להלן פסק דין בנושא חובת תשלום דמי חבר לשכת עורכי הדין: העותר הוא עורך דין. כתנאי ליכולתו לעסוק בעריכת דין עליו להיות חבר בלשכת עורכי הדין ולשלם לה דמי חבר. האם דרישה זו לחברות בלשכת עורכי הדין ולתשלום דמי חבר היא כדין - זו השאלה הניצבת בפנינו. המסגרת העובדתית וההליך 1. העותר הוא עורך דין וחבר לשכת עורכי הדין (להלן - הלשכה). הוא עתר לבית משפט זה ובפיו טענות כנגד חוקיותם של סעיפים שונים בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - חוק הלשכה). לימים צמצם את עתירתו. עתה היא עומדת על טענתו כי סעיפים 2(2), 42 ו-93 לחוק הלשכה הם בטלים. הטעם לכך, לטענתו, הוא זה: מכוחם של סעיפים אלה אין אדם יכול להיות עורך דין אלא אם כן הוא חבר בלשכה ומשלם דמי חבר. הוראות אלה פוגעות בחופש העיסוק של העותר כעורך דין ובזכות הקנין שלו. פגיעה זו אינה מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. בהקשר זה הוא מציין כי אף אם יש מקום לחברות חובה בלשכה של עורכי דין, אין צידוק לכפות חברות בלשכה מסויימת. לגישתו, יש לאפשר הקמתן של מספר לשכות עורכי דין, תוך שכל עורך דין יבחר בלשכת עורכי דין הנראית לו. 2. המשיבות מס' 3 ו-4 (המועצה הארצית והוועד המרכזי של הלשכה) טוענות כי הפגיעה בחופש העיסוק מקיימת את תנאיה של פסקת ההגבלה (סעיף 4) שבחוק-יסוד: חופש העיסוק. לטענתם קיים אינטרס ציבורי בהטלת חובת רישוי ופיקוח על מקצוע עריכת הדין. לשם כך יש צורך בקיומו של גוף מפקח עצמאי, שאינו תלוי ברשויות השלטון. דרישת החברות בלשכה נועדה להבטיח כי הלשכה תרכוש סמכות ביחס לעוסקים בעריכת דין ותוכל לבצע תפקידיה. לשם כך חיוני הוא לאפשר ללשכה לגבות דמי חבר. לבסוף, רק לשכה אחת, המייצגת את כלל עורכי הדין, והמציגה עמדה אחידה, תוכל לבצע את תפקידי הפיקוח והסדרת העיסוק המקצועי. המשיבים 1 ו-2 (יושב-ראש הכנסת ושר המשפטים) מצטרפים לעמדה זו. לטענתם ניתן להסדיר את מקצוע עריכת הדין בדרך סבירה; הן בדרך של הסדרה על ידי המדינה והן בדרך של הסדרה על ידי גוף אוטונומי, כדוגמת הלשכה. שתי הדרכים כאחת עומדות בדרישותיה של פסקת ההגבלה. אשר לגביית דמי חבר, כל עוד אין בהם חסם ממשי המונע הצטרפות ללשכה, הם מקיימים את דרישתה של פסקת ההגבלה. לבסוף, מסירת סמכויות הפיקוח השלטוניות למספר לשכות של עורכי דין עלולה לגרום לפגיעה בהגינות הליך הפיקוח. 3. דחינו (ביום 23.7.2003) את העתירה. הנה נימוקינו. המסגרת הנורמטיבית 4. הזכות לחופש העיסוק הוכרה כ"זכות טבעית" המוקנית לכל אדם (בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב' 80, 82, השופט ש"ז חשין). זכות זו היוותה חלק מהמשפט המקובל שלנו והיתה אחת מתוך "זכויות יסוד 'שאינן כתובות על ספר' אלא נובעות במישרין מאופייה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש" (בג"ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' גרי, פ"ד טז 2467, 2415, השופט מ' לנדוי). מאז כינונו של חוק-יסוד: חופש העיסוק שינתה זכות זו את מעמדה הנורמטיבי. שוב אין היא אך זכות אדם הלכתית, שניתן לפגוע בה בחוק, יהא תוכנו אשר יהא, ובלבד שהפגיעה תהא מפורשת, ברורה וחד משמעית (ראו בג"ץ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה, פ"ד לז(3) 337). היא הפכה להיות זכות חוקתית המוקנית לכל אזרח ותושב, העומדת במדרג הנורמטיבי מעל לחקיקה הרגילה. וזו לשונו של סעיף 3 לחוק היסוד: "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". ככל זכות חוקתית אחרת, אין היא מוחלטת באופיה. ניתן לצמצם את היקפה על ידי חוק יסוד אחר. ניתן אף לפגוע בה. פגיעה זו יכול שתעשה על ידי חוק יסוד אחר. פגיעה זו יכול שתעשה - ולרוב היא אכן נעשית - על ידי חוק רגיל, ובלבד שחוק זה - או אף חקיקת משנה מכוח הסמכה מפורשת בו - מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. וזו לשונה של פסקת ההגבלה: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". נמצא, שעל חופש העיסוק ניתן להטיל מגבלות. לא כל היקפו זוכה להגנה. עם זאת, למגבלות המוטלות בחקיקה על חופש העיסוק יש גבולות. אלה קבועים בפסקת ההגבלה. אם הכנסת מבקשת לחרוג מהגבלות אלה, עליה לחוקק חוק חורג, שהוא זמני באופיו (סעיף 8 לחוק-יסוד: חופש העיסוק; ראו בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 383; להלן - פרשת מנהלי ההשקעות). כך הדבר לעניין חקיקה של הכנסת לאחר מועד כינונו של חוק-יסוד: חופש העיסוק (המקורי); כך הדבר גם לעניין חקיקה שקדמה לכינונו של חוק היסוד (ראה סעיף 10 לחוק היסוד שקבע "הוראת שעה" בעניין שמירת תוקפם של חיקוקים שהיו תקפים ערב כינונו של חוק היסוד עד למרס 2002. מאותו מועד ואילך שוב אין שמירה של הדין הקודם). 5. על רקע מסגרת נורמטיבית זו נערכת בחינה חוקתית בת שלושה שלבים (ראו ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 428; להלן - פרשת בנק המזרחי המאוחד). בשלב הראשון נבדקת השאלה אם החוק שלפי הטענה אינו חוקתי אכן פוגע בזכות אדם מוגנת. אם התשובה על שאלה זו הינה בשלילה, מסתיימת הבדיקה בדבר חוקתיות החוק. אם התשובה על שאלה זו היא בחיוב, עוברים לשלב השני. בשלב זה נידונה השאלה אם החוק הפוגע מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אם התשובה בשלילה, עוברים לשלב השלישי. בשלב זה נבחן הסעד החוקתי לו זכאי העותר. לאור דחיית העתירה, הדיון בשלב זה אינו מתקיים בענייננו. האם חוק הלשכה פוגע בחופש העיסוק 6. הצדדים שלפנינו מסכימים כי סעיפים 2(2), 42 ו-93 לחוק הלשכה פוגעים בחופש העיסוק של העותר. הסכמה זו אינה תנאי מספיק או הכרחי. בעניין זה על בית המשפט להשתכנע בעצמו כי הוראת חוק פוגעת בזכות חוקתית. האם אכן כך הם פני הדברים? סעיף 2(2) לחוק הלשכה קובע: "הלשכה (1) ... (2) תסמיך עורכי דין על ידי קבלתם כחברי הלשכה. (3) ... הכל בהתאם לחוק זה". סעיף 42 לחוק הלשכה מוסיף וקובע: "אדם הכשיר להיות עורך דין והוא תושב ישראל ובגיר יהיה לעורך דין עם קבלתו כחבר הלשכה". לבסוף, סעיף 93(א) לחוק הלשכה קובע: "הלשכה רשאית, על פי החלטת המועצה הארצית, להטיל על חבריה דמי-חבר ואגרות למימון פעולותיה". לשם השלמת התמונה יש להביא גם את הוראת סעיף 24 לחוק הלשכה, לפיו: "אדם כשיר להיות עורך-דין אם נתקיימו בו אלה: (1) הוא בעל השכלה משפטית גבוהה; (2) עבר תקופת התמחות; (3) עמד בבחינות הלשכה, הכל לפי המפורט בפרק זה". כן יש לזכור כי חוק הלשכה קובע רשימה של פעולות (ייחוד פעולות המקצוע) שרק עורך דין יכול לעשותן (סעיף 20 לחוק הלשכה). התמונה המתקבלת הינה, איפוא, זו: תושב ישראל, בגיר, הכשיר להיות עורך דין "יהיה לעורך דין עם קבלתו כחבר הלשכה". הוראה נוספת קובעת כי "מיום רישומו רשאי הנרשם לעסוק במקצוע עריכת-דין" (סעיף 46 לחוק הלשכה). החברות בלשכה היא, איפוא, תנאי להיותו של אדם עורך דין בישראל. סמכותה של הלשכה לסרב לקבלתו של אדם כשיר כחבר בלשכה מוגבלת היא (ראו סעיף 44 לחוק הלשכה). כן מוגבלות העילות לפקיעת חברותו של חבר הלשכה (ראו סעיפים 47 ו-48 לחוק הלשכה). המשקל המצטבר של הסדרים אלה הינו כי תנאי לפעילותו של אדם כעורך דין הוא היותו חבר בלשכה. תנאי זה מגביל את חופש העיסוק של העותר. כן מוגבל חופש זה בגין החובה לשאת בדמי חבר עם קבלתו כחבר הלשכה. 7. כדי לקיים בדיקה שיפוטית של חוקתיות החוק, לא די בקיומה של פגיעה בזכות המוגנת בחוק-יסוד. מן הראוי הוא "שהפגיעה לא תהיה זניחה או מזערית" (בג"ץ 3434/96 הופנונג נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נ(3) 57, 68). בית המשפט אינו בוחן זוטי פגיעות. כמובן, מזעריותה של הפגיעה ואופיה כ"זוטי דברים" משתנה מעניין לעניין. נראה לי בנסיבות העניין שלפנינו הפגיעה אינה מזערית. חופש העיסוק של העותר נפגע בצורה משמעותית כאשר מחייבים אותו להיות חבר בלשכה, ולשלם לה דמי חבר, בלא הסכמתו. משקבענו כי זכותו החוקתית של העותר לחופש עיסוק נפגעה, עלינו לעבור לשלב השני של הבחינה החוקתית. האם חוק הלשכה מקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה 8. אין איסור חוקתי על יכולתו של חוק רגיל לפגוע בחופש העיסוק. קיים איסור חוקתי על יכולתו של חוק לפגוע שלא כדין בחופש העיסוק. פגיעה היא שלא כדין אם היא אינה מקיימת את תנאיה של פסקת ההגבלה. אכן, פסקת ההגבלה ממלאת תפקיד כפול: היא מגינה על חופש העיסוק ומאפשרת פגיעה בו, בעת ובעונה אחת. על כן ניתן להטיל מגבלות על העיסוק בתחום מקצוע ועל העוסקים בו, ובלבד שהגבלות אלה מקיימות את דרישותיה של פסקת ההגבלה. הגבלות אלה עשויות להתייחס, בין היתר, אל אפשרות הכניסה למקצוע, אל אופן העיסוק או אל משך העיסוק; הן עשויות להיות בעלות אופי נקודתי או נמשך; מותנות או בלתי מותנות; הן עשויות לתבוע מהכפופים להן פעולה כלשהי או הימנעות מפעולה; הן יכולות להטיל על הכפופים דרישות של פיקוח ובקרה. 9. עשויים להתקיים מודלים שונים בהם ניתן לנקוט במטרה לפקח ולבקר את שירותי עריכת הדין. הבחירה בין המודלים השונים היא בסמכותה של הרשות המחוקקת. לכל מודל מעלות וחסרונות משלו. התפקיד לגבש עמדה באשר להסדר הרצוי הוא תפקידו של המחוקק בהפרדת הרשויות. עם זאת, על חופש הבחירה של המחוקק מוטלות מגבלות חוקתיות. אין אלה מגבלות אידיאולוגיות בעלות אופי פוליטי. חוקה אינה מנפיסט קפיטליסטי או סוציאליסטי. בהתייחסו לחוקה האמריקנית כתב השופט הולמס (Holmes) בדעת המיעוט שלו בפרשת לוקנר את הדברים הבאים, המשקפים את הגישה הראויה והמקובלת למהות של חוקה ולמגבלותיו של מחוקק: “[A] Constitution is not intended to embody a particular economic theory, whether of paternalism and the organic relation of the citizen to the state or of laissez faire. It is made for people of fundamentally diferent views, and the accident of our finding certain opinions natural and familiair, or noval, and even shocking, ought not to conclude our judgment upon the question whether statutes embodying them conflict with the Constitution of the United States” (Lochner v. New York, 198 U.S., 45, 75-76 (1905)). הוא הדין בישראל. הכנסת חופשית לבחור במודל הנראה לה, שעה שהיא מפעילה את סמכותה וקובעת חקיקה באשר לפיקוח ולבקרה על שירותי המשפט. עם זאת, על חופש זה מוטלות מגבלות חוקתיות אותן יש לקיים. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "בית המשפט צריך לבחון את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק הוא טוב, יעיל ומוצדק. השאלה היא אם החוק הוא חוקתי. מחוקק 'סוציאליסטי' ומחוקק 'קפיטליסטי' עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה" (ע"א 6821/93 הנ"ל, בעמ' 438). אכן, המגבלה החוקתית המוטלת על המחוקק היא זו הקבועה בפסקת ההגבלה. החוק הפוגע בזכות החוקתית צריך להלום את ערכיה של מדינת ישראל; עליו להיות לתכלית ראויה; פגיעתו בזכות החוקתית אינה צריכה לעלות על הנדרש. לעתים קרובות קיימים מספר מודלים המקיימים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. כולם מצויים בתוך "מתחם ההגבלה". הבחירה ביניהם היא בידי המחוקק. האם בחירתו של המחוקק בחוק הלשכה מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה? 10. חוק הלשכה הינו בוודאי "חוק" כמשמעות דיבור זה בפסקת ההגבלה. האם ההוראות הרלבנטיות בחוק הלשכה - המטילות דרישה של חברות בלשכה והמלוות זאת בדרישה לשלם דמי חבר (סעיפים 2(2), 42 ו-93(א)) - פוגעות בחופש העיסוק באופן הולם את ערכיה של ישראל? האם הפגיעה נועדה לתכלית ראויה? לשם מתן תשובה על שאלות אלה יש לבחון את התכלית המונחת ביסוד ההסדר שהמחוקק קבע. תכלית זו הינה להבטיח - באמצעות גוף סטטוטורי המפעיל פיקוח ובקרה מקצועיים על השירות שעורך הדין נותן ללקוחו - רמה נאותה של שירותי עריכת דין לציבור ושמירה על טוהר המקצוע. לדעתי, תכלית זו הולמת את ערכיה של ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה. רבים במדינה נזקקים לשירותי משפט. אלה נוגעים לעניינים הרגישים ביותר של האדם, חירותו ויחסיו עם זולתו. חוק, הקובע פיקוח ובקרה על אופן הגשמתם של שירותי המשפט, והנועד להבטיח כי רק אנשים הראויים לכך יוכלו לתת שירותים חשובים אלה, הינו חוק ההולם את ערכיה של ישראל והנועד לתכלית ראויה. 11. האם פגיעתם של הסעיפים הרלבנטיים לענייננו בחופש העיסוק אינה במידה העולה על הנדרש? תנאי זה מעגן בחובו את דרישת המידתיות. הוא נועד להבטיח כי האמצעים אשר החוק נוקט בהם, והפוגעים בחופש העיסוק, מגשימים באופן מידתי את התכלית הראויה המונחת ביסוד החוק. בעניין זה פיתחה הפסיקה - בארץ ובעולם - שלושה מבחני משנה המהווים קונקרטיזציה של מבחן המידתיות (ראו פרשת בנק המזרחי המאוחד, בעמ' 436; פרשת מנהלי ההשקעות, עמ' 385; בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נא(4) 529, 542; בג"ץ 1030/99 ח"כ אורון נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נו(3) 640, 665). מבחן המשנה הראשון בוחן אם קיים קשר רציונלי בין האמצעי שנקבע בחוק לבין התכלית אותה בא האמצעי להגשים. זהו מבחן "ההתאמה"; מבחן המשנה השני בודק אם לא ניתן היה להגשים את תכלית החוק על ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם היא קטנה יותר. זהו מבחן "האמצעי שפגיעתו פחותה"; מבחן המשנה השלישי, בודק את שקילת התועלת שתצמח לציבור לעומת הנזק שייגרם לפרט. זהו מבחן ה"מידתיות במובן הצר". האם מבחנים אלה מתקיימים בעתירה שלפנינו? 12. מבחן "ההתאמה" מתקיים בפרשה שלפנינו. ברור וגלוי הוא כי קיים קשר רציונלי בין הקמתו של גוף סטטוטורי אשר מפעיל ביקורת ופיקוח על מקצוע עריכת הדין ודואג כי יישמר כבוד המקצוע לבין חברותם של עורכי הדין בגוף זה. אמת, אין זה תנאי חיוני להבטחת התכלית האמורה כי עורכי הדין יהיו חברים בגוף המפקח. קיימים בעניין זה מודלים שונים, אשר כולם מקיימים את דרישת ההתאמה בין מטרה לאמצעי. הבחירה בין אלה נעשית במסגרת מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. בכל הנוגע לשאלת ה"התאמה" (ה-fit), אין ספק שקיימת התאמה בין המכשיר שנבחר לבין המטרה שהוא נועד להגשים. 13. האם מתקיים בענייננו מבחן "האמצעי שפגיעתו פחותה"? נקודת המוצא למתן תשובה על שאלה זו הינה, כי מקובל עלי שניתן להגשים את מטרתו של החוק על ידי אמצעים שונים ומגוונים, שבינם לבין המטרה קיים קשר רציונלי. כך, למשל, ניתן היה למסור את סמכויות ההסדרה לידי רשות מרשויות השלטון, כפי שהיה הדבר בטרם הוחק חוק הלשכה. כן ניתן לחלק את סמכויות ההסדר בין מספר גורמים, באופן שכל גורם יהא אחראי לגזרה המיוחדת לו (כגון חלק מהסמכויות ללשכה של עורכי דין וחלקן האחר לבית המשפט). ניתן גם להקים גוף סטטוטורי עצמאי, אשר יפעיל את מלוא הסמכויות הדרושות. ניתן לקבוע כי גוף זה יהיה מורכב מנציגי המקצוע ומנציגי ציבור. ניתן גם לקבוע כי גוף זה יהווה גוף אוטונומי-פנימי של ציבור עורכי הדין (לאפשרויות השונות, ראו זלצברגר, "קשר המשפטנים הישראלי: על לשכת עורכי הדין בישראל ובעלי בריתה", משפטים לב 43 (2001)). 14. מבין המודלים השונים בחר חוק הלשכה במודל של הסדרה עצמית (self regulation: ראו י' רוטנשטרייך, "על הקמת "לשכת עורכי הדין", הפרקליט - גליון מיוחד לכבוד 25 שנה ללשכת עורכי הדין 37 (תשמ"ז)). ביסוד מודל זה עומד הרציונל של הבטחת העצמאות והמומחיות של הלשכה כמערכת המפקחת על עריכת הדין. במסגרת מודל זה, בחר החוק בהסדר לפיו על עורכי הדין להיות חברים בלשכה. בכך הודגשו האופי הפנימי והקולגיאלי של הלשכה ומאפייניו הפרופסיונליים של תחום העיסוק. בכך גם ניתנה האפשרות לעורכי הדין ליטול חלק פעיל, אם רצונם בכך, בעיצוב מדיניותה של הלשכה. לשם מילוי תנאי זה של חברות, הועמדו דרישות מינימום, תוך ששיקול הדעת של הלשכה שלא לקבל חבר לשורותיה הוא מצומצם ביותר, הוא כפוף לכללים של המשפט המינהלי, והוא נתון לביקורת שיפוטית. נראה לי כי דרישת החברות כשלעצמה אינה פוגעת בחופש העיסוק יותר מאשר דרכים אחרות העומדות לרשות המחוקק להפעיל פיקוח בלא חברות. 15. האם מתקיים מבחן המידתיות במובנו הצר? האם קיים יחס נאות בין מידת התועלת הצפויה לצמוח לציבור מהפעלתו של האמצעי החקיקתי לבין מידת הנזק הנגרמת בעטיו לחופש העיסוק? האם המחוקק ירה בתותח כדי לפגוע בזבוב? לדעתי, גם מבחן משנה שלישי זה מתקיים בענייננו. חיוב החברות מקנה ללשכה את הסמכות הנחוצה לה לשם הסדרת תחום עריכת הדין. להסדרה זו תועלת חברתית חשובה. אל מול תועלת זו ניצבת הפגיעה בחופש העיסוק שמקורה בחיוב החברות. פגיעה זו מצומצמת בהיקפה, הן משום שהיא אינה מוסיפה על תנאי הכשירות המקדמיים והן משום הפיקוח ההדוק המבטיח אי-ניצולה לרעה. התועלת החברתית עולה על הנזק האישי. 16. הגעתי, איפוא, למסקנה כי הוראות חוק הלשכה, המחייבות עורך דין להיות חבר בלשכה כתנאי לעיסוקם בעריכת דין, פוגעות אמנם בחופש העיסוק אך פגיעה זו היא כדין, שכן היא ממלאת את הוראותיה של פסקת ההגבלה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המקובל במשפט המשווה. כך, למשל, נקבע בארצות הברית, כי חיוב חברות בלשכת עורכי דין של אחת ממדינות הפדרציה, אינה מפירה את זכויותיו החוקתיות של עורך הדין (ראו Lathrop v. donohue, 367 U.S. 820, 843, 849). בגישה דומה נוקט המשפט הגרמני. נקבע כי חיוב החברות מבטיח כי יהיו ללשכת עורכי הדין התמריצים המתאימים והנגישות הראויה למקורות המידע החיוניים לגיבוש עמדה מאוזנת ושקולה להסדרת המקצוע (ראו BverwGe 107, 169 (1998)). אמת, נשמעת הדעה כי ראוי הוא לבטל את החברות הכפויה (ראו S. Levine, “Time to Move to a Voluntary Bar”, 1990 Wis. L.Rev. 213; B.A. Smith, “The Limits of Compulsory Professionalism: How the Unified Bar Harms the Legal Profession”, 22 Fla. St. U.L. Rev. 35 (1994)). אין בקיומה של דעה זו או שכמותה להשפיע על חוקתיותו של ההסדר בחוק הלשכה. עניין הוא למחוקק לענות בו. 17. האם דרישת דמי החבר היא חוקתית? מקובל עלי כי דרישה זו פוגעת בחופש העיסוק. פגיעה זו מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. דמי החבר הם מקור למימון פעולות הפיקוח וההסדר הנעשות על ידי הלשכה (ראה סעיף 93 לחוק הלשכה וכן סעיף 40 לתגובת הלשכה). לא נטען בפנינו כי שיעורם של דמי החבר והמצבים בהם אי תשלומם מביא לפקיעת החברות בלשכה יוצרים חסם ממשי בפני המבקשים לעסוק בעריכת דין. מעבר לנדרש - ולאור ההוראה על שמירת הדינים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 10) - אציין כי אילו היה עלי לבחון את חוקתיותם של דמי החבר מזוית הראייה של דיני הקניין, הייתי בוודאי סבור כי מתקיימים בפגיעה זו תנאים של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד זה. 18. נותרה הטענה, כי אם כדין נדרשת חברות כפויה בגוף סטטורי מפקח על מקצוע עריכת הדין, הרי יש לאפשר הגשמתה של חברות זו, באמצעות מספר לשכות של עורכי דין. הטענה הינה כי חוק הלשכה יוצר שלא כדין מונופול. אכן, ללשכה הוענק מונופול לספק לציבור שירותים של פיקוח ובקרה על עריכת הדין. האופי המונופולי של ההסדר פוגע בחופש העיסוק (ראו בג"ץ 734/88 התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה, אשקלון נ' עירית אשקלון, פ"ד מג(3) 665, 671; בג"ץ 2505/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' שר התחבורה, פ"ד מו(1) 543). פגיעה זו מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי שאינו למטרת רווח היא ראויה, שכן היא משחררת את הלשכה מלחצים כלכליים ואחרים העשויים לפגוע ביכולתה להסדיר כיאות את המקצוע. היא אף שומרת על אחידות הסטנדרטית של הפיקוח והבקרה. האמצעי המונופוליסטי קשור בקשר רציונלי להשגת המטרה הראויה. לא שוכנעתי כי אמצעים אחרים יוכלו להגשים את התכלית הראויה בהיקף ובעוצמה כפי שהדבר נעשה על ידי חוק הלשכה, תוך פגיעה פחותה בחופש העיסוק. לבסוף, קיים יחס ראוי בין התועלת הצומחת משמירה על אחידות הרף ושחרור הגוף המפקח מלחצים כלכליים ואחרים לבין הפגיעה הנגרמת לחופש העיסוק. התוצאה היא כי דין העתירה להידחות. ה נ ש י א השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' ברק. עורך דיןשאלות משפטיותלשכת עורכי הדין