מרפק טניס - ניתוח - סיכונים (תביעת רשלנות רפואית)

פסק דין מבוא 1. עסקינן בתביעת רשלנות רפואית בגין ניתוח שעבר התובע בבית - חולים אסף הרופא על ידי הנתבעים 1 עד 3 ביום 5.10.92. 2. התובע, יליד 1944, עורך דין במקצועו. בשנת 1992 החל לסבול מתסמונת אפיקונדליטיס במרפק ימין אשר מכונה גם TENNIS ELBOW (מרפק טניס). התובע עסק בפעילות ספורטיבית ענפה מעבר לעבודתו כעורך דין ונהג לשחק טניס, כדור סל, ג'ודו ושחיה. 3. בעקבות המלצת חבר אשר שימש מאמן טניס בשעתו, פנה התובע לד"ר אגסי וביקש להנתח על ידו וזה ביחד עם הנתבעים 2 ו - 3 אכן ניתח אותו. 4. התובע טוען לרשלנות הצוות בניתוח עצמו ואף לאחריו וכן לחוסר הסכמה מדעת לאחר שבעת הניתוח בחר הצוות להרחיב את הניתוח גם לשחרור ה - PIN היינו ה - POSTERIOR INTEROSSOUS NERVE, משריר הסופינטור אשר יורד לצד ההומרוס מהמרפק לכיוון האמה. 5. לטענת התובע גרמו לו הנתבעים נזק עצבי אשר הביא לירידה בכוח היד שהינה ידו הדומיננטית, וכן לצלקת ארוכה מאוד. 6. הנתבעים טוענים מנגד, כי לא הייתה כל רשלנות בהחלטה על שחרור העצב של ה - PIN לאור מצבו של התובע. כמו כן אין כל עדות לפגיעה בעצב הזה לאחר הניתוח. 7. התובע תמך תביעתו בחוות דעתו של פרופ' וינברג וכן בעדותם של אשתו, בנו ומר אריה שוסטרמן שנמצא עם התובע בקשרי עבודה קרובים. הנתבעים תמכו הגנתם בחוות הדעת של ד"ר ז'טלני וכן העידו את ד"ר אגסי. 8. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. חוות דעת הרופאים חוות הדעת מטעם התובע 9. פרופ' וינברג מוצא בבדיקתו את התובע ביום 13.5.99 צלקת ניתוחית באורך של כ - 20 ס"מ מעל לאפיקונדילוס וגב האמה הימנית. קיימת נקודת רגישות בגובה הסופינטור ולחיצת כף יד ימין חלשה בהשוואה לשמאלית. התובע מסוגל ליישר את האצבעות אבל אצבעות 2 ו - 3 מפגרות מבחינת הכוח. הוא מציין כי לפי בדיקת ה - NCV (מהירות ההולכה העצבית) נמצאה פגיעה בסעיף העמוק של העצב הרדיאלי. הוא מציין כי אין פגיעה שלמה בעצב אלא פגיעה פרוקסימלית בהתפצלות העצב הרדיאלי לסעיף התחושתי השטחי והמוטורי העמוק. בשל אותה פגיעה סובל התובע מחולשה וכאב. 10. לדעתו של פרופ' וינברג לא היה כל מקום להוסיף על הניתוח שעליו סוכם בתחילה, ניתוח לטיפול בבעיית האפיקונדליטיס. לא היה כל צורך להוסיף ולשחרר גם את ה - PIN בניתוח הנקרא ע"ש בוסוורוס, מאחר ולא תוארה כל קליניקה הנוגעת לעצב זה עובר לניתוח. כך גם היה על הנתבעים לזהות תוך כדי הניתוח את הנזק שנגרם לעצב הזה, גם אם באקראי, ולתקנו מיד. האבחנה של נזק לעצב הינה פשוטה. 11. לאחר הניתוח וכתוצאה ממנו סובל התובע מנזק עצבי אשר שיעורו עומד על 30% נכות לפי סעיף 31 (3) א' II המדבר על שיתוק של העצב הרדיאליס בצורה בינונית. חוות הדעת מטעם הנתבעים 12. ד"ר ז'טלני בדק את התובע ביום 25.5.00 ומצא צלקת באורך של 15 ס"מ שאינה דבוקה לרקמות העמוקות ואינה רגישה למגע. אין דלדול שרירים באמה של יד ימין. האגרוף תקין הגם שבזמן אגרוף מתעורר כאב לאורך השרירים המיישרים באמה. כוח גס תקין ובבדיקות EMG שנעשו לאחר הניתוח לא נמצאה פגיעה בעצב הרדיאליס. רק בבדיקה בשנת 1997 נמצא כי בענף העצבי לגיד המיישר העמוק של אצבע II המעבר החשמלי הוא איטי יותר. 13. ד"ר ז'טלני מציין כי הסיבות האפשריות להתפתחות תסמונת של אפיקונדליטיס הן: - דלקת או גירוי באזור החיבור של השרירים המיישרים במרפק, היינו - אפיקונדליטיס. - היצרות של הטבעת סביב צוואר עצם הרדיוס, היינו - אנולר ליגמנט. - לחץ על עצב ה - PIN. - היווצרות צלקת בחלק מן השרירים המיישרים בעקבות נמק חלקי של השריר. תסמונת זו יכולה לנבוע מסיבה אחת או ממספר סיבות כאשר לא ניתן לפני ניתוח לקבוע בצורה מדויקת את הסיבה האטיולוגית להיווצרות התסמונת. 