פסק דין ההליכים 1. התובענות שבפנינו נפתחו בהגשת התביעה בתיק עב' 1933/00. בתביעה זו עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו יתרת שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. בבסיס התביעה לפיצויי פיטורים עמדה טענת התובע על כך שעבודתו אצל הנתבעת הופסקה לאחר שהוחשד - חשד שווא - בגניבה מהנתבעת. 2. בכתב ההגנה, נטען כי התובע אכן נעצר על ידי משטרת ישראל, ומאז - לא שב לעבודתו כך שהנתבעת הבינה שהוא התפטר. הנתבעת מצאה כי היה חוסר של כלי עבודה אצלה, שאת אובדנם היא מייחסת לתובע. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובע נותר חייב לה סכום בגין תיקון מכוניתו במוסך של הנתבעת, ובחשבון סופי - התובע נותר חייב כספים לנתבעת. 3. סמוך לאחר הגשת התביעה, המליץ כב' השופט הראשי שהצדדים יפנו להליך של גישור (גישור חיצוני לביה"ד). במהלך תקופת הגישור התעורר ספק אם התובע אכן מסכים להליך. בסופו של דבר התברר שהיתה הסכמה להליך, אלא שהגישור שנערך - לא הביא לסיומו של הסכסוך. 4. בדיון המוקדם הראשון, הגיעו הצדדים להסכמה על פתרון הסכסוך בענין פדיון חופשה ודמי הבראה (באופן שקשר זאת גם לדמי חגים, שלא נכללו בכתב התביעה). ניתנה המלצה באשר לאפשרות להגיע להסכמות נוספות, שהיו יכולות לייתר את מלוא הדיון בסכסוך או את מרביתו, אך כל פעם שהתברר שאחד הצדדים מסכים לאותה המלצה, התברר גם שהצד השני כבר אינו מסכים לה (הצדדים שינו את עמדותיהם מספר פעמים). 5. משהתברר שלא הושגה הסכמה, הגיש התובע את התובענה השניה כנגד הנתבעת (עב' 1030/02). בתובענה זו עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי על כך שהוא לא בוטח על ידיה בביטוח פנסיוני. הנתבעת הגישה כתב הגנה גם כנגד התובענה השניה. טענת הנתבעת בכתב הגנתה זה היתה שמי שזכאי לסכומים זו קופת הגמל ולא התובע. התובע ביקש לאחד את הדיון בשתי התובענות (בש"א 1054/02) ובקשתו התקבלה. 6. לאחר איחוד הדיון בשתי התובענות, נקבעו התיקים להוכחות (לאחר שקודם לכן ניתנה החלטה על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים). 7. ישיבות ההוכחות שנקבעו, נדחו שוב ושוב. מסיבות שונות. בסופו של דבר, שמענו את עדויותיהם של עדי הצדדים, גם זאת - לאחר שניסינו לחזור ולפשר ביניהם, ולא הצלחנו. 8. בתום שמיעת העדויות, הודיעו ב"כ הצדדים כי יגישו סיכומים בכתב, וכך אכן עשו (אם כי סיכומי הנתבעת הוגשו באיחור ובענין זה ניתנה החלטה (בש"א 1664/03) שיינתן לכך משקל בפסק הדין - בענין הוצאות המשפט. מאז הגשת אחרון הסיכומים ועד למתן פסק דין זה חלף זמן רב, ועל כך שלוחה לצדדים התנצלותו של אב בית הדין. אלה עובדות המקרה 9. הנתבעת מפעילה בטבריה מוסך, סוכנות למכירת כלי רכב מתוצרת טויוטה, ולמכירת חלפים לכלי רכב אלה. 10. התובע עבד כמכונאי רכב במוסך של הנתבעת, מחודש ספטמבר 1996 (כנראה מיום 8/9/96) ועד יום 25/7/00. 11. לצרכי עבודתו, קיבל התובע ארגז כלים של הנתבעת. התובע חתם על קבלתו עם הציוד שהיה בו. ניתן היה לנעול את הארגז, ולתובע היה מפתח שלו. התובע החזיק גם במפתחות המוסך, והיו מקרים שהוא הגיע ראשון מבין עובדי המוסך, ופתח את המוסך. 12. שכרו של התובע היה כמפורט בתלושי המשכורת. התובע קיבל את השכר שפורט בתלושי המשכורת (שהעתקיהם צורפו לתצהירו), למעט שכר חודש יולי 2000, שעליו עוד ידובר להלן. 13. בשלהי שנת 1997, החלה הנתבעת לבטח את התובע ב"ביטוח מנהלים" בחברת "מגדל". הביטוח כלל הפרשה על חשבון הנתבעת בשיעור שמונה אחוזים ושליש מהמשכורת, לצרכי פיצויי פיטורים, וכן הפרשות הדדיות, על חשבון הנתבעת ועל חשבון התובע - בשיעור 5% כל אחת - לצרכי תגמולים. הצעת הביטוח נחתמה ביום 22/9/97 ונאמר בה כי תחילת הניכויים תהיה בחודש אוקטובר 1997. בפועל, החלה הנתבעת לנכות משכרו של התובע רק בחודש דצמבר 1997. בחלק ממסמכי חברת הביטוח נרשם כי תחילת הביטוח היתה ביום 1/1/98. בהעדר ראיה ברורה לכך, נראה את הביטוח ככזה שהחל בעת תחילת הניכוי משכר התובע, כלומר - בחודש דצמבר 1997. 