פסק דין 1. בפני תובענה לתשלום הפרשי תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב. 2. התובעים ביטחו את רכבם אצל הנתבעת בביטוח "מקיף". עם קרות מקרה הביטוח (גניבת הרכב), פיצתה הנתבעת את התובעים בגובה שווי הרכב שנגנב. שווי זה פחת ממחיר המחירון המלא של הרכב בשל בעלויות קודמות שהיו לרכב. בגין הפחתה זו הגישו התובעים תביעה לבית משפט זה בה תבעו את הפרש תגמולי הביטוח, כאשר לטענתם הם זכאים לפיצוי מלא בלא הפחתות, משום שהפרמיה ששילמו לצורך הביטוח היתה פרמיה שנקבעה בלי להתחשב בגורמים המביאים להפחתה בשווי הרכב. 3. אין מחלוקת, כי שווי הרכב נכון למועד קרות מקרה הביטוח הינו 32,500 ₪, כאמור במחירון של לוי יצחק ואילו בפועל שולמו לתובעים תגמולי ביטוח בסך של 20,600 ₪ בלבד, בגין כך שלרכב היו 3 בעלויות קודמות: האחת - פרטית, השנייה - תעשיה צבאית והשלישית - ליסינג (לצורך ההפחתות נלקחו בחשבון רק הבעלויות הקודמת בתעשייה הצבאית ובחברת הליסינג). מוסכם על הצדדים (ראה סעיף 8 לכתב התביעה וסעיף 23 לסיכומי הנתבעת), כי במקרה של גניבת רכב, ייקבע ערך הרכב לפי שוויו ביום מקרה הביטוח וכי ערך הרכב מתבסס על מחירון מכוניות של לוי יצחק והוא כולל תוספות או הפחתות המשפיעות באופן מצטבר על ערך הרכב. בהתאם לכך שמאי הנתבעת ערך שתי הפחתות. הראשונה - בשיעור של 35% מערך הרכב, כאשר גורם ההפחתה הוא רכב השייך למשרד הביטחון (המחירון של לוי יצחק מאפשר במקרה כזה הפחתה בשיעור שבין 30% ל- 40%) והשנייה - בשיעור של 5% מערך הרכב, כאשר גורם ההפחתה הוא בעלות קודמת של חברת ליסינג (המחירון של לוי יצחק מאפשר הפחתה, במקרה כזה, בשיעור שבין 4% ל- 10%). לפיכך, התובעים דורשים פיצוי בגין ההפרש שבין מחיר המחירון המלא, לא כולל הפחתות בגין בעלויות קודמות [32,500 ₪]; לבין השווי האמיתי של הרכב ביום קרות מקרה הביטוח [20,600 ₪] - ובסה"כ 11,900 ש"ח וכן דורשים התובעים, כי הנתבעת תפצה אותם בגין תשלום ששילמו עבור דמי שכירות לרכב חלופי, למשך חודש, ובסך של 2,000 ₪. 4. הטענה בגין דמי שכירות עבור הרכב החלופי - נזנחה, כך שעומדת בפני בית המשפט רק טענה אחת והיא האם הייתה הצדקה להפחתות תגמולי הביטוח בגין הבעלויות הקודמות ברכב. 5. ב"כ הצדדים הסכימו כי אין ביניהם ויכוח עובדתי, ובהתאם לכך הגישו סיכומם בכתב. תצהירי הצדדים והמסמכים שצורפו אליהם מהווים, ראיות מוסכמות לצורך הכרעה זו. 6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובמסמכים המצורפים עמדתי היא, שיש להורות על דחיית התובענה. נימוקי יפורטו להלן. 7. יש להבחין בין שני סוגי פוליסות לביטוח נכסים, כפי שנקט בה בית המשפט העליון (כבוד השופט י' מלץ) בע"א 543/86 - כלל חברה לבטוח בע"מ נ' דניאל כלפון פ"ד מב (3), 339: "ההלכה... מבחינה בין שני סוגי פוליסות: הסוג הראשון הוא פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה, שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח". בענייננו מדובר בפוליסה מן הסוג השני. לא נעשתה הערכה של שווי המכונית, ולא נקבע סכום ביטוח שאותו אמור המבוטח לקבל בקרוֹת מקרה הביטוח. הפיצוי צריך, איפוא, להיות כשיעור הנזק שנגרם בעת קרוֹת המקרה. לפיכך, "חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה..." ואין גם חולק, כי "תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב, ככל האפשר, למצב שהיה נמצא בו אלולא קרה מקרה הביטוח" (ר' סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981). הצדדים, בפוליסת הביטוח, יצקו תוכן לכללים הנ"ל, וקבעו כי הפיצויים "יחושבו וישולמו לפי שווי האובדן או הנזק לרכב, ביום קרות מקרה הביטוח..." כאשר במקרה של אובדן גמור לרכב, לרבות גניבה, "תשלם החברה למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח..." (ראה סעיפים 5 ו- 6 לתנאים הכללים של הפוליסה בפרק מס' 1 עמ' 2 ו- 3). אין מחלוקת כי הבעלויות הקודמות, בגינן נעשו ההפחתות, אירעו קודם לעריכת הסכם הביטוח, כך שייתכן וראוי היה לקחת ענין זה בחשבון בעת כריתת חוזה הביטוח, אך ככול שהדבר לא נעשה, אין פירוש הדבר כי המבוטח יצא נשכר, כאשר היו בידי המבוטח כל הנתונים הצריכים לעניין והוא יכל לגרום לכך שתיעשה עבורו פוליסה מתאימה ודמי הביטוח שישולמו על ידו - יהיו בהתאם לערך האמיתי של הרכב. 8. מכל מקום, על פי מסקנתי להלן, אין צורך להכריע בשלל המחלוקות והשאלות שהעלו הצדדים. השאלה, שעמדה ביסודן של מחלוקות משפטיות רבות - כיצד יש לפצות בשל אובדן מוחלט (לרבות מקרה של גניבה) של רכב, האם כערכו ביום קרות אירוע הביטוח, תוך התחשבות בכל הגורמים המביאים להפחתת שווי (מספר קילומטרים, בעלויות קודמות וטיבן, תאונות קודמות וכו'), או שאין להתחשב בגורמים אלה, משום שהפרמיה שנקבעה לא התחשבה בהם - שאלה זו הוכרעה למעשה בפסק הדין ברע"א 7042/00בעניין בן ציון נ' מגדל, תק-על 2000(3), 2063. באותו עניין דחו שתי הערכאות הראשונות את תביעת המבוטח לתשלום הסכום שהפחיתה המבטחת מהפיצוי ששילמה לו עבור רכבו שנגנב בגין מספר חריג של קילומטרים שעבר. המבוטח טען, כי המבטחת לא היתה רשאית להפחית סכום זה, משום שהפרמיה ששילם לא התחשבה בגורמים המביאים להפחתה בשווי הרכב. בית המשפט העליון (כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן) דחתה את בקשת רשות הערעור וציינה, בין היתר: "...אף שהשאלה נראית לכאורה כללית ועקרונית עדיין לפנינו הסכם ביטוח מסויים ובו תנייה הקובעת כי "בקרות מקרה הביטוח תשלם החברה למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח ...". תנייה זו עולה בקנה אחד עם הוראת החוק לפיה יחושבו תגמולי ביטוח נכסים באופן שיביא את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נימצא בו אלמלא קרה מקרה הביטוח. אף שניתן להסכים אחרת, לא זו בלבד שבעניינו של המבקש לא הוסכם אחרת אלא הוסכם על פיצוי בהתאם לשווי הרכב בעת קרות מקרה הביטוח. לפיכך, אין מקום ליתן רשות ערעור לשם בדיקת הנושא בערכאה נוספת...". ראה גם לענייננו פסק דינה של כב' השופטת גרסטל בבר"ע 1046/96 מילשטיין נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מתוך דינים ועוד) 9. גם אם ניתן היה לחלוק על מסקנה זו, הרי הלכה זו שיצאה מבית המשפט העליון, מחייבת את בית משפט זה. יצוין כי פסק הדין בעניין בן ציון ניתן ביום 1.11.2000, היינו במהלך תקופת הביטוח הרלוונטית לתובענה. 10. לאחר מתן פסק הדין בעניין בן ציון הנ"ל, וככל הנראה בעקבותיו, פורסם חוזר הנחיות של ה מפקחת על הביטוח, שמספרו 2000/12 ועניינו: "תגמולי ביטוח רכב במקרה של אובדן גמור", שיתכן ויש בו כדי לשנות את המסקנה החד משמעית הנובעת מפסק דין בן ציון הנ"ל. ההנחיות פורסמו ביום 13/11/00 והן חלות על כל פוליסה שתוקפה מיום 01/01/01. עפ"י הנחיות אלו על המבטח לפרט בכתב בפני המבוטח בשלב הצעת הביטוח, פירוט מלא של כל המשתנים המיוחדים שבמחירון העשויים להשפיע על ערך הרכב המבוטח לצורך חישוב תגמולי הביטוח וככול שהמבטח לא יעשה כן; יחול התשלום של תגמולי הביטוח - לפי מחירון מקובל בשוק, ללא התחשבות במשתנים המפחיתים. אין מקום להרחיב יתר על המידה בעניין הנחיות אלו מאחר והן לא חלות על הפוליסה הרלוונטית לתובענה, אשר תוקפה מיום 1.5.2000 (כשמונה חודשים לפני שנכנסו ההנחיות לתוקף). 11. כל תוצאה אחרת הייתה מביאה את התובעים לעשיית עושר ולא במשפט שכן אלמלא נגנב הרכב ממילא לא היו התובעים מצליחים למכור אותו במחיר העולה על זה ששולם להם ע"י הנתבעת (20,600 ₪). מכאן, יש לקבוע, כי הנתבעת שילמה לתובעים את מלוא תגמולי הביטוח בגין האירוע נשוא התובענה, והביאה את התובעים למצב בו היו נמצאים, אילולא קרה מקרה הביטוח. מושכלות יסוד בדיני ביטוח כי הפיצוי יהיה כמידת הנזק שנגרם. זה טיבו של עקרון השיפוי. אף השכל הישר ומדיניות משפטית ראויה, צריכים להנחותנו, כי אין לפצות את התובעים בשיעור העולה על נזקם, וכי אין להביאם למצב טוב מזה שהיו בו, אלמלא מקרה הביטוח. תגמול עודף ישמש תמריץ אצל המבוטח לקיומו של מקרה ביטוח. תקנת הציבור מחייבת למנוע מצב דברים שבו יומרץ מבוטח ליזום מקרה ביטוח. תשלום הפרמיה נקבע על פי שיקולי חברת הביטוח ואין המבוטח רשאי ואין הוא זכאי לבחון את דרך שקלולו. שוק הביטוח הינו שוק חופשי, ומשבחרו התובעים לקבל עליהם את הפוליסה נשוא התביעה כמות שהיא, על תנאיה וחריגיה, ועל הפרמיה הנגבית, אינם יכולים כעת לטעון אחרת. 12. לא נעלמה מעיני עמדה אחרת שנתקבלה במספר פסקי דין, לפיה צריכה להיות קורלציה בין הנתונים המשמשים לקביעת ערכו של הנכס המבוטח לצורך חישוב פרמיית הביטוח, לבין הנתונים המשמשים לקביעת ערכו של הנכס בעת קרות האירוע הביטוחי (ראה לדוגמא גישתו של כבוד השופט י' עמית בת"ק 2527/97 (חי') סעדון נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ דינים-שלום יא 349. ייתכן ויש בדעה זו משום גישה צרכנית שעשויה לצמצם את גביית היתר של פרמיות הביטוח ע"י חברות הביטוח; אולם, עם כל הכבוד הראוי סבורני כי דעה זו איננה מתיישבת עם הוראות סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, הקובעת כי: "חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה". 13. מכל המקובץ - אני מחליט לדחות את התובענה ולחייב את התובעים בהוצאות בסכום כולל של 2,000 ₪ (כולל מע"מ). לאור כך שהנתבעת חרגה מהיקף הסיכומים והגישה כתב סיכומים על פני 5 עמודים, במקום 4 עמודים, וללא נטילת רשות מבית המשפט, אני מחליט לשלול מהנתבעת את ההוצאות הנ"ל. הואיל וגם התובעים חרגו מהיקף סיכומים, הרי שסכום ההוצאות הנ"ל, בסך 2,000 ש"ח ישולם על ידי התובעים בתוך 30 ימים - לטובת אוצר המדינה. עותק מההחלטה יישלח למרכז לגביית קנסות. 14. בשולי הדברים בית המשפט פונה לנתבעת, ומבקש (ולא מחייב) כי תשיב לתובעים את דמי הביטוח שנגבו ביתר, בין הפרמיות שנגבו בפועל לבין הפרמיות שהיה על הנתבעת לגבות לפי ערך רכב בסך של 20,600 ₪. רכבמחיר מחירון רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב