פיטורי צמצום - פיצויים

פסק דין 1. עניינה של התובענה שבפנינו לחייב את הנתבעת 1 להשיב את התובע לעבודתו ולחילופין לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין. בהקשר זה יש לציין כי התובע לא תבע בתביעה חילופית את תנאי הפרישה שהיו מגיעים לו לו בחר במסלול הפרישה מרצון כקבוע בהסכם, ולכן לא ניתן להתייחס לחלופה זו במסגרת פסק הדין. 2. הרקע לתובענה א. התובע החל את עבודתו במשרד התקשורת בשנת 1969. מה - 1.2.84 ועד ה-31.3.98, עת פוטר מעבודתו, עבד התובע בחברת בזק (להלן החברה) שהיא חברה ממשלתית העוסקת במתן שרותי בזק לתושבי מדינת ישראל. ב. בסוף שנת 1992 החליטה הממשלה לפתוח את שירותי הטלפוניה הבינלאומיים והסלולרים לתחרות חופשית. בעקבות החלטה זו, נאלצה בזק לפתוח בהליכי התייעלות ורה - ארגון שכללו גם פיטורי צמצום. ג. התובע פוטר במסגרת תוכנית רה- ארגון בחברה אשר כללה בין השאר פיטורי צמצום של 1800 מעובדי החברה. התוכנית עוגנה בהסכמים קיבוציים שנחתמו בין נציגי העובדים והנהלת החברה ביום ה- 23.11.97. ד. שני ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין הנהלת בזק ונציגי העובדים עסקו האחד בשינוי המבנה אירגוני של החברה, והשני בקביעת מכסת העובדים הפורשים במסגרת השינוי במבנה האירגוני, ואת המנגנון לסיום העסקתם ואת תנאי פרישתם. ה. התובע סרב לחתום על הסכם פרישה מרצון ומשכך הופסקה העסקתו החל מיום ה - 31.3.98. ו. התובע טען שפיטוריו הם בגדר פיטורים שלא כדין. התובע העלה ארבע טענות כנגד פיטוריו. טענתו הראשונה של התובע הינה כי כפיית פרישה מוקדמת על עובדים על בסיס גילם במסגרת ההסכם הקיבוצי, הינה פסולה. בהקשר זה מבסס התובע את תביעתו על סעיפים 14 - 25 להסכם הקיבוצי המיוחד לפרישה מיום ה -23 לנובמבר 1997. טענתו השנייה היא כי נציגי העובדים הפרו את חובת הנאמנות והייצוג הנאות כלפי העובדים. טענה שלישית, אותה העלה התובע היא כי ההסכם הקיבוצי שימש כאמתלה בלבד לפיטוריו. לבסוף טען התובע כי במסגרת הליך פיטוריו, נמנעה ממנו זכות השימוע כדין. מכאן הדיון בטענות הצדדים. 3. כפיית פרישה מוקדמת במסגרת ההסכם הקיבוצי על בסיס קריטריון של גיל א. התובע טען כי ההוראה ההסכם הקיבוצי המיוחד המאפשרת לכפות פרישה מוקדמת על עובדים הינה פסולה ובטלה בהיותה מבוססת על קריטריון גיל וותק שהוא מפלה ומקפח. ב. כבר בראשית הדברים יאמר, כי טענתו זו של התובע אין לה דבר עם עניינו האישי בתיק זה. לכל אורך ניהול תביעתו, לא העלה התובע כל טענה כי הוא עצמו פוטר מחמת גילו. מאידך טען כי פיטוריו היו נעוצים בחיסול חשבונות אישי כנגדו: "...עבודתי בבזק באה אל קיצה ביום ה -31.3.98 עת פוטרתי בעודי בן 52 שנה בלבד, לאחר מסכת ממושכת של התאנות והתנכלות הן מצד הנהלת בזק והן מצד נציגי ועד עובדי בזק, ותוך ניצול העובדה כי בבזק נערכו פיטורי צמצום רחבי היקף, ששימשו כמסווה לסיבת פטורי האמיתית, קרי :חיסול חשבונות אישי נגדי".(סעיף 3 לתצהיר התובע) ג. אשר על כן, מקבלים אנו את טענת נתבעת 1 כי יש לדחות את טענת הפיטורים מחמת גילו של התובע. מאחר ופיטוריו של התובע וגילו אינם קשורים לסעיפים הקשורים לגילם של הפורשים הרי שזוהי טענה כללית ואקדמית מבחינת הצדדים לתיק זה. ד. זאת ועוד, טענתו של התובע מתיייחסת להסדר פרישה מרצון אשר הוסכם בין הנהלת בזק לנציגות עובדיה במסגרת ההסכם הקיבוצי שביניהם. בהיותה של תוכנית הפרישה מרצון, תוצר המוסכם על הנוגעים בדבר, אשר עוגן בהסכם קיבוצי, אין אנו מוצאים מקום להתערב בתוכנו של ההסכם הקיבוצי, במיוחד בהוראה הקובעת פיטורים: "...חזקה עלינו מימים ימימה שלא להתערב בתוכנם של הסכמים קיבוציים מן הטעם "שבתחום משפט העבודה האוטונומי - השותפים ליחסי עבודה קיבוציים פועלים לא כקובעי נורמות משניות אלא כ'מחוקק' ראשי. הם פועלים בתחום שעמדתו של המחוקק הממלכתי לא להתערב בו" (דב"ע לו/7-4, 9 ,8 פד"ע ח, 197, 211, דב"ע מה/117-3 פד"ע יז, 284, 289;דב"ע מו/73-3, פד"ע יח, 197, 222); למותר לציין כי הסוגיה שלפנינו, דרכי פיטורים, הינה כל כולה בתחום משפט העבודה האוטונומי. (דב"ע מז/138, 135-3 שקם בע"מ נ' אירית דורון פד"ע יט 408) ראה גם דב"ע נו/196-3, מועצת העובדים של מפעלי המלח - נפתלי שרעבי, פד"ע ל 283, וגם, דב"ע לו/4-7 אל על נתיבי אוויר בע"מ ואח' - גיא חרות ואח', פד"ע ח' 197. ה. למעלה מן הצריך, גם אם נבחן את הוראות ההסכם הקיבוצי, לגופן, הרי שאין בהן משום הפלייה מחמת ותק או גיל. ההסכם הקיבוצי התייחס לסוגיית הגיל והותק במסגרת מסלולי הפרישה השונים אותם הציעה בזק לעובדים הפורשים. גיל וותק לא היו קריטריונים לפרישת עובדים אלא אך ורק לקביעת שיעור זכאותם ומסלול פרישתם. דברים אלה עולים בבירור מנוסח הסעיפים הרלונטיים בהסכם הקיבוצי החל מסעיף 14-31 כאשר ישנה חלוקה למסלולי פרישה שונים וזאת בהתייחס לגיל וותק של העובד. בעניין זה העיד מר גלנטי: "....גיל לא היה קריטריון בפרישה אלא בתנאי הפרישה." (עמ' 131 לפרוטקול) וכן עדותו של מר כפיר יו"ר ועד עובדי בזק: "...גם בהסכם 97' אין בשום מקום פרמטר של גיל. הזכאויות הן על פי גיל..." (עמ' 81 לפרוטוקול). מדברים אלה עולה, כי יש לפרש את ההסכם בין הצדדים כקובע את תנאי הפרישה של הפורשים בהתאם לגילם ותקופת עבודתם. הענקת תנאי הפרישה בהתחשב בגיל וותק היא סבירה ומקובלת במסגרת הסכמים קיבוציים הקובעים הסדרי פרישה או במסגרת תוכניות הבראה או התייעלות ואין בו משום קביעה של גיל או ותק כקריטריון לפרישה. 4. הפרת חובות תום הלב, הנאמנות והייצוג הנאות על ידי נציגות העובדים א. התובע טען כי ההסכם הקיבוצי כולו ובפרט ההוראה המאפשרת להנהלת בזק לכפות פרישה על עובדים ותיקים הינו פסול ובטל משום שההסכם נחתם על ידי נציגי העובדים תוך הפרת חובת תום הלב, חובת הנאמנות וחובת הייצוג הנאות. על כן אין לראות את ההסכם הקיבוצי המיוחד כמשקף את רצונם החופשי של העובדים עצמם. לטענת התובע, נציגי העובדים היטעו את העובדים כאשר נמנעו מלדווח לעובדים מראש כי ההסכם הקיבוצי המיוחד מאפשר כפיית פרישה מוקדמת, וזאת על פי סעיף 13.2.1 להסכם הקיבוצי הקובע: "לא עלה בידי הנהלת האגף או המחוז להשלים את הכמות היחידתית ו/או הרשימה השמית לפרישה בשלבים 1,2 כאמור בסעיף 13.2 לעיל, וזאת עד למועד האחרון לחתימת הסכמי פרישה, כמפורט בטבלה לעיל, תהיה ההנהלה רשאית להודיע לעובדים על פרישתם, וזאת עד להשלמת הכמות היחידתית לפרישה במסגרת שלבים 1,2." בכך, לטענת התובע, יצרו נציגי העובדים בפני העובדים, מצג, על פיו לא תיכפה פרישה על עובדים שלא יהיו מעוניינים בכך. ב. התובע סמך את טענתו זו על עדויות עובדי החברה מר כהן אדיב, מר מנחם אמנון ומר מנחם זילבר, אשר העידו כי גם במהלך אסיפות העובדים שערכה בזק לקראת יישום תוכנית הפרישה, לא הזכירו מנהלי החברה וחברי ארגון העובדים את העובדה כי במסגרת תהליך הרה - אירגון ייתכנו גם פיטורי עובדים, כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי. ג. הנתבעות 2 ו-3 הכחישו את טענותיו אלה של התובע. לטענתן לא היה דופי בפעולותיהם של חברי ארגון העובדים. הליך הרה-ארגון בחברת בזק היה בלתי נמנע לאור המציאות החדשה בענף התקשורת, אשר חייבה את החברה להתייעל ולהערך לתנאי התחרות שנוצרו בשוק התקשורת. מטרת ההסכם הקיבוצי אשר נחתם בין נציגי העובדים והנהלת בזק היתה לאפשר לבזק לעמוד באתגר ההתיעלות. גיבושו של הסכם זה ערך תקופה בת למעלה מ-5 חודשים במהלכה נקטה ההסתדרות מאבק אירגוני, לרבות שביתה, במטרה להביא את הממשלה לידי מימון העלויות הכרוכות ברה-אירגון בחברה ובפרישת העובדים. ההסתדרות וועד העובדים, עשו את כל שביכולתם על מנת להגיע להסכם אשר ייטיב את תנאי העובדים הפורשים. לטענת הנתבעות בסופו של תהליך זה, אכן הושג הסכם שכזה והוא הובא בפני עובדי החברה במסגרת אסיפות בהן הופיעו מנהלי החברה ובהם מר גלנטי, מנהל תחום תעסוקה בבזק ומר כפיר יו"ר ארגון עובדי בזק. ד. במישור העובדתי, תומכות הנתבעות 2 ו-3 את גירסתן בדבריהם של מספר עדים אשר הופיעו בפני בית הדין. מר גלנטי העיד כי הביא במהלך כנסים את עניין הפרישה שלא מרצון לידיעת העובדים: "אני בעצמי חידדתי את ענין הפרישה שלא מרצון והייתי בכל הכנסים שהיו בבזק, אחרי 31/11. אמרתי וחידדתי את עניין שיש להנהלת בזק את הסמכות לפטר עובדים גם ללא הסכמה... היו כנסים בכל בזק, הייתי מסתובב בכל היחידות. בחטיבת ההנדסה הייתי פעם אחת".(עמ' 124 לפרוטוקול). ה. מר אמנון מנחם העיד כי נכח בכנס הפורשים שנערך באולמי טוקסידו. בעדותו ציין מר מנחם את הדברים הבאים: "לשנת 97' בזק עשתה דבר יפה, שהולכת להיות פרישה מרצון, דיברו על זה הרבה זמן, הרבה חודשים לפני הפרישה, רק לא ידוע מי יפרוש ומתי, זימנו את האנשים לאולמי טוקסידו בבית הטקסטיל ודיברו עמם על צורת הפרישה........ המילה "כפוייה" לא נשמעה, אני לא שמעתי אותה אולי אחרים שמעו....." (עמ' 24 לפרוטוקול) מאידך, בחקירתו הנגדית העיד מר מנחם כי הבין שתיתכן גם פרישה שלא מרצון: "גלנטי אמר משהו כזה שאם לא יפרשו מספיק אנשים מרצון, אז יפרשו נוספים בתיאום בין ההנהלה לבין הועד, שיתואם ביניהם מי יפרישו קודם. את המילה "כפייה" לא שמעתי." (עמ' 26 לפרוטוקול). ו. גם מדבריו של עד התביעה מר שמחה קאוף ניתן ללמוד כי עניין הפרישה מרצון, היה ידוע לעובדים. לשאלה האם שמע כי מר גלנטי ציין כי במידה ולא תמולא המיכסה יהיה צורך בפיטורים בניגוד לרצון ענה מר קאוף: "הקשבתי וכנראה שהוא אמר את הדברים האלה". (עמ' 43 לפרוטוקול). ז. מדברים אלו עולה כי העובדה כי במסגרת תוכנית הפרישה ייתכנו גם פיטורי עובדים, הובאה לידיעת העובדים במסגרת הכנסים שערכה החברה. יתרה מזאת, לא מצאנו כל מניעה מעשית לבדיקת ההסכם עצמו על ידי התובע ועובדים אחרים אשר חפצים היו להכיר את ההסכם הקיבוצי על בוריו ולפרטיו. ח. זאת ועוד - לאחר חתימת ההסכם הקיבוצי נערכו בחירות לועד עובדי בזק יו"ר הוועד מר שלמה כפיר העיד בעניין זה: "הבחירות החוזרות נעשו בינואר 98'. הקדמנו את הבחירות על מנת לקבל מנדט מהעובדים".(עמ' 80 לפרוטוקול) ואכן - ועד העובדים זכה בבחירות אלו מחדש באמונו של ציבור העובדים בחברה. סבורים אנו שיש בכך משום הוכחה להיות הועד ופועלו ראוי בעיני ציבור העובדים. ט. לאור הראיות שהובאו לפנינו,מתרשמים אנו כי ארגון העובדים היציג של עובדי בזק ובראשם חברי ועד העובדים, מילא את חובתו כלפי עובדי החברה. בפני ארגון העובדים ניצב האתגר של שמירה על חברת בזק כגוף כלכלי לנוכח מציאות כלכלית משתנה מחד ומאידך החובה להגן על זכויות העובדים בחברה לאור ארגון מחדש הכרוך גם בפיטורי עובדים. סבורים אנו, כי בנסיבות שהובאו לפנינו ארגון העובדים עשה מלאכתו זו נאמנה, ועל כן דוחים את טענות התובע כנגד ההסתדרות וכנגד ארגון עובדי בזק. 5. ההסכם הקיבוצי כאמתלה לפיטורי התובע א. התובע טען כי פוטר שלא כדין ודין פיטוריו להתבטל כי נעשו מתוך מניעים פסולים הנוגדים את חובת תום הלב בה חב מעביד כלפי עובדיו. לטענתו, שימש ההסכם כאמתלה בלבד לסיבת הפיטורים האמיתית. ב. התובע העלה טענות מטענות שונות בנוגע למסכת רדיפות והתנכלויות נגדו אשר כל מטרתה הייתה לגרום לסיום עבודתו בחברת בזק. במסגרת זו תאר התובע את מערכת יחסיו העכורים עם מר אייכלר, סגנו בתחנת רשפון, אשר לטענת התובע עשה יד אחת עם מר פאליק מרקוביצקי, על מנת להכפיש את שמו. נציין שהעובדה שמר אייכלר נכלל אף הוא בפורשים במסגרת תוכנית הפרישה ולמעשה פוטר מעבודתו בבזק אינה מתיישבת עם טענות התובע בנושא זה. ג. אין חולק כי מבחינה מקצועית היה התובע עובד טוב ומסור במהלך כל שנות עבודתו בבזק. התובע עבד במעבדה לתחזוקת ציוד אלקטרוני בתל אביב במועד פיטוריו. מר מליניאק, אשר שימש כמנהל תחום הקשר אליו השתייך התובע לפני פיטוריו העיד בתצהירו בנוגע לנסיבות פיטוריו של התובע : "תחום הקשר נתן שירותי רדיו לחו"ל. בעקבות הקמת חברות התקשורת הבינלאומיות, ובהתאם לרישיון הבזק, לא הייתה רשאית עוד בזק לבצע שידורי רדיו לחו"ל, ועניין זה הועבר לביצוען של חברות התקשורת הבינ"ל. כתוצאה התייתרה פונקציה זו בתחום הקשר".(סע' 35 לתצהיר מליניאק). ועוד הצהיר: "מאחר שהתובע עבד במעבדה שנסגרה, אך טבעי היה כי שמו ייכלל ברשימת המפוטרים. אציין, כי המעבדה לא הביאה כל תועלת ולא היתה הכרחית.... ...תפקידו של התובע התייתר לחלוטין, ועובדה גלויה היא, כי המעבדה כולה נסגרה ואינה קיימת עוד" (סע' -39-41 לתצהיר מליניאק). ד. מן הראיות עולה כי השיקולים שהביאו לפיטוריו של התובע היו שיקולים ענייניים אשר נבעו מיישום תכנית הרה - ארגון בבזק. סגירתה של יחידה בחברה משיקולי יעילות הינה בתחום שיקול הדעת הסביר והנדרש מהנהלתה של חברה הלוקחת חלק בתחרות כלכלית. אשר על כן אנו דוחים את טענותיו של התובע כאילו היה ההסכם הקיבוצי אמתלה בלבד לפיטוריו וקובעים כי בנסיבות שתוארו לעיל, ובמיוחד סגירת היחידה, בזק הייתה רשאית לכלול את התובע ברשימת המפוטרים. 6. זכות השימוע א. התובע טען כי לא נערך לו שימוע כדין לפני שפוטר. לטענתו לא קיימה בזק את השימוע לתובע בלב פתוח ובאוזן כרוייה, טענותיו של התובע כנגד ועד העובדים לא נבדקו, והשימוע נערך רק למראית עין. ב. בתאריך ה- 24.2.98 זומן התובע לפגישה עם מר מליניאק, מנהל תחום קשר בבזק, במהלכה הובא לידיעתו כי שמו נכלל ברשימת הפורשים בהתאם להסכם הקיבוצי. בפגישה זו הובהרו לתובע סיבות הכללתו ברשימת הפורשים והתנאים להם הוא זכאי בהצטרפו לתוכנית הפרישה מרצון. התובע סרב לפרוש .כמו כן הביע התובע את אי שביעות רצונו מפיטוריו ואת רצונו להמשיך ולעבוד בחברה. בנוסף העלה התובע בפני מר מליאנק חשדות בנוגע למניעי פיטוריו וכן חשד למעורבותם של אנשי ועד המעונינים להתנכל לו. עוד באותו היום נערכה לתובע פגישה נוספת עם מר מליניאק, אליה צורפה גם הגב' אספי - נציגת מחלקת משאבי אנוש. בפגישה זו הובהר לתובע כי אי הצטרפותו להסכם הפרישה מרצון, תביא לפיטוריו בתנאים גרועים מתנאי ההסכם . ג. למחרת היום ה - 25.2.98 הוצא לתובע מכתב פיטורים המודיע כי יחסי העסקה בינו לבין הנתבעת 1 יסתימו ביום ה - 31.3.98. המכתב נמסר תובע ביום ה- 1.3.98. ד. תכליתו של הליך השימוע לקראת פיטורים הוא לאפשר לעובד להשמיע את עמדתו בנוגע לפיטוריו ובכך לנסות ולהשפיע על ההחלטת המעביד. אך לאחרונה פסק בית הדין הארצי בעניין גוטרמן: "הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר - עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי חידוש חוזה. ודוק. זכות הטיעון אינה מטבע לשון, אין לראות בה "טקס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה, זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו. (לעניין זה ראו דב"ע מח/ 3-148, שק"ם בע"מ -אפרים גרינברג, פדע כ 141, 143)" (ע"ע1027/01, ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזראעל, עבודה ארצי כרך לג (68), 35). מאידך, אין המעביד מחוייב לקבל את טענות העובד וחובתו מסתכמת במתן ההזדמנות לעובד להשמיע את דברו. ה. טיבו ואופיו של הליך השימוע נגזרים בין השאר מנסיבות הפיטורים. על כן, אין לצפות ממעביד שיערוך שימוע לעובד המפוטר על רקע אינדיבידואלי באותו האופן בו נערך שימוע כאשר מדובר בפיטורי צמצום בהיקפים נרחבים, כבמקרה שלפנינו. במעמד בו הודיע מר מליניאק לתובע כי הוא נכלל ברשימת הפורשים מרצון, ניתנה לתובע ההזדמנות לשטוח את טענותיו כנגד ההחלטה, וכך אכן עשה. יתרה מזאת, עוד באותו יום, ולאחר שסרב להצטרף לתכנית הפרישה, זומנה לתובע פגישה נוספת בו נכחה גם נציגת מחלקת משאבי אנוש בנתבעת 1 בו הובאו בפניו המשמעויות הנגזרות מסרובו זה. ו. אנו סבורים כי הליך השימוע שנערך לתובע נעשה כדין במיוחד כאשר מדובר בפיטורים במסגרת תכנית רה-ארגון רחבת היקף אשר במסגרתה פרשו כ-1800 עובדים. ז. זאת ועוד, לאחר שיחותיו עם מר מליניאק פנה התובע הן למר וייסבך - מנהל אגף הנדסה ותכנון והן למר גלנטי - מנהל תחום תעסוקה בבזק, על מנת לשטוח את טענותיו. לתובע ניתנה הזדמנות להציג את עמדותיו והן לא התקבלו. ח. התובע השמיע את טענותיו בפני ארבעה מנהלים בחברת בזק. שתיים מהפגישות נערכו בטרם קיבל התובע את מכתב פיטוריו ואילו השתיים האחרות נערכו לאחר מכן ובטרם סיים את עבודתו. הנתבעת מלאה אחר חובתה לאפשר את זכות השימוע למערער ודין טענתו זו להדחות. 7. סוף דבר א. הליך פיטוריו של עובד כרוך מטבע הדברים בכאב וצער הנגרם לעובד המפוטר. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר בעובד ותיק, אשר עבד שנים רבות בחברה ואשר פיטוריו נובעים מצורך כלכלי להתייעל. במקרים מעין אלו, אין לרוב בידיו של העובד לשנות את רוע הגזירה וזאת מאחר ופיטוריו לא נובעים ממעשיו או מחדליו כי אם משיקולי עלות ותועלת מערכתיים וכך היה גם במקרה שלפנינו. התובע, לאחר שנות עבודה רבות,נאלץ לסיים את עבודתו בחברה. ב. חברת בזק התמודדה עם הצורך להתייעל ולפטר 1800 עובדים, על ידי תכנית שנערכה בשיתוף נציגות העובדים לאחר מאבק ארגוני. התוכנית גובשה בהסכם קיבוצי בו הוגדרה תוכנית פרישה מרצון לעובדים, אשר תאפשר לעובדי החברה לפרוש ובכך לזכות בתנאי פרישה משופרים, העולים בשיעור ניכר על הזכויות הניתנות על פי דין לעובד שפוטר. מר גלנטי העיד בתצהירו בנוגע לתנאים להם זכאי היה קרמר לו היה פורש מרצון: "...פנסיה מוקדמת ממקפת בשיעור 70% או פנסיה תקציבית בשיעור כ- 64% וזאת עד הגיעו של קרמר לגיל 65, היינו 13 שנים. מענק פרישה בשיעור 40% . 3 חודשי הסתגלות. 6 חודשי מענק. דרגת פרישה. מענק לביטוח לאומי עד 60 יום" (סעיפים 39-40 לתצהיר גלנטי) במסגרת התוכנית המוסכמת נקבע כי במידה ולא תתמלא מכסת הפורשים מרצון, תהיה הנהלת החברה רשאית למלא מכסה זו על פי שיקול דעתה. ג. התובע, מטעמיו בחר שלא לקבל את תוכנית הפרישה מרצון ובעקבות כך פוטר מבלי שזכה בתנאי הפרישה המועדפים. במקום זאת בחר התובע לפנות לבית דין זה ולתבוע את ביטול פיטוריו והחזרתו לעבודה. ד. התובע העלה במהלך הדיון טענות רבות כנגד פיטוריו. בין השאר בחר התובע לתקוף את ההסכם הקיבוצי בנוגע לתכנית הפרישה, טען לחוסר תום ליבו של ארגון העובדים ולהיות הליך פיטוריו הליך בלתי תקין. במהלך הדיון אף נטה התובע להרחיב את היריעה בנוגע לאי סדרים ושחיתויות בה נגועה חברת בזק. בהיותן של רבות מטענותיו של התובע בלתי רלוונטיות לעניינו האישי של התובע בחרנו שלא להתייחס לטענות אלו. ה. עם זאת, לאחר שבחנו את הראיות שהובאו בפנינו, קובעים אנו כי לא היה פסול בפיטוריו של התובע וכי דין טענותיו כלפי הנתבעים להדחות. כפי שציינו בפתח פסק הדין התובע לא תבע באופן חלופי כי ינתנו לו תנאי הפרישה מרצון שנקבעו במסגרת ההסכם הקיבוצי ועל כן לא ניתן היה להתייחס לכך בפסק הדין. אולם מפנים אנו אפשרות זו לנתבעת בהתחשב בנסיבותיו האישיות של התובע כפי שנחשפו במהלך הדיון שבפנינו. סוף דבר - התביעה נדחית על כל רכיביה ובהתחשב בתובע הוא ישא בהוצאות בסך 1500 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחת מן הנתבעות - הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2 בלבד. פיצוייםפיטורים