החלטה האם דינו של ליקוי שכלי כדינה של מחלת נפש, לצורך עצירת תקופת ההתיישנות ? 1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' גרסטל) במסגרתה נדחה ערעור המבקשת על החלטת כבוד רשמת בית המשפט המחוזי (בתוארה אז) ש' ברוש. בהחלטתה, דחתה הרשמת המלומדת את בקשתה של המבקשת לסילוק תביעת המשיבים על הסף. תחילתם של ההליכים המשפטיים שבין הצדדים, בתביעה, שהגישו המשיבים, בגין רשלנות רפואית כנגד המבקשת עוד בשנת 1995 (להלן: התביעה משנת 1995). מאז ועד היום, לא החלה התביעה להתברר לגופה, בשל שמתנהלים בין הצדדים הליכים רבים בבקשות שהגישה המבקשת לסילוק על הסף של התביעה האמורה. זהו אף עניינה של בקשת רשות ערעור זו. 2. על פי הנטען בתביעה משנת 1995, ביוני 1969, כחמישה ימים לאחר לידתו של המשיב 1, הביאתהו אימו, המשיבה 3, לרופא ילדים המשמש בקופת חולים של המבקשת, בחולון, והתלוננה בפניו על תסמינים שונים שזיהתה בבנה וביניהם גוון עור צהוב ואיטיות בתגובות. הרופא, שבדק את התינוק, הרגיע, כך על פי הנטען, את האם, אמר לה לשוב לביתה והוסיף כי אין סיבה לדאגה. כ- 12 שעות מאוחר יותר הבחינה האם בהתדרדרות נוספת במצבו של תינוקה והבהילה אותו לבית החולים, שם אושפז התינוק במצב קשה ואובחן כסובל מצהבת המלולטית. על פי הנטען, כתוצאה ממחלת הצהבת בה חלה, נגרמו למשיב 1 נזק מוחי ופגיעות מוטוריות קשות. כאמור, תביעה זו הוגשה לבית המשפט קמא רק בשנת 1995 לאחר שחלפו 25 שנים ושמונה חודשים מיום שנולדה עילת התביעה. לאור זאת, הגישה המבקשת בקשה לסילוק על הסף, בהתבסס על טענה של התיישנות (להלן: בקשת הסילוק הראשונה). בקשה זו התקבלה והתביעה שהגישו המשיבים נדחתה על הסף. 3. המשיבים פנו בערעור לבית משפט זה, בטענה כי מכוח הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1968 (להלן: חוק ההתיישנות) לא התיישנה תביעתם (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נב(2) 638). השאלה העיקרית שהתעוררה במסגרתו של אותו ערעור הייתה האם דינו של ליקוי שכלי כדינה של מחלת נפש, לצורך עצירת תקופת ההתיישנות. בית המשפט העליון (כבוד הנשיא א' ברק, והשופטים ט' שטרסברג-כהן, וי' אנגלרד) קבע כי יש להרחיב את תחולתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, על דרך ההיקש, ולהחילו גם על הלוקה בשכלו. לאור קביעתו זו פסק בית המשפט כי תביעתו של המשיב 1 לא התיישנה ולפיכך גם תביעתם של המשיבים 2 ו- 3, כמיטיביו, לא התיישנה. 4. לטענת המבקשת, רק לאחר שניתן פסק הדין בערעור התברר לה כי כבר בשנת 1976 הגישו המשיבים תביעה כנגד בית החולים בו נולד המשיב 1 וכנגד נתבעים נוספים. תביעה זו נסתיימה בהסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו שולמו למשיבים 200,000 ש"ח (להלן: התביעה משנת 1976). עוד נתגלה למבקשת, לטענתה, כי יחד עם התביעה שהוגשה נגדה בשנת 1995 הוגשה תביעה נוספת נגד חלק מהנתבעים בתביעה משנת 1976, אשר נדחתה על הסף מחמת מעשה בית דין והתיישנות. המבקשת הגישה לבית משפט זה בקשה לדיון נוסף (דנ"א 5033/98 קופת חולים מכבי נ' חכם, פ"ד נד(1) 410). במסגרת זו טענה, בין היתר, כי עובדות אלה שנתבררו מהוות טעמים חדשים לדחייה על הסף של תביעת המשיבים מחמת התיישנות ומחמת מעשה בית דין. לבקשת המבקשת, בית משפט זה (כבוד הנשיא א' ברק, המשנה לנשיא ש' לוין, והשופטים ת' אור, א' מצא, וי' אנגלרד) קיים דיון נוסף בסוגיה שנדונה בערעור. בית המשפט אף זימן את באי כוח הצדדים לשמיעת טיעון משלים בעניין התביעה משנת 1976 ונפקותה. בסופו של דבר, הגיע בית משפט זה לכלל מסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. באשר לטענות בדבר התביעה משנת 1976, נקבע כי מן הראוי שנסיבות הגשתו של אותו הליך ושאלת השלכותיו האפשריות על זכותם של המשיבים כי תביעתם משנת 1995 תישמע, יתבררו בפני בית המשפט המחוזי. בהתאם לכך, שבו הצדדים לבית המשפט המחוזי. המבקשת הגישה בקשה נוספת לסילוק על הסף לבית המשפט המחוזי, בהתבסס על טענות חדשות בעניין מעשה בית דין והעדר עילה, וטענה ישנה שנסמכה על נימוקים חדשים, בעניין התיישנות. לעניין מעשה בית דין, טענה המבקשת כי הינה חליפתו של אחד הנתבעים בתביעה משנת 1976, וכי עילתה של התביעה משנת 1976 זהה לעילת התביעה שהוגשה בשנת 1995. טענתה של המבקשת בעניין התיישנות הייתה כי על אף תחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות גם על הלוקה בשכלו, הרי שלפי לשון הסיפא של אותו סעיף התיישנה בכל זאת תביעתו של המשיב 1, שכן, "היה עליו אפוטרופוס". בסוגיית ההתיישנות קמה מחלוקת פרשנית חדשה בין הצדדים, שהפעם התמקדה בפירוש שיש ליתן למונח "אפוטרופוס" המופיע בסעיף 11 האמור. בעוד שהמבקשת טוענת כי מונח זה כולל גם "אפוטרופוס טבעי" ו-"אפוטרופוס למעשה", כמשמעותם בסעיפים 14, ו- 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית), בהתאמה, טוענים המשיבים כי כוונת המונח אך ורק לאפוטרופוס שמונה על ידי בית המשפט, לפי סעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית. כך, טוענת המבקשת כי תביעתו של המשיב 1 התיישנה כבר בשנת 1983 (שבע שנים לאחר שהוגשה התביעה הראשונה בשנת 1976, כשהיה המשיב 1 בן 14), ואילו המשיבים טוענים כי התביעה טרם התיישנה. 5. רשמת בית המשפט המחוזי, השופטת ש' ברוש, פסקה כי התביעה טרם התיישנה שכן הוריו של המשיב 1 מונו לאפוטרופסיו החוקיים רק ביום 20.1.1994. כבוד הרשמת דחתה את טענתה של המבקשת לפיה המונח "אפוטרופוס" בסעיף 11 לחוק התיישנות כולל גם "אפוטרופוס טבעי". באשר לטענת המבקשת בעניין "אפוטרופוס למעשה" קבעה כבוד הרשמת כי גם אם תקבל טענה פרשנית זו של המבקשת, הרי שבירור מעמדם של המשיבים 3-2 כאפוטרופוסים למעשה מצריך הנחת תשתית ראייתית, ולא די היה בהגשת התביעה בשנת 1976 כדי להוכיח את מעמדם זה. בדומה, קבעה כבוד הרשמת כי בנסיבות העניין לא ניתן להכריע בטענת "מעשה בית דין" במסגרת הליך סף, שכן טענתה של המבקשת בדבר חליפות מחייבת אף היא הנחת תשתית ראייתית מתאימה. 6. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורה. לשאלת ההתיישנות, קבע בית המשפט המחוזי כי אפוטרופוס לצורך הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות כולל הן אפוטרופוס שמונה על ידי בית המשפט והן "אפוטרופוס למעשה". בית המשפט קמא נימק את קביעתו בכך שפרשנות המגבילה את המונח "אפוטרופוס" שבסעיף 11 לאפוטרופוס שמונה על ידי בית המשפט בלבד, תכביד יתר על המידה על הנתבע הפוטנציאלי. למרות מסקנתו זו, קבע בית המשפט קמא כי אין להכריע בשאלת ההתיישנות בשלב זה של הדיון. בית המשפט נימק קביעתו זו בכך שלא די בהגשת התביעה בשנת 1976, בשעה שהוריו של המשיב 1 שימשו כאפוטרופסיו הטבעיים, כדי להוכיח כי היו אפוטרופסיו למעשה בבגרותו. באשר לטענת קיומו של מעשה בית דין, ציין בית המשפט קמא כי עיון בכתבי התביעה שהוגשו בשנת 1976 ובשנת 1995 מלמד כי התביעות נסמכות על אותה מערכת עובדתית. עם זאת, פסק בית המשפט המחוזי כי צדקה כבוד הרשמת בקובעה כי לא ניתן להכריע בשאלת החליפות שבין המבקשת לד"ר חיימוב בשלב מקדמי של בקשה לדחייה על הסף. ומכאן, לבקשת רשות הערעור שבפנינו. המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה בפני כבוד הרשמת ובפני בית המשפט המחוזי. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי קיבל את טענתה כי גם אפוטרופוס טבעי הינו אפוטרופוס לצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות. לפיכך, סבורה המבקשת, כי היה על בית המשפט קמא לקבוע כי התביעה התיישנה בשנת 1983, ולקבל את בקשתה לדחייה על הסף מחמת התיישנות. לעניין קיומו של מעשה בית דין, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בקובעו כי אין להכריע בשאלת מעשה בית דין במסגרת הליך מקדמי. לטענת המבקשת, כל העובדות הרלוונטיות לקביעה הונחו על שולחנו של בית המשפט קמא והיה על בית המשפט להכריע בשאלה זו. המשיבים, לעומת זאת, סומכים ידיהם על התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, אך בפיהם טענות כנגד נימוקיו באשר לשאלת פרשנות סעיף 11 לחוק ההתיישנות. המשיבים, מצידם, סוברים כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי גם "אפוטרופוס למעשה" מהווה אפוטרופוס לצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות. לטענתם, קביעה זו פוגעת בזכויותיו של האפוטרופוס (הנטען) עצמו, שכן מוטלות עליו חובות רבות שלא היה מודע אליהן. 7. לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי על בית המשפט לנהוג במשנה זהירות בקבלו טענות סף שיש בהן כדי לשלול זכותו של בעל דין שישמעו טענותיו לגופן. כך נהג בית המשפט המחוזי במקרה זה ואיננו מוצאים כל עילה להתערב בהחלטתו. תביעתם של המשיבים הוגשה לפני כמעט עשור. לאור הזמן הרב שחלף מאז שהוגשה התביעה, מן הראוי כי יחדלו הצדדים מאחיזתם בפרוזדור ויכנסו אל הטרקלין. מהותם והגיונם של הליכים מקדמיים כגון בקשות לסילוק על הסף הינו ייעול ההליך השיפוטי. הליכים אלה נועדו לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה כאשר בעטיה של טענת משפטית או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא שייערך דיון בכל השאלות השנויות במחלוקת (ראו למשל: ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 478), לא כך מצב הדברים כאן. בית המשפט המחוזי לא סיים את הדיון בטענותיה של המבקשת לגבי התיישנות ומעשה בית דין, וברי כי טענותיה של המבקשת לעניין זה, ובכללן טענותיה לגבי קביעותיו הפרשניות של בית המשפט קמא, יישמרו לה אם וכאשר יפסוק בית המשפט המחוזי לטובת המשיבים ויוגש ערעור על פסק הדין. הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסך 10,000 ש"ח. שאלות משפטיותהתיישנות