4. תחילה טוען הנתבע כי מינוי הבורר לא היה מוסכם עליו והודעה על כך בכתב נשלחה לבורר. בנוסף לכך דרך עבודתו של הבורר אינה מקובלת על הנתבע, היות והנתבע אינו מסכים שינתן פס"ד בלי סיכומים בכתב ובהגשת מסמכים רלוונטים. כן טוען הנתבע כי בורר שנתון בריב עם הצדדים ונלחץ ע"י התובע למתן פס"ד, אינו ראוי לאמון. מה גם שמעולם לא הייתה פניה או דרישה לתשלום שכ"ט ומעולם לא הוסכם על שכ"ט בורר בסך של 5,000 ש"ח+מע"מ. רק מהודעת הבורר נודע לנתבע כי התובע שילם את חלקו של הנתבע בשכ"ט הבורר . הנתבע טוען כי הבורר בתגובתו אמר דבר והיפוכו. מחד גיסא אמר כי: "איני יכול מצפונית להוציא פסק דין בגלל עניין טכני (הכוונה לאי הופעת הצדדים לישיבה) ובלי שהדברים יהיו ברורים". מאידך אומר: "כי הסברתי לו שהעבודה בתיק הנ"ל הסתיימה וביקשתי ממנו להיות בקשר עם עו"ד אבו ורדה". הנתבע טוען כי אימרות אלו הינן מעורפלות ומצביעות על בלבול, לחץ והתלבטות של הבורר . הנתבע טוען כי האיום בו השתמש הבורר מיום 7.7.99 בו אמר: "אי הופעה לישיבה הקבוע ליום 14.7.99 תגרום לכך שיתקבל פסק דין בהעדר" הינו פסול ולא מקובל. לסיכום, טוען הנתבע לבל ייגרם עוות דין ומשום שהבורר אינו אמין ופועל למען קידום האינטרס האישי שלו, הנתבע מבקש מכב' ביהמ"ש לפסול את הבורר . תגובת הבורר : 5. כאמור ביקש ביהמ"ש את תגובת הבורר אינג'ניר סוהיל סאבא ובתגובתו הוא פירט את את השתלשלות הארועים כדלקמן: א. הישיבה הראשונה ביום 16.6.99 נדחתה לפי בקשת ב"כ הנתבע, עו"ד סלימאן. ב. הישיבה בתאריך 29.6.99 התקיימה למרות בקשה נוספת של עו"ד סלימאן לדחייתה, משום שמרשו בחו"ל (אח"כ התברר שהנתבע כן שהה בארץ). באותה ישיבה סוכם שהמשך הדיונים יהיו ללא עורכי הדין שכן מדובר בעניין מקצועי. ג. ישיבה ביום 14.7.99 - הנתבע ביקש לדחותה כחצי שעה לפני מועדה, משום שהחליף ייצוג. הבורר נענה לבקשתו. ד. בתאריכים 15.9.99, 16.9.99 נערכו שתי ישיבות וביום 11.10.99 נערך ביקור במקום. ה. הבורר החליט להוציא פס"ד, וביום 30.10.99 הוצאה לשני הצדדים בקשה לשכ"ט. התובע נענה לבקשה ביום 13.11.99 ונתן צ'ק דחוי ליום 20.12.99. מצד הנתבע לא הייתה כל תגובה. לכן הבורר פנה לחוק הבוררות והתובע נענה לבקשה ביום 3.12.99 בשיקים דחויים ל20.1.00- וגם 20.2.00. ו. ביום 10.12.99 הופיע במשרד הבורר , עו"ד אלדין והודיע שהוא מייצג את הנתבע. הבורר עידכן אותו שהעבודה בתיק הסתיימה. ז. ביום 16.12.99 הגיש התובע הודעת פסילה והודיע כי הוא מבטל את השיקים. ח. ביום 3.1.00 התקשר עו"ד אלדין, שאל על התיק ושאל אם מרשו שילם את שכ"ט. הבורר הודיע לו ששכ"ט כבר שולם ע"י התובע ובינתיים הבוררות הופסקה בשל בקשת הפסילה. ט. ביום 5.1.00 הודיע עו"ד אלדין על הפסקת בוררות למרות שכבר ידע על בקשת הפסילה. י. לסיכום מציין הבורר כי הפסק היה מוכן לאחר הביקור במקום אולם הוא עוכב עד לגמר תשלום שכ"ט ולפחות עד לפרעון השק הראשון ב- 20.12.99. דיון ומסקנות: 6. שקלתי את טענות הצדדים וכן עיינתי בטענותיהם הכתובות ובתגובת הבורר כפי שפורטו לעיל והגעתי למסקנה כי דין הבקשה המשותפת של הצדדים להפסיק את הליך הבוררות להדחות. כאמור, עיקר טענותיהם של הצדדים הינה כי הבורר אינו ראוי עוד לאמונם. בסעיף 30 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-, נקבע כי הבורר חייב לנהוג כלפי בעל הדין בנאמנות. באם התנהג הבורר בצורה השוללת את אמונו של אחד הצדדים - יכול הלה לפנות לביהמ"ש בבקשה להעבירו מתפקידו. סעיף 11 לחוק הבוררות מונה את העילות