14. לדעתו מאחר ועוד עובר לניתוח התלונן התובע על כאבים בצד החיצוני של המרפק ובחלק העליון החיצוני של האמה, היה מקום לשחרר את עצב ה - PIN ואין בהחלטה זו של הנתבעים משום רשלנות. מהלך הניתוח היה תקין ולא נעשה נזק לעצב ה- PIN שכן אם הייתה פגיעה כאמור היה התובע סובל מצניחה של האצבעות בשל חוסר פעילות של הגידים המיישרים. הנזק שנמצא בבדיקת ה - EMG המאוחרת בשנת 1997, הוא קל ביותר ויש לשים לב שבדיקה זהה של אותה רופאה שנתיים קודם לכן הייתה תקינה, דבר המלמד על חוסר הדיוק שבבדיקה זו. 15. הכאבים שמהם סובל התובע יכול שנובעים מצלקות פנימיות או הדבקויות שהתפתחו בעקבות הניתוח ואשר עליהן אין לרופא כל שליטה. יכול שהניתוח לא שיפר באופן מלא את מצבו של התובע אפשרות שקיימת בסוג זה של ניתוחים. לסיכום, לא הייתה מצד הנתבעים כל רשלנות בטיפול בתובע. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט 16. כב' השופט גלדשטיין שישב בתיק זה בתחילתו, מינה את ד"ר מיכה רינות כמומחה מטעמו בשאלת הנזק בלבד. 17. ד"ר רינות בדק את התובע ביום 31.10.00. לצורך חוות דעתו הפנה המומחה את התובע לבדיקה תפקודית על פי תוכנת EVAL. בבדיקה מצא המומחה רגישות על פני האפיקונדיל הצידי והחלק הקריבני גבי של האמה. לא נמצא דלדול שרירים. מבנה המשולש נמצא תקין וזהה לזה השמאלי וכך גם אורך הגפה זהה לגפה השמאלית. כף היד נראתה פעילה. צלקת באורך של 14.5 ס"מ באספקט הלטרלי של המרפק רגישה למגע בחלקה האמצעי ולא דבוקה לרקמות העמוקות. היקפי הגפה זהים לשמאלית וכך גם טווחי התנועות. בדיקת כוח היד מלמדת על הפחתה בכוח היד הימנית בבדיקת שרירי האמה ושורש כף היד. כן קיימת ירידה בכוח האגרוף, בכוח הצביטה והסיבולת. קיימת ירידה בתחושה על פני פיזור העצב הרדיאלי וכאבים במישוש האספקט הצידי של המרפק. ד"ר רינות מסכם את חוות דעתו כך שהמגבלה הקיימת היום לתובע הינה מעורבת מהפרעה עיצבית שרירית וגידית אשר לא ניתן להפריד ביניהן. את הנכות הוא מעמיד על 10% נכות בהערכה חופשית. 18. המומחה נשאל שאלות הבהרה על ידי ב"כ הצדדים וכן על ידי בית המשפט. מתשובותיו ניתן ללמוד כי אף עובר לניתוח סבל התובע מנכות בידו. בבחינת הגורמים להפרעה הוא מציין כי ההפרעה העצבית שנוגעת לעצב הרדיאלי היינו ה - PIN לא הייתה קיימת לפני הניתוח. ההפרעה השרירית שמתבטאת בירידה בכוח האחיזה והלפיתה נובעת מהכאבים עליהם מתלונן התובע אשר היו לו גם לפני הניתוח. ההפרעה הגידית היא שורש הבעיה ממנה סבל התובע עובר לניתוח והיא קיימת גם כיום. בהנחה ששלושת הגורמים שווים במשקלם אזי לניתוח תרומה של 1/3 מהנכות ואילו 2/3 מהנכות היו קיימים גם לפני הניתוח. ההבדל בנכות לאחר הניתוח היא בתוספת של החולשה הקלה של השרירים המיישרים של שורש כף היד ושל שריר הסופינטור וההפרעה התחושתית בגב האמה וכף היד. העובדה שהיקפי הידיים זהים אינה מלמדת בהכרח על תפקוד בצורה שווה שכן ברגיל היקף היד הדומיננטית גדול מזו שאינה דומיננטית שלא כמו במקרה זה. על פי הספרות מרבית הניתוחים מסוג זה שעבר התובע מביאים לתוצאות טובות או סבירות המכונות FAIR אבל המומחה ראה גם מקרים שהתוצאה הייתה מה שמכונה POOR. הממצאים מחקירות המומחים 19. חקירת פרופ' וינברג העלתה כי המומחה ערך את חוות דעתו מבלי שיהיו בפניו מסמכים רפואיים מקופת החולים אשר ילמדו על התלונות, הטיפולים והממצאים של הרופאים המטפלים בתובע עובר לניתוח. חוות דעתו מושתתת על גיליון הניתוח והמסמכים מבית החולים מצד אחד ועל דברי התובע מצד שני. יחד עם זאת המומחה לא יכל למסור פרטים על דברים שנאמרו לו על ידי התובע במספר הזדמנויות בהן שוחח עמו. ראה עדותו בעמ' 42 - 43 לפרוטוקול הוא מציין כי הממצאים שנמצאו אצל התובע הם אותם ממצאים שהמנתח ראה לפיהם לבצע את הניתוח. כאן המקום לציין כי בנ/7 התיק הרפואי מבי"ח אסף הרופא ישנו אזכור לממצא ב - PIN כבר בעת הבדיקה הגופנית בעת קבלת התובע לפני הניתוח. הרופא רושם שם: "מרפק ימין - רגישות עפ"נ lat. Humerus epicondile רגישות עפ"נ PIN, רגישות עפ"נ EXTENSION. תחושה שמורה ללא דלדול שרירים תנועות כתף מלאות." 20. פרופ' וינברג מציין בחקירתו כי הוא מייחס חשיבות לתוצאות בדיקת ה - EMG. התובע עבר שלוש בדיקות EMG לאחר הניתוח. שתי הראשונות משנים 1993 ו - 1995 היו תקינות. בבדיקה משנת 1995, נ/9, נרשם על ידי ד"ר צ'רט המפענחת, שישנם סימנים ללחץ על העצב האולנרי, סימנים לתסמונת התעלה הקרפלית מימין וסימנים מינימאליים להפרעה בשורשים הצווארים 8 -6 C. בכל הנוגע לעצב הרדיאלי נרשם שנמצאו ערכים בגדר הנורמה בבדיקה התחושתית והמוטורית של העצב. בבדיקה משנת 1997, נספח ב/1 לתצהיר התובע, נמצא נזק (ליז'ון) בסעיף המוטורי העמוק של העצב הרדיאלי עם תסמונת של ה - PIN. פרופ' וינברג מוצא לבטל את משקלה של הבדיקה משנת 1995 בטענה כי מדובר בבדיקה מאד כוללנית. יחד עם זאת הוא מוצא ליתן משקל דווקא לבדיקה מאוחרת משנת 1997, שפוענחה על ידי אותה רופאה שערכה את הפענוח של הבדיקה בשנת 1995. ראה עדותו בעמ' 48 לפרוטוקול. הוא מוסיף ומנמק כי הממצאים החשובים הם הממצאים בבדיקה הקלינית ועל כן רואה לקשור בין הממצאים בבדיקה בשנת 1997 עם הממצאים של חולשה שמצא בבדיקתו בשנת 1999 לניתוח שנעשה בשנת 1992. 21. פרופ' וינברג הסביר בחקירתו כי ניתוח של טניס אלבו הוא ניתוח אחד וניתוח על שם בוסוורס הוא ניתוח אחר אשר מבצעים אותו רק מקום שיש סימנים שעצב ה - PIN לחוץ בתוך שריר הסופינטור. סימנים ללחץ של עצב זה לא מצא ביום שלפני הניתוח. ראה עדותו בעמ' 44 - 45 לפרוטוקול. משנדרש המומחה להתייחס לתלונות ולממצאים שבחומר הרפואי שעובר ליום הניתוח ניסה לבטל אותם בנימוק שהאמור בהם הוא כוללני ולא מופיע בהם השם המדויק של המצב. הוא שב והדגיש כי בכל המסמכים שהוצגו לו לא נמצא רישום על פגיעה ב - PIN. בהמשך חקירתו, כאשר שב ונדרש לאבחנה שבין הניתוחים הסביר כי לעיתים קרובות התסמונת של לכידת ה - PIN כלולה גם באפיקונדליטיס ואז עושים ניתוח של האפיקונדליטיס יחד עם שחרור העצבים ולסך הכל הזה קוראים ניתוח ע"ש BOSWORHT. (ראה דבריו בעמ' 46 לפרוטוקול בחלקו התחתון של העמוד וכן לעמ' 51). 22. פרופ' וינברג הסביר בחקירתו כי אחוזי הנכות שהעניק לתובע בחוות דעתו הם אותם אחוזי הנכות שהיה מעניק לנגן פסנתר אשר היה סובל מאותה תסמונת ולא יכול היה לשוב ולנגן הגם שמבחינה קלינית הוא יכול להניע את האצבעות ולאגרף אגרוף. יחד עם זאת הוא מסכים במסגרת החקירה החוזרת שעל פי סיכום הערכה תפקודית מתל השומר (מבחן EVAL ), כוח היד הקיים אצל התובע מתאים לתפקוד יום יומי. 23. ד"ר ז'טלני הוסיף גם בחקירתו הנגדית לשלול כל פגיעה בעצב ה - PIN. משנדרש להתייחס לממצאי בדיקת ה - EVAL שעליהם הסתמך ד"ר רינות בחוות דעתו, השיב כי בדיקה זו אינה מהימנה ולא נעשה בה שימוש אלא על ידי תובעים בתיקים משפטיים. הוא מפנה לבדיקה הקלינית של ד"ר רינות שהייתה תקינה. 24. לשיטתו בניתוח של התובע שוחררו כל האלמנטים שיכולים לגרום לטניס אלבו ולמרות זאת אין הבטחה שהמטופל ישתחרר מכל הסבל וההפרעות מהן הוא סבל לפני הניתוח. משנדרש להפרעה שמצא ד"ר רינות שמערבת לטענת האחרון, הפרעה עצבית שרירית וגידית, השיב בשאלה: "...ואני משיב לך מה ההפרעה? האם הוא לא יכול לבצע איגרוף? האם הוא לא יכול לאחוז חפצים? מה הוא לא יכול לעשות? ראה דבריו בעמ' 6 לפרוטוקול. אלא שבתשובה זו יש משום היתממות שכן ד"ר רינות מצא הפחתה בכוח האחיזה אף בבדיקה הקלינית. גם התשובה הנוספת של ד"ר ז'טלני בהמשך החקירה ולפיה אך טבעי שהפעלת השרירים באזור הניתוח תהיה יותר חלשה וכואבת מעצם העובדה שהאזור עבר ניתוח, אין בה כדי לרפא את תשובתו הקודמת, באשר לעצם הפגיעה. 25. ד"ר ז'טלני נדרש לסוג ההסבר שיש ליתן למועמד לניתוח כזה והשיב כך: "אתה אומר לי שאם מסבירים לחולה לפני ניתוח שהכאבים וההגבלות יהיו אך יעלמו כעבור זמן אחרי הניתוח אז זה הסבר חסר ואני משיב לך שכאשר חותמים על טופס הסכמה לניתוח אין פירוט של כל סיבוך וכל הפרעה אפשרית, זה נותנים בעל פה, הרופא המחתים." ראה עדותו בעמ' 7 לפרוטוקול מיום 31.10.04. 26. חקירת ד"ר רינות העלתה כי יחוס חלקה של הנכות למצבו של התובע עובר לניתוח נובעת מתלונותיו שלפני הניתוח כפי שבאו לידי ביטוי כבר ברישומים מבי"ח בילינסון בספטמבר 1992 וכן בכרטיס הרפואי בקופ"ח מאוגוסט אותה שנה, לרבות רגישות במהלך של ה - PIN בזרוע. הוא מוסיף ומסביר כי עיקר הירידה בכוח היד נובע מהכאבים עצמם. המומחה נשאל מהו ניתוח מסוג טניס אלבו ומה בוצע במקרה של התובע והוא השיב כך : "טניס אלבו זה ניתוח שבו מנסים לטפל בכאבים של האספקט הצידי של המרפק על מרכיביו השונים, כאשר אין ידיעה ברורה לגבי גורם אחד שגורם לכאבים האלה. מדובר בדלקת של החיבור של השרירים המיישרים של כף היד והאמה לזיז הצידי של המרפק וכן דלקת של הרצועה ככל הנראה שעוטפת את ראש עצם הרדיוס.... במקרה שלו בוצעה הסרה של החיבור של הגידים אל הזיז הצידי הזה. ...