פקחיות חניה - הטרדה מינית

פסק דין 1. שתי התובעות, עובדות לשעבר של הנתבעת (להלן גם- העירייה) במסגרת מחלקת הפיקוח על החניה, הגישו תביעותיהן שבפנינו לפיצוי לפי הוראות ס' 6 ו-7 לחוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח - 1998 (להלן גם- החוק). בסעיפים אלו שבחוק נקבעה אחריותו של המעביד בענין מניעת הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, וחובת הפיצוי של העובד בגין אי מניעה כאמור. בהיות המסגרת העובדתית עליה מושתתות שתי התביעות זהה בעיקרה, נוהל הדיון בהן במאוחד. 2. התובעות מיחסות למי שהיה הממונה הישיר עליהן בשעתו (להלן - פ.) מעשים של הטרדה מינית שבאו לידי ביטוי בהתבטאויות מילוליות מיניות בוטות וגסות המופנות בדרך שגרה כלפיהן, וכלפי אחרים. לטענתן, אף שהביעו מורת רוח והבהירו כי הן נפגעות מדרך התנהגותו והתבטאויותיו, המשיך הממונה והתנהג באותו האופן. התובעת טוענות כי מיד בסמוך לאחר שהגישו תלונתן אודות התנהגותו לגורמים הממונים על פ. במסגרת האגף בו עבדו וגם במשטרה, החלו לסבול מהתנכלות קשה כלפיהן. כמו כן, העירייה לא מנעה מסכת של התעללויות והטרדות יומיומיות מהן סבלו מצד עמיתיו של הממונה עליהן. התובעות טוענות כי העירייה לא פעלה באותה תקופה על פי מה שהתחייב מן הנסיבות שנוצרו, ורק התערבות ישירה של מבקרת העירייה מנעה פיטוריהן. רק כעבור מספר חודשים ממועד התלונה נתקבלה סוף סוף החלטה על העברתו של הממונה לתפקיד אחר והפרדתו מן המתלוננות. התובעות מציינות כי גם הפרדה זו לא הפסיקה את ההטרדות מצד חבריו של הנילון. על טיפולה הלא יעיל של העירייה בתלונתן והסבל שנגרם להן כתוצאה מכך, הן מבקשות כי נפסוק להן פיצוי כספי לפי הוראות החוק. 3. יצויין כי לא מצאנו לנכון במסגרת פסק הדין לציין את שמו של הממונה שהלך לעולמו לפני מספר שנים, עוד לפני ההליכים בתביעה שבפנינו. הליך של תביעת דיבה בו פתח בשעתו כנגד התובעות, הופסק עקב פטירתו. בנסיבות אלו, משלא ניתנה לו הזדמנות להתייחס לטענות שהושמעו כלפיו בענין התנהגותו, מצאנו כי נכון יהיה שלא לציין את שמו. לפיכך, בהמשך דברינו הוא יכונה "הממונה" או פ. 4. העירייה טוענת כי ספק רב אם התלונה שהגישו התובעות אכן התייחסה להטרדה מינית כמשמעה בחוק. עוד טוענת העירייה, כי אפילו התרחשו מעשי הטרדה מינית ואת התלונה שהוגשה יש לראות כמתייחסת למעשי הטרדה כאמור, התלונה טופלה באופן נכון וראוי בנסיבות הענין, על ידי מספר גורמים בעירייה, ואין התובעות זכאיות לכל פיצוי. 5. כבר כאן נציין כי בסיכומיה, מעלה העירייה טענות שהעלתה זה מכבר, בדבר מניעותה של אסתר קדוש (להלן-קדוש) מהעלאת כל טענה בנוגע לפיטוריה (בספטמבר 2000) או לרצון לפטרה. לענין זה נסמכת העירייה על הסכם פשרה אליה הגיעה עם קדוש במסגרת תביעה קודמת שהגישה קדוש (עב2179/00). על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין קיבלה קדוש סך של 30,000 ₪ (מעבר לפיצויי פיטורים שהיתה זכאית להם), ובתמורה הצהירה כי "אין לה יותר טענות ומענות כספיות ואחרות נגד הנתבעת בכל הקשור לתביעה זו ונסיבותיה". לטענת העירייה, כמפורט בסיכומיה, אין ספק כי כוונת הצדדים היתה לסיים בכך כל התדיינות משפטית ביניהם בכל הקשור לפרשת העסקתה ופיטוריה של המבקשת בעירייה, לרבות תלונותיה על שחיתות והטרדה מינית. על כן נטען בסיכומים, מנועה קדוש מלהשתמש במערכת היחסים שלה עם העירייה בנוגע לשאלת פיטוריה כעילה לקבלת כספים נוספים. 6. לא ברור לנו כיצד זה שבה העירייה ומעלה טענה זו בסיכומיה לקראת מתן פסק דין, שעה שאותה טענה (בלבוש שונה משהו) כבר הועלתה, נדונה ונדחתה על ידי בית הדין במסגרת ההליכים בתיק זה. בהחלטתו מיום 1.4.02 דחה בית הדין (מותב בראשות השופט אברהמי) את בקשת העירייה לדחות התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין (בש"א 1296/02). בהחלטת בית הדין נקבע כי ההסכם אליו הגיעו הצדדים בשעתו והפיצוי כפי שנקבע, אינו קשור לעילת ההטרדה המינית, ולא נאמר בו דבר וחצי דבר בקשר אליו. לא היתה בו כל כוונה לוותר על עילת התביעה בגין ההטרדה המינית, והפיצוי הסטטוטורי הנתבע בגינה. 7. במסגרת טענות התובעת קדוש בדבר התנכלות אליה, בגין תלונתה על הטרדה מינית, אין איפוא למנוע ממנה מהעלות טענות בענין נסיונות העירייה לפטרה (קודם למועד הפיטורים מושא תיק 2179/00), כחלק ממסכת ההתנכלות שלה היא טוענת. לאור כל האמור, טענת המניעות אותה שבה העירייה ומעלה בשלב הסיכומים כנגד התובעת קדוש, נדחית. למען הסר ספק יודגש כי במסגרת ההליכים בתיק זה אין אנו דנים בשאלת פיטוריה של התובעת מן העבודה, בספטמבר 2000. 8. עיקרי העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת כפי שהן עולות מן התיק הם אלו: א. התובעת, רעות ברדה, החלה עבודתה בעירייה בשנת 97, התובעת אסתר קדוש החלה עבודתה בעירייה ביום 1.11.98. שתי התובעות הועסקו בתקופה הרלוונטית באגף לאכיפה עירונית של עיריית ירושלמים כפקחיות חניה. הממונה הישיר עליהן היה בשעתו פ., שהיה ראש משמרת לאכיפת חניה. ב. מנהל האגף לאכיפה עירונית היה בשעתו מר אבי בנטוב. הכפופים אל מר בנטוב לפי סדר ההיררכיה, מן הבכיר אל הזוטר, היו העובדים כדלקמן: מר אלברט אלרואי - ממונה על הפיקוח העירוני והחניה. מר דורון יפת - מנהל המחלקה לאכיפת חניה. פ. - הממונה הישיר על התובעות. ג. לפי העולה מן התיק, בתחילת שנת 99' פנתה קדוש לדורון יפת ולמר אלברט אלרואי בתלונה אודות התבטאויות מיניות גסות והתנהגות בלתי הולמת של פ.. ביום 19.2.99 פנו שתי התובעות, בנפרד, אל מר אלברט אלרואי ופרשו בפניו את תלונתן. פרטי התלונות נרשמו על ידי אלרואי, והועברו אל הממונה עליו. הרישומים לא הוגשו לתיק על ידי אף גורם מן העירייה. ד. ביום 22.2.99 הגישו התובעות תלונותיהן במשטרה. בפני בית הדין אין מסמך אודות פרטי התלונה, ועל כן לא נוכל לקבוע במה בדיוק עסקו התלונות. לפי העולה מעדות קדוש, תלונתה היתה אודות התנכלות מצד מקורב של פ., על תקיפה (ס' 12 לתצהירה). לטענתה היא הותקפה במטרה לאלצה לבטל דוח שרשמה לרכב הנמצא בבעלות ידידה של פ. לפי העולה מהודעת דורון יפת שנמסרה במשטרה (ת/3), והיא מתייחסת לתלונת התובעות, תלונתה של ברדה במשטרה היתה אודות התבטאויות מינייות גסות של פ. וכן על חבלה ברכבה. ה. אין מחלוקת על כך שכשבועיים לאחר הגשת תלונת התובעות לאלרואי הודיע אלרואי לברדה על פיטוריה מן העבודה. לטענת קדוש, המאושרת על ידי מבקרת העירייה שלומית רובין, גם לה הודע על פיטוריה באותו מועד. ו. בסמוך לחודש מרץ 99 שוחחו התובעות עם מבקרת העירייה, ולאחר מכן הגיעו למשרד המבקרת (ראה השאלון שהוצא למבקרת ותשובותיה בהתאמה). בעקבות התערבות המבקרת (ואפשר שגם עקב מעורבותם של גורמים אחרים) בוטלו הודעות הפיטורים. ז. התובעות פנו בתלונות אודות היחס כלפיהן, ההטרדות וההתנכלויות מהן הן סובלות לטענתן בעבודה, לגורמים נוספים: שדולת הנשים, חבר מועצת העירייה ארנן יקותיאלי, והתנועה לאיכות השלטון. ח. ביום 28.4.99 פנתה עו"ד אסתר סיון משדולת הנשים אל ראש העיר ומנכ"ל העירייה, בענין תלונתן של התובעות אודות ההטרדה וההתנכלויות מהן הן סובלות במקום העבודה. ביום 2.5.99 הועברה התלונה לטיפולה של הגב' שפרה אסיף, האחראית לפי התקנון למניעת הטרדה מינית הקיים בעירייה. הועדה למניעת הטרדה מינית בראשותו של יחזקאל אליהו נתכנסה לדון בענין ביום 24.5.99, והמלצותיה ניתנו ביום 6.6.99. בדו"ח סיכום דיוני הועדה (נספח ב' לתצהיר יחזקאל אליהו) נמצא בין השאר את הדברים הבאים: "2. מהלך הבירור הועדה קיימה 2 ישיבות בנושא אשר בהן דנה בממצאי החקירה שהונחו בפניה. מחומר החקירה עולה כי בחדשי העבודה הראשונים כולל תקופת הקורס שבה הדריך הנילון ושבו השתתפו גם המלינות, לא היו כל תלונות נגד הנילון ורק לאחר מכן נעכרו יחסי העבודה ביניהם והחלה מסכת של תלונות כנגדו. התלונות הן "רטרואקטיביות", דהיינו מתייחסות גם לחודשי עבודתן הראשונים, וניתן לחלקן לשניים: א. התבטאויות מילוליות בוטות וגסות הנאמרות בדרך שגרה ללא מעצורים כלפיהן וכלפי אחרים. לטענת המתלוננות הנילון לא חדל מהתנהגותו למרות שהן הבהירו לו שהן נפגעות מכך. ב. אלימות פיזית ומילולית מצד עמיתים לעבודה (כנראה מצד אלה המצדדים בנילון) בצורת דחיפות, חבלה ברכוש וכו', כמפורט בדו"ח". בסעיף הסיכום והמסקנות קבעה הועדה על דעת רוב חבריה את הדברים הבאים: 4. סיכום ומסקנות א. לאחר דיון בחומר החקירה הגיעה הועדה למסקנה כי מעשיו והתנהגותו של הנילון עולים לכדי הטרדה מינית ועבירות משמעת בעבודה. ב. העירייה דאגה להפריד בין המלינות לנילון והועדה סומכת את ידיה על החלטה זו. דהיינו שהפקחיות תעסוקנה במניעת חנייה אסורה בשוק מחנה יהודה, לפי הכשרתן, בכפיפות ישירה לגב' מירי ניסים, עימה אין למתלוננות כל קונפליקט. אנו מורים לנילון להימנע מקשר כלשהו אם במישרין או בעקיפין עם המתלוננות. ג. הוחלט להגיש קובלנה לביה"ד למשמעת לעובדי העירייה, על העבירות הקשורות להטרדה מינית ולתחום המשמעת בעבודה, אולם כיוון שהמתלוננות הגישו תלונה במשטרה, תושהה הגשת הקובלנה לביה"ד עד השלמת טיפול המשטרה בתלונותיהן. ד. אם יוחלט להגיש כתב אישום כנגד הנילון, תשקל האפשרות להשעותו מהעבודה. חברי הועדה החתומים על הדו"ח הינם יחזקאל אליהו, שהינו מנהל המנגנון ומשאבי אנוש בעירייה, והחברים עו"ד א. עצמון, מהלשכה המשפטית, גב' חיה רוזנפלד, גב' רחל סלע. מר מ. ויצמן היה בדעת מיעוט. ט. במהלך אפריל 99 (כנראה במחצית השניה) הוצבו התובעות לעבודה (זמנית) באכיפה בנושא בחירות. בכך בוצעה הפרדה מסויימת בינן לבין פ. י. במקביל, במהלך חודש מאי 99', זמן קצר לאחר שנתקבלה התלונה אצל גב' אסיף, הוצב פ. לעבודה במחלקת הפיקוח העירוני בתפקיד מרכז, לעבודה בנושא הטמעת המחשוב. יא. במחצית השניה של חודש מאי 99 לאחר שנסתיימה עבודת האכיפה בנושא הבחירות הוצבו התובעות לעבודה בשוק מחנה יהודה במניעת חניה אסורה, באחריות ישירה של ממונים אחרים (ראה מכתב בנטוב, נספח א2 לתצהירו). יצויין כי התובעות הביעו התנגדות לשיבוצן לעבודה בשוק. התנגדותן נדחתה. בעקבות פניות משדולת הנשים ומעורבות עו"ד סיון משדולת הנשים, ולאחר דיון בועדה מיוחדת קיבלו התובעות הנחיה לשוב לתפקידן המקורי החל מיום 1.10.99 (ס' 11 לתצהיר בנטוב). יב. במשך כל התקופה קיימו התובעות קשר עם מבקרת העירייה ופרשו בפניה את תלונותיהן. טענותיהן במהלך התקופה (לרבות בתקופה שלאחר קבלת דו"ח הועדה), היו לאלימות פיזית ומילולית בעיקר מצד עמיתים לעבודה. בתשובות לשאלון שהופנה אליה במסגרת ההליכים, ובקשר לטיפולה בפניות התובעות ציינה המבקרת בין השאר את הדברים הבאים: 1. מרבית תלונותיהן של התובעות נמצאו מוצדקות. 2. הטיפול של המבקרת נעשה דרך פניות טלפוניות ובכתב למנכ"ל העירייה, ליועץ המשפטי ולמעסיק הישיר של התובעות. 3. מרבית הגורמים בעירייה התייחסו לפניית המבקרת בהבנה למוטל עליהם לפי החוק למניעת הטרדה מינית. 4. התובעות הועברו לנפת השוק בנסיון ליצור עבורן סביבת עבודה בה לא יהיה להן קשר יום יומי עם הגורמים שעליהם הן התלוננו. 5. עקרונית, ניתן היה לראות את סיום הטיפול הראוי בתלונה עם העברתו של פ. ליחידה אחרת. בדיעבד הסתבר כי האוירה העויינת נגד שתי התובעות גברה לאור הפופולריות שהיתה ל-פ. באגף. לכן, עם כל הרצון של המבקרת לסייע לתובעות כך שלא תפגענה בשל תלונתן, לא צלח הדבר בידי המבקרת. 6. באופן מעשי התקשו הגורמים המוסמכים בעירייה לפתור את הבעיה, שלחומרתה הם היו מודעים. זאת משום שהבעיה לא נפתרה עם העברתו של פ. ליחידה אחרת. כל עוד התובעות נשארו עובדות מחלקת החניה לא ניתן היה להעניק להן, לפי הערכת המבקרת, סביבה בלתי מאיימת. העברה של התובעות לא התאפשרה בשל בעיות תקנים ומאחר שהתובעות היו עובדות לפי חוזה, כפקחיות חניה. יג. בעיריית ירושלים קיים תקנון למניעת הטרדה מינית. הגב' שפרה אסיף הינה אחת מתוך שלושה אחראים בעירייה לטפול בנושא הטרדות מיניות בעיריית ירושלים. יד. כל אחת מן התובעות זומנה על ידי אסיף למסור תלונתה. שתי המתלוננות ציינו כ- 35 שמות של עדים היכולים לחזק את גרסתן. הגב' אסיף לא שמעה עדים. באותה עת נוהלה במקביל חקירה על ידי המשטרה. התיק נסגר מחוסר ראיות. טו. שתי התובעות הועסקו על פי חוזים לתקופה קצובה. הגורמים הממונים הישירים הביעו ענין בהפסקת העסקתן. על הסיבות לכך יש מחלוקת בין הצדדים. לאור הבירורים שנוהלו בקשר לתלונותיהן נתקבלה החלטה כי העובדות לא יסיימו עבודתן עד לסיום בירור תלונתן (ס' 9 לתצהיר אליהו). בהתאמה לכך חודש חוזה העסקתה של קדוש החל מיום 1.8.99. נושא פיטוריה של ברדה לא עמד עוד על הפרק מאחר שבאוקטובר 99 היא דיווחה שהיא בהריון. טז. ביום 13.9.00 הודע לקדוש על הפסקת העסקתה ומאז היא איננה מועסקת בעירייה. ההתרחשויות בפרק זמן זה אינן חלק מן הדיון כאן ולא נכנס בשלב זה לפרטיהן. עם פיטוריה הגישה קדוש בשעתו בקשה לצו מניעה זמני ותביעה כנגד הפיטורים. במסגרת אותו הליך (עב 2179/00, בש"א 2260/00) הגיעו הצדדים להסכמה, בין השאר הוסכם שם על תשלום בשיעור 30,000 ₪ לקדוש בנוסף למלוא פיצויי הפיטורים. התובעת הצהירה שם כי אין לה יותר תביעות וטענות בכל הקשור לאותה תביעה ונסיבותיה. בקשה שהגישה העירייה למחיקת תביעתה של קדוש מושא פסק דין זה על הסף, נדחתה על פי החלטת מותב בראשות השופט אברהמי (ראה לעיל פסקאות 5,6). יז. הגב' ברדה סיימה עבודתה בעירייה ביום 28.2.02. חוז העסקתה לא חודש. יח מן התיק עולה כי כל אחת מן העובדות קיבלה סך של 10,000 ₪ מן העירייה לסיוע בהגנה משפטית בתביעת דיבה שהגיש נגדן פ. בשעתו. הדיון בתביעה הופסק עם פטירתו. לעניין זה אין אנו רואים מניעה מצירופו של המסמך שביקשה הנתבעת לצרף לתיק לאחר שנסתיים שלב הסיכומים. עד כאן עיקרי העובדות הרלוונטיות, שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. 