ביטוח גניבת ציוד ממחסנים

פסק דין הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") ביטחה את התובעת, לרבות משרדיה ומחסניה, בביטוחים שונים כפי המפורט בפוליסות הביטוח נספחים ב' לתצהירה של עובדת התובעת לתצהירה של הגב' אתי פורת, עובדת התובעת (להלן: "הפוליסות" ו "פורת" בהתאמה). הנתבעת מס' 2 היא סוכנות הביטוח באמצעותה נוהלו הקשרים בין התובעת לנתבעת; הנתבע מס' 3, מר דוד לנדאו (להלן: "לנדאו") הוא מנהלה של הנתבעת מס' 2 והגורם הישיר בקשר המתואר לעיל. עניינה של התביעה הוא בשלשה "מקרי ביטוח" שבגינם מגיעים לתובעת, לטענתה, תגמולי ביטוח מהנתבעת כפי שיתואר להלן; לגבי מקרה נוסף הנוגע לגניבתה של מכונת צילום, הגיעו הצדדים לידי הסדר במהלך הדיונים (עמ' 4 לפרוטוקול). מקרה הביטוח הראשון נוגע לפריצה שהייתה במחסני התובעת ברח' תמנע 3 בחולון בלילה שבין 23.1.98 ל 24.1.98 וגניבת ציוד מהמחסן; לטענת הנתבעת היה ערכו של הציוד עומד על הסך של -.134,000 $ [ סעיף 10 לתצהירה של פורת ונספח א' לתצהירו של סמנכ"ל התובעת, מר ירון צבילינגר (להלן: "ירון") ]. אין חולק על כך שהתובעת פוצתה על ידי הנתבעת בגין אותו אירוע בסך של 43,899.5 $ [ סעיף 11 סיפא לתצהירה של פורת, סעיף 9 לתצהירו של ירון וסעיף 10 לתצהירו של מר מנחם לויצקי, רמ"ד תביעות אצל הנתבעת (להלן: "לויצקי") ]. לטענת התובעת, והיא השאלה היחידה במחלוקת לעניין ראש תביעה זה, הוסכם בין הצדדים על כך שהתובעת תפוצה בסך של -.60,000 $; התביעה היא על כן בגין ההפרש בין הסכום המוסכם לכאורה ובין סכום הפיצוי הנ"ל. על פי ירון, התקיימה בחודש אוגוסט 1998 פגישה, במשרדו, בה נכחו מר דב קנטור, מנכ"ל התובעת, מר אורלנד, יועץ ביטוחי (ככל הנראה של התובעת), שמאי של חברת "שמביט" (שאין חולק על כך שהיא חברת שמאים שבשירות הנתבעת) וכן מר לנדאו. באותה פגישה, כך לפי ירון, הוסכם על הפיצוי בגובה הסכום של -.60,000 $ (סעיף 8 לתצהיר ירון וראה עמ' 9 לפרוטוקול). הנתבעת אינה מכחישה את קיומה של אותה פגישה אולם הנתונים העולים מדברי עדי הנתבעת באשר לאותה פגישה הם שונים. ראשית, הפגישה התקיימה במשרדו של לויצקי ולא במשרדו של ירון וזאת על מנת להסביר לתובעת, או לנציגה (ככל הנראה כך הייתה התייחסות הנתבעת לאותו מר אורלנד) את סיבת דחיית תביעתה, כפי מכתבו של לויצקי, נספח א' לתצהירו; בפגישה היו אותו מר אורלנד, לנדאו, לויצקי עצמו, שאינו מוזכר על ידי ירון וכן מר סלומון, מנהל מחלקת התביעות בנתבעת (סעיף 8 לתצהירו של לויצקי ועדותו בעמ' 15 לפרוטוקול). באותה פגישה הוצע לתובעת, לפנים משורת הדין פיצוי בשיעור של 50% מסכום התביעה שהועמד על ידי התובעת לסכום של -.59,000 $ (עמ' 10 לפרוטוקול). לנדאו, בפרק ה' לתצהירו, מתאר תמונה יותר "מורכבת" ונראה לי שהיא מתארת נכון יותר את מהלך הדברים. בסעיף 3 הוא מתאר פגישה ראשונה, בה אכן נכח שמאי משמביט, וכן נציגי התובעת, ובה הוסכם שהנזק האמיתי, לפני בירור הכיסוי הביטוחי, הוא בסך של -. 59,866 $; לאחר מכן התקיימה הפגישה במשרדו של לויצקי (סעיף 6 בפרק ה' שם) ולאחריה בפגישות נוספות, הצליח לנדאו לשכנע את הנתבעת להגדיל את הפיצוי לשיעור הסכום ששולם, שהוא כ - 75% מסכם התביעה הנ"ל (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון ביום 9.6.2003 שיקרא להלן כ"פרוטוקול 2"). עדותו של לנדאו מיישבת את השוני שבין גרסאות ירון ולויצקי, ונותנת תמיכה לגירסת לויצקי על כך שנושא הפיצוי לא נסגר סופית בעת הפגישה במשרדו. בסיכומו של דבר, מקובלת עלי עמדתם המשותפת של לנדאו ולויצקי. לעניין זה יש להוסיף שעדותו של ירון היא עדות של עד יחיד, שבנסיבותיה זקוקה לסיוע, אלא אם ימצא בית המשפט סיבות לקבלה כמות שהיא ללא סיוע [ סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ]. לא מצאתי סיבה כזו, נהפוך הוא; לא הוסבר מדוע לא נמסרה עדות מפיו של מר קנטור, שהיה לדברי ירון שותף לפגישה במשרדו, והוא מנכ"ל התובעת ובייחוד מתמיהה בהעדרה עדותו של מר אורלנד, שהיה יועץ התובעת, ונכח בפגישה, או בפגישות, לפי גרסאות כל העדים. אי הבאתם למתן עדות של עדים אלה יש בה כדי למנוע קבלת עדותו היחידה של ירון לבדה (קדמי, "על הראיות", חלק ג' עמ' 1653 פיסקה 5). בכך נדחית התביעה באשר לראש הנזק הראשון, קרי ההסכמה באשר לפיצוי בגין נזקי הפריצה מחודש ינואר 1998. עינינו של ראש הנזק השני הוא באירוע בחודש מאי 1998; באותו אירוע נגנב ממשרדי הנתבעת דיסק קשיח שהיה מותקן במחשב נישא שהיה במשרדי התובעת. התביעה היא לתשלום בגין עלות שיחזור המידע בדיסק (סעיפים 18 עד 24 לתצהיר פורת). אירוע זה כמו הקודם גם הוא אינו מוכחש על ידי הנתבעת. הסיבה לאי תשלום נזקי התובעת במקרה זה, כמו במקרה הבא, היא סיבה שאיני יכול לכנותה אלא "משונה" בלשון המעטה. הטיפול בבדיקת האירוע נמסר על ידי הנתבעת לחברת השמאים "שמביט" הנ"ל וזו הפסיקה את הטיפול במהלכו, עקב אי קבלת מסמכים מהתובעת (סעיף 3 לתצהיר הגב' כהן גרשון עדת הנתבעת; להלן: "גב' כהן"). "בעיה" ראשונה בעדותה של הגב' כהן היא בכך שהאמור בסעיף 3 הנ"ל אינו ידוע לה אישית ועדותה בעניין זה אינה קבילה (עמ' 1 לפרוטוקול 2 שורה 5). לנדאו, בפרק ב' לתצהירו, מתאר השתלשלות דברים, שגם היא מתוארת רק מפי השמאי משמביט, על כך שפניות של שמביט אל התובעת לקבלת חומר ומסמכים לא נענו ועל כן נשלח לתובעת מכתב מאת הנתבעת, על הפסקת הטיפול, הוא נספח ב' לתצהיר לנדאו; אלא שמכתב זה, נשלח משום מה ללנדאו ולא לתובעת עצמה; בחקירתו הנגדית אומר לנדאו ש"אין ספק" שהוא מסר לתובעת על כך שהתיק ייסגר בהעדר מסמכים, אך אין לכך כל ראיה כתובה, וגם בתצהירו לא אמר על כך דבר (עמ' 3 לפרוטוקול 2 שורה 28). ומסתבר שהתובעת מסרה גם מסרה מסמכים לנתבעת, כפי אסופת המסמכים במ/1 וראה עדות פורת בעמ' 5 לפרוטוקול. הואיל והנתבעת מאשרת בסיכומיה את קבלת המסמכים, איני צריך להידרש לגרסאותיהם של פורת ולנדאו לעניין מסירתם (ראה 11 לסיכומי טענות הנתבעים). באותם סיכומים (שהוארכו ללא צורך בניגוד לקביעת בית המשפט) הוסיפו הנתבעים טענות שאין להן בסיס או ממש לעניין תביעה זו. ראשית, הטענה לפיה הדרישה למסמכים נגעה בעיקר לנסיבות הגניבה, אין לה כל בסיס ראייתי. שנית, הטענה לפיה אין כיסוי ביטוחי לתביעה, מכך שהיא הוחרגה בפוליסה גם לה אין כל בסיס ראייתי; נכון הוא שהתובעת צרפה לתצהירו של ירון רק את חלקי הפוליסה הקרויים "רשימה" אולם די בהם, לפחות לכאורה, וכראיה מטעם התובעת, כדי להצביע על הכיסוי הביטוחי. הנתבעת, הטוענת להחרגת התביעה הייתה זו שצריכה להוכיח את החריג (רע"א 143/98 מחמד דיב נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ פד"י נג1 עמ' 450). הנתבעת לא עשתה דבר בעניין זה, למעט צרוף ה"ג'קט" של הפוליסה לכתב סיכומי הנתבעים, דבר שאינו מקובל, אינו נכון, אינו מהווה דרך הגשתה של ראיה; חסד אעשה עם הנתבעת בכך שלא אחייב אותה בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין עניין זה (ע"א 5080/90 יורם קפלן ואח' נ. מנהל מס שבח מקרקעין נצרת, פד"י מו4 עמ' 561). הטענה השלישית והיחידה שיכול והיה בה ממש היא לעניין שיעור הפיצוי; אלא שהבסיס לטענה זו אין בו כלום. התובעת הגישה את תצהירו של מר דניאל שייקו, המועסק על ידיה כמנהל טכני (להלן: "שייקו"). לפי תצהירו, הוא טרח בשחזור המידע שהיה בדיסק הקשיח שנגנב במשך 286שעות עבודה, שעלותן, לפי עלות משכורתו (לרבות תשלומים נלווים) היא בסך של -.30,318 ₪. שייקו לא נחקר על תצהירו ועל כן יש לקבל את הנתונים המפורטים בו כנתוני אמת. בחקירתה הנגדית מסרה פורת ששייקו ביצע את השחזור של הדיסק תוך כדי עבודתו השוטפת בשירות התובעת, ללא תמורה נוספת (עמ' 5 ו 6 לפרוטוקול). יכול הוא שאילו טענה הנתבעת שבמקרה כזה אין התובעת סובלת פגיעה של ממש כתוצאה משחזור הדיסק, הייתה טענתה ראויה לדיון. אולם הנתבעת לא טענה דבר בעניין זו ומצאה לנכון לטעון שאין לקבל את חישוב התובעת מכך שלא הובאה חוות דעת של מומחה לעניין שעות השחזור ועלותן; טענה זו חסרת שחר; בהעדר חקירה נגדית, ובהתחשב בכך שעל פי שייקו הוא שחזר בפועל את הדיסק, הרי ששייקו הוא בוודאי מומחה ראוי לצורך השחזור ולא הובאה כל ראיה מפי הנתבעת על כך שעלות שכרו גבוהה יותר מעלות מומחה חיצוני לנתבעת שהיה מבצע את השחזור (ואוסיף שסביר להניח שלא כך הם הדברים) או כי שעות העבודה שהוקדשו על ידיו לצורך כך הן מוגזמות. לאור האמור לעיל, דין התביעה בראש נזק זה להתקבל. דין דומה גם לעניין ראש התביעה השלישי הנוגע לנזקי גניבת ציוד נוסף ממחסן התובעת בספטמבר 1998; גם כאן נתקלה התביעה בטענה בדבר אי הגשת מסמכים, כאשר מקובל עתה על הכל שהנתבעת קבלה מהתובעת את אסופת המסמכים במ/2 (ראה סעיף 24 לסיכומי טענות הנתבעים). עיקר עמדת הנתבעים לעניין ראש נזק זה הוא שמדובר בציוד שאינו חדש, ועל כן לא הוכיחה התובעת את ערכו בעת הגניבה. אולם השאלה היא למעשה האם ישנה איזו ראיה ראויה לגובה הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהגניבה. לפי פורת, הרשימה המודפסת המפרטת את פריטי הציוד ושווים, המהווה חלק מהמסמכים במ/2, נערכה על ידי על ידי מר עוזי יוסף (עמ' 7 לפרוטוקול); עוזי יוסף, מחסנאי התובעת, מאשר כי אכן נערכה רשימה, בכתב ידו, המצורפת לתצהירו המפרטת את הציוד שנגנב, אך אין לו כל מושג באשר לעלות הציוד (עמ' 12 ו 13 לפרוטוקול 2). הוסף לכך את העובדה שהציוד בו מדובר אינו ציוד חדש, כך שעלותו אינה יכולה לשקף, בהכרח, את שוויו של כל אחד מהפריטים, ויעלה מכך שהתובעת לא הוכיחה, כראוי את הנזק הראוי לפיצוי בגין נזקי הגניבה הנ"ל. סוף דבר הוא איפוא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של -.30,318 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מיום 1.11.98 ועד התשלום בפועל. יתר התביעות נדחות וכן נדחות התביעות כולן ככל שהן מופנות כלפי נתבעת מס' 2 ולנדאו. בהתחשב באמור לעיל ישא כל צד בהוצאותיו. ביטוח פריצה / גניבהמחסן