וכן שחררו את השריר שמכסה את העצב, מתוך תעלתו שהיא תעלת השריר הסופינטו." ראה עדותו בעמ' 4 לפרוטוקול. 27. המומחה נשאל באשר לאפשרות של פגיעה ב - PIN בניתוח והשיב שיתכן שיש פגיעה מינימאלית בעצב זה. זאת הגם שלא הייתה הפרעה ביישור האצבעות אצל התובע בעת בדיקתו אצל המומחה. לטענתו ההפרעה התחושתית שקיימת אצל התובע יכולה להתאים לאזור הניתוח. המומחה נותר איתן בדעתו כי ההפרעה העצבית השתנתה בעקבות הניתוח להבדיל מהפעילות השרירית והגידית שבהן הייתה הפרעה עוד עובר לניתוח. 28. המומחה נשאל אודות החולשה בבדיקת השרירים ואודות בדיקת EVAL אותה ביקש לבצע לתובע. המומחה הבהיר כי הגם שהבדיקה דורשת שיתוף פעולה מהנבדק הרי שיכולתו להשפיע על תוצאות הבדיקה קטנה בהרבה מבדיקות אחרות . הבדיקה נחשבת מהימנה. אצל אדם שמשחק טניס היה מצופה למצוא פער בהיקפי הידיים עם יתרון ליד הדומיננטית. (במקרה זה היד המנותחת - ח.ו.ו). 29. המומחה נשאל על ידי ב"כ התובע מהי מידת ההגבלה שיש לצפות לה במצבו של התובע בביצוע פעולות מסוימות עם היד והשיב שהוא עשוי להתקשות בביצוע עבודות גינון ובמשחק טניס תחרותי. לא צריכה להיות לתובע מגבלה במשחק טניס נינוח. כך גם לא צריך להיות לו קושי בתנועה סיבובית של היד אך הוא יתקל בקושי במידה בינונית בנשיאת משאות כבדים. שיעור הנכות שקיימת היום בתובע 30. לאחר שעברתי על שלושת חוות הדעת ועל חקירות המומחים, ראיתי לקבל את חוות דעתו של ד"ר רינות לעניין שיעור הנכות ממנה סובל התובע לאחר הניתוח. 31. מקובלים עלי דבריו והסבריו של ד"ר רינות באשר להיותה של הפגיעה כיום מעורבת. היינו פגיעה שרירית, גידית ועצבית. זאת מבלי שראיתי להתייחס למחלוקת שבין ד"ר רינות וד"ר ז'טלני אודות מהימנות בדיקת ה - EVAL, לאור ממצאיו הקליניים של המומחה. בחומר הרפואי שהוצג מן התקופה שלפני הניתוח, כולל בעת בדיקתו של התובע בבי"ח אסף הרופא ביום הניתוח, לא מצוינת כל ירידה או הפרעה תחושתית. זאת לא כממצא של הרופאים הבודקים ולא כתלונה מפיו של התובע. מנגד נמצאו בחומר הרפואי תלונות רבות על כאבים וממצאים של רגישות באזור המרפק עם הגבלת תנועה בעת יישור המרפק. מקובל עלי הסברו של ד"ר רינות כי הבעיה ממנה סבל התובע עובר לניתוח ואשר הביאה אותו אל שולחן הניתוחים, מערבת הפרעה שרירית (ירידה בכוח הלפיתה והאחיזה) וגידית (LETERAL EPICONDELITIS). לאור מצבו של התובע כיום לאחר הניתוח אני קובעת כי ההפרעה העצבית שנוגעת לסעיף בעצב הרדיאלי (ה - PIN), נוצרה בעקבות הניתוח. 32. לא ראיתי לקבל את חוות דעתו של פרופ' וינברג בכל הקשור לשיעור הנכות ממנה סובל התובע, של 30% נכות, שכן זו נקבעה על בסיס הנחה לא מבוססת ולפיה לתובע פגיעה אנושה בתפקוד יום - יומי עם ידו כמו לפסנתרן. גישה זו אינה תואמת את עדותו של התובע עצמו בעמ' 22 לפרוטוקול: "זה לא מה שאמרתי שבכל התקופה אני סובל מכאבים. יש לי בעיה ספציפית שנוצרה בניתוח בשל פגיעה בשריר הסופינטור כשאני עושה פעולות שדורשות מאמץ של כוח ביד כפי שתיאר המומחה, אז יש לי כאב חלש לא חזק במקום שבו פגעו לי בעצב. במרפק אין לי שום כאב. הבעיה במרפק נפתרה. הבעיה שכל היד לא מסוגלת לבצע הרבה מאד פעולות כיוון שקשה לי להחזיק ולהפעיל כוח." עדותו זו של התובע יש לקבל על רקע עיסוקו כעורך דין. בתחום עבודתו אין לפגיעה כמעט כל השפעה גם אם אכן מתקשה התובע בסחיבת מזוודותיו בחו"ל לרגל עסקיו וגם אם הוא מתקשה בכתיבה מאומצת בידו. לכל אלה השפעה מועטה על יכולת עבודתו להבדיל מעבודתו של פסנתרן, כפי שביקש המומחה מטעמו להביא כדוגמה להשוואה. בנוסף לכך אין לשכוח שהתובע הגיע לניתוח עם מגבלה מסוימת בתפקוד בידו. עובדה זו לא הובאה בחשבון בקביעת הנכות על ידי פרופ' וינברג. 