14. התובע הוא בעלים של מכונית מסוג טויוטה קורולה. ביום 18/5/00, נזקק התובע להחלפת חלקים של המצמד במכוניתו והשאיר אותה לתיקון במוסך של הנתבעת שבו עבד. הנתבעת הוציאה שתי חשבוניות בענין תיקון זה. חשבונית אחת יצאה ביום 19/5/00, ושם נרשם סכום בעבור כשעת עבודה ועוד סכום של 30 ₪ בעבור 3 חלפים (כל אחד ב-10 ₪). הסכום הכולל לתשלום על פי חשבונית זו היה 147 ₪. לא נרשם בחשבונית זו כי היא משקפת רק חלק מעלות החלפים. החשבונית השניה יצאה ביום 2/8/00 (כשהתובע כבר לא עבד אצל הנתבעת). בחשבונית זו נרשמו מחירים ריאליים של החלפים, והופחת הסכום של 30 ₪ שנכלל בחשבונית הראשונה. הסכום הכולל לתשלום בחשבונית השניה היה 1,368 ₪. אין חולק כי העלות הנכונה של התיקון היתה בסך 1,515 ₪ (סכום שתי החשבוניות יחד). התובע גורס כי הוא שילם סכום זה, במזומנים, סמוך למועד התיקון וכי הנתבעת, מטעמים של רצון לחסוך במס, הוציאה אז חשבונית בלתי נכונה. החשבונית השניה הוצאה על ידי הנתבעת, לגרסת התובע, רק כאשר מנהל הנתבעת שמע שהתובע מסר במשטרה שהנתבעת נהגה למכור חלפים מבלי להוציא קבלה כלל או מבלי להוציא קבלה על מלוא הסכום. הנתבעת גורסת כי התובע לא שילם מאומה על חשבון התיקון, אלא ביקש לדחות את התשלום, וכדי לעשות זאת - הוצאה חשבונית על סכום סמלי, כדי לסגור את כרטיס העבודה ולהעביר את יתרת התשלום לחודשים הבאים. הנתבעת גורסת כי היא נוהגת לעשות כך לגבי עובדים המבקשים לדחות תשלומים בגין תיקונים במוסך שלה. הנטל להוכיח את התשלום - מוטל על התובע. אנו סבורים שאין אפשרות לראות את התובע כמי שעלה בידיו להוכיח את התשלום, וזאת בשל הטעמים הבאים: א. גם אם נראה כסביר את גרסת התובע על רצונה של הנתבעת להעלים הכנסות משלטונות המס, לא יהיה זה סביר להניח שבשל רצון זה פעלה הנתבעת כפי שפעלה. כזכור, התובע גרס כי היו מקרים שהנתבעת מכרה חלפים מבלי להוציא קבלה כלל. אם אכן הנתבעת יכולה לעשות כך (ולא ברור כיצד זה יכול להתיישב עם ספירת המלאי שלה) - אז לא היתה סיבה שהנתבעת תוציא חשבונית כלשהי. מצד שני - אם (אולי כתוצאה מרצון הנתבעת להתאים את כמות החלפים לספירת המלאי) - היה טעם בהוצאת החשבונית הראשונה (ואז - מסתבר שגרסת התובע על מכירת חלפים בלא קבלה כלל, אינה מתיישבת עם זה) - לא היה כל טעם בהוצאת החשבונית השניה. הסברה שהנתבעת תעדיף לגבות סך של כ-1,500 ₪ מהתובע ותסתכן בכך שייחשף הנוהג (הנטען) שלה להעלים הכנסות משלטונות המס - אינה סבירה בעינינו. ב. בעת הוצאת החשבונית השניה (2/8/00) חקירת המשטרה היתה בתחילתה, וקשה להניח שמנהל הנתבעת היה יכול לדעת מה מסר התובע לחוקריו במשטרה. ג. בעת ביצוע התיקון במכוניתו של התובע (מאי 2000), היחסים בין הצדדים היו תקינים. בנסיבות אלה, אין הרבה סבירות שהתובע (שקיבל את שכרו מהנתבעת מדי חודש), הסכים לשלם לה סך של 1,515 ₪ במזומנים, במהלך חודש העבודה, וזאת כנגד קבלת חשבונית על סכום נמוך בהרבה. אשר על כן, כאמור, אף שאין אנו שוללים לחלוטין את האפשרות שהתובע אכן שילם לנתבעת את עלות התיקון, במזומנים, אין אנו יכולים לראות את התובע כמי שהוכיח את גרסתו זו. 15. ביום 25/7/00, בא התובע לעבודתו כרגיל. זמן מה לאחר מכן (בין הצדדים יש מחלוקת לא משמעותית על השעה שבה מדובר), קיבל התובע שיחת טלפון, ולאחריה - עזב את מקום העבודה בלי להודיע לממונה עליו (אייל) ונסע לביתו בכפר ראמה. לגרסת התובע, אמו היתה זו שהתקשרה אליו, ואמרה לו לחזור הביתה באופן דחוף. התובע הודיע על כך לפקידה במוסך (אייל היה בנסיעת מבחן), ונסע לביתו - שם נודע לו כי הוא נדרש להתייצב בתחנת המשטרה בכרמיאל. התובע פנה למשטרת כרמיאל ושם נעצר, בטענה שנערך חיפוש בביתו ונמצאו שם כלים. הנתבעת לא מסרה גרסה מדוייקת על מה שגרם לתובע לעזוב את עבודתו במהלך יום העבודה ביום 25/7/00, אך העד מטעם הנתבעת (מנהל הנתבעת, מר דני ממן), הצהיר על האופן שבו נודעו לו הדברים. על פי הצהרתו של מר ממן, הוא לא היה במוסך בשעות הבוקר של יום 25/7/00. כשהיה בנסיעה, התקשרו אליו מתחנת משטרת כרמיאל, שאלו אותו אם התובע הגיע לעבודה באותו יום. למר ממן לא היה מידע על כך, ולכן הוא טלפן למוסך ושאל את מנהל המוסך, שמסר לו כי התובע עזב בפתאומיות. מר ממן שב וטלפן לחוקר המשטרה שביקש ממנו לבוא למשטרת כרמיאל בשל כך שנמצא שם רכוש שחשוד כגנוב ואשר נתפס בבית קרובתו של התובע. בהעדר סתירה בין הגרסאות של הצדדים בענין זה - אנו מקבלים את גרסאותיהם של שניהם. 