להעברת בורר מתפקידו כדלקמן: "11. בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה: (1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים. (2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין. (3) נבצר מהבורר למלא את תפקידו". טענת הצדדים הינן במסגרת סעיף 11(1) לעיל. 7. המבחן לבחינת העילה אם ראוי בורר לאמון הצדדים ולהעברת בורר מתפקידו הוא אובייקטיבי וכך נקבע בפסיקה כי: "מחייב ההגיון וחוש הצדק הוא שצד המגלה, שהבורר נוטה חסד ליריבו ואילו כלפיו אינו נוהג באותה מידת אובייקטיביות המתחייבת מתפקידו המעין שיפוטי, לא יהיה נאלץ להמשיך בדין על אפו ועל חמתו. אם יש בידו להראות, שקיים יסוד סביר לאי האמון, ישתמש בית המשפט המחוזי בשיקול הדעת, אשר סעיף 11(1) לחוק הבוררות מעניק לו, ויעביר את הבורר מתפקידו" (בר"ע 21/82 ציון נ' אראל, לו (4) עמ' 70, בעמ' 73 מול האות ב'). כמו כן, נקבע בפס"ד זה כי אין נפקות באיזה שלב נמצאת הבוררות ואף אם הבוררות נמצאת לפני סיומה וכך נאמר: "משהזדרז המערער בהעלאת הטענה נגד אמינות הבורר , סבורה אני שהשיקול לאיזה שלב הגיע הדיון לאו שיקול הוא. לכל מתדיין זכות נמשכת לבירור אוביקטיבי והוגן ואם זכות זו נפגעת - יש לאפשר לו להביא את דינו בפני פורום מתאים אחר" (ראה עמ' 74 מול האות ו'). בפס"ד בש"א (תל-אביב) 103994/98 קפון נ' פקאן (נמצא בתק-מח 98(2) 2341) נאמר כי: "מקורה המשפטי של טענת משוא הפנים בכללי הצדק הטבעי. תכליתה ביטול הליכים נגועים בפגם המונע עשיית צדק או הפוגע במראית פני הצדק...מעמדו המיוחד של הבורר , הנושא תפקיד מעין שיפוטי, דורש חוסר נגיעה והעדר כל אינטרס אישי בנושא הבוררות ותוצאותיה. מאידך ראוי להקפיד על כבודם של בוררים ולמנוע ניצול לרעה של טענת משוא פנים, בכדי לעכב הליכי בוררות או לבטל פסק בוררות שתוצאתו אינה רצויה... המבחן שקבעה הפסיקה למשוא פנים הינו מבחן אוביקטיבי, המציב רף גבוה בפני הטוען טענה זו. עליו להצביע כי קיימת אפשרות ממשית Real Likelihood למשוא פנים, להבדיל מקיומו של חשש סביר גרידא... המדובר במקרים חריגים ביותר, כגון מידע שיש בו כדי להטיל צל כבד על כשירות הבורר לשמש בתפקידו ובית המשפט מתבקש להעבירו מהתפקיד מחשש לניגוד אינטרסים ומשוא פנים, הכרוכים מטבעם זה בזה...מגמה זו עולה בקנה אחד על התכלית החקיקתית של חוק הבוררות, בהפניית סכסוכים להכרעה עניינית ומהירה. על מנת לשמור על יציבותו של מוסד זה, בית המשפט גוזר על עצמו איפוק ואין הוא מתערב על נקלה בהליכים המתנהלים בפני בורר...". 8. ומן הכלל אל הפרט; במקרה שבפני כ"א מהצדדים העלה טענות מטענות שונות כלפי הבורר , אולם איש מהם לא העלה טענה שיש בה כדי להכלילם במסגרת המקרים החריגים הנ"ל ועל כן דין טענותיהם בענין זה להדחות. על פי השתלשלות הארועים כפי שמסר הבורר נראה כי הוא השלים את הבוררות ומוכן לתת את הפסק, כל זאת על אף הקשיים שהערימו עליו הצדדים. לא מצאתי בטענות הצדדים עילה עפ"י המבחן האובייקטיבי הנ"ל כדי להצדיק העברת הבורר מתפקידו כאמור לעיל. 9. טענה נוספת של הצדדים היא לענין מועד הבוררות: הצדדים קבעו בהסכם הבוררות כי על הבורר לתת פסק תוך 6 חודשים. במקרה שבפני יש לבדוק מה הוא המועד בו החל הבורר לדון בסכסוך. באופן רגיל מניין הזמן מתחיל מהישיבה הראשונה. יחד עם זאת נקבע בפסיקה כי ישיבה ראשונה שבה לא נעשה דבר והבורר אף לא שוחח עם צד או הצדדים שהופיעו לא תחשב כישיבה ראשונה לעניין מניין התקופה (ראה ע"א 661/87 גרנות נ' איש שלום, מג (2) 78). במקרה שבפני, הישיבה הראשונה בוטלה והישיבה בתאריך 29.6.99 התקיימה למרות בקשת דחייה נוספת. כך שמירוץ הזמן למתן הפסק תם ב29.12.99-. הכלל הוא כי משקבעו הצדדים את המועדים לבוררות, והתקופה הסתיימה מבלי שניתן הפסק ללא הארכת מועד מצד הצדדים - יבוטל ההסכם הבוררות. עם זאת הצדדים רשאים להאריך את תקופת הבוררות במפורש ואף בהתנהגותם. כך אם הצדדים לא העלו את הטענה כי עבר המועד למתן הפסק, והמשיכו לבוא ולהתדיין בפניו - יש לראות בכך הסכמה להארכת מועד מתן הפסק (פרופ' אוטולנגי עמ' 374). 10. ומן הכלל אל הפרט; כאמור החלה הבוררות ממועד הישיבה הראשונה שהתקיימה, הינו מיום 29.6.99, ולכן מועד סיום הבוררות הוא ביום 29.12.99. הבורר סיים למעשה את הבוררות ולפי התגובה פסק הבוררות ישוחרר לאחר שהצדדים ישלמו את שכרו, וזאת על פי הוראות חוק הבוררות. מאחר והנתבע לא נענה לתשלום שכרו של הבורר , לכן בעקבות פניית הבורר לתובע, הלה שילם לבורר את כל שכרו ביום 3.12.99 בשני שיקים דחויים. כך שלמעשה ביום 3.12.99 שולם כל שכר טרחתו של הבורר בשיקים דחויים, והבורר רשאי היה להוציא את הפסק עד ליום 29.12.99. ביום 16.12.99, עוד בטרם תמו ששת החודשים, הודיע ב"כ התובע לבורר על פסילתו וביטול השיקים שמסר לו כשכ"ט (ראה מכתב מיום 16.12.99 בתיק). בהתאם לתגובת הבורר (ראה מכתבו מיום 20.12.99), מכיוון שלא שולם לו שכרו הוא החליט לעכב את מתן הפסק עד לפרעון השיקים שהאחרון שבהם היה ביום 20.2.00. במכתב זה הודיע הבורר כי הפסק מוכן והוא מוכן לשלוח אותו ובלבד שהתובע יחזור בו מהודעת הפסילה. 11. יצויין כי בהתאם לסעיף 31 לחוק הבוררות חייבים הצדדים לשלם לבורר את שכרו והוצאותיו בחלקים ובמועדים שקבע הבורר . הבורר רשאי לעכב את המשך הדיון ואת מתן פסק הבוררות עד לאחר ביצוע התשלום (סעיף 33 לחוק הבוררות). משעשה כך הבורר , במידה וצד מהצדדים סבור כי השכר שדורש הבורר הוא מוגזם, רשאי לפנות לביהמ"ש בנוגע לכך. לפיכך, נהג הבורר כדין כאשר למרות שפסק הבוררות היה מוכן בידיו הוא עכבו עקב אי תשלום שכרו. 12. הנתבע טוען עוד כי אינו מסכים למתן פסק בלי סיכומים בכתב ובלי אפשרות להגיש מסמכים רלוונטים. התוספת לחוק הבוררות בפיסקה י"ד מורה במפורש, שהבורר לא יהיה קשור לדין המהותי, לדיני הראיות או לסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט. עם זאת, רצוי ומומלץ לבורר לנהוג על פי סדרי דין אלו, משום שיש בעקרונות אלה משום שמירה על עיקרי הצדק הטבעי. לפיכך, ממליץ ביהמ"ש לבורר לאפשר לצדדים לסכם את טענותיהם בעניין הבוררות בע"פ או בכתב ובלבד ששני הצדדים ימסרו הסכמתם להארכת הבוררות למשך 90 יום וזאת על מנת לאפשר לבורר להוציא את פסק הבוררות לאחר הגשת או השמעת הסיכומים. 13. לבסוף, לעניין טענת הנתבע כי לא הסכים למינוי הבורר , יש לדחות טענה זו. בעל דין שהופיע בפני בורר, טען טענותיו והביא ראיותיו יש לראותו כמי שמסכים ומקבל עליו את הליך הבוררות כמו שהוא ולכן הוא מושתק מלטעון כיום אחרת (ראה תשובת הבורר למכתבו של עו"ד עלאדין מיום 8.1.00). 14. אשר על כן, בקשת הצדדים לביטול הליך הבוררות נדחית. הצדדים יודיעו לבורר ולביהמ"ש בתוך 20 יום אם יש בכוונתם להגיש או להשמיע סיכומיהם בפני הבורר כאמור בסעיף 11 לעיל. במידה ולא תהיה הסכמה להארכת תקופת הבוררות ימציאו הצדדים לבורר את מלוא חלקם בשכרו עפ"י דרישתו וכנגד תשלום השכר, ימציא הבורר את פסק הבוררות לכל אחד מהצדדים. בנסיבות, כאשר מדובר בבקשה משותפת מטעם הצדדים, אין צו להוצאות. יישוב סכסוכיםבוררות