33. מתוך חוות דעתו של ד"ר ז'טלני כמו גם מחקירתו הנגדית, עולה כי גם מומחה זה סבור שלתובע נותרה בעיה בידו המנותחת אלא שהוא קושר את אותה בעיה למצבו שלפני הניתוח ו/או לכל סיבה אחרת אך לא לניתוח. ד"ר ז'טלני לא ראה להתייחס למצבו של התובע לאחר הניתוח מבחינת אחוזי הנכות. כל שציין בהקשר זה הוא שאין לראות בפגיעה העצבית שמצא ד"ר רינות נגיעה לניתוח שכן העצב ששוחרר בניתוח אינו עצב תחושתי. לא ראיתי לקבל מסקנתו זו של ד"ר ז'טלני שכן אין חולק שעובר לניתוח לא סבל התובע מפגיעה תחושתית ואילו לאחריה נמצאה תלונתו אמינה על ידי המומחה מטעם בית המשפט. גם אם לא ניתן הסבר חד משמעי לאופן הפגיעה העצבית הרי שלא ניתן להתעלם כי פגיעה זו נולדה בניתוח. הנתבעים שמו יהבם בעובדה כי בשתי בדיקות ה- EMG שנעשו לתובע בשנים 1993, 1997 לא נמצאה פגיעה בעצב ה - PIN אלא שאף לשיטתו של ד"ר ז'טלני הבדיקות הללו אינן מדויקות. ראה בעמ' 3 לחוות דעתו. מכאן שיתכן כי כבר בבדיקות המוקדמות לא היה דיוק בממצאים. 34. לסיכומה של נקודה זו ראיתי לקבוע כי לתובע נותרה נכות של 10% כאשר רק 1/3 ממנה נוצרה לאחר הניתוח ובעקבותיו. האם הוכחה רשלנות 35. ראשית אציין כי איני סבורה שהמקרה שבפני מתקיימים כל התנאים הנדרשים לצורך החלת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". זאת מאחר והתובע הגיע לניתוח עם עיקר הבעיות שנמצאו בו לאחר מכן ואין לדעתי אפשרות לקבוע בטרם דיון בשאלת הרשלנות עצמה כי המסקנה המתבקשת מתיישבת יותר עם רשלנות מצד נתבעים מאשר מסקנה אחרת. ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט ריבלין בע"א 4152/03, עבדאליב נגיב חסונה נ' בית חולים ביקור חולים, תק-על 2005 (1) 1135 סעיף 8 לפסק הדין וכן את דעת הרוב בע"א 1146/99, קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה (4) 898. 36. עיון בחוות דעתו של פרופ' וינברג כמו גם בחקירתו הנגדית אינו מצביע על מעשה או מחדל רשלניים תוך כדי הניתוח. הנימוק היחידי שהעלה פרופ' וינברג בחוות דעתו היה העדר הצורך לשחרר גם את ה - PIN. 37. לדעתי הנתבעים הוכיחו ברמת ההוכחה הנדרשת כי ניתוח זה היה נחוץ שכן לאור תלונותיו של התובע ולאור ממצאי הבדיקות עובר לניתוח, הייתה אינדיקציה כי גם עצב זה דורש טיפול ולא רק האפיקונדיל. גם פרופ' וינברג הודה בחקירתו כי ישנם מקרים שבהם משולבים שני הדברים היינו האפיקונדליטיס והלכידה של ה - PIN. במצבים מסוג זה יש ליתן בניתוח מענה לשתי הבעיות וזהו הניתוח ע"ש בוסוורס. עיון בתיק הרפואי של התובע בקופת החולים אצל ד"ר בצלאל פרידמן, הנתבע מס' 3, מלמד כי כבר ב - 5.8.92 נרשם מפי ד"ר פרידמן כי קיימת רגישות באפיקונדליטיס ובמהלך של ה - PIN בזרוע. ראה נ/6. גם בעת קבלתו לבית החולים בבדיקתו הגופנית של התובע, נרשם מפי ד"ר בר כי קיימת רגישות על פני ה - PIN. ראה עמ' שלישי לנ/7. 38. מכל המקובץ לא ראיתי כי הוכח שלא היתה אינדיקציה לשחרור ה - PIN ומכאן שלא הוכחה רשלנות הנתבעים בביצוע אותה פרוצדורה. 39. התובע טוען גם כי בעקבות הניתוח נותר עם חולשה בכוח האחיזה בידו וכן כי הוא סובל מהפרעת תחושה בגב כף היד ובשתי אצבעות. בחוות דעתו של פרופ' וינברג הוא מעלה את הטענה כי הנתבעים התרשלו בכך שלא עלו מיד בחדר הניתוח על הפגיעה בעצב. 40. לאור הבעיתיות בקביעת הפגיעה בעצב בבדיקות ה - EMG ובבדיקות הקליניות אצל הרופאים השונים, ולאור העובדה כי מיד לאחר הניתוח נראה לי כי קשה היה להגיע לאבחנה גם בבדיקה קלינית שכן כל האזור של היד היה כאוב, איני סבורה כי טענה זו של פרופ' וינברג הוכחה. 41. עמדתו של ד"ר ז'טלני לפיה ישנם מצבים אשר בהם אין בניתוח הזה משום מזור והאזור המנותח אינו חוזר להיות כמו מצבו לפני הניתוח, נראית בעיני הגיונית וסבירה. ראה עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול: "...