פסק דין 1. בת"א 577/99 הגיש מר גנאור בקשה לפי סעיף 23 של חוק הבוררות, תשכ"ה1965- (להלן: חוק הבוררות) לאשר פסק בוררות, שניתן על-ידי הבורר רו"ח גדעון דרמן (להלן: הבורר ) שנושא תאריך 15/3/99 והוקרא ביום 11/4/99(להלן: פסק הבוררות). בת"א 601/99 הוגשה בקשה על-ידי מר כץ גדעון לאישור פסק בוררות חלקי, שניתן על-ידי הבורר ביום 23/4/98 (להלן: פסק הבוררות החלקי), ולביטול פסק הבוררות. בקשה זו הוגשה ביום 9/5/99. הבקשה בת"א 577/99 הוגשה ב5/5/99-, ולא הובאה בפני אלא ביום 27/4/00. בשל אופן הגשת הבקשה - שמות הצדדים היו שונים מאלה שפורטו בת"א 601/99 - לא נעשה הקשר בין שני התיקים, אלא בהחלטה שניתנה באותו מועד. באותה החלטה הוריתי על איחוד הדיון וכן על עידכון מתאים במזכירות. אעיר עוד, ששמות הצדדים בפסק דין תוקנו, כנדרש, על-פי מעמדם בת"א 577/99, שהוא התיק שנפתח ראשון במזכירות בית המשפט. 2. בהסכם בוררות, שנחתם בין הצדדים ביום 19/3/97, הוסכם ביניהם, שהמחלוקת בקשר לפירוק השותפות ביניהם, שהיתה הפעלה במשותף של כלי רכב ללימוד נהיגה במהלך השנים 1995-1985, תוך הישענות על ביה"ס עצמאות-המפרץ ומכלול השירותים, תתברר בפני בורר רו"ח ובעל ותק. רוה"ח גדעון דרמן מונה כבורר. הצדדים הופיעו בפני הבורר , כשהם מיוצגים על-ידי עורכי דינם, העלו טיעוניהם וביררו את המחלוקות. בפסק הבוררות החלקי הורה הבורר למר גנאור לשחרר מהבנק ולהחזיר למר כץ את הערבות שכץ חתם לטובת גנאור בבנק דיסקונט ע"ס 30,000 ש"ח כסכום נומינלי, בחשבון 890-01-008516. פסק-הבוררות: 3. בפסק הבוררות הבחין הבורר בין התקופה שקדמה לרכישת אוטובוס 368 ומשאית 444, שלגביה כמעט ולא היתה מחלוקת בין הצדדים, לבין התקופה שלאחר הרכישה והתפעול האמור. לגבי שני כלי הרכב האמורים, קבע הבורר , כי כל אחד מן השותפים רכש את הרכב לעצמו ונהג בו מנהג בעלים. כץ לגבי האוטובוס וגנאור לגבי המשאית, אלא שכל אחד מן האחרים סייע בידי האחר בסילוק התמורה בגין הנכס הנרכש, כך שהבורר לא יכול להכריע אם מדובר בשותפות או בעיסקה משותפת. בסופו של דבר קבע הבורר , כי לגנאור מגיע סכום של 129,193 ש"ח, נכון ל- 8/95, שהוא 50% מעודף השתתפותו נטו בגין ההלוואה (קרן + ריבית) בגין האוטובוס מעבר להשתתפות כץ בתשלומי ההלוואה (קרן + ריבית) בגין המשאית. אולם הוסיף הבורר , שאילו שוכנע, שאכן מדובר בשותפות, היה נוקט בשיטה אחרת, והיא חישוב מחצית השווי של שני כלי הרכב על-פי שמאות שווי לעת הניתוק בין השותפים (אוגוסט 95'). כמו כן, נקבעו רווחים וערכים נוספים, ובסופו של דבר נקבע, כי לגנאור מגיע סכום של 70,762 ש"ח משוערך מיום 14/3/99 ללא הפרשי ריבית. כן הורה הבורר על ביטול העיקול שהוטל על חשבון הבנק, תוך 14 ימים ממועד מתן הפסק, וכן הורה הבורר לשחרר מערבות של כץ לגנאור, בד בבד עם מסירת סכום פסק הדין זה בחשבון הבנק לידי גנאור. טיעוני הצדדים והגדרת המחלוקת: 4. מר כץ טוען, כי הבורר חרג מסמכותו, לא הקפיד על נטל הראיה, לא עשה שימוש נכון בכישוריו כרו"ח מיומן, כפי שנדרש לעשות, ולא רשאי היה לבטל את פסק הבוררות החלקי או לשנותו. מר גנאור מבקש לדחות טענות אלה, הן לאור אופן ניהולה של הבוררות, והן בהתחשב בסמכות בית משפט זה, שאינה של ערכאת ערעור. 5. השאלה היא, אם קמה עילת ביטול מתוך רשימת העילות המפורטות בסעיף 24 של החוק. התשובה היא ברורה למדי. עיון בפסק הבוררות ובטיעוני הצדדים מורה, כי יש לאשר את פסק הבוררות, וכי פסק-הבוררות החלקי אינו עומד בסתירה לפסק הסופי. אבהיר המסקנה האמורה ואפרט הנימוקים. חריגה מסמכות: 6. מר כץ אינו חולק על העובדה, כי לבורר היתה הסמכות לדון גם בגורלם של כלי הרכב האחרים של השותפות - האוטובוס והמשאית - אלא שלעמדתו חרג הבורר מסמכותו, ולא יישם את כישוריו, שהיו תנאי למינויו. לטענת כץ היה על הבורר לבדוק מצב ההתחשבנות ביניהם גם לפני 93', היה עליו לדון בנטלי הראיה כמתחייב על-פי דין, להסתפק בכימות-ראייתי של 51% ולא בשכנוע מעל לכל ספק סביר, ולהשתכנע בצורה נכונה יותר מהראיות שהציג כץ. יתר על כן, משלא הוכיח גנאור טיעוניו, היה מקום לדחות טענותיו, שהרי עיקרי טענותיו של כץ היו ל"מעשי רמיה" בהתנהגות מתמשכת של גנאור. יתר על כן, במקום שהודה צד אחד בטענת הצד האחר, כמו משכורת ששטענת כץ הגיעה לו וגנאור הודה בה, "שכח" הבורר לזכותו בסכומים אלה. 7. הטענות האמורות, אינן מקימות, לדעתי, עילה של חריגה מסמכות, אלא נוגעות לטענות, שיכול שישמעו במסגרת הגשת ערעור, על אף שגם שם ספק אם בית המשפט היה מתערב, שהרי מדובר בקביעות עובדתיות, והסקת מסקנות אפשרויות כנובעות מהן. בית המשפט חזר והדגיש, כי אין מקום לתקוף פסק בוררות בטענות האופייניות לערעור. בדיקת הפסק אינה נעשית באותן אמות מידה כמו שבוחנים פסק-דין של ערכאה נמוכה. טענות של כץ, לפיהן לא התייחס הבורר לכל הראיות, לא שקל נכונה את הראיות שהובאו בפניו, או שפסק בניגוד לראיות שהיו בפניו, אלה טענות שניתן להשמיע בפני ערכאת ערעור, אך אין להן מקום בבית משפט הדן בבקשה לביטול פסק בוררות. בנוסף יש להדגיש, כי במקרה זה, על-פי הסכם הבוררות, הבורר לא היה חייב לתת את פסקו על-פי הדין המהותי, וכן לא היה כפוף לדיני הראיות או לסדרי הדין, ואלה אמורים היו להיקבע על-ידי הבורר . מעבר לאמור, הקביעה, כי הצדדים לא הוכיחו את טענותיהם, מבוססת בין היתר, גם על אמון בעדים, שהופיעו בפני הערכאה המבררת. טענות כגון אלה, דרך כלל, לא יתקבלו, גם לא בערכאת ערעור. אעיר עוד, שלא ניתן להסכים במשתמע על תחולת הדין המהותי. הסכמה כזו צריך שתהיה במפורש, במיוחד לאור תחולתה של התוספת לחוק הבוררות, החלה בכל נושא, שלגביו לא היתה הסכמה אחרת של הצדדים (ראה גם סעיף יד לתוספת וכן פרופ' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת. תשנ"א1991-) (עמ' 453). 8. הטענה בפנינו, כי הבורר פעל ללא סמכות או בחריגה ממנה, אינה תואמת, כאמור, לטענות שפורטו על-ידי מר כץ. הבורר מונה לברר את הסכסוך בין הצדדים, כמתייחס לתביעות כספיות ואחרות במהלך השנים 85' - 95'. במסגרת בירור המחלוקת רשאי הוא גם לקבוע, כי עד לתקופת זמן מסוימת אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים. יש להבחין בין עצם הסמכות לדון בנושא, לבין אופן הדיון והסקת המסקנות. מבחינת נושאי הדיון, מסכים גם מר כץ, כי לא היתה חריגה מסמכות. מבחינת אופן ניהולה של הבוררות יש להפנות לטיעוני גנאור, למספר ישיבות הבוררות ולאופן ניהולה, כדי להסיק שעקרונות הדיון נשמרו. נושא המסקנות של הבורר , לא יכול לידון במסגרת בקשה לביטול, אלא אם נכללות הן בעילות הביטול, ולא זה המצב. 9. במסגרת בקשה, שהוגשה על-ידי מר כץ בתיק בש"א 8332/00, הפנה בא-כוחו לפסק-דין שניתן על-ידי כבוד השופטת שטרנברג-אליעז בתיק ה"פ 11350/99 (ת"א) (גרינבלט ולרי ואח' נ' עודד רינה, פסק הדין ניתן ב- 9/3/00). בפסק דין זה, שגם שם עניננו בקשה לביטול פסק בוררות, קבע בית המשפט, כי ההנמקה שניתנה, נעשתה באופן שלא שמרה על שיוויון בין הצדדים. בעוד שהתביעה העיקרית נומקה בפירוט, נדחתה התביעה שכנגד ללא כל הנמקה. הפרת איזון, קבע שם ביהמ"ש, יש בה גם לפגום באיזון, שבזכויות הדיוניות בין הצדדים, ועלולה לפגוע בעקרונות הצדק הטבעי. פגיעה כזו יכול שתיכלל גם בעילה של חריגה בסמכות, שהרי מבחינה רעיונית, הסמכה לנהל בוררות פירושה גם סמכות לנהל את הבוררות רק על-פי עקרונות הצדק הטבעי, ופגיעה בהם, היא למעשה חריגה מסמכות. לצורך בחינת הרעיון הפנה בית המשפט שם לע"א 428/74 (מלבין נ' זונטג, פ"ד כט(1) 281, 286), וכן לרע"א 3017/97 (ימושקוביץ חברה לבניין בע"מ ואח' נ' מ.ר.פ.ר בניה והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 745, 749). אולם בשני פסקי הדין הנזכרים לא נדרש בית המשפט לאותה עילה, על בסיס הטיעון האמור, וגם בת"א 11350/99 לא היתה עילה זו העילה היחידה לקבלת בקשת הביטול. 10. מבלי להתייחס לשאלה מתי וכיצד יש לעשות שימוש בעילה של חריגה מסמכות, כאשר ההתדיינות בפני הבורר אינה שומרת על כללי הצדק הטבעי, ובאיזו מידה יישומה יש בה כדי לשמור על ההלכה שאין מקום להרחיב את עילות הביטול (ראה לעניין זה ע"א 823/87 דניה סיקוס נ' רינגל, פ"ד מב(4) 605, 612, וכן רע"א 113/87 נתיבי איילון נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 517), הרי שיש להוכיח כי אכן כללי הצדק הטבעי לא נשמרו. כדי שניתן יהיה לדון בטענה, יש תחילה לטעון ולהוכיח, כי עקרונות הצדק הטבעי לא נשמרו. טענות כאלה, בעניננו, לא נשמעו. וגם אם היתה כוונה מרומזת לטעון טענות ממין זה, הרי שלא מצאתי להם כל בסיס במסמכים שהוגשו בפני, ובמסגרת הסמכות הנדונה לבית משפט זה, ביושבו, כבית משפט לביטול פסק-בוררות, לא נתגלתה כל תשתית עובדתית או נסיבתית המצדיקה דיון בנושא זה. לפיכך, דינה של בקשת הביטול, בגין עילה של חריגה מסמכות, להידחות. פסק-הבוררות החלקי מוטעה. העיקולים ושיחרור הערובה: 11. עיון בפסק הבוררות החלקי, מלמד כי מדובר בפסק המצהיר על זכאותו של מר כץ לקבל חזרה לידיו את הערבות שנתן, וכן ניתן צו עשה המורה על החזרתה של אותה ערבות לידיו. הפסק הסופי אינו משנה את מהות הפסק החלקי, אלא מוסיף ומפרט את אופן ביצוע החזר הערבות והתנייתה במילוי החיוב הכספי, המוטל על כץ כלפי גנאור. תוספת והבהרה זו, אינה חורגת מסמכותו של הבורר , ואינה פוגמת במהותו של פסק הבוררות החלקי. לאחר מתן פסק-הבוררות החלקי, אשר הורה לגנאור על החזרת הערבות לכץ, הלך האחרון ונקט בהליכים של צווי עיקול זמניים, בהליך בבית המשפט. בפועל מה שקרה הוא, שכץ הטיל עיקול על אותו חשבון, שבמסגרתו ניתנה הערבות. גנאור לטענתו, פנה לבורר וביקש הסרת העיקולים. העיקולים לא הוסרו. מר כץ הגיש בקשה להציג ראיה נוספת (תיק בש"א 7227/00). למרות התנגדות מר גנאור, יש בדעתי להיעתר לבקשה. הראיה הנוספת היא מכתב, שנשלח מבנק דיסקונט, סניף צומת הקריות, אותו סניף בו ניתנה הערבות של מר כץ. ממכתב זה, הנושא תאריך 11/5/00, עולה כי מדובר בערבות של מר כץ בסך של 55,000 ש"ח, וכי לא ניתן לשחררה, עקב חוב קיים של מר גנאור, וכי זו תוחזר עם כיסוי החוב של מר גנאור. עוד צויין שם, כי אין עיקול על חשבונותיו של מר גנאור, מטעמו של מר כץ. למרות האמור, אין מקום לשנות את פסק הבוררות. 12. כאמור, בפסק הבוררות החלקי הובהר, כי מר כץ זכאי לקבל חזרה את הערבות, וכי יש לשחררה לזכותו. יחד עם זאת, בפסק הבוררות הסופי נקבע כי כץ חייב כספים לגנאור. אין מניעה, כי חובם של השניים יקוזז זה כנגד זה, כחיובים שלובים, וכך יש להבין את האמור בפסק הבוררות. לפיכך, ניתן לראות בערבות מר כץ, אם תמומש, כתשלום על חשבון החוב או אף סילוקו, כפוף לשיערוך נכון של שני הסכומים. יש אפוא להשאיר את פסק הבוררות כלשונו, ולראות בו כמאמץ את פסק הבוררות החלקי, תוך הבהרה לעניין אופן ביצועו. קיימת עילה שעל-פיה היה בית המשפט מבטל את הפסק: 13. אין בפני כל טענה שיש בה, ולו לכאורה, כדי לבסס טענה על-פי העילה האמורה. לא מצאתי לנכון לדון בכל טענה נוספת - עובדתית או משפטית - שהועלתה על ידי מר כץ, שאף היא חורגת מעילות הביטול ואינה תואמת להסכם הבוררות ולסמכויות הבורר . המגמה בהליך הבוררות הוא לקצר בזמן דיוני, ובהיות הסכם הבוררות מבוסס על הסכם, עליו חלים דיני החוזים הכלליים, הרי שדווקא מכוחו של עקרון חופש החוזים, ראוי הוא שצדדים להסכם כזה, יכבדו פסק בוררות שניתן כדין, ויאכפו תוצאותיו, גם אם אינו לרוחם. התוצאה: 14. אשר על כן, אני מורה כמפורט להלן: א. התביעה שהוגשה בת"א 601/99 - בקשה לביטול פסק הבוררות, שהוגשה על-ידי מר כץ, נדחית. התוצאה מן האמור בס"ק (א) הנ"ל, ובהסתמך על סעיף 28 של החוק, יש לאשר את פסק הבוררות. ב. אני מקבלת את הבקשה לאישור פסק הבוררות - תביעה בת"א 577/99 שהוגשה על-ידי מר גנאור. ג. אני מאשרת את פסק-הבוררות הנושא תאריך 15/3/99. כמו כן אני מורה, כי פסק-הבוררות החלקי מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הבוררות הסופי ואישורו של פסק-הבוררות החלקי הוא במסגרת פסק הבוררות הסופי ועל-פיו, בלבד. ד. מר כץ יישא בהוצאות המשפט ובשכ"ט של מר גנאור, בסכום כולל של 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. יישוב סכסוכיםבוררות