9. ואלו הן השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים טעונות הכרעתנו: א. האם סבלו התובעות מהטרדה מינית. ב. האם סבלו התובעות מהתנכלויות הנובעות או הקשורות בתלונתן אודות ההטרדה שהוטרדו. ג. האם נקטה העירייה בכל האמצעים למניעת ההטרדה וההתנכלויות. האם יש לחייב אותה בפיצוי ללא הוכחת נזק כנתבע. 10. עיקרי טענות התובעות א. לאור סיכום הדיונים של הועדה למניעת הטרדה מינית של הנתבעת שדנה בענין תלונותיהן של התובעות, כי התנהגותו של פ. הינה בגדר הטרדה מינית ועבירת משמעת בעבודה, אין, ולא יכולה להיות מחלוקת, כי מדובר במקרה של הטרדה מינית בעבודה. ב. העירייה לא פעלה בהתאם להוראות החוק, ונציגיה, הממונים הישירים על התובעות, אכן הוסיפו שמן למדורה. ג. טיפולה של שפרה אסיף בתלונה החל זמן רב לאחר שהוגשה התלונה בפני אלרואי. בפרק הזמן שבין חודש פברואר 99 עד יוני 99, ואף לאחר מכן, לא פעלה הנתבעת כמצופה ממעביד המקבל תלונת עובד על הטרדה מינית. במשך הזמן הזה היו התובעות חשופות להתנכלויות חוזרות ונשנות מצד פ. ומרעיו, ולהצטרפותם של מנהלי אגפים לפעילות זו. ד. עם קבלת התלונה החליטו הממונים על פיטורי המתלוננות. כך, במקום להפנות את התלונה לטיפול האחראית לפי התקנון למניעת הטרדה מינית. להחלטת הפיטורים שנתקבלה כשבועיים לאחר הגשת התלונה. לא היה כל קשר עם תפקודן של התובעות בעבודה או עם מידע שנתקבל בענין קדוש, כנטען על ידי העירייה (ראה להלן). ה. פ. הורחק מן המתלוננות רק כחודשיים-שלושה לאחר שהוגשה התלונה. אלא שגם הרחקה זו לא הביאה להפסקת ההתנכלויות וההטרדות היום יומיות, ובהן עצם ההעברה לנפת השוק, שהיא מקום עבודה קשה יותר ממקומות אחרים. גם למקום החדש הגיעו שליחיו של פ. שהטרידו את התובעות, והיתה גם פגיעה ברכב של ברדה. ו. העירייה לא פעלה למיגור התופעה ולמניעת הישנותה. העירייה לא קיימה חובתה להנחות את עובדיה כיצד עליהם לנהוג בעת הגשת תלונה בקשר להטרדה מינית. כל אחד משלוש המנהלים של התובעות לא הכיר את הוראות החוק ולא פעל על פיהן. העירייה לא פעלה על אתר ולא דאגה להרחיק את פ. משורותיה. גם ההשתהות מהעברתו מתפקידו נתנה לגיטימציה להתנהגותו. זמן התגובה של העירייה מבחינתן של התובעות היה בבחינת נצח. חודשיים שלושה עד לטיפול הינה תקופת זמן בלתי סבירה לכל עובד החשוף למעשי הטרדה מינית. ז. בנסיבות האמורות בית הדין מתבקש לפסוק לתובעות את סכום הפיצוי המקסימלי על פי החוק. 11. עיקרי טענות העירייה א. הנתבעת חולקת על הטענה כי התובעות סבלו מהטרדה. התובעות לא הרימו את הנטל להוכיח כי עברו הטרדה מינית. לא הובא אף עד חיצוני לתמיכה בטענותיהן. גם התובעות עצמן לא סברו ולא חשו בזמן אמת כי הן סובלות מהטרדה מינית ולא הציגו את תלונותיהן כתלונות בדבר הטרדה מינית. אין הן ראויות על כן להגנה המיוחדת של החוק למניעת הטרדה מינית. ב. דוח הועדה למניעת הטרדה מינית אינו אלא הליך בירור פנימי ואין הוא מחייב את בית הדין. הועדה אינה מוסמכת לקבוע ממצאים ומסקנות אלא רק להחליט על אמצעים אופרטיביים. הדו"ח אינו מחייב את בית הדין וההחלטה אף פגומה כאשר היא חסרה חתימה של חבר אחד, שהתנגד לאמור בה. בית הדין על כן מתבקש להתעלם ממסקנות הועדה. ג. העירייה היתה ערוכה כראוי לטיפול בתלונות לפי החוק למניעת הטרדה מינית והודיעה על הנוהל בענין לעובדיה. התובעות עצמן בחרו להתלונן בתוך האגף ולא אצל הגורם המוסמך לפי החוק. בפנייתן לאותן הגורמים רשאים היו הממונים להניח כי לא היה מקום באותו מועד להפנות את הטפול לגורמים אחרים. הממונים היו רשאים להניח כי התלונות נובעות בעיקר מסכסוכים פנימיים ולנסות לפתור אותם בתוך האגף. אף אחד מהממונים לא זלזל בתלונה וכולם טיפלו בה, כפי שמצאו לנכון בהתאם לנסיבות. ד. הגשת התלונה במשטרה מנעה מהעירייה לנקוט בצעדים משמעתיים כלשהם כנגד פ. ה. תלונתן של התובעות זכתה להתייחסות הוגנת ורצינית באגף. פ. החל לשמור על לשונו ולא התבדח יותר באופן השנוי במחלוקת. גם התובעות לא ציינו בעדותן אירועים נוספים של "הטרדה מינית" לאחר הגשת התלונה, אם כי לטענתן סבלו מהתנכלות. ו. הוכח שהרצון לפטר את התובעות, כל אחת מסיבות אחרות, נולד בלי קשר לתלונתן. מלכתחילה היתה זו טעות להעסיקן. תלונתן עכבה את פיטוריהן שהיו צפויים ומתבקשים ללא כל קשר. בכל מקרה, כשבועיים לאחר התלונה, הן קיבלו חסינות מפיטורים. ז. למען הזהירות, ואם תדחה הטענה בדבר מניעות קדוש מהתייחסות לנושא פיטוריה, קדוש לא הוכיחה כי נעשה נסיון לפטרה בסמוך להגשת תלונתה. נושא פיטוריה עלה רק חודשים ארוכים לאחר מכן. יחד עם זאת, ביום 20.12.98, נודע לעירייה כי המשטרה אינה מאשרת לה אישור גרירה וכבר אז הועמדה שאלת המשך העסקתה בסימן שאלה. הממונה על קדוש התנגד בשעתו לפיטוריה בסמוך לתלונתה נגד פ. ח. על פיטוריה של ברדה הומלץ עוד קודם להגשת התלונה, בהיותה עובדת בלתי ראויה. הנסיון לפטרה לא היה קשור כלל לתלונתה. לאחר נסיון בודד זה הושעו הפיטורים עד לתום בירור התלונה. ט. העירייה עשתה את כל המאמצים להפריד בין התובעות לבין פ. התובעות לא הוכיחו כי אכן סבלו מהתנכלויות של פ. ושל חבריו. בפני בית הדין נמצאות אך עדויותיהן היחידות לענין זה. י. תלונתן של התובעות טופלה כיאות. ראשית, על ידי מבקרת העירייה שהינה אורגן של העירייה, וכן על ידי היועץ המשפטי. שני הגופים הללו סייעו למתלוננות במציאת פתרונות נאותים ובהכוונת הנהלת האגף בפעילותו. גם המבקרת לא מצאה מקום להפנות את התלונה לממונה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, אלא טיפלה בענין בשיתוף עם האגף. יא. בזמן פנייתה של עו"ד סיוון משדולת הנשים (28.4.99) כבר לא היתה הטרדה מצידו של פ. בכל זאת פתחה העירייה בבדיקה בעזרת המנגנון לטיפול בתלונות בענין הטרדה מינית. המלצות הועדה יושמו בשטח עוד מספר שבועות לפני קבלתן. יב. את הצבתן של התובעות בשוק אין לראות כהתנכלות. בהצבה זו היתה הפרדה בין התובעות לבין פ. לאחר מספר חדשים נעתרה הנתבעת לבקשת התובעות והחזירה אותן למקום המקורי בו היו מוצבות. יג. שתי התובעות קיבלו לאחרונה 10,000 ₪ משום שנאלצו להתגונן מפני תביעת דיבה שהגיש נגדן פ. התביעה הופסקה עם פטירתו של פ. התובעות לא הוכיחו כל נזק שנגרם להן. עד כאן עיקרי טענות הצדדים 12. במהלך הדיון העידו בפנינו אך התובעות לעצמן. לתמיכה בגרסתן בדבר ההטרדה וההתנכלות מהן סבלו, הגישו את תשובות המבקרת לשאלון שהוצג בפניה. מטעם העירייה העידו שורה ארוכה של עדים כדלקמן: מר יחזקאל אליהו, גב' שפרה אסיף ("האחראית" לפי החוק למניעת הטרדה מינית), מר אבי בנטוב, מר דורון יפת, מר אבי אלרואי, מר יעקב כהן. קודם לבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, עובדתיות ומשפטיות, נעמוד על המסגרת המשפטית הרלוונטית. המסגרת המשפטית 13. בס' 4 לחוק למניעת הטרדה מינית נקבע האיסור על אדם להטריד מינית את זולתו ולהתנכל לו. על הפגיעה הנובעת מהטרדה מינית נאמר במבוא להצעת החוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ז-1997 כך: "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשיוויונן" (ראה גם עש"מ 1928/00 מדינת ישראל-ברוכין, פד"י נד(3), 694, 707). בס' 3 לחוק, הוא סעיף ההגדרות, נמצא שורה של מעשים העונים להגדרת "הטרדה מינית" ובהם, בין השאר, המעשים הבאים: "(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות; (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו... (6) הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4) המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ג) בנסיבות המפורטות בפסקאות אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות.... (ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות - תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות". בס' 3(ב) לחוק נקבע כי "התנכלות" היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית או בתלונה או בתביעה שהוגשו על הטרדה מינית. בענייננו כאן טוענות התובעות להטרדה מינית מן הסוגים שפרטנו, בהיותן עובדות, במסגרת יחסי העבודה ובעיקר לזו המתוארת בס' 3 ס"ק (4) ולהתנכלות כאמור בס' 3(ב). יצויין כי התובעות טוענות כי אמרו למטריד כי אינן מעוניינות בהתייחסויות המטרידות. 14. בסעיף 7 לחוק נקבעה חובת המעביד לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות הענין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, ולטפל בכל מקרה כזה. לשם כך, על המעביד לפעול כדלקמן: "(1) לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית או התנכלות ולבירור התלונה. (2) לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות. (ב) מעביד המעסיק יותר מ- 25 עובדים חייב, בנוסף לאמור בסעיף קטן (א), לקבוע תקנון שבו יובאו עיקרי הוראות החוק בדבר הטרדה מינית והתנכלות במסגרת יחסי עבודה ויפורטו בו דרכי הגשת התלונות שעניינן הטרדה מינית או התנכלות והטיפול בהן, כפי שקבע המעביד (להלן - תקנון); המעביד יפרסם את התקנון בין עובדיו. (ג) מעביד שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה." על כך שהעירייה לא טיפלה ביעילות במעשה ההטרדה המינית ובהתנכלות, אודותיהם ידעה, ולא מילאה חובתה בהתאם להוראת הסעיף, מבקשות מאיתנו התובעות לפסוק להן פיצוי כספי, ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראת ס' 6 לחוק. 15. אין חולק כי בעירייה הותקן נוהל בענין מניעת הטרדה מינית (ראה הנוהל במצורף לתצהירו של יחזקאל אליהו). במסגרת הנוהל נקבע תהליך הטיפול בתלונה בדבר הטרדה מינית, לרבות הפניית התלונה אל "האחראי", הממונה בעירייה על ידי המשנה למנכ"ל, לשם טיפול בנושא. על פי הנוהל, ממנה העירייה ועדה המופקדת על טיפול במקרי ההטרדה המינית וההתנכלות. תפקידו של האחראי לפי התקנון לבדוק את התלונה, לזמן את הנוגעים בדבר וכן עדים. האחראי מגיש המלצותיו וממצאי בדיקתו לועדה. יצויין, כי בפני בית הדין לא הוצג דוח האחראית שפרה אסיף. לפי המפורט בתצהירה היא שמעה את המתלוננות כמו גם את הנילון. האחראית לא מצאה מקום לזמן עדים מאחר שלדבריה באותה תקופה היה אותו ענין נתון גם בחקירה משטרתית. הועדה רשאית לתת הוראות לעובדים המעורבים וכן לנקוט צעדים בענייני עבודה. היא גם רשאית לפתוח בהליכים משמעתיים, וכן היא רשאית שלא לנקוט צעד כלשהו. בענין שבפנינו הגישה הועדה דו"ח והמלצות (ראו ס' 8 בפסק דין זה). עד כאן פירוט המסגרת הנורמטיבית. נדון עתה בשאלות שבמחלוקת לפי סדרן. האם הרימו התובעות את הנטל להוכיח כי עברו הטרדה מינית. 16. בסיכומיהן מפנות התובעות לדו"ח הועדה למניעת הטרדה מינית שדנה בתלונותיהן בו נקבע כי התנהגותו של הנילון עולה כדי "הטרדה מינית" ועבירת משמעת בעבודה. על כן הן טוענות, אין ולא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בהטרדה מינית בעבודה. בהעמידן כך את גדר המחלוקת/ההסכמה שבין הצדדים אין התובעות עוסקות בסיכומיהן בניתוח הראיות בהתייחס למעשי ההטרדה המינית לגופם. טענתן הינה בעצם לקיומה של הודאת בעל דין, המייתרת את הצורך בדיון. מנגד טוענת העירייה להעדר תוקף משפטי מחייב למסקנות הוועדה. בין השאר היא מצביעה על כך שאין הועדה גוף שיפוטי ואין לה סמכויות חקירה. מדובר אך בהליך של בירור שהוא יעיל מהיר ופשוט. הועדה אף קיבלה החלטתה ברוב של 4 חברים מתוך ה- 5. לטענת העירייה התובעות לא הרימו את הנטל להוכיח כי עברו הטרדה מינית בעבודה. בנסיבות אלו אין הן זכאיות להגנה הניתנת על ידי החוק. 17. אין חולק כי מסקנות הועדה אינן מחייבות את בית הדין. אין חולק כי הנילון, כמו גם המתלוננות, יכולים לטעון כנגד הדו"ח ולתקוף את המסקנות העולות ממנו. השאלה היא עד כמה טמונה בו "הודאת בעל דין" מבחינתה של העירייה, בהיות הועדה כזו שמונתה על ידה ומטעמה, על כל המשתמע מכך לפי דיני הראיות. על השאלה הזו נעמוד כאן בקצרה. בענין דומה, יצאה זה מכבר הלכה מבית המשפט העליון מפי הנשיא שמגר (בר"ע 423/83 מדינת ישראל-עזבון המנוחה ורד סילוורמן, פ"ד לז(4), 281, להלן- ענין סילוורמן). שם נדונה השאלה בדבר קבילותו של דוח ועדת בדיקה שמונתה על ידי משרד הבריאות ועד כמה ניתן לראותו כהודאת בעל דין של משרד הבריאות במסגרת תביעה שהוגש נגדו. בהיות הדברים חשובים ועקרוניים לסוגיה שבפנינו נביא כאן חלקים מן הקביעות שבפסק הדין, כלשונם: "אין להבין מדוע לא היה דין סיכומם של האירועים, שנערכו עבור הממנה ומטעמו, כדין סיכום, שנערך על ידי הממנה עצמו, ודין הודאה העולה מהם כדין הודאת בעל הדין, שביקש עריכת הסיכום על ידי אלו אותם הפקיד על כך. אם ביקשה הרשות הממנה מסקנות מקצועיות, הרי מסקנות אלו, שנערכו מטעם הממנה ועבורו (ולכאורה גם בזהירות הראויה כאילו עשאן אדם עבור עצמו), אינן צריכות להיות נטולות ערך ראייתי, ואין להבין מדוע לא יהיה דינם של מימצאים ומסקנות, שנערכו מטעם הרשות הממנה, כדין מימצאים ומסקנות שלה עצמה, ככל שהמדובר בקבילותם. אין גם מקום להתניה, כי מוסר ההודאה יהיה ער למהותה האמורה. ענין אופיה של אמירה פלונית כהודאה הוא ענין למסקנתה של הערכאה השיפוטית, ואין נדרשת על כן פעולה מדעת, הנעשית תוך ידיעת מהותה של הפעולה לפי דיני הראיות. כפי שברור מדבריי אלו, איני מתייחס כאן אלא לדוח של ועדת חקירה בלבד, ואיני מבקש לחרוג כאן מתחום זה ולדון בסוגי ראיות נוספים. יש לשוב ולהדגיש כאן גם, כי משקלה של הודאה הוא כמבואר לעיל בגדר סוגיה בפני עצמה; זאת ועוד, אין לשלול בשום מקרה את זכות החקירה של חברי הוועדה על ידי בעל הדין נגדו הוגשו דבריהם בגדר הודאה מטעמו (ראה שם, בעמ' 293). הנשיא שמגר קבע שם את התנאים אותם יש ליישם כאשר מבקשים להכריע בשאלות קבילותו של הדוח (ראה שם בעמ' 295). בשאלה אם יש בדברים מבחינה עניינית משום הודאה יכריע בית המשפט לאור תוכן הדברים. עוד קבע שם הנשיא שמגר כדלקמן: "בידי בית המשפט נותר שיקול הדעת, אם לייחס משקל לראיה, ואם כן מהו. כדי שיוכל לעשות כן, ניתן לחקור את יושב-ראש הוועדה או את חבריה על הדברים שנכללו בדו"ח. בכל מקרה שמורה בידי בית המשפט ההכרעה הסופית בנושא הנתון במחלוקת, אשר עליה נסב הדיון המשפטי ואליה הוא יגיע תוך בדיקת כל החומר, היינו, חוות הדעת שנערכו לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], וחומר אחר הנוגע לעניינים שברפואה". בבואנו ליישם את הלכת בית המשפט העליון על ענייננו כאן, ניתן את דעתנו לעובדות הבאות: לפי ממצאי הועדה שמונתה על ידי העירייה, והורכבה מאנשי העירייה, מתברר כי יש ממש בתלונות התובעות בדבר הטרדה מינית. לאורה של מסקנה זו המליצה הועדה על אמצעים כאלה ואחרים. משכך, ניתן לומר כי הדו"ח הוא כהודאת בעל דין. לפי הקווים שהתווה הנשיא שמגר בפסק דינו רשאית העירייה להצביע על עניינים כאלה ואחרים שיש בהם כדי להפחית ממשקל הראיה/ההודאה. בסופו של דבר, שמורה לבית הדין ההכרעה הסופית בנושא שעליו נסב הדיון המשפטי. נבחן איפוא את טענות העירייה, אם ועד כמה יש בהן כדי להפחית מן המשקל הראייתי שיש לייחס לדו"ח הועדה. 18. העירייה טוענת כי אין לייחס משקל למסקנות הועדה, מאחר שאין לה סמכויות של ועדת חקירה. בעובדה זו אין כדי לשקול לענין משקל מסקנותיה של הועדה, בכל הקשור לעירייה עצמה, מבחינת העמדה העובדתית והמשפטית עימה היא מתייצבת בפני בית הדין. אם אמנם העמדה הנכונה של העירייה כפי שהיא טוענת בפנינו בהליך זה הינה כי התובעות לא עברו הטרדה מינית, הכיצד זה אין הדבר בא לידי ביטוי בדו"ח הועדה שלה עצמה ובמסקנותיה? מדוע תועדף עמדת העירייה היום, ההפוכה מזו של הועדה שבדקה את הנושא, לעומת מסקנות הועדה, אליהן היא הגיעה בזמן אמיתי, לאחר בירור ועיון בחומר שהונח בפניה? לכך, אין תשובה בטענות העירייה ובראיות שהציגה בפנינו. במהלך הדיון לא הציגה העירייה את החומר שהובא בפני הועדה-בין את הדברים כפי שנרשמו מפיהן של המתלוננות ובין את אלו שמסר הנילון. וחשוב מכך, העירייה לא הביאה בפני בית הדין את הדברים שנרשמו מפי המתלוננות על ידי מר אלרואי עוד בחודש פברואר 99, כשלושה חדשים לפני שנתכנסה הועדה. כן הובאו בפנינו טיעונים של העירייה עצמה עד כמה קיבלו המתלוננות סיוע, בין מטעם המבקרת, ובין מטעם הלשכה המשפטית, ועד כמה פעלה להפרדת המתלוננות מן הנילון עוד בטרם גיבשה הועדה את מסקנותיה. בעצם הטיעון הזה הרי יש משום חיזוק ותמיכה בתוצאת הדיון בועדה, ובגרסת המתלוננות בדבר הטרדה והתנכלות שעברו. ואם לא די בכך - מר אליהו שישב בראש הועדה והעיד בפנינו, לא מסר בתצהירו או בחקירתו הנגדית על כל עובדה או פרט שיש בהם כדי להטיל ספק במסקנות הועדה או בתוקפן, ככל שמדובר בעירייה. הנתבעת לא הזמינה לעדות אף חבר אחר מחברי הועדה. כאמור, בכל הקשור למשקלה של ה"הודאה", כפי שהיא באה לידי ביטוי בדו"ח, נתונה ההחלטה וההכרעה בידי בית הדין. שקלנו את טענות העירייה ומצאנו כי העירייה לא הציגה כל שיקול שיש בו ממש בענין אי מתן משקל ראייתי למסקנות הועדה. בבחינת הלכת סילוורמן בזיקה לענין שבפנינו, ניתן איפוא לראות בדו"ח הועדה משום הודאת בעל דין, ולא נמצא טעם מדוע לא ינתן לה משקל ראייתי, ככזו. 19. למעלה מן הצריך לענייננו, ומפאת חשיבות הנושא נבחן כאן לגופה את השאלה בדבר היותן של התובעות מוטרדות בהטרדה מינית, כמשמעה בחוק. בתצהירה, מציינת ברדה כי החלה בעבודתה בשנת 1997. חדשים רבים סבלה מהטרדות מיניות ומהתנכלויות מצידו של פ. כך למשל באחת הפעמים אמר לאחד הפקחים שרצה ללכת לכספומט "שלא ילך אלא ישתמש לצורך זה בגופי". וכן: "פ. התלוצץ על שינוי צבע שערי והציע לבדוק גם במקומות המוצנעים". ברדה מציינת כי סבלה מ"התנכלויות נוספות". בין השאר היא מציינת כי חיבלו לא פעם במכוניתה, על ידי הוצאת אויר מן הגלגלים ושבירת פנס. עוד מציינת ברדה בתצהיר כי התלוננה על מעשיו של פ. בפני הממונה אלרואי, וגם, כעבור זמן, במשטרה. 20. קדוש מתארת בתצהירה כי פ. התבטא "בביטויים גסים" כלפיה ו"התייחסויות לא הולמות בסדר אישיותי ואיברי גופי". מעשיו מתוארים על ידה באלו המילים: "5. כך למשל, בדצמבר 98 עמד פ. בפתח חנות הממוקמת ברחוב שלומציון וחציל בידו. הוא נופף בחציל לפני פיו תוך ביצוע תנועות בלשונו ובשפתיו כלפי, לעיני עובדים שבים. 6. באותו יום דיבר פ. בפני עם חברו בחנות ברחוב שלומציון על גודל איבר מינו תוך הדגמה ותיאורים שונים בעזרת מקל מטאטא. 7. דוגמא נוספת להתבטאויות הקשות אשר ספגתי מפ. היתה בחודש דצמבר 98 לערך, בעת שהכנסתי עט לפי אמר לי פ.: "קחי את שלי, שלי יותר טעים". 8. בינואר 99 בעת אסיפת פקחים, אחד הפקחים אמר לי כי ראה את בעלי ושהוא גבוה ונאה, ואז פ. אמר לי בפני כל הנוכחים: "אם הוא גבוה, יש לו מאוד קטן". בתגובה לכך הזהרתי את פ. כי ייזהר בלשונו." לדבריה, התלוננה על מעשיו של פ. בפני אלרואי, ובפני דורון יפת וגם במשטרה. 21. כאמור, העירייה טוענת כי התובעות לא סבלו מהטרדה מינית. כראיה לכך בית הדין מופנה לדברי קדוש לפיהם: "אני לא התלוננתי על הטרדה מינית. זה המערכת החליטה שאני מוטרדת מינית. אני הלכתי למשטרה להתלונן על ההתנכלויות והם החליטו שאני נמצאת בהטרדה מינית" (עמ' 10 ש. 20). ב"כ העירייה סבורה כי באמירה זו של התובעת יש בה כדי להשמיט את הבסיס מן הטענות בדבר הטרדה מינית. היא מצביעה על כך כי בסך הכל מדובר במקרים ספורים אותן ציינו התובעות בהן התלוצץ פ. עימן באופן שלא מצא חן בעיניהן. מדובר היה בסיטואציות בהן נכחו עובדים אחרים ולא מדובר היה בהתקרבות או חיזור מצידו של פ. התובעות אף לא הציגו בפני בית הדין עותק מתלונתן במשטרה (ראה יתר הטענות בסיכומים). 22. מעדי העירייה, כולם ממונים בדרג כזה או אחר על פ. שמענו כי פ. עצמו לא הכחיש את הדברים המיוחסים לו. כך למשל בנטוב מציין כי זימן אליו את פ. ומסר לו אודות התלונות. פ. אמר כי מדובר בהתבדחויות הדדיות. בנטוב מוסיף בתצהירו: "בדיעבד נודע לי שניבולי פה וחילופי התבדחויות גסות במחלקה היו נורמה ולא דבר חדש..." (ס' 3 לתצהירו). אלרואי הצהיר כי בשלב ראשון פ. הכחיש את המיוחס לו. בשלב מאוחר יותר הודה בכך שהוא נוהג לשון חופשית בקרב חבריו לעבודה והכפופים לו, ביניהן העובדות שהתלוננו עליו. פ. מסר לו לדבריו, כי המתלוננות נהגו לשתף עימו פעולה. גם דורון יפת מסר בתצהירו כי תלונת התובעות היתה בגין לשון גסה והלצות בנושאים מיניים. לדברי יפת, הוא ביקש מפ. לשמור על לשונו, ולהפסיק להתבדח. בהודעתו במשטרה מתייחס יפת לתיאוריה של ברדה, ולהנחייה שהנחה את פ. לשמור על הפה שלו (ראה ת/3). העובדה הברורה היא, כי שתי התובעות התלוננו בפני הממונים עליהם אודות דרך ההתבטאות הגסה של פ. הממונים על פ., כולם עדי העירייה העידו כי אכן נהג פ. הממונה על התובעות, לנקוט לשון בוטה וגסה כלפי התובעות (וכנראה גם כלפי אחרים, ובנוכחותן). 23. מהימנה עלינו גרסתן של התובעות כי גסותו של פ. התבטאויותיו והתייחסויותיו המיניות הפריעו להן, עד שהחליטו על הגשת התלונה. ככל העולה מן התיק, היו עניינים נוספים בהתנהגותו של פ. ובהתנהגות חבריו, שהטרידו את התובעות. בעצם העובדה שלתובעות היו תלונות נוספות בהתייחס לפ. ולאחרים באגף, אין כדי להשמיט את הבסיס מקיומה של מורת רוח גם בענין ההטרדה המינית. אם כבשה ברדה את טענותיה בענין גסות הרוח במשך תקופה ארוכה, עד שהחליטה להתלונן (ראה על כך בטענות הנתבעת), בכך אין כדי להשמיט את הבסיס מאמינות תלונתה, שקיבלה כאמור חיזוק בעדויות עדי הנתבעת עצמם. ושוב יודגש, כי כל הממונים היו מודעים ללשון הגסה בה נוהג פ. ואף הוא עצמו לא הכחיש כי התבטא כלפי הכפופות לו באופן כפי שתארו. מטעמים שאינם ידועים לבית הדין בחרה העירייה שלא לצרף לתצהירו של אלרואי או של אחרים את פרטי התלונה שרשם מפיהן של השתיים בתחילת פברואר 99. בכך יש כדי להוסיף על מהימנות גרסת התובעות לרבות טענתן בדבר מורת הרוח שהביעו בפני פ. בקשר להתבטאויותיו הגסות. 24. בעובדה שקדוש עצמה לא סיווגה את התנהגותו כהטרדה מינית, אין כדי לשלול את אופיה ככזו. גם בעובדה שלא היה מדובר בהתקרבות או חיזור מצידו של פ. אין כדי להוציא את מעשיו מגדרה של "הטרדה מינית" (ראה הטענה לענין זה בעמ' 3 לסיכומי הנתבעת פסקה שניה לפני סוף העמוד). לענין זה נשוב ונזכיר את הוראות ס' 3(4) לחוק, ולפיו "הטרדה מינית" הינה בין השאר "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות, וכן נפנה לס"ק (5) ו-(6). לסוג זה של התנהגות עליהן התלוננו התובעות, שהיא הטרדה מינית מילולית בעיקרה, ושבתחילת הדרך לא ידעו התובעות להגדירה כ"הטרדה מינית", מתייחס השופט זמיר בפסק הדין בענין זוהר בן אשר (עש"מ 6713/96 מדינת ישראל - זוהר בן אשר, פ"ד נב (1), 650 להלן-ענין בן אשר). אף שפסק הדין ניתן עוד בטרם נחקק החוק למניעת הטרדה מינית, יפים הדברים שנקבעו שם גם לענייננו, ובמיוחד שההטרדה המילולית נכנסת בגדרן של ההגדרות שבחוק. ואלו הדברים: "התנהגות שהיא הטרדה מינית מכוונת, במקרה הרגיל, להשיג טובת הנאה מינית: יחסי מין, או אפילו סיפוק מיני מעצם מעשה ההטרדה, כגון, סיפוק מחיבוק או חיכוך, אך לא תמיד כך. אפשר במקרים מיוחדים, שהכוונה תהיה רק להקניט את הצד השני, לנקום בו או להציק לו, באמצעות ביטויים גסים או הערות אחרות בעלות אופי מיני, למשל, כדי שימאס במקום העבודה ויפרוש ממנו. תהיה הכוונה אשר תהיה, העיקר הוא לא הכוונה אלא ההתנהגות: די בכך שבעיני האדם הסביר ההתנהגות הגיעה כדי הטרדה מינית" (ההדגשה שלי ר.ר.). וכן: "ההטרדה הגופנית וההטרדה המילולית הן שתי צורות של הטרדה, שיכולות להצטרף זו אל זו, אך יש להן גם קיום נפרד זו מזו. הטרדה מילולית יכולה, כשהיא לעצמה, להגיע כדי הטרדה מינית. כאמור, סוג שכיח של הטרדה מילולית נקרא בשם זה-תמורת-זה (Quid Pro Quo): יחסי מין תמורת שיפור בתנאי העבודה או בתנאי הלימודים, או מניעת הרעה בתנאים הקיימים, לפי הענין. אך יש גם סוגים אחרים של הטרדה מילולית. אפשר שהטרדה כזאת תבוא לידי ביטוי, לדוגמא, בדרישות או בהצעות חוזרות ונשנות לקיום יחסי מין, או קשר אינטימי אחר, ללא קשר לתנאי העבודה או הלימודים וללא הבטחה של תמורה חומרית או אחרת: ביטויים בעלי אופי מיני גס, וכיוצא באלה התבטאויות בעלות אופי מיני שיש בהן כדי להעכיר באופן ממשי את סביבת העבודה או הלימודים או לפגוע באופן אחר ביכולת לתפקד כראוי בסביבה זאת. בהתאם לנשוא ההטרדה, הטרדה מילולית יכולה להיות אישית או סביבתית. תיתכן גם הטרדה מינית המתבטאת במעשה שאינו בגדר מגע גופני או ביטוי מילולי, כגון, תליית תמונות פורנוגרפיות במקום העבודה" (ההדגשות שלי ר.ר.). בראיית ההתייחסויות המיניות שאינן בהכרח התייחסויות פיזיות, כ"הטרדה" כמשמעה בחוק, ניתן ביטוי למטרת המחוקק לשרש התייחסויות מיניות בהקשרים פוגעניים. החוק קבע בלמים ואיזונים למניעת התפשטות תופעות של "הטרדה מינית" הבאה לידי ביטוי באופנים שונים. ככל שמדובר בהטרדה מינית הבאה לידי ביטוי בעיקר באופן מילולי, עמדו לנגד עיני המחוקק הזכות לחופש הביטוי מחד והגנה על כבוד האדם של המוטרד, שמטרתה לאפשר לו לחיות בסביבה בטוחה, בלא שיהא מוטרד, ובלא שיפגעו כבודו ופרטיותו (ראה ע"פ 7361/03 י-ם ועקנין אברהם-מדינת ישראל, דינים מחוזי כרך לד(1), 118 וההפניה שם לפסק דינו של השופט ב. אוקון בבית הדין הצבאי המחוזי מטכ"ל מט199/43). בשים לב לכל האמור, ובכל הקשור לתובעות שבפנינו, שלא הוטרדו פיזית על ידי פ., כי אם באופנים אחרים, אנו קובעים שהתובעות אכן הוטרדו מינית. כמו כן אנו קובעים כי מסקנותיהם של הגורמים השונים שטיפלו בתלונותיהן בעירייה - מבקרת העירייה כמו גם הועדה למניעת הטרדה מינית - הם בבחינת הודאת בעל דין, שיש ליחס לה משקל ראייתי, והן מבססות את טענת התובעות כי אכן סבלו מ"הטרדה מינית". האם סבלו התובעות "מהתנכלויות" הנובעות או הקשורות בתלונתן אודות ההטרדה שהוטרדו. 25. כפי שנראה להלן, עם הגשת התלונות כנגד פ. עמדו התובעות בפתחה של תקופה "חדשה", קשה לא פחות מבחינתן, ואפשר שאף יותר. בתקופה זו סבלו התובעות מ"התנכלות" כמשמעה בחוק. דהיינו, "פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית או בתלונה או בתביעה שהוגשו על הטרדה מינית". בבירור המחלוקת שבין הצדדים לענין קיומה של "התנכלות" כמשמעה בחוק, נעסוק בפרק זה של פסק הדין. מעשה הפיטורים - רעות ברדה 26. כשבועיים לאחר שהגישה את תלונתה כנגד פ. על הטרדה מינית, וזו נרשמה לפרטיה על ידי אלרואי והופצה לממונים עליו, הודיע אלרואי לברדה על פיטוריה מן העבודה. העירייה טוענת כי התובעת היתה עובדת גרועה ולא היה כל קשר בין הנסיון לפטרה, בסמוך לאחר שהגישה את התלונה, לבין התלונה. להוכחת טענתה הגישה העירייה אסופה של מסמכים, ובהם דוחות הערכה ומזכרים שונים המתייחסים לתפקודה של התובעת. כבר כעת נאמר כי לא נעסוק כאן בדוחות הערכה של התובעת לשנים 2000-2001 שאחדים מהם צרפה העירייה. התקופה הרלוונטית בענייננו כאן היא זו הסמוכה לסוף שנת 1998-1999. מן המסמכים עולה כי ב- 6.10.98 המליץ אלרואי על הארכת תקופת העסקתה של התובעת על אף שחלה ירידה מסויימת בעבודתה בשל בעיות אישיות. פ. לעומתו, המליץ ב- 11.11.98 על סיום העסקתה למרות הבעיות האישיות בהן היתה מוטרדת באותה עת. ב- 25.12.98 המליץ אלרואי על ארכה נוספת בהעסקתה של ברדה ל- 3 חודשים, עד 30.4.99 (ראה במצורף לכתב התשובה שבתיק). המלצה דומה על הארכת תקופת העבודה לעוד 3 חדשים לניסיון ניתנה על ידי פ. בסמוך לאותו מועד. כזכור, תלונתה של התובעת הוגשה ב- 19.2.99, וכשבועיים אחר כך הודע לה על פיטוריה. זאת בתוך תקופת הנסיון שאמורה היתה להסתיים ב- 30.4.99. 27. מענין לציין כי ב"נפת שוק", בעת שפ. כבר לא היה אחראי עליה, זכתה ברדה לחוות דעת חיובית על עבודתה. כך עולה ממכתבו של מנהל נפת שוק אל אלברט אלרואי מיום 23.6.99. לפי העולה מאותו מזכר שבתיק, ברדה מבצעת כל הנדרש ממנה ואין כל בעיה. חוות דעת חיובית כזו ניתנה גם על ידי אלרואי במסגרת חקירתו במשטרה (ת/2), ביום 2.11.99. חוות הדעת היא חיובית גם לגבי ברדה וגם לגבי קדוש ואלרואי מדווח על המלצה בדבר הארכת שירות. בנסיבות הענין, כפי שהובאו בפנינו, התמונה המתבררת הינה איפוא כי נסיון הפיטורים בסמוך לאחר הגשת התלונה, שבסופו של דבר לא עלה יפה, היה בהחלט קשור עם התלונה אודות ההטרדה המינית. בשל פניתה של ברדה למבקרת והתערבותה של המבקרת, הוא לא יצא אל הפועל. אנו קובעים כי יש בניסיון הפיטורים כאמור משום "התנכלות" כמשמעו בחוק למניעת הטרדה מינית. הודעת הפיטורים שבסמוך להגשת התלונה - אסתר קדוש 28. קדוש טענה כי ניסו לפטרה מספר פעמים במהלך התקופה שלאחר התלונה. בפעם הראשונה, כעבור שבועיים לאחר שהתלוננה אודות הטרדה מינית. העירייה טענה כי לא נתקבל מן המשטרה אישור גרירה עבור קדוש, עקב עבר פלילי אותו היא הסתירה מן העירייה (בסופו של דבר על הרקע הזה פוטרה בפועל מן העירייה במועד מאוחר יותר, ראה על כך לעיל). לטענת דורון יפת על אי קבלת אישור גרירה נתברר לעירייה עוד בדצמבר 98. מסמך בענין הזה לא הוצג. ב"כ העירייה טוענת כי לא היה נסיון לפטר את קדוש בסמוך לאחר התלונה. בכל זאת, בהודעת יפת למשטרה שנמסרה ביום 10.3.99 (ת/3) נמצא תיאור אחר שאינו עולה במקום אחר בתיק). יפת מפרט בהודעתו תאור מסוים שתארה בפניו קדוש בקשר לפ. ועל כך שמתנכלים לה מינית ופוגעים ברכבה (יפת מוסר בהודעתו במשטרה כי התרשם ממהימנות תיאורה). לדבריו, בדיוק באותו רגע - צלצל אליו מנהל הנפה דדיאן וביקש ממנו להכנס לחדרו. בחדרו של דדיאן ישב פ., ולדברי יפת: "הם אמרו לי שאתי קדוש עושה בעיות ולכן הם רוצים לפטר אותה. אמרתי להם שאין עילה משום שאתי עד היום עבדה כמו שצריך, והם אמרו לי שאתי קדוש עושה בעיות ולכן הם רוצים לפטר אותה". ראה בת/3 את כל יתר הפרטים. כך מוסר יפת במשטרה ביום ב- 10.3.99. הנה כי כן, נסיון מסויים לפיטורים אכן היה. מתברר גם כי אין כל קשר בין כוונת הפיטורים המתוארת לבין העדר רשיון גרירה לקדוש. מענין לציין, כי בחקירתו בבית הדין, בשלב ראשון, לא זכר יפת כי אי-פעם מסר הודעה במשטרה בענין ההטרדות מהן סבלו התובעות (ראה עמ' 4 ש. 8). 29. לטענותיה של קדוש בענין הניסיון לפטרה בסמוך לאחר הגשת תלונתה נמצא חיזוק ממשי בתשובת המבקרת לשאלון שהוצג לה. לפי תשובת המבקרת, בחודש מרץ 99 התערבה המבקרת למניעת פיטוריה של קדוש (כמו גם של ברדה). ברור הדבר כי על פי הוראת המבקרת נמנעה העירייה מלפטר את שתי העובדות במהלך בירור תלונתן. 30. לאור כל האמור אנו קובעים כי היה נסיון לפטר את קדוש בסמוך לאחר הגשת התלונה, וכי יש קשר בין הנסיון הזה, לבין התלונה שהגישה. כמו בעניינה של ברדה גם כאן אנו קובעים כי בנסיון זה יש משום "התנכלות" לתובעת, כמשמעו בחוק. שינוי מקום העבודה 31. מתברר עוד, כי במסגרת הניסיון להפריד בין התובעות ובין פ. ותומכיו, הועברו התובעות במחצית חודש אפריל ולתקופת זמן קצרה למחלקת פיקוח עירוני שילוט בחירות. במקביל, בתחילת מאי הועבר פ. למחלקת הפיקוח העירוני (ראה מכתב בנטוב מיום 6.5.99 למבקרת העירייה). הנה כי כן, במשך כחודשיים ימים עד להעברתו של פ. מתפקידו ולהצבתן ביחידת הבחירות, המשיכו התובעות ועבדו תחת פיקוחו של פ. לענין האוירה שהשרה פ. ביחידה שתחת פיקוחו נשוב ונפנה לדברי יפת במשטרה. וכך נמצא מפיו שם: "אני רואה את פ. מתהלך בעירייה כמו טווס ואני יודע שיש פחד של הפקחים מפ. אני גם יודע ומאמין שהרגשות האישיים שלו בהחלט משפיעים על החלטות שלו בתחום העבודה..." (ראה ת/3). לפי טענת התובעות, שלא נסתרה, שלח פ. שליחים שהציקו להן גם בעבודתן במסגרת שילוט בחירות. 32. משנסתיימה תקופת הבחירות הועברו התובעות, במחצית השניה של חודש מאי 99, לעבודה בנפת השוק. תלונתן אודות הפגיעה שנפגעו, מתייחסת לעצם הצבתן בנפת השוק, על כורחן, במקום עבודה קשה בהרבה מזה שבו היו קודם לתלונה. כן פרטו התובעות הצקות שונות שידעו מטעם חבריו של פ. בעת הצבתן בנפת שוק (ראה נספחים ב1 ו-ב2, לתצהיר בנטוב, מכתבים מיום 23.5.99). הצבתן במקום העבודה הקשה יותר, בנפת שוק היתה מבחינתן של התובעות כעונש על תלונתן. ממכתביו של בנטוב שהוגשו לתיק ניתן ללמוד כי אמנם מדובר במקום בו ביצוע האכיפה הוא לכאורה קשה יותר. בכל זאת קובע בנטוב כי סירוב של התובעות לשיבוץ האמור יגרור בעקבותיו אמצעים משמעתיים. כך יצא, שעל מנת ליצור הפרדה טובה יותר בין פ. ויתר העובדים הנאמנים לו, מצאו עצמן התובעות משובצות במקום עבודה קשה יותר מבחינתן. נציין כאן כי בעצם ההצבה בנפת השוק אין אנו רואים "התנכלות" כמשמעה בחוק למניעת הטרדה מינית. בכל זאת נשאלת השאלה האם בכך יש טיפול יעיל שטיפלה העירייה, בתלונה ובמתלוננות? בכך נעסוק עוד בהמשך. 33. התובעות התלוננו עוד על הצקות פיסיות ומילוליות שהציקו להן חבריו של פ. בתקופה בה עבדו בנפת שוק. טענותיהן לענין זה לא נסתרו על ידי מי מעדי הנתבעת. אמנם נכון, התובעות לא הביאו עדים לתמיכה בגרסתן. עם זאת, תמיכה לגרסתן בענין הצקות והתנכלויות מהן סבלו מטעם חבריו של פ. נמצא בתשובות המבקרת לשאלון כמו גם בדוח הועדה. בתשובה לשאלה מס' 21 מציינת המבקרת כי עקרונית ניתן היה לראות את סיום הטיפול הראוי בתלונה עם העברתו של פ. ליחידה אחרת. בדיעבד הסתבר כי האוירה העויינת נגד התובעות רק גברה לאור הפופולריות של פ. באגף. לכן לא הצליחה המבקרת לסייע בידי המתלוננות שלא תפגענה בשל תלונתן. עוד מציינת המבקרת כי הגורמים השונים בעירייה לא הצליחו להעניק לתובעות סביבת עבודה בלתי מאיימת. זאת מאחר שלא ניתן היה להעבירן ליחידה אחרת בשל מצוקת תקנים. 34. על התמיכה שלה זכה פ. מפקחי החניה, עמיתיהם של התובעות, נמצאנו למדים גם ממכתבו של מנכ"ל העירייה רענן דינור אל עו"ד סיון משדולת הנשים (מכתב מיום 11.5.99 נספח א1 לתצהיר בנטוב), שם הוא מציין את הצורך שנתעורר לנתק את התובעות לא רק מפ. אלא גם מהפקחים האחרים שהגישו עצומת תמיכה בפ. טובת הפקחיות, לפי האמור במכתב, חייבו בנסיבות העניין ניתוק גמור. נמצאנו למדים מן הראיות שבפנינו, כי הכוונה בדבר ניתוק גמור כזה לא זכתה לבוא לכלל ביצוע. נציין, כי לא שמענו על כל אמצעי שננקט, אם בכלל, כנגד תומכיו של פ. שלא אפשרו לתובעות סביבת עבודה הולמת ונאותה. לסיכום, ולאור כל האמור אנו קובעים כי התובעות סבלו מ"הטרדה מינית" ו"מהתנכלות" כהגדרתן בחוק למניעת הטרדה מינית. 35. נותרה לבירור השאלה אם מילאה העירייה חובתה כמפורט בס' 7 לחוק דהיינו - האם טיפלה העירייה ביעילות במעשה ההטרדה ובהתנכלות שנודע לה אודותיהם, והאם עשתה כל שביכולתה לתיקון הפגיעה במתלוננות. לעניין זה נקדים ונאמר, כי אחריותו של המעביד לפעול כנגד הטרדה מינית במקום העבודה, כפי שנקבעה בחוק, נשענת על מספר מקורות של סמכות וחבות - הן מכוח סמכותו ויכולת הפיקוח שלו על עובדיו, הן מכוח היותו אחראי שסביבת העבודה תתפקד כראוי והן מכוח חובות האמון המוטלות על המעביד כלפי עובדיו. כאשר יש הטרדה מינית במסגרת העבודה, מוטלת אחריות על המעביד לפעול כנגד ההטרדה, ולהוכיח כי אכן קיים חובותיו בהתאם לחוק, וכי טיפל ביעילות במקרה (ראו: שרון רבין-מרגליות "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה" שנתון משפט העבודה ז(תשנ"ט) 153, 177). לענין פגיעותם המיוחדת של עובדים בקשר להטרדה מינית, וההגנה המיוחדת שבה מחוייב המעביד, יפים דבריה שופט זמיר, בפסק הדין המנחה בענין עמוס ברוכין, ואלו הם דבריו: "ההטרדה מינית פוגעת גם באופן אישי בשותפים לעבודה, לא פעם פגיעה קשה, ולעיתים קרובות דווקא בעובדים פגיעים במיוחד, מחמת דרגה נמוכה או מעמד רופף במקום העבודה, או מחמת סיבה אחרת. עובדים אלה זכאים להגנה יעילה, גם לצורך התפקוד התקין של השירות, קודם כל על ידי הממונים עליהם, ואם אין די בכך, על ידי בית הדין ובית המשפט. יעילות ההגנה היא, באופן כללי, פועל יוצא לש חומרת האמצעים שבית הדין ובית המשפט נוקטים נגד עובדים שנמצאו אשמים בהטרדה מינית (ראה עש"מ 1928/00 מדינת ישראל-עמוס ברוכין פד' נד(3), 694, 710). 36. נפנה אפוא ונבחן, כיצד פעלה העירייה בעניין שלפנינו תלונתן של התובעות הועברה לטפול הגורם המתאים בעירייה, דהיינו האחראית לפי החוק למניעת הטרדה מינית, בשלב מאוחר ביותר. כל הגורמים הממונים, אליהן פנו התובעות בחודש פברואר, לא מצאו לנכון להעביר את התלונה לטיפול הגורם האחראי בהתאם לתקנון העירייה בענין מניעת הטרדה מינית. בסופו של דבר הועברה התלונה לטיפול אצל האחראית גב' אסיף (והועדה שהתכנסה לאחר בדיקתה) רק בתחילת חודש מאי. ההעברה בוצעה אך בעקבות פניותיהן של התובעות לשדולת הנשים מהן הגיעה פניה אל המנכ"ל שמצא את דרכו אל האחראית. במהלך פרק הזמן הזה היה ניסיון לפטר את התובעות. נסיון זה לא עלה יפה, אך עקב פנייתן של התובעות אל המבקרת. כמו כן, באותו זמן המשיכו התובעות ועבדו בכפיפות לממונה, המטריד. כבר קבענו כי לא נסתרו טענותיהן בדבר התנכלות במשך כל אותה תקופה ואף לאחריה. בכל אותה תקופה סבלו התובעות מסביבת עבודה עויינת. רק באמצע אפריל/בתחילת מאי נעשה נסיון להפרדה בין המתלוננות לנילון, וגם לאחריו, כך למדנו לדעת, לא השכילה העירייה למנוע יצירת אווירת עבודה עויינת לתובעות. העירייה השתהתה בטיפולה ובכך הגבירה את סבלן של התובעות. נציין לענין זה כי בעצם פניית התובעות אל הממונים עליהן ולא אל האחראית לפי החוק, אין כדי להפחית מאחריותם של הממונים ושל העירייה לניתוב התלונה למקומה הנכון. מעדויותיהם של אלרואי, בן טוב ויפת אף למדנו לדעת כי כלל לא ידעו ולא הפנימו את קיומו של הנוהל למניעת הטרדה מינית ודרך הפעולה על פיו. אכן, המבקרת עמדה לרשותן של התובעות ועשתה ככל יכולתה לסייע להן. כך היה בעקבות פניותיהן אליה במצוקתן. לפי תשובות המבקרת, לא עלה בידה להביא לפתרון הבעיה. בכך אין כדי להצביע על טיפול יעיל של העירייה כמצופה ממנה לפי החוק ולפי התקנון. 37. לאור כל האמור, אנו קובעים כי נתקיימה התשתית העובדתית לפי ס' 7 לחוק למניעת הטרדה מינית. לפיכך, התובעות זכאיות לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק כנתבע על ידן. אנו מחייבים על כן את העירייה בתשלום בשיעור של 50,000 ₪ (כערכם היום) לכל אחת מן התובעות. החלטתנו לפסוק סכום נמוך (במקצת) מן הסכום המקסימלי הקבוע בחוק (50,000 ש"ח בתוספת עליית המדד כקבוע בס' 6 לחוק), מתבססת על התרשמותנו כי בסופו של יום, ואפילו באיחור, נעשה מאמץ כן מטעם הגורמים האחראים בעירייה למציאת פתרון. למרבה הצער, הפתרון האופטימלי שנמצא לא הביא עימו שקט ובטחון מספק לתובעות מקום העבודה. הסכום כפי שנפסק ישולם לתובעות בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין אל העירייה. אם לא ישולם בתוך המועד האמור יוסיף וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד המצאת פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעת תוסיף ותשלם הוצאות משפט לתובעות בשיעור של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, לכל אחת מן התובעות. הטרדההטרדה מיניתחניה