הוא עבר ניתוח, שוחררו כל האלמנטים שיכולים לגרום לטניס אלבו, ולמרות הכל אין הבטחה שמתפטרים מכל הסבל וההפרעות. אתה אומר לי שאתה מבין מדברי שאדם שאמור לעבור ניתוח של טניס אלבו צריך לקחת בחשבון שתהיה לו הגבלה תפקודית לאחר הניתוח ואני משיב לך שבוודאי,...." עמדה זו מקבלת חיזוק גם בתשובותיו של המומחה מטעם בית המשפט לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו. בתשובותיו הוא מציין כי ישנם מקרים שניתוח מסוג זה לא מביא לתוצאות טובות ואפילו לא סבירות אלא כפי שכינה זאת תוצאות שהן-POOR. לעניין הסיבות לכשלונו של ניתוח כזה - ראה הסבריו של ד"ר ז'טלני שפורטו לעיל. 42. לאור דברי שלעיל ראיתי לקבוע שלא הוכחה על ידי התובע טענתו כי במעשי הנתבעים הייתה משום פעולה רשלנית כלפיו. הסכמה מדעת 43. התובע טוען כי בשום שלב לפני הניתוח לא הוסבר לו כי יתכן שיהיה צורך להרחיב את הניתוח כך שהחתך יהיה גדול יותר ויידרשו לשחרור עצב ה - PIN בנוסף לאפיקונדליטיס. הדבר אף לא עלה בכל התקופה שבה היה מטופל במסגרת קופת חולים לפני הניתוח. הוא הוסיף וציין כי לו ידע שהניתוח שהוא אמור לעבור יחייב לבצע חתך גדול יותר, כמו שאירע בסופו של דבר, לא היה מסכים להנתח. ראה עדותו בעמ' 21 לפרוטוקול. התובע העיד כי בעת שיחתו עם ד"ר אגסי, בעת שהגיע אליו לראשונה והתעניין באפשרות שהוא ינתחו, אמר לו ד"ר אגסי שהניתוח הוא ניתוח קל מאד וכי לאחר 3 - 4 חודשים יחזור לפעילות מלאה ביד ימין, כולל פעילות ספורטיבית מלאה. ד"ר אגסי לא ציין בפניו את הסיבוכים האפשריים וגם לא את האפשרות שהניתוח לא ישפר את מצבו. 44. ד"ר אגסי לא היה זה שהחתים את התובע על טופס ההסכמה לניתוח אלא ד"ר יפתח בר, הנתבע מס' 2. ד"ר בר הוא שקיבל את התובע בבית החולים וקיבל ממנו אנמנזה והוא זה אשר מילא את גיליון הניתוח. ד"ר בר, משיקוליו של בא כוח הנתבעים, לא נתן תצהיר עדות ראשית מטעמו. רק בסוף חקירת עדי ההגנה הכריז ב"כ הנתבעים כי ד"ר בר נמצא באולם וככל שב"כ התובע מבקש לחקור אותו הוא מוזמן לעשות כן. ד"ר בר ציין בחקירתו כי אינו זוכר את השיחה שניהל עם התובע עובר להחתמתו על טופס ההסכמה לניתוח. 45. ד"ר אגסי בחקירתו ציין כי הסביר לתובע, במסגרת פגישתו עמו במחלקה, שבניתוח יבצעו שחרור של כל האלמנטים שגורמים להפרעה ולכאב במרפק. לטענתו הסביר לו מפורשות שיש בעיה עם עצב ה - PIN וצריך לשחרר אותו. ראה עדותו בעמ' 57 לפרוטוקול. ד"ר אגסי לא יכול היה להציג כל מסמך ממנו ניתן היה ללמוד על ההסבר שנתן לתובע. גם לא הוצג כל רישום מביקורו של התובע אצל ד"ר אגסי במסגרת מרפאות החוץ כפי שהעיד. משנשאל לקיומו של רישום כאמור השיב: "אתה מבקש ממני שאציג לך את הרישום שממנו עולה שאכן הוסבר לתובע אופי הניתוח, אני משיב לך אם יעלה על הדעת שאני אנתח אותו מבלי שהסברתי לו? מי היה מסכים לזה? ראה עדותו בעמ' 54 לפרוטוקול. בהמשך חקירתו בעניין זה הוא מסביר שאף מנהל מחלקה לא נוכח בעת ההחתמה של החולה על טופס ההסכמה אלא אחד הרופאים של המחלקה מחתים ובכך די. הוא גם מודה שלא היה נוכח בשיחה של ד"ר בר עם התובע. 46. בטופס ההסכמה לניתוח, נ/7, מצוין כי קיימת אפשרות שתוך מהלך הניתוח העיקרי יתברר שיש צורך להרחיב את היקפו וכדו'. יחד עם זאת ד"ר אגסי העיד כי למן ההתחלה ידע שהוא עתיד לבצע בתובע ניתוח ע"ש בוסוורוס. היינו עוד בטרם החל בניתוח ידע שהוא מתכוון לשחרר גם את עצב ה - PIN מעבר לניתוח האפיקונדליטיס. 47. בבואי לענות על השאלה האם הבהירו לתובע כי הניתוח שהוא צפוי לעבור אינו דוגמת הניתוח שעבר אותו חבר, מאמן טניס שהפנה אותו אליהם, וכי יתכנו סיכונים בניתוח, היינו שהניתוח לא יביא לתוצאה לה מצפים או יוליד פגיעה כלשהי, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים כשלו בהוכחת טענתם שהסבר כזה אכן ניתן לתובע. למסקנתי זו הגעתי בשל מספר גורמים. 48. ראשית, בשל העובדה כי ד"ר בר נמנע מליתן גרסתו במסגרת חקירה ראשית. למן ההתחלה ידעו הנתבעים כי אין בידם כל רישום של ד"ר אגסי על הסברים לכאורה שניתנו לתובע במסגרת בדיקתו על ידי ד"ר אגסי עובר לניתוח. הם גם ידעו כי מי שרשם אנמנזה מפי התובע ובדק אותו עובר לניתוח ביום קבלתו, היה אותו רופא שאף החתים אותו על טופס ההסכמה לניתוח, ד"ר בר הנתבע מס' 2. חרף כל אלה בחרו הנתבעים שלא להציג גרסה של ד"ר בר. הייתי מצפה שאם ד"ר בר היה משוכנע כי הסביר לתובע את המהלך הצפוי של הניתוח לרבות הצורך בחתך ארוך יותר לשחרור עצב ה - PIN וכן את הסיכוי שהניתוח לא יביא לשיפור המקווה או יביא לנזק עצבי נוסף, היה הדבר מוצא ביטויו בתצהיר. זאת גם אם ד"ר בר היה מציין כי אינו זוכר את ההסבר הספציפי הזה עקב חלוף השנים. אלא שכאמור אפילו על הנוהג של ד"ר בר בעת ההחתמה על טופס הסכמה לניתוח לא הובאה כל ראיה. הניסיון של ב"כ הנתבעים להעמיד את ד"ר בר לחקירה על ידי ב"כ התובע ללא שהוא מציג את גרסתו שלו לאירועים, נעשתה רק כדי לנסות למנוע העלאת הטיעון של הימנעות מהבאת ראיה, וניסיון זה לא יצלח. הרושם שהתקבל הוא שהיה חשש להעיד את ד"ר בר על דרך של הגשת תצהיר שבו הוא מתחייב לומר את האמת . 