16. אכן, בבית התובע או בבית מי מבני משפחתו, תפסה משטרת ישראל רכוש שלגביו חשדה המשטרה כי מדובר ברכוש שנגנב מהנתבעת. הרכוש שנתפס כלל חלקי חילוף של כלי רכב מסוג טויוטה. על האריזות של חלק מהם היה רשום כי הם מיודעים לנתבעת. מר ממן בחן את הרכוש וזיהה אותו בוודאות כרכוש ששייך לנתבעת. להערכתו של מר ממן, שווי הרכוש שהוצג לו במשטרה, היה כ-100,000 ₪. משהובהר למשטרה שמר ממן זיהה את הרכוש כשייך לנתבעת, התבקש מר ממן להגיש תלונה, ואכן הוא הגיש תלונה ומסר הודעה (שהעתקה צורף לתצהיר התובע). הרכוש שהוחזק בידי המשטרה, הוחזר אל הנתבעת, אך מר ממן התבקש להתחייב שלא לעשות בו שימוש עד לסיום החקירה. 17. משטרת ישראל עצרה את התובע, בשל החשד שהוא גנב מהנתבעת את הרכוש שנתפס. למחרת, הובא התובע בפני שופטת ומעצרו הוארך עד ליום 30/7/00. ביום 30/7/00, שוב הובא התובע בפני שופט, לדיון בהארכת מעצרו. התובע היה מיוצג באותו דיון על ידי בא כחו. ב"כ התובע הגיע עם נציג המשטרה להסכמה על תנאי שחרורו של הנאשם מהמעצר, והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. בין תנאי השחרור היו תנאים אלה: א. מעצר בית מלא למשך 15 ימים. ב. איסור יצירת קשר עם מי מעובדי הנתבעת ומנהליה, במשך 180 ימים. ג. איסור כניסה לטבריה במשך 180 ימים. ד. מסירת מפתחות המוסך, באמצעות ב"כ התובע, למשטרת טבריה. 18. ככל הידוע, קיים התובע את תנאי שחרורו מהמעצר. לפיכך, הוא לא יצר כל קשר עם הנתבעת במשך תקופה ממושכת. (הוא דאג להשיב את מפתח המוסך). 19. בטרם מעצרו, קנה התובע מכונית חדשה מסוג טויוטה, באמצעות הסוכנות השייכת לנתבעת. המכונית היתה אמורה להימסר לידי התובע בתחילת חודש אוגוסט 2000. התובע חשש כי לאור החשדתו בגניבה מהנתבעת, תעכב הנתבעת אצלה את המכונית החדשה, אך חששו התברר כחשש שווא. התובע ייפה את כחו של קרוב משפחתו לקבל בעבורו את המכונית, והמכונית אכן נמסרה למיופה הכח. 20. הנתבעת לא שילמה לתובע את שכרו בגין ימי עבודתו בחודש יולי 2000. ביום 7/8/00, הכינה הנתבעת תלוש משכורת בעבור חודש יולי. על פי התלוש, התובע עבד באותו חודש 18 ימים וחצי. התובע גרס כי בחודש יולי 2000 הוא עבד בלא העדרות, 20 ימים מלאים. גם בענין זה קשה לנו להכריע בין הגרסאות, אך מחמת העובדה שנטל ההוכחה מוטל על התובע, ומאחר שלא הובאה לנו כל ראיה תומכת בגרסתו, הרי שגם בענין זה אין אנו רואים את התובע כמי שהוכיח את גרסתו. על פי תלוש המשכורת, שהתבסס על שכרו היומי של התובע באותה עת (170.52 ₪), היה התובע זכאי לשכר חודש יולי 2000 בסך 3,154.62 ₪. 21. ביום 13/8/00, שלח ב"כ התובע מכתב אל הנתבעת (זו, כנראה, היתה הכוונה. בפועל המכתב היה ממוען אל "מר דני גלס"). במכתב זה נדרשה הנתבעת לשלם לתובע את שכרו לחודש יולי 2000, השכר חושב על פי השכר לחודש יוני 2000, בתוספת סך של 300 ₪ שב"כ התובע טען כי התובע קיבל מעבר למה שצויין בתלוש חודש יוני 2000. 22. בטרם מתן מענה על המכתב האמור, החליט מר ממן לערוך בדיקה של הציוד שנמצא בארגז הכלים שהופקד על ידי הנתבעת בידי התובע, כאמור בסעיף 11 לעיל. המחסנאי של הנתבעת, מר יצחק קסטרו, ערך בדיקה של הציוד, ולפי בדיקתו היו חסרים כלי עבודה בשווי 3,722.48 ₪. 23. ביום 21/8/00, שלחה ב"כ הנתבעת מכתב אל ב"כ התובע. במכתבה, טענה ב"כ הנתבעת כי התובע חייב לנתבעת את סכום הערך החסר בארגז הכלים וכן סך של 1,515 ₪ בגין התיקון שהיה במכוניתו, וכי הסכום הכולל בניכוי שכר הנטו של התובע, מותיר את התובע ביתרת חובה בסך כ-2,400 ₪. 