בית המשפט פסק לגבי כלל הגילוי והיחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כי הדין קובע, בהוראותיו הכלליות, תקופת התיישנות רשלנות רפואית של שבע שנים לתביעות מהסוג דנן, המתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה (סעיפים 6-5 לחוק). מעבר לכך, שתי הוראות חוק אשר משעות את תחילתה של תקופת ההתיישנות רלבנטיות לענייננו, והן סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. כאמור, המערערת טוענת לתחולת שתיהן במקרה זה. בשתי ההוראות הללו נקבע הכלל הידוע בכינוי "כלל הגילוי" (או "כלל ההתגלות" - ‘discovery rule’), הקובע "נקודת-זינוק" מאוחרת לתחילת מירוץ ההתיישנות, מקום בו נתגלו פרטים הקשורים לתביעה במועד מאוחר. כידוע, וכפי שיפורט בהמשך, בית משפט זה פסק זה מכבר, כי שתי ההוראות הללו אינן יכולות לחול יחדיו ובמקביל, ולכן המדובר למעשה בטענות חלופיות מצד המערערת. אך טרם שנפנה לדון בהן, נייחד דברים אחדים באשר לדין ולפרשנותו. סעיף 8 לחוק הוא חלק מן ההוראות הכלליות בדבר התיישנות, וזה לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, סעיף ספציפי בתחום מסוים, הנזיקין, מיוחד למקרים שביסודם עילות תביעה בגין נזק שנגרם במעשה או מחדל. כלל הגילוי קבוע בסיפא לסעיף ולצידו "מחסום" דיוני שאינו קיים בסעיף 8: תחילת תקופת ההתיישנות היא - במקרה בו "לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק"; אולם לכך נוספת הוראת ה"מחסום", לפיה "תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". אם כן, בעוד שההוראה הכללית בסעיף 8 מחילה את כלל הגילוי ללא סייגים דיוניים, הוראת סעיף 89(2) מחילה את כלל הגילוי ומשעה את תחילת מירוץ ההתיישנות, אך מגבילה את אפשרות הגשת התביעה עד עשר שנים "מיום אירוע הנזק". (1) היחס בין שני הסעיפים, מבחינת תוקפם ותחולתם, שמטבעו מציב סימני שאלה, נדון בבית משפט זה במקרים רבים (ראו, למשל, עניין פתאל); ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום, פ"ד מט(5) 485 (1996); ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, 460-459 (1994); ע"א 34/95 גבעון נ' ברמה, פ"ד נ(4) 462 (1997); ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857 (1998) - וגלגולו ה"שני" בעניין המאירי הנזכר מעלה; בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים, פ"ד נט(3) 111, 120-119 (2004); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, ניתן ביום 24.11.05) - להלן עניין צורף). בעניין המאירי (ה"שני") לובנה הסוגיה והובהרה. השופט, כתארו אז, ריבלין, סקר את ההלכות בפרשות השונות, דילג מעל המשוכות הסמנטיות שהפרידו, על פני הדברים, בין הלכה לרעותה, והיתוה את דרך המלך לעניין ההבחנה בין שני הסעיפים ובין תחומי-תחולתם: "סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע הסדר מיוחד בשני עניינים: הוראת הסעיף קובעת כלל גילוי מיוחד במקרים שבהם רכיב הנזק שבעילת התובענה נתגלה באיחור, והיא קובעת גם תקופת התיישנות מיוחדת באותם מקרים עצמם. הסדר זה דוחה מפניו, באותם עניינים, את ההסדר הכללי שבחוק ההתיישנות, אולם אין הוא בא לגרוע מן ההסדר הכללי בעניינים אחרים שבהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק כי אם לרכיבים אחרים של עילת התביעה. באותם מקרים שבהם הגילוי המאוחר נוגע לרכיב הנזק, ולו בלבד, נדחית הוראת סעיף 8 מפני הסיפה לסעיף 89(2)... סעיף 89(2) לפקודה קובע כלל השעיה מיוחד של ההתיישנות לגבי גילוי מאוחר של נזק בעילות נזיקין. הוא איננו חל על גילוי מאוחר של יסודות אחרים של עילת התביעה. במקרה של גילוי מאוחר של הנזק הוא מקים מחסום של זמן שאינו קיים לגבי גילוי מאוחר של יסודות אחרים" (בעמ' 546-545, 547; וראו גם עניין צורף, בדברי השופט גרוניס בפסקה 8, והשופט, כתארו אז, ריבלין). מקומו של סעיף 89(2) מיוחד, אפוא, לרכיב הנזק בלבד. כך, למשל, כאשר יסוד הקשר הסיבתי הוא הרכיב שנתגלה באיחור, לא ייתפס המקרה בגדרי הוראת סעיף 89(2), ותחול הוראתו של סעיף 8 (ראו עניין פתאל הנזכר - שם, חרף חילוקי הדעות לגבי התוצאה, בחנו כל שופטי ההרכב את שאלת הקשר הסיבתי במשקפי הוראת סעיף 8; עניין המאירי, השופט ריבלין, בעמ' 550, והשופטת שטרסברג-כהן, בעמ' 555; עניין צורף). כך גם כאשר הרכיב שגילויו מאוחר הוא ביצוע העוולה גופה, כגון ההתרשלות (ראו ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ (2004), פ"ד נח(6) 847 (2004) - השופט טירקל (להלן עניין הלפרט); ת"א (ת"א) 2323/00 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 7.7.03) - הרשם ד"ר אזר (להלן עניין פלונית)). ניתן, אם כן, להצביע על שלושה הבדלים בין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין: (1) ההבדל הראשון הוא ההבדל האופרטיבי, כאמור מעלה - שתי ההוראות מחילות את כלל הגילוי המאוחר, אולם הוראת סעיף 89(2), והיא לבדה, קובעת מחסום להגשת התביעה כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק. (2) ההבדל השני הוא ההבדל בתחום התחולה, ובו טמונה גם ההבחנה המהותית בין המקרים: סעיף 89(2) חל במקרים בהם הנזק התגלה באיחור; סעיף 8 חל במקרים בהם התגלו באיחור שאר "העובדות המהוות את עילת התובענה". עובדות אלו יכולות להיות המעשה או המחדל המקימים את עילת התביעה, והקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק (ראו גם עניין הלפרט, בעמ' 854; ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק - חלק ראשון" משפטים י"ט 81, 126-125 (תשמ"ט; להלן גלעד); וראו בשני המקומות גם לגבי רכיבים אפשריים אחרים, כגון זהות הנתבע וכגון הכרת הדין המקים את עילת התביעה, ובעניין אחרון זה ראו גם ע"א 531/89 להבי נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - המרכז, פ"ד מו(4) 719 (1992) - להלן עניין להבי). (3) ההבדל השלישי נוגע לסטנדרד הגילוי ("מבחן הגילוי", בלשונו של השופט ריבלין בעניין המאירי; ו"טיב הגילוי" בלשונו של גלעד, במאמרו הנזכר בעמ' 128-127). לעומת הוראת סעיף 89(2), הנוקטת לשון סתמית - "נתגלה הנזק", בהוראת סעיף 8 מצוין מפורשות סטנדרד הגילוי האובייקטיבי: "נעלמו מן התובע העובדות... מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". אף שהבדלי ניסוח אלה היו גלויים לעיני בית המשפט במקרים קודמים בהם נדון היחס בין הסעיפים (ראו עניין המאירי, בעמ' 547; עניין צורף, בפסקה 8), משמעותם לא הוכרעה. דומני שההכרעה אינה נדרשת אף בנסיבות המקרה דנא, אולם אף על פי כן אציין, כי לגבי דידי, פרשנות ראויה לחוק מחילה את אמת המידה של האדם הסביר גם על גילוי הנזק לפי סעיף 89(2). דבר זה עולה בקנה אחד עם הלכותיו הפסוקות של בית משפט זה (ראו ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו 255, 261 (1961); עניין בוכריס, בעמ' 589-588; ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 530 (1986); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 177 (2003) והאסמכתאות שם; עניין אברהם, בפסקה 10; ראו גם גלעד, בעמ' 141), ומתיישב גם עם הצורך בהרמוניה חקיקתית; ראו גם, בהקשר זה, את דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, הצעות חוק הממשלה 125, 611, 616 (2004). לא למותר לציין, כי באשר לעילות ההשעיה בכלל בהקבלה לסעיף 8 לחוק התישנות, ההשעיה המוצעת שם היא כשהתובע "לא ידע ולא היה עליו לדעת" עובדה שהיא חיונית ובין אלה נמנים "זהותו של הנתבע, המעשה של הנתבע שהוא נשוא התביעה, הפגיעה בתובע שהיא נושא התביעה, קיומה של זיקה סיבתית עובדתית בין המעשה לבין הפגיעה האמורים" (סעיף 12(1)(א) להצעה בעמ' 616). (4) לא אמנע, בהקשר זה, מהבאת דבריו - הקולעים, בכל הכבוד - של השופט ריבלין בעניין המאירי בנושא נוסף, כי - "התועלת בקיומם של כללים שונים כאמור בכל הנוגע להתיישנות תובענות שעילתן עוולה בנזיקין - מוטלת בספק. תזכיר הצעת החוק האמורה הציע לבטל שניות זו בדרך של ביטול ההוראה הנפרדת בסעיף 89(2) לפקודה. זהו הדין הרצוי, אך הדין המצוי הוא, כאמור, אחר" (בעמ' 547). אני מסכים לדברים אלה, הנוגעים להוראה שבהצעה שלפיה יש לבטל את סעיף 89 לפקודת הנזיקין; ראו עמ' 616 ועמ' 633 להצעת החוק. בעמ' 616 נאמר בדברי ההסבר, כי אי הבהירות בעניין טיב הגילוי הנדרש (סובייקטיבי או אובייקטיבי) וקביעת דין מיוחד לעילות נזיקיות אינם מוצדקים, ומכאן הצעת הביטול. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותהתיישנות