פסק דין הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על-פי סעיף 47 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976, על החלטת ועדת המשמעת שכוננה לפי הפקודה האמורה, אשר מצאה את המערער אשם ברשלנות חמורה, וכן על החלטתו של שר הבריאות להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של שלושה חודשים. 2. וזו מסכת העובדות: ביום 1.12.88 הוגשה נגד המערער קובלנה על-ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות, שעניינה השתלשלות האירועים בחדר הלידה של בית החולים "שערי צדק" בירושלים, ביום 20.6.86, עת כרעה ללדת הגב' ח' ש' (להלן - היולדת). על-פי האמור בקובלנה, הגיעה היולדת לראשונה לחדר הלידה שבבית החולים "שערי צדק" בירושלים, בשעות הלילה שבין יום חמישי ליום שישי 20.6.86. היולדת הייתה בשבוע הארבעים להריונה, לאחר מהלך היריון תקין. המדובר בהיריון ראשון. היולדת התקבלה לחדר הלידה בשעה 05:15 בבוקרו של יום השישי, לאחר שתכפו הצירים. בשעות הצהריים הוחלט על-ידי המיילדות לטפל ביולדת באמצעות עירויי נוזלים שונים. היולדת נכנסה למצב של אי-שקט שהלך והחמיר, ונזקקה להשגחת בעלה ואמה. המערער - רופא מומחה במיילדות ובגינקולוגיה - היה רופא תורן בחדר הלידה, החל בשעה 13:00. בשעה 16:30 פנתה אליו אמה של היולדת וציינה את אי השקט של היולדת, אך הערער לא שעה לפנייתה. למעשה, מעת שהתקבלה לחדר הלידה לא בוצעו ביולדת כל בדיקות שהן, לרבות בדיקות דם ושתן. בשעה 19:00 קרא המערער לרופאה אחרת, ד"ר פירוס, על-מנת להתייעץ עמה בעניין האפשרות לבצע ביולדת לידת שולפן. שני הרופאים ניגשו לראות את היולדת, אך לא בדקו אותה. לאחר שיצאו מן החדר, עזבה את המקום המיילדת אשר נקראה לבצע משימה אחרת. הבעל והאם עזבו גם הם את החדר כדי לקרוא לרופאים בשל חוסר השקט של היולדת. בצאתם מן החדר שמעו חבטה. כשחזרו מצאו את היולדת על הרצפה, כשהיא חבולה. לאחר מכן נעשו בדיקות שונות ביולדת ובעובר, ואלה הביאו את המערער למספר ניסיונות לבצע לידת שולפן ריק ולאחר מכן לידת מלקחיים. הניסיונות האמורים לא עלו יפה. נתקבלה החלטה של סגן מנהל המחלקה, ד"ר ישעיה אבולעפיה, להעביר את היולדת לחדר ניתוח. המערער שב ליולדת ובאמצעות שתי משיכות של השולפן הריק הצליח ליילד את העובר בשעה 19:55. מצבה של היולדת באותו שלב היה קשה והיה הכרח לכרות את רחמה. התינוק שנולד סובל משיתוק מוחי קל מוטורי ומהיפוטוניה. עד כאן דבר הקובלנה. 3. המערער הגיש את תגובתו בכתב לקובלנה. על פיה טען כי - "במרכז הרפואי שערי צדק מזה תקופה ארוכה... הנוהל המקובל בחדרי לידה הינו כי כל הלידות הרגילות מנוהלות על ידי המיילדות בלבד ללא התערבות רופאי המחלקה. רופא ניגש ליולדת רק לאחר שנקרא על ידי המיילדת. על פי הנוהג האמור רופא נותן טיפול ליולדת לפי יוזמה של המיילדת בלבד". לטענת המערער, בשעה 16:00 ניגש לחדרי הלידה והתעניין אצל המיילדות אם קיימות בעיות. לאחר שנענה בשלילה, פנה לעיסוקיו במסגרת התורנות. המערער כלל לא ידע על אודות אי השקט של היולדת ואיש לא פנה אליו בקשר לכך, לרבות אמה. המערער נקרא על-ידי המיילדת סמוך לשעה 19:00 בשל התארכות מהלך הלידה. הוא התבונן במוניטור, וראה שמבחינת העובר אין מצוקה ואין צורך בהתערבות בלידה. לאחר שיצא, אירעה הנפילה של היולדת מן המיטה. אשר לנסיבות יילודה של היולדת טען המערער כי - "העובר היה במצב שמתאים לביצוע לידה בסיוע שולפן ריק, ובנסיבות העניין, לאור אי שיתוף הפעולה מצד היולדת, התארכות הלידה ומצבה הנוירולוגי הבלתי ברור של היולדת החלטתו של הנקבל לילד בשולפן ריק היתה החלטה נכונה שנעשתה תוך שיקול דעת, ללא כל חפזון כנטען בקובלנה". לאחר מספר ניסיונות ליילוד העובר, אשר נכשלו בשל התנגדותה של היולדת ואי השקט שלה, התייעץ המערער עם הכונן, ד"ר אבולעפיה, אשר גם הגיע למקום, וכל המהלכים שבוצעו לאחר מכן נעשו תוך התייעצות עמו וקבלת ההחלטות על-ידיו. 4. המשיב 1 מינה ועדת משמעת לבדיקת הקובלנה, על-פי סעיף 44 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], בהרכב שלושה חברים: פרופ' פ' ע' ורדי, ד"ר מ' ברנשטיין וד"ר ח' גולדווטר, עו"ד. לפני הוועדה העידו עדים רבים - היולדת ובני משפחתה, המערער, חבריו לעבודה של המערער מבית החולים "שערי צדק" ורופאים מומחים במיילדות ובגינקולוגיה מבתי-חולים אחרים. לאחר סקירת עיקרי העדויות שהובאו לפניה, הגיעה ועדת המשמעת לכלל המסקנות הבאות: "ראשית לכל, שלא כמו במחלקות בבתי חולים אחרים, מסתבר כי בתקופה הרלבנטית לפרשה הנדונה, היינו, יוני 1986, שרר במחלקת היולדות בבית החולים שערי צדק משטר מיוחד, בו 'שלטו' המיילדות על ניהול המחלקה, ואילו הרופאים שיחקו תפקיד 'משני' והמעיטו לנקוט יוזמה במרבית המקרים בהם הלידות היו רגילות וללא סיבוכים... אנו מביאים בחשבון, כאמור לעיל, כי הנקבל אכן פעל בעל כורחו במסגרת משטר לקוי זה... יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הנקבל מכל אחריות, שכן בתור רופא במעמד בכיר ובעל וותק ניתן היה לצפות מנו הפעלת שיקול דעת עצמאי בטיפול ביולדת. מקובלת עלינו עדותה של אם היולדת, הגב' ר.ו., לפיה כאמור פנתה לנקבל וביקשה את עזרתו בעקבות מצב אי השקט של היולדת והתארכות תהליך הלידה, אך נתקלה מצידו בהתעלמות מוחלטת. הנקבל בעדותו ציין רק שאינו זוכר את פנייתה של הגב' ו. התעלמותו וחוסר התעניינותו של הנקבל בנעשה אצל יולדת מבכירה אחרי שעברו שעות רבות מאז קבלתה לחדר לידה אינם מתקבלים על הדעת... הוכח איפוא האמור בסעיף 6 לקובלנה בעניין חוסר היענותו של הנקבל לפניות אם היולדת. כמו כן, על פי עדותו של הנקבל עצמו אכן לא נבדקה היולדת מעת קבלתה לחדר המיון (צ"ל: חדר הלידה - מ' ש') וגם לא נערכו אצלה בדיקות דם ושתן (סעיף 7 לקובלנה). על פי חלק לפחות מהראיות, לולא היעדר הטיפול וההשגחה בשלבים המתקדמים יתכן שנפילתה של היולדת מהמיטה לא היתה קורית, ואף המהלך הקשה של הלידה היה נחסך או לפחות ממותן. יחד עם זאת, אנו סבורים כי לגבי פעולתו של הנקבל אחרי השעה שבע בערב באותו יום ששי, 20.6.86, אין מקום להאשים אותו ברשלנות... סיכומו של דבר, אנו רואים בהתנהגותו של הנקבל משעה 13:00, כשהחל בתורנותו ועד לשעה 19:00 כשהחל לפעול בזריזות בעקבות מצב החרום שהתהווה, משום רשלנות חמורה. ואילו לגבי הצעדים שנקט הנקבל משעה 19:00 ואילך לא הוכחה רשלנות או התנהגות לא הולמת מצידו". אשר לאמצעי המשמעת, המליצה הוועדה - ברוב דעות - להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של חודש ימים. חברת הוועדה, ד"ר מ' ברנשטיין, סברה כי יש להסתפק במתן נזיפה. בהמליצם כאמור הביאו חברי הוועדה בחשבון את המשטר הלקוי שבמסגרתו פעל המערער ואת העובדה כי חלפה תקופה של שש שנים ומעלה מאז האירוע ועד מתן החלטת הוועדה. שר הבריאות החליט, ביום 21.9.92, להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של שלושה חודשים. על כך הערעור שלפנינו. 5. המערער חולק על מימצאיה של ועדת המשמעת. לטענתו, אין זה נכון שנוהלי העבודה ששררו בחדר היולדות שבבית החולים "שערי צדק" היו יוצאי דופן ובלתי מניחים את הדעת. לא הוכח שבכל בתי החולים נהגו אחרת, ושיטת העבודה האמורה הוכיחה עצמה בהצלחה שנים רבות. אשר לנסיבות האירוע, לא הוכח שאם היולדת פנתה באופן ברור למערער וביקשה ממנו כי יבדוק את בתה, ושהוא לא נענה. האם, לכל היותר, אמרה למערער: "דוקטור, ח.ש. כאן", והוא המשיך ללכת. ככל הנראה, לא שמע המערער את הפנייה, ואף אם שמע - לא ירש אותה כפנייה לקבלת עזרה. המערער טוען כי לא התעלם מן היולדת: הוא קיבל דיווח על המצב מן הרופאה התורנית בשעה 13:00, כשהחל בתורנות; לאחר מכן בשעה 16:00 קיבל דיווח מן המיילדות; בשעה 19:00 הגיע למקום על-פי קריאת המיילדת. אשר לאי-עריכת בדיקות דם ושתן, קבלת היולדת הייתה בשעות הבוקר המוקדמות, ואם היה מקום ליטול בדיקות, היה זה בסמוך לקבלה. המערער טוען, כי לא היה לו כל יסוד להניח שמצבה של היולדת - עד השעה 19:00 - חייב התערבות מצדו. התנהגותו ואופן תיפקודו היו על-פי המקובל בחדר הלידה בבית החולים "שערי צדק" בתקופה הרלוואנטית. המערער נהג על-פי הסטנדרטים המקובלים, ואף לגופו של עניין לא היה כל פסול בהתנהגותו. משום כך, שגתה ועדת המשמעת אשר מצאה אותו אשם ברשלנות חמורה. לחלופין, טען המערער נגד חומרת העונש שהושת עליו. 6. כפי שציינה ועדת המשמעת בדין וחשבון שהגישה לשר הבריאות, היא לא מצאה רשלנות בהתנהגותו של המערער לאחר השעה 19:00, בכל הנוגע לטיפול ביולדת ולהליכים שהביאו בסופו של דבר לכריתת רחמה וליילוד העובר בלידת שולפן ריק. הליקויים בתיפקודו של המערער התייחסו להתנהגותו בחדר הלידה החל בשעה 13:00, שאז החל את תורנותו, ועד השעה 19:00, עת הוזעק לחדר הלידה לאחר נפילת היולדת. על-פי העובדות שקבעה הוועדה, לא היה למערער מגע ישיר עם היולדת במשך כל אותן שעות. הוא קיבל את האחריות על חדר הלידה מקודמתו בתורנות, ד"ר אלגביש, אשר מסרה לו כי בחדר הלידה שתי יולדות שלידתן מתקדמת באופן תקין. אינפורמציה זו נמסרה למערער בעל-פה ולא לוותה בכל בדיקה מצדו או בעיון בחומר הרפואי. הפעם הנוספת שבה היה המערער במגע עם חדר הלידה הייתה בסביבות השעה 16:00. הוא הגיע לחדר הלידה, שמע מן המיילדות שהיו אותה שעה בתפקיד כי אין בעיות מיוחדות, ופנה לעיסוקיו האחרים. וכך דבריו בעדותו: "נכנסתי בערך בשעה ארבע-ארבע וחצי לחדר הלידה. שעה קודם התחלפו המיילדות ושאלתי את המיילדות אם יש בעיה כלשהי. באותו זמן היתה יולדת אחת משתיהן שכבר היתה בשלבי לידה מתקדמים, והיא אפילו לחצה, ושתי המיילדות היו איתה. שאלתי אם יש איזה בעיה, אמרו לי שלא. ראיתי את המוניטור של היולדת הזאת שהיתה בלידה פעילה ולחצה. הייתי בחדר השני, ראיתי את המוניטור השני ואמרו שנבדקה לא מזמן". האינפורמציה היחידה על אודות מצב היולדת והתקדמות הלידה שקיבל המערער בעת הביקור בשעה 16:00 בחדר הלידה, היתה באמצעות התבוננות במוניטור שאליו הייתה מחוברת. המערער העיד, כי לא ידע את סוג הנוזלים שקיבלה היולדת בעירוי ואת כמותם. לדבריו, לא היה גיליון רישום נוזלים לגביה, ולכן הניח שקיבלה נוזלים על-פי המקובל. כדבריו: "לא ידעתי את טיב העירוי, אבל ידעתי מה הנהלים. כפי שהסברתי, כל העירויים היו גלוקוז 5%, למעט לפי בקשה". לאחר שנאמר למערער, כי חוץ מגלוקוז קיבלה היולדת דרך העירוי גם דולסטין ופנרגן, אמר: "זה לא ידעתי. כמו שאמרתי, חלק מהעצמאות וניהול הלידות הרגילות על ידי המיילדות היה הזרקת פטידין או דולסטין ופנרגן לשיכוך כאבים, במינון שהיא קבעה". משמעות הדברים היא, כי כאשר נפלה היולדת מן המיטה בשעה 19:00, לא ידע המערער בוודאות אילו נוזלים קיבלה בשתים-עשרה השעות ומעלה ששהתה בחדר הלידה. הוא אך שיער כי קיבלה נוזלים כמקובל, וברור, למשל, שלא ידע על כך שקיבלה גם משככי כאבים. אשר לאי השקט שבו הייתה היולדת נתונה מאז שעות הצהריים של יום הלידה, המערער לא קיבל על כך דיווח מן המיילדות, ולכן לא ידע כלל כי היולדת מתנהגת בחוסר שקט. יש להעיר, כי המיילדות לא העידו משום מה לפני ועדת המשמעת, ולכן אין לדעת את גירסתן למהלך הארועים בכלל, ולעניין אי השקט של היולדת בפרט. הוועדה קבעה, כי המערער לא שעה לפנייתה של אם היולדת, עת ביקר בחדר הלידה בשעה 16:00. המערער לא זכר את האירוע, ואמר כי אף אם נעשתה פנייה אליו, היא לא הייתה מפורשת דיה, וייתכן אף שלא שמע כלל כי פונים אליו. 7. התמונה העולה מן המקובץ היא, שהמערער אשר שימש בתורנות כאחראי לחדר הלידה לא גילה כל מעורבות אקטיבית בנעשה בחדר הלידה. המידע שהגיע אליו היה אך ורק מכלי שני באמצעות המיילדות. על-פי עדותו, האינפורמציה שנמסרה לו הייתה לאקונית - היינו, אך ורק אם יש או אין בעיות. כאשר נאמר לו ש"אין בעיות", לא נעשה מצדו כל ניסיון לקבל מידע נוסף, זולת התבוננות במוניטור. כך, למשל, לא ידע דבר וחצי דבר על סוג הנוזלים שניתנו ליולדת ועל כמותם, זולת הנחתו כי נהגו בה על-פי הנהלים. הוא גם לא ידע כלל כי הייתה נתונה באי-שקט מתמשך החל משעות הצהריים, שכן לא קיבל על כך דיווח מן המיילדות, ובעצמו לא נפנה להתבונן ביולדת. המערער לא פנה מיוזמתו ולו פעם אחת במשך השעות בהן היה בתורנות, החל בשעה 13:00 ועד השעה 19:00, להתעניין במצבה של היולדת, אשר, כזכור, התקבלה לחדר הלידה בשעה 05:00, בבוקרו של אותו יום. אפילו בשעה שביקר בחדר הלידה, בשעה 16:00, הוא לא עשה מאומה חוץ מאשר לשמוע מן המיילדות אם יש או אם אין בעיות. הוא לא פנה ליולדת באופן אישי, לא התבונן בה ולא שוחח עמה אפילו פעם אחת. המערער התבונן במוניטור ויצא. יש לציין כי בחדר הלידה היו אותה עת שתי יולדות בלבד. המערער לא היה נתון בלחץ עבודה, לא מיהר באופן מיוחד לשום מקום, ובכל זאת לא ראה לנכון להתייחס בעצמו ליולדת. בהקשר זה, התייחסות משמעה פנייה אל היולדת, דרישה בשלומה ובדיקתה על-פי הצורך. גם בסיטואציה של לידה, יש חשיבות רבה בפנייה אל הפאציינט על-מנת לקבל ממנו פרטים באופן בלתי אמצעי. פנייה כזו של הרופא האחראי ליולדת חשובה מאוד גם מבחינתה של היולדת, הנתונה מטבע הדברים במצב של חרדה, התרגשות, כאבים וכדומה. התייחסות אישית של הרופא עשויה להפיג במידת מה את כל אלה. גם מן הבחינה הרפואית, לאינפורמציה המתקבלת מן היולדת על-ידי שיחה עמה או תוך התבוננות בה יש משמעות למטרות דיאגנוסטיות. רשלנותו של המערער מתבטאת אפוא בכך שלא קיים כנאות את תפקידו כאחראי חדר הלידה, החל בשעה 13:00 ועד השעה 19:00 ביום 20.6.86. אופן מילוי התפקיד כפי שתואר לעיל אינו מתיישב עם סטנדרטים של רפואה טובה ואחריות במילוי תפקיד. 8. טענתו של המערער כי פעל על-פי הנהלים שהיו נהוגים בחדר היולדות של בית החולים "שערי צדק" באותה עת, אינה יכולה להישמע. ראשית דבר, הוועדה שמעה מפי ד"ר אלחנן בראון, רופא מיילד העובד בבית החולים "שערי צדק" מאז שנת 1978, על נורמות התנהגות אחרות. כך דברי הוועדה בהקשר זה: "בחקירתו הנגדית ציין ד"ר בראון שגם בשנת 1986 הנוהג שלו היה, כשנכנס לתורנות, לבדוק כל יולדת במחלקה, כולל בדיקת רוחב הפתיחה שלה וכמות הנוזלים שקיבלה. לאחר מכן היה בודק שוב את התקדמות הלידה של היולדת כעבור שעתיים עד שלוש. לגבי קבלת הנוזלים בעירוי היה צריך להתנהל רישום מדוייק. לגבי הרכב העירוי היה מקובל להכניס באופן אוטומטי גלוקוזה בחוזק של 5%, וזאת ללא הוראת רופא, והוא הדין לגבי תוספת דולסטין ופנרגן. העד הוסיף, כי במקרה הנדון, אם היה בודק את היולדת בשעה 4, ורואה שאין התקדמות משביעה רצון במהלך הלידה, ובנוסף לכך קיים אצלה אי שקט, היה בודק אותה מיוזמתו פעם נוספת כעבור שעתיים עד שעתיים וחצי". ד"ר אבולעפיה, אשר העיד גם הוא לפני הוועדה, אמר, בהתייחס לעדותו של ד"ר בראון, כי הלה פעל מעבר לסטנדרט הקובל ומעבר למה שנדרש ממנו באותה עת. ד"ר אבולעפיה העיד לגבי הנהלים בבית החולים "שערי צדק" באותה עת, כי אישה יכולה הייתה ללדת מבלי לראות רופא, וכי רופא היה יכול לסמוך על דברי המיילדות ולא לבקר אצל יולדת מן השעה 13:00 ועד השעה 19:00. דברים אלה אינם יכולים לשקף גישה רפואית ראויה בבית יולדות. אכן, ייתכנו מקרים שבהם יולדת המגיעה לחדר הלידה תלד תוך זמן קצר בלא שיהיה סיפק לכך שתיבדק על-ידי רופא, ואולם ענייננו בתיק זה ביולדת שהתקבלה בשעה 05:00 בבוקר ללידה ראשונה. עוד יש לזכור, כי בחדר הלידה היו במועדים הרלוואנטיים שתי יולדות בסך הכול. היינו, האווירה בחדר הלידה בצהרי יום השישי 20.6.86 הייתה רגועה ושלווה. בנסיבות אלה, הימנעותו של המערער מלהתייחס ליולדת באופן אישי ובלתי אמצעי, בשאלה, בבדיקה או בגילויי התעניינות, בין השעות 13:00 ו-19:00, מהווה התרשלות חמורה במילוי תפקידו כרופא האחראי בחדר הלידה. המערער אינו יכול לחסות בעניין זה תחת כנפיו של נוהל עבודה, שהיה מקובל, כביכול, באותה עת בבית החולים "שערי צדק". ראינו כי לפחות רופא אחד, ד"ר בראון, לא נהג על-פי "הנוהל". ואפילו היה ד"ר בראון בבחינת חריג לנורמת ההתנהגות המקובלת, ענייננו בתיק זה באחריותו המקצועית האישית של המערער כרופא. ועדת המשמעת קבעה כי המערער התרשל במילוי תפקידו, וקביעה זו מקובלת עליי. שומה היה על המערער להתייחס לנסיבות העניין, באופן עצמאי, על-פי שיקול-דעת מקצועי ראוי. קבלת שיטה - אם נקבל שהייתה כזאת - לפיה אין רופא חייב להתייחס אישית ליולדת, במקום שתחת פיקוחו ואחריותו, היא בלתי מתקבלת על הדעת ואף מדאיגה ביותר, הן באשר לרופא והן באשר לקיומה של השיטה. לו נהג המערער כראוי, היה נותן דעתו על מצבה של היולדת, ובכך היו נמנעות - יש לשער - נפילתה מן המיטה והשתלשלות האירועים שלאחר מכן. מעבר לכך, ראוי להבהיר כי מן הבחינה הנורמאטיבית אין בהסדרים מינהליים כדי לפטור רופא מאחריותו המקצועית כלפי מטופל אשר נמצא תחת שליטתו. המבחנים של גישה רפואית סבירה כנדרש מרופא במילוי תפקידו אינם נסוגים מפני הסדרים מינהליים כלשהם, אשר חורגים מתחומי מינהל כלשהם ומבקשים לגעת ברמת הטיפול הרפואי. כך אין הסדר מינהלי כלשהו היכול לפטור רופא מן החובה להתעניין אישית ובמישרין בשלומה של יולדת השוהה בחדר הלידה אשר עליו הוא מופקד כתורן. בהקשר אחר, בהתייחס לטענה דומה בדבר פעולה במסגרת נורמות התנהגות פסולות, אמר בית-משפט זה: "...וזה העיקר. פסקנו לא אחת, כי נוהל מקובל אינו הופך למעשה מותר מבחינה משפטית (ע"פ 647/75; ע"פ 141/79, בעמ' 40; ע"פ 71/83, בעמ' 775). העובדה שפשטו ונתקבלו בציבור נורמות אסורות אין בה כדי להתירן" (ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש ואח' [1], בעמ' 689). ובהמשך, בעמ' 701: "קיומם של 'נוהג מקובל' ו'מסורת של שנים' אין בהם כדי להועיל, אם וכאשר נוהג זה ומסורת זו יסודם בשיבוש ערכים ונורמות תקינות". 9. אשר לחומרת העונש שהושת על המערער, איני מוצא להתערב בו, כי אינו חמור כלל ועיקר, ולא הייתי מתערב לו גם היה מוטל עונש חמור יותר. סיכומו של דבר, הייתי דוחה את הערעור ללא צו להוצאות. 10. אני מפנה תשומת לב מנכ"ל משרד הבריאות לשלושה נושאים: (א) הנוהג ששרר בחדר היולדות בבית החולים הנ"ל כפי שתואר לעיל; (ב) שאלת אחריותן של המיילדות, שאין לגביה חומר לפנינו; (ג) התמשכותו היתרה של בירור עניין שאירע בשנת 1986. השופט א' גולדברג: אני מסכים. השופט מ' חשין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. רפואהרישיון רופארופאים