49. שנית, לא ראיתי לקבל את עדותו של ד"ר אגסי לפיה הוא הסביר לתובע את הסיכונים הכרוכים בניתוח וכי הוא עתיד לעבור ניתוח נרחב יותר מזה של חברו. תשובותיו של ד"ר אגסי היו מתחמקות ולכל שאלה לא נוחה השיב בשאלה או בצחוק. כך כאשר נשאל לגבי קיומו של רישום בדבר פגישתו עם התובע עובר לניתוח וההסברים שנתן לו (כפי שצוטט לעיל) וכך גם באשר לשאלה על עצם ההסבר שניתן לתובע כאשר השיב שהתובע לא הגיע לבית החולים כדי לטייל או לצפות בסרט. ראה תשובתו בעמ' 54 לפרוטוקול. בעניין זה אני מקבלת את גרסתו של התובע ולפיה הסביר לו ד"ר אגסי כי מדובר בניתוח פשוט אשר לאחר שלושה - ארבעה חודשים ישוב לפעילות ספורטיבית כמו לפני הניתוח. את ההסברים שנתן ד"ר ז'טלני לפיהם שריר לאחר ניתוח אינו חוזר להיות מה שהיה ותיתכן חולשה כזו או אחרת, לא קיבל התובע. כך גם ראיתי לקבל עדותו של התובע כי לא הוסבר לו שהניתוח שהוא אמור לעבור הינו נרחב יותר מזה שעבר חברו על כל המשתמע מכך. יש לציין שהתובע לא נשאל כלל על ההסברים שקיבל מהנתבעים עובר להחתמתו על טופס ההסכמה לניתוח ואף לא נחקר על אמירותיו בעניין זה בתצהירו. 50. שלישית, חיזוק לדעתי זו מצאתי בעדותו של ד"ר אגסי עצמו בישיבה השניה בה נחקר כאשר התבקש להבהיר מה היה תוכן ההסבר שמסר לתובע. הוא השיב כך: "אתה שואל אותי אם אמרתי לתובע שהצורך לשחרר שרירים עלול לגרום לפגיעה בתפקוד כתוצאה מהניתוח ואני משיב לך לא יגרם, אני תמיד אומר למי שעובר ניתוח כזה, שיהיו לו כאבים חולשה של המיישרים לתקופה, אבל רק לתקופה וזה יעבור. והתפקוד יחזור לתפקוד. זה מה שאמרתי גם לתובע." ראה עדותו בעמ' 4 לישיבה מיום 31.10.04. מכאן שגם ד"ר אגסי עצמו לא סבר כי יש לציין בפני התובע את האופציה שמשהו עלול להשתבש. 51. על פי הכללים שנקבעו בפסיקה ובין היתר בפסק הדין, בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג (4) 526, היה בהתנהגות הנתבעים משום פגעיה באוטונומיה של התובע ובמחדלם ליתן לתובע הסברים מדויקים על סוג הניתוח שהוא עתיד לעבור ועל הסיכונים הכרוכים בו, יש משום רשלנות כמשמעותה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. איני סבורה כי התנהגות הנתבעים עולה כדי עוולת התקופה שבסעיף 23 לפקודה. במקרה שבפניי היה מדובר בניתוח שבא לרפא אי נוחות ולא סכנת חיים. במצב דברים זה היה על הנתבעים להקפיד ולהבהיר לתובע את הסיכונים הכרוכים בניתוח המדובר שכן התובע היה זכאי לשקול אם הוא מעוניין לקחת את הסיכון לרבות אורכה של הצלקת, או שמא הוא מבקש לחזור בו מרצונו להינתח. לעניין זה ראה את הדיון בשאלה זו בפרשת דעקה הנ"ל מפי כב' השופט אור בעמ' 569 ואילך. במקרה שם הגיע כב' השופט אור למסקנה כי נוכח חומרת הסיכון שבאי ביצוע הביופסיה בכתפה של התובעת שם, יש להניח שגם אם הייתה מקבלת את ההסבר המלא אודות הסיכונים שבפרוצדורה, עדיין הייתה נותנת הסכמתה לביצועה. לא כך במקרה שבפנינו. במקרה זה לא הייתה כאמור כל דחיפות או סכנה של ממש בביצוע הניתוח. כן ראה ע"א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו (4) 746: "ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים". (שם בעמ' 757 מול האות ו') 52. עתה נותר לדון בגובה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מאותה הפרת חובה של הנתבעים ופגיעה באוטונומיה שלו לקבל החלטה מושכלת. לאחר ששמעתי את עדותו של התובע הגעתי לכלל מסקנה כי התובע חש מרומה נוכח תוצאותיו של הניתוח ואי מסירת כל הפרטים הנדרשים עובר לכניסתו לניתוח. התובע מוטרד מאד עם חוסר יכולתו לשוב לפעילות ספורטיבית כפי שהיה רגיל לה זאת בעיקר על רקע הבטחותיו של ד"ר אגסי כי בתוך זמן קצר הוא יוכל לשוב לפעילות ספורטיבית כפי שהיה רגיל לעשות. כן הוא עסוק בצלקת הארוכה שעל ידו. אף לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט נותרה לתובע נכות תולדת הניתוח, נכות שהיא מעבר לנכות עמה הגיע לניתוח ואשר אותה רצה לרפא בעזרתו. על פי חוות דעתו של ד"ר רינות הניתוח בעצם לא שיפר את מצבו של התובע כהוא זה, שכן את אותם 6.6% נכות שהיו לו לפני הניתוח יש לו גם היום ואליהם התווספו 3.3% נכות נוספים בגין הפגיעה העצבית. 53. גם אם הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להכיר באופן ביצוע הניתוח ברשלנות רפואית מצד הנתבעים, אין בכך כדי לאיין את התרשלותם והפרת חובותיהם כלפי התובע בעצם מחדלם מלקבל את הסכמתו מדעת לפרוצדורה הניתוחית המלאה על סיכוניה. בשל אותה פגיעה באוטונומיה זכאי התובע לפיצוי. 54. על פי הפסיקה עומד שיעור הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה על שיעורים מינוריים. שיערוך הסכום שנפסק בפרשת דעקה למועד כתיבת פסק דין זה עומד על 18,750 ₪. מאחר ובמקרה של התובע קיים סיכוי סביר כי התובע היה בוחר לחזור בו מן הרצון להינתח אם היה מקבל הסברים ממצים כאמור לעיל, ראיתי להעמיד את הפיצוי על סך של - 30,000 ₪. שאלת הנזק 55. למעלה מן הצורך ראיתי להתייחס בקצרה גם לשאלת הנזק אשר הינה רלוונטית ככל שהייתי רואה לקבל את טענת הרשלנות הרפואית, בניתוח עצמו, או מקום שדעתי זו לא תתקבל בסופו של יום. התובע טוען להפסדים בשל הקושי בשימוש בידו הימנית. לשם כך הביא לעדות את אשתו, בנו וחברו אשר עובד עמו, אריה שוסטרמן. התובע כאמור הינו עורך דין בעיסוקו. 56. בכל הנוגע להפסדי השתכרות, לא הוכיח התובע את תביעתו. ראשית יאמר כי משנשאל התובע על דבר עיסוקיו בחר שלא להשיב והעדיף לחסות תחת טענת הסודיות. ראה עדותו ביחס לעיסוקיו בחו"ל במסגרת חברותו בארגונים בינלאומיים כטענתו. מן המעט שניתן היה להציל מהתובע נראה כי עסקינן בחברות שעוסקות בגביית חובות. ראה עדותו בעמ' 23 - 24 לפרוטוקול. לא ראיתי כל מניעה מצד התובע ליתן שירותים משפטיים לאותם גופים למרות המגבלה שבידו. את הקושי בנשיאת מזוודה ניתן לפתור בקלות כפי שעושים כל הנוסעים ומטיילים בעולם. הוא הדין באשר לצורך לסחוב ספרים ותיקים כבדים לבית המשפט. בעידן המחשבים הניידים והתיקים הממוחשבים ניתן למצוא גם לכך פתרון. כך גם באשר לקושי בכתיבה ממושכת. יש לזכור שרק 1/3 ממצבו של התובע כיום נובע מן הניתוח ואילו עיקר הקושי נובע ממצבו שעובר לניתוח. כן יש להביא בחשבון כי לתובע בעיות רפואיות נוספות אשר גם להן השפעה על כושר תפקודו. כך ביחס לבעיית הכתף וכך ביחס לבעיות בברך שאילצו אותו בסופו של דבר לעבור ניתוח ארטרוסקופיה. כך גם יש להתייחס לממצאים נוספים בבדיקת ה - EMG שנעשו לתובע כמו ההפרעה העצבית בחוליות הצוואריות ותסמונת S.T.C. התובע טען כי הוא נדרש להוצאות מוגברות במשק הבית מאז הניתוח שכן נהג לעשות דברים רבים בתחזוקה השוטפת של הבית בעצמו. 57. חרף העובדה שהתובע עורך דין במקצועו ומודע היטב לצורך לתמוך טענותיו בראיות, לא המציא כל ראיה לא להוצאותיו המוגברות מאז הניתוח ולא על השתכרותו. מכאן ראיתי לקבוע כי התובע לא הוכיח כל הפסדים. כל נזקו מסתכם בראש הנזק של כאב וסבל, זאת כאמור אם הייתי רואה לקבל את טענתו כי הוכחה רשלנות רפואית מצד הנתבעים כלפיו. סוף דבר 58. ראיתי לדחות את תביעת התובע המייחסת לנתבעים פעולה רשלנית בעת ביצוע הניתוח. יחד עם זאת ראיתי לקבל את התביעה בכל הנוגע לטענה של העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה של התובע. את הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה ראיתי להעמיד על 30,000 ₪. 59. מאחר וראיתי לדחות את תביעת התובע באשר לקיומה של רשלנות רפואית בביצוע הניתוח אך לקבל את תביעתו באשר להעדר הסכמה מדעת, לא ראיתי לחייב את הצדדים בתשלום הוצאות המומחים שהוציאו זה לזה. הנתבעים ישאו בשכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מגובה הפיצוי וכן בהוצאות האגרה כפי ששולמה. ניתוחמרפק טניסמרפקרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות