פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. בתאריך 9.3.1934 נכרת הסכם בין המשיבה 1 (להלן: העירייה) לבין קופת התגמולים של פקידי עיריית תל-אביב אגודה הדדית בע"מ (להלן:קופת התגמולים), מכוחו ניכתה העירייה מדי חודש בחודשו סכום בשיעור מסוים, כפי שהשתנה מעת לעת, ממשכורתו של כל אחד ואחד מחברי קופת התגמולים. במקביל הפרישה העירייה לקופת התגמולים סכום זהה עבור כל חבר וחבר מחברי קופת התגמולים (הסכם הניכויים וההפרשות לקופת התגמולים יכונה להלן: הסכם 1934). 2. בתאריך 3.3.1999 נחתם הסכם קיבוצי פלוראלי בין המערערת 1 (להלן : ההסתדרות) ובין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות, ובו גובשו ההסכמות והתנאים לגבי ההתייחסות לתשלומים המהווים "חריגות שכר" ואישורם (להלן: הסכם חריגות השכר). 3. באותו תאריך נכרתו עוד שני הסכמים קיבוציים: א. א. הסכם קיבוצי כללי בין ההסתדרות ובין מרכז השלטון המקומי, לפיו הוסכם על ביטול סעיף 80 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן:חוקת העבודה). הסכם זה יכונה להלן: ההסכם לביטול סעיף 80. ב. ב. הסכם קיבוצי בין המעסיקים הציבוריים, לרבות, מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות, ובין ההסתדרות בעניין המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת (להלן: הסכם המעבר). 4. ביום 22.5.2002 פנה לעירייה מר אהרון עוזיאלי, סגן בכיר לממונה על השכר במשרד האוצר (להלן: מר עוזיאלי), בדרישה לבטל לחלוטין את ההפרשות והניכויים לקופת התגמולים ביחס לעובדים שהתקבלו לעבודה בעירייה החל מתאריך 3.4.1999 (להלן: העובדים החדשים). מר עוזיאלי הסתמך בבקשתו על ההסכם לביטול סעיף 80 לחוקת העבודה. 5. בחודשים יולי ואוגוסט 2002, נערכה התכתבות בין באת כוח המערערים לבין מר עוזיאלי, בה הסבירה באת כוח המערערים למר עוזיאלי, כי ההסכם לביטול סעיף 80 אינו חל על העירייה ועובדיה, משום שחוקת העבודה לא חלה עליה, ולכן אין מקום להפסקת הניכויים והתשלומים לקופת התגמולים. הסברים אלה של באת כוח המערערים, לא שכנעו את מר עוזיאלי לשנות את עמדתו. לשם שלמות התמונה נציין, כי סעיף 80 לחוקת העבודה, שבוטל, כאמור, בהסכם לביטול סעיף 80 קבע: "הרשות והעובדים יקיימו קופת תגמולים של עובדי הרשות. העובדים יפרישו לקופה 2% ממשכורתם המלאה והרשות תפריש לקופה 1% ממשכורתם המלאה של העובדים". 6. העירייה, לאחר שבחנה את דרישתו של מר עוזיאלי להפסקת הניכויים והתשלומים לקופת התגמולים, הגיעה למסקנה כי דרישה זו מוצדקת, ואכן במשכורת חודש אוגוסט 2002 חדלה העירייה להעביר לקופת התגמולים את ההפרשות והניכויים לגבי העובדים החדשים. 7. ביום 10.9.2002, הגישו המערערים בקשת צד בסכסוך קיבוצי (להלן: הבקשה), בה עתרו למתן צו הצהרתי, לפיו ההסכמים הקיבוציים עליהם חתמה ההסתדרות ביום 3.3.1999 כארגון העובדים היציג של כלל עובדי השלטון המקומי בישראל, אינם חלים על ההפרשות והניכויים שמבצעת העירייה לקופת התגמולים לטובת כל עובדי העירייה שהתקבלו לעבודה לאחר יום 3.4.1999. כמו כן, עתרו המערערים ליתן צו המורה לעירייה להימנע מביטול ההסדר הקיים בהתייחס להפרשות והניכויים לקופת התגמולים. 8. בתאריך 17.10.2002 נתן בית הדין האזורי בתל-אביב (ס"ק 0001126/02; השופטת חנה בן -יוסף, ונציג הציבור מר צור קינן) צו זמני, לפיו העירייה תמשיך לנכות ולהפריש לקופת התגמולים, כפי שנהגה לעשות עד כה, גם לגבי העובדים שהתקבלו לעבודה לאחר 3.4.1999 וזאת עד למתן החלטה בבקשה. 9. בשלב מסוים, צמצמו המערערים את הסעד המבוקש על ידם והגבילו אותו אך ורק לגבי המשך התשלומים והניכויים לקופת התגמולים לעובדים אשר החלו לעבוד לאחר המועד הקובע, היו זכאים לקביעות לפני 1.11.2001 והיו מבוטחים בפנסיה תקציבית. לאור זאת, הצו הזמני תוקן בהתאם. 10. תמצית טענותיהם של המערערים בבקשה הייתה זו: א. ההוראות המגבילות בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985 (להלן: חוק יסודות התקציב) אינן חלות לגבי תשלומים שהוסכם עליהם לפני יום 1.4.1982. ב. חוקת העבודה לא חלה על עובדי העירייה, ולכן גם ביטול סעיף 80 בהסכם לביטול סעיף 80 אינו חל על העובדים. ג. המגבלה בסעיף 9 להסכם חריגות השכר באה לקבוע מגבלות אך ורק לגבי "שכר" ולא לגבי הפרשות לקופת גמל. ד. הפסקת ההפרשות מהווה פעולה חד צדדית ביחס לעובדים שהצטרפו לקופת התגמולים והופרשו בגינם הפרשות משך מספר רב של חודשים, תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם, וזאת מבלי שנתנה להם זכות טיעון בטרם קבלת אותה החלטה. ה. לחילופין, שלושת ההסכמים שנכרתו בתאריך 3.3.1999 כרוכים זה בזה, היות והסכם המעבר נכנס לתוקפו רק ביום 1.11.2001, יש לראות גם את ההסכם לביטול סעיף 80 כחל רק מאותו מועד. 11. המשיב 2 (להלן - הממונה על השכר) טען בתמצית את הטענות הבאות: א. בהתאם להסכם חריגות השכר נקבע, כי עובדים חדשים (שהעסקתם החלה לאחר יום 3.4.1999), לא יוכלו להשתכר מעבר למה שנקבע בהסכמים הארציים כהגדרתם בהסכם חריגות השכר או למה שנקבע בהסכמים מקומיים כהגדרתם באותו הסכם שיאושרו במפורש ובכתב על ידי הממונה על השכר (סעיף 9 להסכם חריגות השכר). בהגדרת הסכמים ארציים בהסכם חריגות השכר נכללת גם חוקת העבודה וכל מסמך אחר שנחתם בין המרכז לשלטון מקומי ובין ההסתדרות. בשל הוראות אלה בהסכם חריגות השכר, אין העובדים החדשים זכאים להמשך התשלומים והניכויים לקופת התגמולים. ב. הוראות סעיף 80 לחוקת העבודה יצרו, למעשה, כפל הפרשות לטובת העובדים לגבי אותם רכיבים בגינם מופרשים תשלומים לפנסיה צוברת. הפרשות כפולות אלה אינן מקובלות בשירות המדינה, ולכן יש בהם חריגת שכר, שהממונה על השכר אינו יכול להשלים עמה. בשל מצב דברים זה, היה צורך לבטל את סעיף 80 לחוקת העבודה, שהוא מקור הזכות להפרשות ולניכויים לקופת התגמולים לגבי מעסיקים ועובדים שחוקת העבודה חלה עליהם. ג. לא הייתה כל הסכמה לדחיית ישומו של ההסכם לביטול סעיף 80 למועד ישום הסכם המעבר לפנסיה צוברת. ד. בהתאם להוראת סעיף 9.2 להסכם חריגות השכר "הוראות ההסכמים המקומיים שנחתמו, נקבעו, הונהגו או הוסכמו לפני המועד הקובע (31.8.98 - ע.ר) לא יחולו על עובדים חדשים". יוצא איפוא, שלגבי עובדים חדשים לא יחולו הסכמים מקומיים, גם אם תחולתם לפני שנת 1982. ה. סעיף 9 להסכם חריגות השכר חל לא רק על שכר אלא גם על הפרשות לקופת תגמולים. 12. העירייה תמכה, למעשה, בטענות הממונה על השכר והוסיפה, כי בחודש פברואר 1999 תוקנו תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד- 1964, באופן שנוספה תקנה 19ג(2), לפיה אסור למעביד להפקיד לקופת התגמולים סכומים עבור עובדיו בשל משכורת שלגביה זכאי העובד לקצבה על פי דין או חוזה. הוראות אלה ,לטענת העירייה, רק מחזקות את צדקת הפסקת התשלומים לקופת התגמולים. 13. בית הדין האזורי דחה את טענותיהם של המערערים, כשהוא מנמק את החלטתו בנימוקים הבאים: א. מקריאת האמור בסעיפים 4, 5 ו- 9 להסכם חריגות השכר עולה, כי הצדדים הסכימו במפורש לבטל את הסדר הפרשות לקופת תגמולים מכוח הסכם 1934 לגבי עובדים חדשים. ב. שלוש הערים הגדולות הסכימו במפורש להחיל על עובדיהם החדשים את הסכמי העבודה הארציים במרכז השלטון המקומי, וביניהם חוזה העבודה ברשויות המקומיות, הגם שהעיריות אינן צד להסכם זה. ג. ההסכם לביטול סעיף 80 חל גם על העובדים החדשים של העירייה, בהיותו חלק מקבוצת ההסכמים הארציים החלים על עובדי העירייה, לרבות, השינויים בהם. ד. התאריך המופיע בהסכם לביטול סעיף 80 כתאריך תחילת תוקפו הוא התאריך הנכון, ואין כל סיבה לדחותו לתאריך 1.11.2001. ה. בהתאם להסכם חריגות השכר, לא הייתה לעובדים החדשים זכות להמשך תשלום ההפרשות לקופת התגמולים לכן, פעולת הממונה על השכר נעשתה כדין ולא חייבה שימוע. 14. בערעור שהגישו המערערים השיגו על פסק דינו של בית הדין האזורי במספר נושאים בהם נדון אחד לאחד: א. ההסכם לביטול סעיף 80 חל גם על העירייה: 1. טענתם של המערערים, לפיה אין ההסכם לביטול סעיף 80 חל על העירייה היא נכונה. אכן, מר עוזיאלי ביסס את דרישתו להפסיק לאלתר את ההפרשות לקופת התגמולים לגבי ה"עובדים החדשים" בנימוק שסעיף 80 לחוקת העבודה בוטל בהסכם לביטול סעיף 80 החל על העירייה, אך בכך שגה. ההסכם לביטול סעיף 80 לחוקת העבודה לא חל על העירייה, כשם שחוקת העבודה שסעיף 80 נמנה בין סעיפיה, לא חלה על העירייה. 2. לטענה זו של המערערים, מסכימים בסיכומיהם הן הממונה על השכר והן העירייה. על פי טיעון הממונה על השכר, העירייה אינה חברה במרכז לשלטון המקומי, ולכן, חוקת העבודה אינה חלה על העירייה. ההפרשות לקופת התגמולים לא נעשו מכוח סעיף 80 לחוקת העבודה אלא על פי הסכם 1934. לאור טיעון זה שנטען, אמנם, על ידי הממונה על השכר רק בסיכומיו (וזאת בניגוד לקו שנקט מר עוזיאלי, במכתביו לעירייה וגם לאחר מכן), מתייתר הדיון לגבי תחולת ההסכם לביטול סעיף 80 על העירייה ועל עובדיה. אשר על כן, אנו קובעים שההסכם לביטול סעיף 80 לחוקת העבודה אינו חל על העירייה ועובדיה. 3. משקבענו כי ההסכם לביטול סעיף 80 אינו חל על העירייה ועובדיה, נותרה המחלוקת, מכוח מה דרש הממונה על השכר מהעירייה לבטל את ההפרשות לקופת התגמולים לגבי העובדים החדשים. 4. הן הממונה על השכר והן העירייה סוברים, שסמכות זו מקורה בהסכם חריגות השכר, השולל, בין השאר, מתן תוספות שכר שאינן קיימות בהסכמים הארציים, כהגדרת מונח זה בהסכם חריגות השכר. ב. תחולת ההסכמים הארציים על העירייה מכח הסכם חריגות השכר: 1. בית הדין האזורי קבע בסעיף 8 לפסק דינו כי: "שלושת הערים הגדולות הסכימו במפורש להחיל על עובדיהם החדשים את הסכמי העבודה הארציים במרכז השלטון המקומי, וביניהם חוזה העבודה ברשויות המקומיות, הגם שהעיריות אינן צד להסכם זה". על קביעה זו של בית הדין האזורי משיגים המערערים בנימוק, שאין בלשון הסכם חריגות השכר ואין בתכליתו שמץ של רמז, לפיו החיל הסכם זה על שלוש הערים הגדולות באופן בלתי מותנה את כל ההסכמים שנכרתו בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי. 2. גם לטענה זו של המערערים הסכימו הן העירייה והן הממונה על השכר בסיכומיהם. לעניין זה טענת הממונה על השכר, הייתה, שהסכם חריגות השכר אינו מחיל את ההסכמים הארציים על העירייה, אלא קובע כי העירייה אינה רשאית להחיל על עובדים חדשים הסכמים שחורגים מההסכמים הארציים. גם אנו סוברים, שהסכם חריגות השכר אינו מחיל את ההסכמים הארציים על העירייה ועובדיה אלא, בא לקבוע שכל תוספת שכר שתשולם על-ידי העירייה לעובדיה שאינה קיימת בהסכמים הארציים, תחשב כתוספת חריגה, אשר בסמכות הממונה על השכר לדרוש את ביטולה. ג. סמכותו של הממונה על השכר לדרוש ביטול המשך ההפרשות והניכויים לגבי העובדים החדשים: 1. בשנת 1982 נחקקה לראשונה בחוק התקציב הוראה האוסרת על גוף מתוקצב להסכים או להנהיג "שינויים בשכר, בתנאי פרישה וכו'" שלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה. בשנים 1983-1984 נקבעו הוראות כאלה בחוקי התקציב השנתיים, וכן נקבעו הוראות הקובעות בטלות של הסכם או הסדר שהוסכם או הונהג בניגוד לאיסור. בשנת 1985 עם חקיקתו של חוק יסודות התקציב, "קובעו" בחוק עצמו ההוראות המצוינות לעיל. בשנת 1993, עם חקיקתו של תיקון מספר 16 לחוק יסודות התקציב (ס"ח התשנ"ג- 1993, עמ' 88), הוטלה חובה על הגופים המתוקצבים והנתמכים למסור לממונה על השכר אחת לשנה דו"ח אשר יכיל פירוט מלא של תנאי העסקתו של כל "בעל תפקיד" שהם מעסיקים, כהגדרתו בחוק. על פי טיעון הממונה על השכר בסיכומיו, הסכם חריגות השכר נחתם על רקע תופעת חריגות השכר בשלטון המקומי שהתבטאה, בין השאר, בהנהגת הסכמים מקומיים הכוללים חריגות שכר. למעשה, תכליתו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב היא השגת "ריסון תקציבי" באמצעות הנהגת אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים המתוקצבים והנתמכים מתקציבה (לעניין זה ראה: רע"א 2920/90 קופת חולים נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 397, עמ' 408 ). 2. הסכם חריגות השכר מבחין לעניין תנאי העבודה והשכר בין "עובדים וותיקים" אשר מוגדרים בהסכם חריגות השכר כ"עובדים אשר בתום חודש ממועד חתימת ההסכם מועסקים אצל המעסיקים עליהם חל ההסכם" לבין "עובדים חדשים" אשר מוגדרים בהסכם חריגות השכר כ"עובדים שיקלטו לעבודה אצל המעסיקים עליהם חל הסכם זה לאחר תום חודש ממועד חתימת ההסכם". מועד חתימת ההסכם הוא יום 3.3.1999. 3. מקור זכאות עובדי העירייה לניכויים והפרשות לקופת תגמולים הן הוראותיו של הסכם 1934. השאלה הנשאלת היא, האם חל הסכם 1934 על העובדים החדשים. 4. התשובה לשאלה זו היא שלילית, והיא נתנה בצורה חד משמעית בסעיף 9 להסכם חריגות השכר שזו לשונו: "9.1 לא ישתכר עובד חדש בכל עת אלא אך ורק על פי הוראות ההסכמים המפורטים להלן: 1. הסכמים ארציים. 2. הסכמים מקומיים שייחתמו, יוסכמו, יקבעו או יונהגו לאחר המועד הקובע אם אישר אותם הממונה במפורש או בכתב. 9.2 הוראות ההסכמים המקומיים שנחתמו, נקבעו, הונהגו או הוסכמו לפני המועד הקובע לא יחולו על עובדים חדשים. 9.3 עובד חדש שבמועד הקובע או לאחריו משכורתו תחרוג מהקבוע בהוראות הסכם זה, יפעל הממונה לגביו בהתאם לחוק, כך שמשכורתו לא תעלה על הקבוע בסעיף 9.1". אין כל מחלוקת, שהזכות להפרשות וניכויים לקופת התגמולים, לא קיימת בהסכמים הארציים. אמנם, בסעיף 80 בחוקת העבודה הייתה קיימת הוראה מקנה זכות להפרשות וניכויים אלה, אך זכות זו בוטלה, כאמור, בהסכם לביטול סעיף 80. מבחינה זאת בלבד, ישנה רלוונטיות לענייננו, להסכם לביטול סעיף 80 לחוקת העבודה. על פי סעיף 9.2 להסכם חריגות השכר הסכמים מקומיים אשר הונהגו או הוסכמו לפני המועד הקובע (31.8.1998) לא יחולו על העובדים החדשים. הסכם 1934 קדם , כמובן, לתאריך הקובע, ולכן לא יחול על העובדים החדשים. כך גם פסקנו בעס"ק 6/03 הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים - עיריית חיפה ואח', עבודה ארצי, כרך לג (81), 43. בהקשר זה מן הראוי להדגיש, שהסכם 1934 הוא הסדר קיבוצי. על פי הפסיקה, רואים בהוראות הכלולות בהסדר קיבוצי כתנאי מכללא בהסכם העבודה האישי של כל עובד ועובד (ראו: דב"ע לה/7-3 ראובן ושמעון - מדינת ישראל, פד"ע ז', 120, 141; דב"ע שם/11-4 ההסתדרות הכללית - "לאוביט" שירות ביטוח בע"מ, פד"ע יב 169, 176; דב"ע לז/26-2 קרן קימת לישראל - מחטבי סלמן, פד"ע ט' 102, 107). הסכם חריגות השכר לעומת הסכם 1934, הוא הסכם קיבוצי שהוראותיו, ככלל, עדיפות על הוראות בהסדר קיבוצי (ראו: דב"ע נד/ 85-3 גולדפרב יעקב - התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פד"ע כ"ז 287, 301). בנוסף נציין, כי הסכם חריגות השכר הוא, כמובן, גם מאוחר מהסכם 1934. על פי הפסיקה, הסכם קיבוצי מאוחר מבטל הוראה סותרת בהסכם קיבוצי מוקדם ממנו, ועל כן, קל וחומר, שהוא מבטל הוראה הסותרת בהסדר קיבוצי (ראו: ע"ע 1376/00 זכר בנקוביץ - גדות ים בע"מ, עבודה ארצי, כרך ל"ג(12), 35 ; בג"צ 578/75 פלונים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ל(3) 382, 389; דב"ע נא/27-3 גד רוזנהיימר- בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (לא פורסם); דב"ע מז/17-4 מדינת ישראל ואח' - ההסתדרות הרפואית בישראל, פד"ע יט' 312). משמעות הדברים היא, שהסכם חריגות השכר ביטל, למעשה, כל הוראה סותרת בהסכם 1934, ובכלל זה הוראה ממנה יכול היה להשתמע שהסכם 1934 חל גם על העובדים החדשים. אשר על כן, מכל הטעמים שצוינו לעיל, מסקנת הדברים היא שהעובדים החדשים שהתקבלו לעבודה לאחר יום 3.4.1999 אינם זכאים להחלת הוראות הסכם 1934 עליהם. ד. המועד להפסקת הסדר ההפרשות: 1. המערערים מבקשים כטענה חילופית לקבוע את תאריך 1.11.2001 כמועד הקובע לעניין הפסקת הסדר ההפרשות. לטענתם, אין להפסיק את ההפרשות לקופת התגמולים לפני המועד הקובע לתחולת הסכם המעבר לפנסיה תקציבית שהוא, כאמור, 1.11.2001. זאת, בשל הזיקה שבין שתי ההפרשות. כמו כן טענו המערערים, כי הייתה הסכמה לדחיית המועד האמור. 2. הן הממונה על השכר והן העירייה דחו טענה זו של המערערים הן משום שלא הוכחה הסכמה לדחיית המועד כאמור והן משום שבלשון ההסכם עצמו מועד התחולה לגבי העובדים החדשים הנו חודש לאחר חתימת ההסכם. אנו סוברים כי יש לקבל את טענת הממונה על השכר והעירייה. אשר על כן, ערעור המערערים בנקודה זו נדחה. ה. תחולת הסכם חריגות השכר על הפרשות לקופת תגמולים 1. לטענת המערערים, סעיף 9 להסכם חריגות השכר קובע הגבלות רק על שכרם של "עובדים חדשים" ואינו חל על הפרשות לקופת תגמולים. 2. אכן, לשונו של הסכם חריגות השכר אינה חדה וחלקה בנושא זה. יחד עם זאת, סוברים אנו, שהתכלית לכריתתו של הסכם זה, שבאה למנוע תשלומים חריגים, מצדיקה פירוש רחב למונח "שכר", הלוכד בהגדרתו גם את התשלומים לקופת התגמולים. ערעור המערערים בנקודה זו נדחה. ו. חובת השימוע 1. בהתאם לאמור בחוק יסודות התקציב, החלטה הבאה לבטל הסכם קיים או חלק ממנו מכוח הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, מחייבת מתן זכות שימוע לצד הנוגע בדבר. במקרה הנוכחי הצד הישיר הנוגע בדבר היא ההסתדרות. לגבי ההסתדרות, אכן, לא נערך שימוע פורמאלי, אך, הייתה התכתבות בין ההסתדרות לבין הממונה על השכר באמצעות מר עוזיאלי אשר בה ניתנה ההזדמנות להסתדרות לטעון את טענותיה. 2. בנסיבות אלה, ולאור ההוראות המפורשות והברורות בסעיף 9 להסכם חריגות השכר, סבורים אנו, כי מוצתה זכות הטיעון של ההסתדרות בעניין זה. 3. הממונה על השכר הסכים שדרישה מן עובדים להשיב את התשלומים ששולמו עבורם לקופת התגמולים עד לדרישת מר עוזיאלי, ולאחריה, מצדיקה שימוע. ברם, כפי שעולה מן הפרוטוקול של בית דין זה, לא הממונה על השכר ולא העירייה עומדים על החזרת סכומים אלה, ולכן, מתייתר הדיון בו. 15. סוף דבר: דין הערעור להידחות, וזאת למעט האמור בסעיף 14 א (2) סיפא ו - סעיף 14 ב (2) סיפא בפסק דין זה. אין צו להוצאות. חוזהחריגות שכר