פסק דין השופט ד' לוין: 1. ברקע ערעור זה פרשה עגומה, שעניינה הוא טיפול רפואי, פשוט ושיגרתי לכאורה, שהסתבך והלך עד לאובדן שליטה ועד למותה הטראגי של המנוחה. 2. המנוחה נזקקה לניתוח מורכב של החלפת מיפרק רגל. לשם כך נתקבלה לטיפול ובהמשך לפעולה כירורגית במחלקה לכירורגיה אורתופדית בבית החולים הדסה הר הצופים. בבדיקה הראשונית שנעשתה במרפאה על-ידי המערער, שהיה באותה עת מומחה ורופא בכיר באותה מחלקה, הוא הציע, כי בטרם יבוצע הניתוח הגדול והמורכב הנ"ל, ייעשה ניתוח פשוט ושיגרתי יותר להוצאת פינים בצוואר הירך . 3. הוסכם עם בני משפחת המנוחה, כי מאחר שבאותו שלב יבוצע הניתוח הפשוט יותר, לאו דווקא על-ידי המערער, המנוחה תתקבל לאישפוז במחלקה במסלול הרגיל ולא במסגרת שר"פ (שירות רפואי פרטי), אליו נזקקה המנוחה כשפנתה אל המערער לבדיקה ולטיפול. 4. המנוחה אכן אושפזה במחלקה הכירורגית-אורתופדית ונעשה בה הניתוח האמור, ביום 2.1.85. מתברר, שאת הניתוח ביצע בכל זאת המערער אישית, כרופא בכיר במחלקה, הגם שלא ראה הכרח בכך וגם לא התחייב כלפי המשפחה לעשות כן, באשר כאמור לא היה זה טיפול שניתן במסגרת שירות רפואי פרטי. לכך משמעות מסוימת לגופה של המחלוקת שתידון בהמשך. 5. לאחר הניתוח דומה היה שהכול הולך למישרין; למחרת יום הניתוח (ביום 3.1.85) הורדה המנוחה מהמיטה וניתן לה לנוע. באותו יום וכן גם למחרתו (דהיינו ביום 4.1.85) ניכר שיפור במצבה והחום ירד לרמה המקובלת. 6. ההסתבכות באה ביום 5.1.85, שיום שבת היה. ובחנה הרעה במצבה, שאותותיה היו: בחילות, הקאות, חולשה כללית, אי-מתן שתן וכן תלונות על כאבים באזור הבטן. זאת ועוד, כשהאחות המטפלת חבשה באותו יום את הפצע של הניתוח, יצאה ממנו הפרשה, וזו ראתה, בצדק, לקחת מהפרשה זו תרבית לשם בדיקה. חשיבותה של בדיקה זו היא בכך שיש בה כדי ללמד מה טיבה של אותה הפרשה, המצביעה היא על התהוות זיהום ואם כן מה טיבו. דא עקא, שתוצאותיה של בדיקה כזו על-פי המקובל, גם בבית החולים דנן, מתקבלות כעבור כ-48 שעות. 7. בבוקרו של יום המחרת, 6.1.85, לא זו בלבד שלא השתפר מצב החולה, אלא שלדברי בני המשפחה, שהיו לצדה כל אותה עת, חלה התדרדרות חריפה במצבה- הם ביקשו טיפול מיידי של רופא אך ללא הועיל. רופאי המחלקה לא נחלצו לטפל בה, ואילו המערער, שהיה עסוק אותו יום בביצוע ניתוחים, התפנה לבקר את החולה ולעמוד על מצבה רק בשעות אחר הצהריים כשעמו רופא זוטר של המחלקה. הביקור נערך על-ידי המערער לא משום שהיה אחראי למחלקה או משום שהיה הרופא הכונן לאותו יום, אלא על שום שהיה הרופא המנתח וראה צורך להתעניין, בתור שכזה, במצבה. 8. באותו ביקור שמע המערער מה תלונות יש בפי החולה. בעקבות זאת בדק אותה באופן כללי, אך את התחבושת לא הסיר, וממילא לא בדק את מצב פצע הניתוח ולא נתן דעתו להתפתחות שחלה מבחינה זו מאז הניתוח, לרבות טיבה של ההפרשה. ההסבר שנתן המערער לטיפולו החלקי בחולה באותו ביקור היה, שתלונותיה של המנוחה התייחסו לאזור הבטן ולא לאזור הרגל או הפצע. לכן נזהר מלחשוף את הפצע לזיהומים. 9. המערער הנחה את הרופא הזוטר באשר להמשך הטיפול. זה אמור היה לערוך רישום מאותו ביקור ולהושיט עזרתו למנוחה. רישום המתאר את הביקור לא נערך, טיפול שיגרתי ניתן אל נכון על-ידי הרופא הזוטר; הוא גם המתין, אל נכון, לתוצאות בדיקת התרבית, שאמורה הייתה להתקבל למחרת, דהיינו ביום 7.1.85. למרבה הצער, זמן קצר לאחר הביקור חלה התדרדרות נוספת, קריטית, במצבה של החולה. כפי שנתברר לאחר מכן, היה זה בשל זיהום מחיידק חריף ואלים ביותר מסוג סטרפטוקוקוס, שנתקפה בו המנוחה בעקבות הניתוח, והיא נפטרה ביום 7.1.85. 10. הפרשה על פניה נראתה תמוהה וחייבה חקירה ודרישה, ודאי משבני המשפחה השמיעו תלונתם ותבעו בירור. אכן, מנכ"ל משרד הבריאות ראה להגיש לשר הבריאות קובלנות כנגד הרופא הזוטר שטיפל במנוחה, כנגד מנהל המחלקה האורתופדית וכנגד המערער. בעקבות הקובלנות האמורות מינה השר, על-פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 44 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976, ועדות רפואיות נפרדות שדנו בקובלנות השונות. 11. ככל שמדובר באחרים - שניהם ננזפו, בעקבות מימצאי החקירה, על-ידי שר הבריאות. הרופא הזוטר על שום שלא נועץ בנסיבות המקרה ברופא כונן, ומנהל המחלקה בשל אחריותו כמנהל המחלקה. 12. ככל שמדובר במערער, הקובלנה ייחסה לו התנהגות בלתי הולמת, רשלנות חמורה וחוסר יכולת בגין מעשים ומחדלים מצדו בימים שלאחר הניתוח, מיום 2.1.85 ועד ליום הבדיקה שערך לחולה ביום 85, יום לפני פטירתה. מכל עילות האחריות לאותה ההתפתחות הטראגית שיוחסו למערער (הנקבל) בכתב הקובלנה מצאה הוועדה במערער אשם מבחינה אחת בלבד, וכך קבעה: "מסקנתנו היא, איפוא, כי הנקבל גילה רשלנות חמורה שלא בדק את פצע הניתוח של המנוחה עת ביקר אצלה ביום 6.1.85 אחרי הצהרים וזאת במיוחד לאור התמונה הקלינית הכללית של מצבה של המנוחה באותו יום. הסבריו לאי הבדיקה אינם מתקבלים על דעתנו. כמו כן היה צריך הנקבללאור נסיונו הרב בניתוחים מהסוג הנדון, לצפות לפחות לזיהום באזור הפצע, ומשום כך גם כן היה צריך לפתוח את התחבושת ולבדוק בעצמו הפרשות חריגות מהפצע". עם זאת הוסיפה הוועדה וקבעה, כי: "לא ניתן להאשים את הנקבל בכך שהיה צריך לדעת על הבעיות שהתעוררו ולא עשה דבר למנוע את התוצאה הטרגית, כפי שמייחסת לו הקובלנה". עוד הוסיפה וקבעה הוועדה, כי - "לא הוכח אף אם היה הנקבל בודק את הפצע בביקורו אצל המנוחה ביום א' אחרי הצהריים (ביום 6.1.85 - ד' ל') היה מגלה או מאבחן את הזיהום", כפי שנטען בכתב הקובלנה. הוועדה לא ראתה לייחס אחריות לנקבל מטעמים אחרים, נוספים, שצוינו בכתב הקובלנה. לעניין בדיקת התרבית למעבדה קבעה הוועדה, שזו נשלחה באופן הרגיל, וניתן היה על-פי ההסדרים המקובלים בבית החולים לצפות קבלת התוצאה תוך הזמן הסביר והמקובל. לא הוכח, כי ניתן היה לקבל את התוצאה מהר יותר מהמקובל. אשר לאחריות כללית לטיפול שיוחסה לו, קבעה הוועדה, שהוא לא היה מנהל המחלקה או ממלא מקום המנהל, ולא היה זה על-כן מתפקידו לפקח על עבודת הרופאים הזוטרים שבמחלקה ואף לא לדאוג לקביעת הנהלים בכל הנוגע לבדיקות, לרבות בדיקת התרבית. 13. סיכומו של דבר, שהוועדה המליצה בפני השר למצוא את הנקבל אשם ברשלנות חמורה, מהטעמים שצוטטו לעיל, בכך שלא בדק את הפצע, ולנקות אותו מאשם מיתר סעיפי האחריות שבקובלנה. אשר לסנקציה העונשית, סברה הוועדה, כי ראוי להסתפק במתן נזיפה לנקבל בדומה לסנקציות שננקטו כלפי האחרים. הטעם להמלצה זו לעניין הסנקציה היה בכך כי אין להפלות בין הנקבל (המערער) לבין האחרים שננזפו, שכן מעורבותו בפרשה אינה חמורה משל האחרים, וכן בכך שחלפה ועברה תקופה ארוכה ביותר מאז המקרה ועד להגשת הקובלנה והדיון לפני הוועדה (הקובלנה הוגשה כתום שנתיים וחצי ואילו הדיון הסתיים כתום חמש שנים). 14. שר הבריאות, שהוא בעל הסמכות לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], לנקוט סנקציות כנגד רופא במקרים המתאימים, קיבל את המלצת הוועדה ככל שמדובר באשם הרשלנות, אך לא קיבל את המלצתה לעניין הסנקציה העונשית. השר החליט להתלות את רישיונו של המבקש לתקופה של 3 חודשים החל מיום 1.10.90 ועד יום 31.12.90 על-פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 3(41) לפקודה הנ"ל. 15. ערעור זה מופנה כנגד החלטת הוועדה לגופה של הקובלנה, שאומצה על-ידי השר, וכנגד הסנקציה העונשית שהשר נקט. לטענת המערער, לא היה כל דופי בהתנהגותו במקרה דנן. לחלופין, אם התרשל, הרי התרשלותו לא הייתה חמורה, והרי רק כשהרשלנות חמורה ניתן למצוא אשם ברופא. ברופא. לחלופי חלופין, מופנה הערעור גם כנגד הסנקציה העונשית שהחליט עליה השר, וזאת חרף ההמלצה הנוחה יותר של הוועדה. 16. במוקד הדיון, שבעיקרו היה על-פי סיכומים בכתב ובחלקו גם בטיעונים בעל-פה, ניצבות השאלות - מה כוחה ומה סמכותה של הוועדה, מה המשקל שיש לייחס לקביעותיה ולמסקנותיה ועד כמה ניתן לבקר אותן עובדתית ומשפטית. אם ניתן להשיג על קביעותיה, כפי שאכן סבור בא-כוח המערער, כי אז טוען הוא, שעל-פי מכלול הראיות שהוצגו לפני הוועדה לא ניתן היה לייחס למערער אשם כלשהו בשל כך שלא בדק את פצע הניתוח בעת הביקור ולא הסיר את התחבושת. הרי אילו כך נהג, היה מעמיד את החולה בפני סכנת זיהום שבאותו שלב לא נצפתה. יתרה מזו. אפילו היה מבחין בכך שיש התפתחות שלילית בפצע, לא היה יכול באותו שלב לנקוט אמצעי שונה מזה שננקט בלאו הכי - בדיקת תרבית של ההפרשה במעבדה. 17. כאמור, דעת הועדה לעניין זה הייתה שונה, וסימוכין לה בראיות שהוצגו לפניה, במיוחד בחוות הדעת של ד"ר דן, מומחה למחלות זיהומיות, שהבהיר את עמדתו בעדות. לסברתו - אילו נערכה הבדיקה האמורה של פצע הניתוח במהלך הביקור, כי אז רופא מנוסה כמערער היה מבחין, אל נכון, בהתדרדרות החריפה במצב הפצע והיה נוקט פעולה דחופה, בין היתר במתן טיפול אנטיביוטי. יצוין, כי הוועדה הרפואית מורכבת משלושה רופאים בעלי ידע והבנה, שהתייחסותם לראיות היא מקצועית ומיומנת ומשום סך גם בעלת משקל סגולי רב. 18. למעמדן של ועדות אלה, אותן ממנה השר בעקבות קובלנה המוגשת כנגד רופא, ולתפקידן ולמשקל המלצותיהן כבר התייחסנו לא אחת בפסיקתנו. ראוי על-כן, במקרה דנן, לחזור ולהפנות להלכות שנקבעו בהקשר זה. אשר לתפקידה של הוועדה נצטט את שאמרנו בנושא זה בע"א 1[ 4693/90], בעמ' 313: "הטענה, כי כל תפקידה של הוועדה מתמצה ומצטמצם בשמיעת הגנתו של הנקבל ובהגשת דו"ח על כך לשר, אין בה כל ממש. אכן הוועדה איננה בגדר בית-דין משמעתי, ולא נמסרו לה כל סמכויות החלטה. סמכויות אלה מסורות אמנם לשר בלבד, אך השר רשאי להשתמש בוועדה זו או אחרת שימנה ככלי עזר לצורך גיבוש החלטתו (ראה ע"א 325/85). תפקידה העיקרי של הוועדה הוא בריכוז החומר הרלוואנטי, בגיבוש הראיות ובכלל זאת שמיעת הגנת הנקבל. אך בכך לא מתמצה תפקידה, שהרי אך טבעי הוא, כי כדי להיות לעזר לשר, והרי לכך נועדה, תדווח הוועדה לשר על ההליכים שנתקיימו לפניה ועל הראיות שנתגבשו ותביע דעתה לפניו באשר למסקנות הנראות לה כעולות מן החומר שהיה לפניה (ראה גם בג"צ 78/71, בעמ' 243-241 והאסמכתאות שם)". אמנם לא קיבלנו את ההשקפה מרחיקת הלכת של הפרופסור י' זמיר במאמרו "ועדות החקירה מן הבחינה המשפטית" הפרקליט לה (תשמ"ד) 330-329 ,323) - כי מעמד ועדת חקירה לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש] כמעמד בית-דין למשמעת, ולפיכך שיקול-דעתו של שר הבריאות אם לקבל או לדחות את המלצותיה הוא מצומצם מאוד. אך יחד עם זאת קבענו לאמור, בעמ' 314: "אחת ברור ומקובל על בית המשפט כעל איש האקדמיה פרופ' זמיר - הוועדה, על-פי הרכבה ומכוח סמכויותיה, היא כלי רב חשיבות ורב משקל בבירור העניין ובגיבוש המסקנות המתבקשות, עד שהשר יכול, לאחר עיון בדו"ח שהוגש לו, לבסם החלטתו באשר לסנקציה הראויה על מימצאי הוועדה והמלצותיה ואף לאמצם, ככל שיראה לנכון. במקרים כאלה הפנייה לדו"ח הוועדה המנומק מייתרת הנמקה ספציפית של החלטת השר". בהקשר זה נוסיף ונפנה לאמור בד"נ 2[ 3/70], בעמ' 640 מול אות השוליים ז; "כלל גדול הוא שבשאלות של רפואה יתן בית המשפט משקל מירבי לדעת הוועדה, אשר שניים מחבריה בעצמם הם רופאים...". הנה כי כן, יכול השר לסמוך על המימצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הוועדה המיוחדת שמינה לבדיקת העניין על-פי האמור בסעיף 44 של פקודת הרופאים [נוסח חדש] הנ"ל, לתת משקל ממשי למסקנות הנדרשות מאותן קביעות עובדתיות וגם להתחשב בהן בבואו לנקוט את הסנקציות העונשיות המסורות בידו. 19. נראה לי על-כן, כי בבואנו לבחון את קביעותיה העובדתיות של הוועדה, נעשה כן על-פי הכללים המנחים אותנו שעה שאנו מתבקשים לשקול התערבות במימצאיה של דרגה שיפוטית נמוכה יותר, שכן גם במקרה דנן נערכו חקירה ודרישה יסודיות ומקיפות על-ידי חברי ועדה שהיא מעין שיפוטית, שמיומנות להם בנושא הנבדק ושהם בעלי הבנה בנושאים הרפואיים שנחקרו. נתערב איפוא במימצאיה רק אם יתברר, כי הוועדה שגתה שגיאה חמורה ועקרונת בקביעתם, או שהמימצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות. לא נוכל לקבוע כך במקרה דנן, שכן התרשמנו, כי הדיון היה ממצה ויסודי, נשמעו המעורבים בדבר ואלה שיכלו, מידיעתם האישית, לתאר את ההתפתחות במצבה של החולה מאז הניתוח ועד למוות הטראגי. כן נבחנו ביסודיות עדויות רפואיות שהוצגו לפני הוועדה והמהוות למעשה בסיס למימצאים שנקבעו. המימצאים מעוגנים היטב בחומר הראיות, שנאסף, הוצג ונבחן בכובד ראש. 20. האומנם היה בטיפולו של המערער בחולה, על-פי מה שהתברר בחקירת הוועדה, כדי לייחס לו רשלנות כלשהי? כאמור, מסקנת הוועדה הייתה, כי אכן קיימת רשלנות, ולא סתם רשלנות אלא רשלנות חמורה. היא הבהירה את דעתה זו בדו"ח שהגישה לשר, כפי שצוטט לעיל. בסוגיית רשלנותו של רופא, עקב טיפול או בשל מחדל בטיפול בחולה הנתון לאחריותו, לרבות מהותה והיקפה של הרשלנות, אתייחס לפסק הדין שניתן על-ידינו לפני חודשים מספר בע"פ 3[ 116/80], בו מענה והלכה לסוגיה הנדונה. באותו עניין נבחנה אמנם אחריותו של הרופא בהיותו רופא כונן, אולם לא הצטמצמנו בכך והבענו דעתנו, ביתר הרחבה, על מידת האחריות הנדרשת, דרך כלל, מרופא כמי שמופקד על טיפול הניתן לחולה. וכך אמרנו בין היתר, שם, בעמ' 290: "מעצם תפקידו וחובתו של רופא נובע, שכשקיימים בינו לבין חולה יחסי שכנות, אין הוא רשאי לחטוא במחדל של אי-טיפול בחולה, רק מכיוון שעל-פי 'הגדרת התפקידים' רופא אחר אמור לטפל בחולה. חייהם ובריאותם של חולים מופקדים בידיו של הרופא, לפיכך, אם חולה נמצא במסגרת אחריותו הכוללת כרופא כונן... אין הוא יכול להשתחרר מחובתו כלפי החולה, עד שלא ידאג שהחולה יקבל את הטיפול הדרוש, אם על-ידיו ואם על-ידי אחרים". לעניין זה אינני רואה הבדל באשר לחובה זו, בין שהיא מוטלת על הרופא בשל היותו אותה עת רופא כונן ובין שהיא נובעת מכך שמדובר ברופא אשר ביצע ניתוח בחולה. ועוד אמרנו באותו הקשר, שם, בעמ' 289: "במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות". ראה לעניין זה גם את פסק הדין בע"א 4[ 58/82], בעמ' 262. במקרה דנן, תיארה החולה את תחושותיה והשמיעה את תלונותיה. הסיבה שבעטייה הייתה מרותקת למיטת חולייה הייתה הניתוח שהמערער ביצע בה. במקרה כזה הוא לא היה רשאי להסתפק בבדיקה כללית שערך, אלא שומה היה עליו להתמקד במצב הפצע, בבירור טיבה של ההפרשה וסיבתה. היה זה מחובתו לעשות מעשה, ככל שניתן היה באותו מקרה, להקדים רפואה למכה. בכך מחדלו ומכאן אחריותו, אמנם המוגבלת, לתוצאה החמורה הבלתי צפויה. 21. רשלנות זו שחטא בה המערער, האומנם ניתן לראות בה רשלנות חמורה במובן האמור בסעיף 3(41) של פקודת רופאים [נוסח חדש] שזו לשונו: "גילה חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידיו כרופא מורשה". טוען בא-כוח המערער, כי את המושג "רשלנות חמורה" בפקודת הרופאים [נוסח חדש] יש לפרש על-פי אותה משמעות הניתנת לביטוי זה במשפט הפלילי ובדיני הנזיקין. אין, לדעתו, להבחין בין רשלנו חמורה על-פי פקודת הרופאים [נוסח חדש] לבין רשלנות חמורה על-פי חוקים אחרים שבהם עושים שימוש בביטוי זהה. לפי קו מחשבה זה מניע בא-כוח המערער לכלל מסקנה, הנראית לו הגיונית ומתבקשת, כי כדי שתתקיים רשלנות חמורה לעניין נקיטת סנקציה עונשית לפי פקודת הרופאים [נוסח חדש], צריך שזו תגיע במידתה לחומרה של הרשלנות הנדרשת לשם הרשעתו של אדם במעשה הריגה על-פי הדין הפלילי או בדומה לכך - רשלנות שיש בה משום אי-איכפתיות לתוצאה ופזיזות או רשלנות רבתי; על כל מה שמתלווה למושגים אלה בדרך כלל. 22. השקפה זו של בא-כוח המערער אינה מקובלת עלי. כל ביטוי וכל דיבור בעל משמעות משפטית נורמאטיבית המצוי בחוק פלוני ייבחן על-פי ההקשר שבמסגרתו נעשה השימוש בו ותוך התייחסות לתכלית החוק המסוים. לביטוי, דבר מינוח משפטי, יכול שתהיה משמעות שונה בחוקים שונים. לא תמיד נכון יהיה ללמוד על משמעותו של ביטוי משפטי בחוק אחד על דרך ההיקש מחוק אחר. אלא כפי שכבר אמרנו: "'הרמוניה חקיקתית' אכן רצויה היא וראוי להתחשב בה, שעה שנדרשים לפרש הוראת חוק. אולם יחד עם זאת עלינו לזכור תמיד את שאמרנו בראשית הדברים - כי חוק יש לפרש, בראש ובראשונה, מתוך ראייה כוללת של תכלית החוק, כוונת המחוקק והיעדים שהחוק נועד להשיג. רק אם למקרא נוסח החוק נותר ערפל באשר ליסודות הללו, יידרש. הפרשן - לפיזור הערפל והתרת הספק בדבר המשמעות הנכונה של החוק - למקורות חיצוניים בגיבוש מסקנתו. אחד המקורות החיצוניים יהא השוואת הפרשנות הניתנת לאותה הוראה או מונח דומה בדבר חיקוק אחר, מתוך התפיסה המתודית, שראוי כי תישמר 'ההרמוניה החקיקתית', כמוסבר לעיל" (רע"א 5[ 2512/90], בעמ' 420). 23. אין מקום, לדעתי, לפרש את המושג "רשלנות חמורה" לעניין פקודת הרופאים [נוסח חדש] על-פי הכללים הנורמאטיביים ואמות המידה המנחים אותנו בקשר לפרשנותו של אותו ביטוי בדיני העונשין. בית המשפט, בבואו לפרש דבר חיקוק ולערוך השוואה בין מובנו של ביטוי זה בחוקים שונים, ייתן, כאמור, דעתו, בראש ובראשונה, לתכלית החקיקתית של כל אחד מהחוקים. התכלית החקיקתית של כל אחד מהחיקוקים הנ"ל שונה היא באופן מהותי. דיני עונשין תכליתם להשליט חוק וסדר וציות לנורמות החברתיות שהחוק קובע כלפי כולי עלמא, הסנקציות העונשיות על-פי דיני העונשין מרחיקות לכת הן עד לשלילת חירותו של אדם ולמשך זמן. לא כן פקודת הרופאים [נוסח חדש]. זו עוסקת בנושאים שבתחום הספציפי של העוסקים ברפואה. בהקשר שאנו עוסקים בו תכליתה לקבוע נורמות התנהגות ורמת אחריות הנדרשות מרופאים במסגרת עיסוקם המקצועי. היא גם קובעת, אילו הם האמצעים המשמעתיים הנאותים שניתן לנקוט כנגד אותם רופאים שנכשלו ושלא עמדו במבחנים הנורמאטיביים והאתיים שהפקודה קובעת. בחינה כזו של הדברים תלמדנו, שיש לפרש את הביטוי רשלנות חמורה בכל אחד מהחיקוקים בדרך שונה וליתן לו אותה משמעות ספציפית המתיישבת עם תכלית החוק וגם מבטאת אותה. אין בענייננו ללמוד מהו פירושו הנכון של הביטוי רשלנות חמורה בפקודת הרופאים [נוסח חדש] על דרך ההיקש ותוך התייחסות שניתנה לביטוי זה בדיני העונשין. 24. לא מתקבל כלל על הדעת לבוא ולומר, שרופא, אשר נמצא אשם בעבירה של רשלנות שאינה רשלנות פושעת לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 - שהיא רשלנות בדרגה נמוכה יחסית מבחינת אותו חוק עד שהיא קרובה בהיקפה לאחריות האזרחית של רשלנות בנזיקין - שרופא שחטא במעשה כזה ייאמר עליו שאין בו אשם ואחריות של רשלנות חמורה" מבחינת פקודת הרופאים [נוסח חדש]. בכלל, רשלנות מבחינת דיני העונשין גם היא אינה מודרגת בשתי מידות בלבד, זו של רשלנות קלה (שאינה פושעת) וזו של רשלנות חמורה, המאופיינת בפזיזות רבתי ובאי-איכפתיות לתוצאה. ישנן גם דרגות ביניים, כגון רשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין - רשלנות הכרוכה בחפצים מסוכנים או בבעלי חיים מסוכנים שהזיקו, שאז מידת הרשלנות הנדרשת מהאחראים לחפץ או לבעל החיים היא בדרגת ביניים בין אלה שמנינו לעיל. ראה לעניין זה ע"פ 6[ 3934/90]. רשלנות חמורה במובנה של פקודת הרופאים [נוסח חדש] משמעותה מהותית וכללית - סטיית רופא, במידה משמעותית, מרמת הטיפול המקובלת הצפויה ממנו במקרה נתון, הכול על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. 25. במקרה דנן, אכן הייתה סטייה כזו, עובדתית - כפי שהובהר לעיל, ומשפטית - כפי שעולה מן הפסיקה שתוארה לעיל, ובמיוחד ע"פ 3[ 116/89]. אם ישאל השואל, מתי רשלנות מצד רופא לא תיחשב כרשלנות חמורה, נפנה אותו, למשל, למה שאמרה הוועדה בעמ' 5 לעניין אי-רישום פרטי הביקור בגיליון החולה במקרה דנן. נקבע, כי הנקבל (המערער) ניהל רישום לקוי של ביקור זה. למעשה, לא נמצא רישום לעניין הביקור בדף החולה. באותו יום התלווה אליו הרופא הזוטר, והזוטר הוא שעל-פי הנוהל עורך, דרך כלל, את הרישומים. חרף זאת, בהיעדר רישום כלל רואים את הרופא הבכיר כאחראי למחדל, שכן היה עליו לוודא שיירשמו פרטים לגבי הבדיקה של אותו יום. זהו אכן מחדל, זו אמנם רשלנות על-פי קביעת הוועדה, אולם לא כזו המגיעה לכלל רשלנות חמורה. דברים אלה מקובלים עלי. 26. הוועדה, משקבעה את מימצאיה, המליצה לפני השר להסתפק, בנסיבות המקרה, במתן נזיפה למערער, בדומה לסנקציה שנקט השר כנגד שני המעורבים האחרים. המלצה זו של הוועדה לא אומצה על-ידי השר, והוא החליט ביום 13.6.90 להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של שלושה חודשים למן יום 1.10.90. משיג על כך המערער ומבקש התערבותנו על-ידי מיתון העונש. 27. סמכות הענישה של השר היא, ואין הוא כבול בהמלצות הוועדה. עם זאת, המלצותיה של זו ידריכו אותו במידה רבה לעניין קביעת התשתית העובדתית ולעניין הסקת המסקנות הנובעות ממנה. אך לא כל כך ככל שמדובר בסנקציה העונשית. ברור מלשון החוק ומהסמכות המוגדרת של השר, כי שיקול הדעת באשר לסנקציה העונשית הוא של השר ורק שלו. גם בית-משפט זה לא יתערב דרך כלל בהכרעותיו של השר בהקשר זה, אלא אם כן שגויה היא מהותית. לעניין זה נקבעה על-ידינו הלכה לאמור: "אמות המידה בדבר ההולם ובדבר האמצעי הנדרש בעקבות מעשה בלתי הולם נקבעות במידה רבה על-ידי המסגרות המקצועיות עצמן, וזאת, כמובן באותו היקף שהותווה בחוק ועל-ידי המוסדות שהוסמכו לכך בדין. בשל כך, ערכאה זאת לא תמהר להתערב בעונש משמעתי, אף אם הוא סוטה לטעמה במידת מה לחומרה או לקולא. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשיקול הדעת או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו יצדיקו התערבותה של ערכאה זו. בנסיבות אלה נדרש בית-משפט זה לעניין כדי לכוון את ההתנהגות המקצועית למסלול הראוי ולמנוע התגבשותן של אמות מידה מוטעות או בלתי הולמות" (דברי הנשיא בע"פ 7[ 412/90], בעמ' 427; וכן ראה ע"א 1[ 4693/90], המצוטט לעיל). 28. שקלתי, וחזרתי ושקלתי, אם ראוי הוא שבמקרה זה תבוא התערבות מצדנו בעונש ההתליה, שאיננו חמור במהותו. האם ניתן לומר, כי במקרה דנן יש בסנקציה שננקטה סטייה מהותית לחומרה ומשגה מהותי בשקול הדעת של השר או שהעונש במקרה זה מחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו? אכן, חלפו ועברו חמש שנים ויותר מאז המקרה הטראגי ועד החלטת השר; בסופו של דבר נמצא המערער אחראי למחדל אחד ויחיד, הגם חמור למדיי, מתוך סידרה של מעשים ומחדלים שיוחסו לו ושלא נמצא כי הוא אחראי להם; חלקו בפרשה אינו עולה במידה משמעותית על חלקם של השניים האחרים שרק ננזפו; מדובר ברופא ותיק הממלא את תפקידו באחריות ובנאמנות מזה שנים וללא רבב. כל אלה עובדות חשובות וכבדות משקל הראויות להתייחסות מעמיקה. אולם אין להתעלם מכך כי כל השיקולים הללו היו, אל נכון, לעיני השר שעה שהחליט כפי שהחליט. החלטת השר אמנם איננה מנומקת והיא תמציתית מאוד וממילא אין לדעת לכאורה מה היו שיקוליו. אולם מאחר שהחלטתו מושתתת על מימצאי הוועדה ומסקנותיה, יש להניח, כי גם השיקולים דלעיל לעניין הסנקציה ההולמת, שנסקרו בהרחבה ובפירוט על-ידי הוועדה, נשקלו על-ידיו. חרף זאת ראה שלא להסתפק בהמלצת הוועדה וראה לנכון לנקוט סנקציה חריפה יותר, הגם מתונה למדיי. כלל נקוט בידינו לעניין התערבות במידת העונש, שאין בית-משפט זה מתערב בעונש שהושת על-ידי הדרגה הראשונה, גם אם הוא עצמו חש שלו ישב בדין בדרגה הראשונה היה מעדיף סנקציה עונשית שונה. ההתערבות תהיה מוצדקת רק כאשר ישנה סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המתאימה. כך דרך כלל, וכך, כפי שציינתי לעיל, באשר להתערבות בסנקציה עונשית שננקטת על-ידי שר הבריאות. 29. במקרה דנן, לא ניתן לומר שהחלטת השר שגויה מהותית מבחינת הפעלת שיקול הדעת, או שהעונש כפי שנקבע על-ידיו מחטיא באופן ברור וגלוי את המטרה. נהפוך הוא, הסנקציה העונשית שנקט השר איננה יכולה להיחשב כחמורה מדיי, ויש בה משמעות הרתעתית לציבור הרופאים בכללו. 30. אשר-על-כן דעתי כי ערעור זה דינו להידחות הן לעניין שאלת האחריות והן בעניין הסנקציה העונשית. השופט ג' בך: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין. ניתוחירך