24. ב"כ התובע השיב על מכתבה של ב"כ הנתבעת במכתב מטעמו מיום 4/9/04. במכתבו, הכחיש ב"כ התובע את טענות הנתבעת בענין חובותיו הנטענים של התובע. 25. במועד שלא הוברר, אך היה לכל המאוחר ביום 20/8/00, הודיעה הנתבעת לחברת הביטוח "מגדל" כי התובע סיים את עבודתו אצל הנתבעת בלא זכאות לפיצויי פיטורים. לפיכך, שלחה "מגדל" לתובע מכתב שבו הודיעה לו על הודעת הנתבעת. במכתב הוצע לתובע להמשיך את הביטוח בפוליסה. נאמר לתובע כי אם "מגדל" לא תקבל תשובה על מכתבה תוך 15 ימים, היא תחזיר את כספי הפיצויים אל הנתבעת ובמקביל - יבוטל הכיסוי הביטוחי והפוליסה תסולק. 26. משטרת ישראל סיימה את חקירת התובע בחשדות כנגדו והחליטה להגיש נגדו כתב אישום. ביום 7/8/01, הוגש נגד התובע כתב אישום בבית משפט השלום בטבריה (תיק פ' 3584/01). בכתב אישום זה הואשם התובע בכך שגנב ממעבידתו חלקי חילוף לכלי רכב בשווי כולל של כ-57,000 ₪, ואשר אותם הסתיר בבית קרובת משפחתו (גב' אמילי משרקי) בכפר ראמה. ככל הידוע לנו, הדיון בתיק הפלילי האמור - לא הסתיים, והוא עדיין תלוי ועומד בבית משפט השלום בטבריה. האם התובע פוטר או התפטר 27. שני הצדדים מסכימים כי עבודתו של התובע אצל הנתבעת, הסתיימה לכל המאוחר בחודש אוגוסט 2000. אולם, הצדדים חלקוקים בשאלה אם התובע פוטר או התפטר, וכיצד. לטענת התובע, הגיעו אליו "שמועות" על כך שהנתבעת אינה מעוניינת להמשיך להעסיק אותו. מעדותו של התובע עולה כי "שמועות" אלה, הן למעשה מסקנות שהתובע הסיק מהמכתב של ב"כ הנתבעת, מיום 21/8/00, שבו נרשמה טענת הקיזוז (כאמור בסעיף 23 לעיל) וכן מהמכתב של חברת "מגדל" על ההודעה שחברת הביטוח קיבלה מהנתבעת. לטענת הנתבעת, התובע התפטר מעבודתו בכך שעזב אותה ביום 25/7/00 בלא להודיע על כך, ולאחר מכן לא יצר קשר עם הנתבעת. בסיכומיה, טענה ב"כ הנתבעת שבעזיבתו זו של התובע יש משום הפרה של תקנון העבודה בענף המוסכים. התובע היה יכול, לטענת הנתבעת, ליצור קשר עם הנתבעת, כשם שיצר קשר לשם מסירת מפתח המוסך ולשם שחרור מכוניתו החדשה, אך לא עשה כך. טענת הנתבעת על כך שהתובע הוא זה שהתפטר, אינה מתיישבת היטב עם עדותו של מר ממן עצמו. מר ממן אמר בעדותו: "ברגע שתפסו אותו וחלקים שלנו אצלו, ראינו את עצמנו משוחררים ממנו.". אמירה זו מגלה שהנתבעת הבינה שהיא כבר אינה מחוייבת כלפי התובע. התובע עצמו לא העביר לנתבעת כל מסר המעיד שהוא החליט להתפטר מעבודתו אצל הנתבעת. הנתבעת היתה מודעת לכך שהתובע עצור, ואינו יכול להגיע לעבודה. ברור שהיעדרותו זו של התובע מהעבודה אינה יכולה להיחשב לביטוי חד-משמעי של רצונו להפסיק את העבודה. התובע היה מנוע מלהתייצב בעבודה, ולא ניתן להסיק את התפטרותו מאי-התייצבותו. גם טענת ב"כ הנתבעת האמורה בסיכומיה בדבר הפרת תקנון המשמעת במוסכים, אינה יכולה להביא למסקנה שהתובע התפטר. אם התובע היה יכול לדאוג להעביר הודעה לנתבעת ולא עשה כן - אזי ייתכן שהוא אכן הפר את המשמעת, אך הפרת משמעת אינה התפטרות. מאידך, כשהנתבעת הודיעה לחברת הביטוח על כך שהתובע סיים את עבודתו אצלה בלא זכאות לפיצויי פיטורים (הודעה שנמסרה לכל המאוחר ביום 21/8/00, כשהתובע היה עדיין במעצר בית מלא), מבלי שהנתבעת ניסתה לברר עם התובע האם הוא אכן התפטר ואם לא האם ומתי בכוונתו לחזור לעבודה, הרי שהודעה זו מעידה בעליל על כך שהנתבעת התכוונה להביא את יחסי העבודה בינה לבין התובע - לידי סיום. נראה שהנתבעת עשתה זאת בשל תחושתו של מר ממן, שנוכח תפיסתו של התובע עם רכוש שנגנב מהנתבעת - הנתבעת כבר משוחררת מהתחייבויותיה כלפי התובע. 28. כשאנו מביאים בחשבון שמצד אחד התנהגותו של התובע לא לימדה באופן חד-משמעי על כך שבכוונתו להתפטר מעבודתו, ומצד שני אין משמעות אחרת להודעת הנתבעת לחברת הביטוח על כך שהתובע הפסיק את עבודתו בלא זכאות לפיצויים, אנו סבורים שנכון יהיה לקבוע שהתובע פוטר מעבודתו. 29. תימוכין לדעתנו זו, מצאנו בהלכה הפסוקה. בדב"ע נד/19-3 פרחי השרון בע"מ - גאנם ואח', פד"ע כח 46, נדון עניינם של עובדים שהפרו משמעת בעבודה ועבודתם הופסקה. בית הדין האזורי קבע כי מדובר בפיטורים, וקביעה זו אושרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה. כך, בין השאר, אמר בית הדין הארצי: "כללית ניתן לומר כי יש ועבירת משמעת תהווה, במידה זו או אחרת הפרת הסכם העבודה ... אף-על-פי-כן אין רואים את העובד באותן נסיבות כמו ששם קץ לחוזה העבודה הווה אומר, כמי שמתפטר. אכן יכול והפרת הסכם העבודה תהא שיקול משיקולי בית הדין, בבואו להפחית או לשלול פיצויי פיטורים - אך הכל בכפיפות או ברוח התקנון הנ"ל, באין הסדר אחר בהסכם קיבוצי, ותמיד מתוך נקודת המוצא כי בפיטורים עסקינן, ולא בהתפטרות. ... לאותה תוצאה ניתן להגיע גם בדרך משפטית חלופית, כמבואר להלן: הפרת הסכם אינה מובילה בהכרח לביטולו, אולם גם אם מוקנית זכות ביטול בגין הפרתו - היא מוקנית לצד הנפגע ... 'הפרה' אינה גוררת אוטומטית 'ביטול', אלא המפר, נותן במעשה ההפרה אופציה בידי הנפגע לבטל את החוזה - והיוזמה להפסיק את היחסים החוזיים בשל ההפרה - נתונה בידי הנפגע ולא בידי המפר. זאת להבדיל מהתנהגות מרה המלמדת בעליל על כוונה להתפטר - כגון זניחת העבודה לתקופה ארוכה, וכזאת לא קבע בית הדין האזורי במקרה דנן. מכאן שאין לייחס למשיבים ביטול חוזה גם אם הפרו אותו... אכן, יכול ותיתן ההפרה שמפר העובד את הסכם העבודה עילה בידי המעביד לתביעה נגדית (או אחרת) לפיצוי על נזקי ההפרה. גם יכול וההפרה בנסיבות מסוימות תהא עילה - כפי שצויין לעיל - להפחתת או ביטול פיצויי הפיטורים, אולם אין בכך להפוך - בשל ההפרה בלבד, את אקט הפיטורים לאקט התפטרות." (שם, 51-50). 30. לפיכך, אנו יכולים לקבוע גם בענייננו, שהתובע פוטר על ידי הנתבעת וכי העובדה שהוא הפר את המשמעת - אינה הופכת אותו למי שהתפטר. זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים 31. הקביעה שהתובע פוטר, אינה מחייבת את הקביעה שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים (או אף לפיצויי פיטורים כלל). התובע לא פוטר בנסיבות רגילות. הוא פוטר בעת שהיה עצור במשטרת ישראל, בחשד לגניבה מהנתבעת, חשד שככל שמר ממן היה יכול לדעת, לאחר מה שהראו לו במשטרת ישראל - היה אכן מבוסס היטב. 32. אמנם, היה קל לנו הרבה יותר לדון בשאלה אם יש להפחית את פיצויי הפיטורים או אף לבטלם, במקרה שהנתבעת היתה מעמידה את המחלוקת על הבסיס הנכון שלה; כלומר, אם הנתבעת היתה מודה כי אכן פיטרה את התובע והמחלוקת היתה רק בענין הזכאות לפיצויים נוכח החשד המבוסס לכך שהתובע גנב מהנתבעת. אולם, אנו סבורים שגם כשהנתבעת לא טענה כך, ואף אם טענה כי התובע התפטר, אין מניעה מלבחון את שאלת השפעת הפרות המשמעת שהוכחו על שיעור פיצויי הפיטורים. ראיה לכך ניתן שוב למצוא בדב"ע נד/19-3 הנ"ל, אשר גם בו טענה המעבידה כי העובדים התפטרו, והדבר לא מנע את שקילת צמצום פיצויי הפיטורים. 33. בסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (שייקרא להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), נאמר: "לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.". הנתבעת, כאמור, מפעילה מוסך, התובע עבד אצלה במוסך ושני הצדדים נסמכים על הוראות מההסכם הקיבוצי ומצו ההרחבה בענף המוסכים. על כן, בהתאם לסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, יש לבחון את ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים. להסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים נספח תקנון עבודה שהוא חלק מההסכם הקיבוצי הכללי (והוא ייקרא להלן: "התקנון"). פרק י"ג לתקנון הוא פרק ה"עונשין". נביא כאן ציטוט של חלק מסעיף (3) באותו פרק: "עשה עובד אחת מאלו: (א) הפר משמעת באופן חמור ... (ג) גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה; ... (י) עבר עבירה פלילית חמורה; ... יהיה צפוי: (א) להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום; (ב) לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים; (ג) לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.". 34. כדי לראות אם ניתן לפטור את הנתבעת מתשלום פיצויי הפיטורים, במלואם או חלקם, יש לערוך בדיקה תלת-שלבית. ראשית, יש לבחון אם הוכח שהתובע עבר אחת מהעבירות האמורות בחלק הראשון של סעיף (3) המצוטט לעיל. שנית, יש לבחון אם היתה חובה לנקוט את ההליכים המפורטים בתקנון כדי לפטר את התובע, ושלישית, אם יתברר שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית ולשאלה השניה - שלילית - יהיה צורך לבחון מה הסנקציה המתאימה מבין אלה הרשומות בחלק השני של סעיף (3) המצוטט לעיל. 35. בטרם נקבע אם הוכח שהתובע עבר עבירה כאמור בחלק הראשון של סעיף (3) לפרק י"ג לתקנון, נעמוד מעט על שאלת נטל ההוכחה ומידתה. 36. הנטל להוכיח את הטענה שהתובע עבר עבירה מעין זו - מוטל על הנתבעת. לא התובע צריך לשכנע שהוא לא עבר עבירה כזו. בית הדין לעבודה עמד על כך כבר בתחילת דרכו, בפסק דינו בדב"ע ל/6-3 שמואלי ואח' - שרייר, פד"ע א 69, 74: "מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק או לבקש את בית הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו.". על כן - נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת. 37. באשר למידת ההוכחה הנדרשת, קיימות גישות שונות; האם להסתפק במידת ההוכחה הנדרשת בדין האזרחי (כלומר - מאזן ההסתברויות), האם לדרוש מידת הוכחה הנדרשת בדין הפלילי (כלומר - הוכחה מעבר לכל ספק מלבד ספק שאינו סביר) או האם לנקוט דרך ביניים בין שתי הגישות האמורות. אנו סבורים שההלכה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה נוקטת דרך ביניים. בית הדין הארצי לעבודה התייחס לכך בהרחבה בדב"ע נה/60-3 חמיד - הלמן ואח' (לא פורסם), שם נאמר כך: "מידת ההוכחה הדרושה; האם במקרה דנן הוכחה גניבה במידת ההוכחה הדרושה האשמת עובד בגניבה ממעבידו אינה קטלא קניא. שאלה היא, מה מידת הוכחה יש להטיל על המעביד בעניין כגון דא, האם כמידת ההוכחה במשפט אזרחי, האם כמידת ההוכחה במשפט פלילי או מידת הוכחה שונה משתי אלו. יש לזכור, שכאשר במסגרתו של משפט אזרחי בבית הדין לעבודה, מועלית טענה שבוצע מעשה פלילי. הסנקציה, הסעד המבוקש, אינה סנקציה פלילית. מדובר בסעד אזרחי. זוהי סנקציה של שלילת זכות סוציאלית המוקנית לעובד על פי חוק מגן קוגנטי. זוהי סנקציה שעשויה להיות לעתים קשה. על מנת לבחון את מידת ההוכחה הדרושה לענייננו, נבחן מה הן אמות המידה לפיהן פועל בית הדין לעבודה בשאלות של ראיות. סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה מתיר לבית הדין לנהוג שלא לפי דיני הראיות, בכפוף לחריגים... בית הדין מאמץ לעצמו את העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות ונוהג בהתאם, אלא שהוא גמיש בדיני הראיות כשהדבר דרוש לעשיית צדק ולא פוגע, לדעתו, בחקר האמת. לאור ההלכות בדיני הראיות באשר למידת ההוכחה הדרושה, אימץ לעצמו בית הדין את ההלכה, כי במשפט בענייני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי. הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במעבר לספק סביר כנדרש במשפט אזרחי, ובבית הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על מנת לשכנע את בית הדין בעצם קיום העבירה. בית דין זה עמד על כך, ש- 'מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה' (דב"ע לו/1-3 יגאל הלמן - יוסף וישנגרד - לא פורסם; צוטט בדב"ע מז/4-3 שרה שלפי ואח' - "אגד" פד"ע כ"ט 49, 56). בדב"ע נד/31-3 ד"ר אדוארד אוסוסקין ואח' - מוטורולה ישראל בע"מ (לא פורסם) פיתח בית הדין לעבודה רעיון זה בהסתמכו על הלכת בית המשפט העליון בעניין זיקרי (זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 81/475 פ"ד מ(1) 589. נעמוד עליו בהמשך. בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה צריך לבסס כדבעי: 'נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת (בענייננו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען' (דב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ - לא פורסם). ... מכאן, הלכה פסוקה היא בבית הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על פי מידת הסבירות. הלכה זו בוססה במשפט הכללי. בית המשפט העליון עמד בשורה של פסקי דין, עוד לפני עניין עזיקרי, על מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שנטענת בו טענה של עבירה פלילית. בע"א 292/64, משה כהן נ. ירמיהו אשד פ"ד י"ט(1) 414, מקום שם נידונה תביעה כספית המבוססת על טענת תרמית ומעילה, ציין השופט ברנזון (בעמ' 416 של פסק הדין, מול האותיות ה-ז): 'יש לשים לב, כי התביעה לא היתה למתן חשבונות, אלא תביעה כספית רגילה בסכום קבוע המבוססת על טענת תרמית ומעילה. טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור .... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי'. בעניין זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 81/475 פ"ד מ(1) 589 ניתח בית המשפט העליון שאלה זו של מידת ההוכחה הדרושה לטענה של עבירה פלילית במשפט אזרחי. השופט בך קבע, כי במקרים כגון דא יש לדרוש רמת הוכחה שלישית שהיא רמת ביניים בין דרישת ההוכחה במשפט אזרחי למידת ההוכחה במשפט פלילי. הוא אף העריך אותה כרמה שבין 80%-70% של ודאות. כך הדבר בארצות הברית (כפי שהדבר מובא בספרו של הרנון, 'דיני ראיות', כרך א', בעמ' 216): 'לצידן של שתי מידות-ההוכחה הידועות, האזרחית והפלילית, התפתחה בארצות הברית מידת-הוכחה שלישית במשפטים אזרחיים, שהיא מעין רמת ביניים: יותר מ'עודף הסתברות' אך פחות מאשר 'מעבר לכל ספק סביר'. ... מידת השכנוע צריכה להגיע לדרגה של הסתברות גבוהה ... היו שפסקו, כי המידה השלישית חלה בכל הליך אזרחי בו צריך להוכיח ביצוע עבירה פלילית.' ... מסקנתו של השופט בך היא, כי ... על פי ההלכות שנקבעו בפסיקה, המשיבה יכולה להצליח בהגנתה זו רק באם יעלה בידה לבסס את טענתה ואת חשדה במידה העולה על מאזן ההסתברות כנהוג במשפטים אזרחיים. ... הגישה הרצויה החוזרת בפסיקה בעולם והתקבלה בארץ, היא גישה גמישה הבוחנת כל עניין לגופו וקובעת את מידת ההוכחה הדרושה על פי האינטרסים המוגנים.". בהתאם להלכה זו, ננהג גם אנחנו. כלומר, כדי לבחון אם עלה בידי הנתבעת להוכיח את העבירה המיוחסת לתובע נביא בחשבון שמצד אחד אין מדובר במשפט פלילי, אך מאידך - מדובר בענין משמעותי שיש לו השלכות העשויות לפגוע בזכויות של התובע הנובעות מחוק מגן קוגנטי. 38. גם אם אנו מאמצים את אמות המידה המחמירות מעבר למאזן ההסתברות הרגיל במשפט האזרחי - אנו סבורים שהוכח (לצורך התובענות שבפנינו) כי התובע אכן גנב מהנתבעת את החלפים שנתפסו בחיפוש שערכה המשטרה. אין חולק שהמשטרה תפסה את החלפים בבית התובע או קרובת משפחתו. מר ממן העיד (וכך קבענו לעיל) שמדובר בחלפים של הנתבעת. התובע אף לא ניסה למסור הסבר אחר כלשהו למציאת חלפי הנתבעת במקום שלתובע יש זיקה אליו. הראיות שהיו בידי המשטרה שכנעו אותה להגיש כתב אישום. בסיכומיו, ייחס ב"כ התובע משקל רב לעובדה שמר ממן היה זה שהתלונן במשטרה. אכן, מקובל עלינו שכאשר מועלה כנגד עובד חשד למעשים פליליים, והמעביד נתמך בכך שיש כנגד העובד חקירת משטרה, אזי יש להתייחס לחשד זה באופן זהיר יותר, אם חקירת המשטרה נפתחה בעקבות תלונתו של המעביד. אולם בענייננו, מר ממן אכן הגיש תלונה, אולם לא הוא היה היוזם של חקירת המשטרה. המשטרה ביצעה חיפוש בבית קרובתו של התובע, מצאה שם חלפים השייכים לנתבעת, ורק לאחר מכן הוזמן מר ממן לזהות את החלפים ומשזיהה אותם - הגיש את התלונה, לפי בקשת המשטרה. בנסיבות אלה, אין אנו סבורים שהעובדה שמר ממן היה ה"מתלונן" צריכה להפחית במשהו ממשקל הראיות כנגד התובע. 39. אנו מודעים לכך שההליך הפלילי כנגד התובע טרם הסתיים וכי התובע לא הורשע בדין. ברור שמבחינת הדין הפלילי - הוא בגדר נאשם בלבד. אולם, על סמך הראיות שבפנינו, ולצורך התובענות שבפנינו בלבד, אנו סבורים שאין סיכוי ממשי לכך שיתברר שלא התובע גנב מהנתבעת את החלפים שנתפסו על ידי המשטרה. כאשר לתובע היה מפתח של המוסך, כאשר לתובע היתה גישה לחלקי החילוף שהיו אצל הנתבעת, כאשר התובע עזב בבהילות את העבודה ביום 25/7/00, כאשר החלפים של הנתבעת נמצאו בבית שלתובע יש זיקה אליו, וכאשר התובע לא מסר כל הסבר לכך, אזי האפשרות שלא התובע היה זה שגנב את החלפים מהנתבעת, היא בת סיכויים קלושים בלבד. לפיכך, לצורך התובענות שבפנינו, אנו סבורים שנכון לראות את הנתבעת כמי שעלה בידיה להוכיח שהתובע גנב ממנה את החלפים שנתפסו על ידי משטרת ישראל. 40. כעת נעבור לשלב השני שעליו דיברנו בסעיף 34 לעיל. כלומר - נראה אם לשם פיטורי התובע תוך שלילת פיצויי הפיטורים, היה צורך לקיים הליכים שונים שנקבעו בתקנון. על פי התקנון, חלק מההליכים תלויים בעריכת בירור עם ועד העובדים וכן - כשמדובר על עברה חמורה לפי סעיף (3) בפרק י"ג לתקנון - יש הליכים שבהם מעורבת גם הועדה הפריטטית שהוקמה על פי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים. לכאורה, ניתן לטעון שמשלא קויימו ההליכים האמורים בהסכם הקיבוצי, אזי לא ניתן לראות את הפיטורים ככאלה שנעשו תוך שלילה של פיצויי הפיטורים. אולם, אנו סבורים שאין הדבר כך. הוראת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, אינה מחייבת להחיל את כל הוראות ההסכם הקיבוצי הענפי (כולל הוראות שלא הורחבו בצו ההרחבה) על כל מעביד. פרשנות אחרת תמנע אפשרות לשלול פיצויי פיטורים מעובדים של מעבידים שעוסקים בענף שיש בו הסכם קיבוצי, אך ההסכם אינו חל ישירות עליהם. את הוראת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, המפנה להסכם הקיבוצי הענפי, יש לפרש כמתייחסת לעילות הפיטורים ולא למכלול ההליכים הקשורים בפיטורים. (בענין זה, ראו גם את אשר נפסק בדב"ע נה/264-3 קייסי - מוסך אופיר ש. ארמוזה בע"מ - לא פורסם, פס"ד מיום 9/1/96). לפיכך, אנו סבורים שגם אם לא התקיימו ההליכים האמורים בהסכם הקיבוצי, אין מניעה מכך שהנתבעת היתה רשאית לפטר את התובע תוך שלילת פיצויי פיטורים, ובלבד שהפיטורים נעשו בגלל עילה שמכחה מתאפשר לפטר באופן כזה, על פי ההסכם הקיבוצי. 41. כעת, עלינו לעבור לשלב השלישי שעליו דיברנו בסעיף 34 לעיל, כלומר - לבחון על סמך ההנחה שהתובע גנב מהנתבעת חלפים בשווי עשרות אלפי ₪ - אם נכון יהיה לנקוט כלפיו את הסנקציה החמורה ביותר שרשומה בסעיף (3) לפרק י"ג לתקנון. 42. לדעתנו - הפרת משמעת שהיא גניבה של מוצרים שהם בעלי ערך ניכר (שווי ערך לשכר של למעלה משנת עבודה של העובד), עשויה להצדיק שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים. אנו מודעים לכך שהיו פסקי דין שבהם נפסק כי גם במקרים של גניבה ממעביד, אין לשלול לחלוטין את תשלום פיצויי הפיטורים. עם זאת, אנו סבורים שכאשר מדובר בעובד עם ותק של פחות מ-4 שנות עבודה באותו מקום עבודה, וכאשר הגניבה היתה של מוצרים שערכם גבוה יחסית - לא יהיה זה מוצדק לחייב את הנתבעת לשלם לתובע אף לא חלק מפיצויי הפיטורים. בין השיקולים הנוספים שאנו שוקלים כשאנו מגיעים למסקנה שלפיה נכון יהיה לשלול לחלוטין את פיצויי הפיטורים, אנו מביאים בחשבון גם את העובדה שעל פי גילו של התובע (הוא יליד שנת 1968, כעולה מתנאי פוליסת הביטוח), הוא יוכל עדיין לצבור ותק לשם קבלת פנסיית זקנה (בהתחשב גם בהנחה הסבירה שהיו לו מקומות עבודה קודמים לנתבעת), וכן את העובדה שלנתבעת נגרם נזק בכך שנוכח דרישת המשטרה, נמנע ממנה במשך תקופה ממושכת לעשות שימוש במוצרים שנגנבו ואשר הושבו אליה. 43. לסיכום - מאחר שהוכח (לצורך התובענות שבפנינו) שהתובע היה זה שגנב את החלפים מהנתבעת, בהתחשב בנסיבות הגניבה ובנסיבות האישיות של התובע, אנו סבורים שהנתבעת היתה רשאית לפטר את התובע, עקב הגניבה, תוך שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים. על כן, אנו דוחים את רכיב התביעה המתייחס לפיצויי הפיטורים. שכר חודש יולי 2000 44. על פי העובדות שקבענו לעיל, התובע היה זכאי לשכר חודש יולי 2000 כפי שנרשם בתלוש שהוציאה הנתבעת. 45. הנתבעת אינה מכחישה זכאות זו, אלא שהיא טוענת לזכותה לקזז משכרו את חובותיו בענין תיקון מכוניתו ובענין הכלים החסרים בארגז שנמסר לו. לפיכך, עלינו לבחון את טענות הקיזוז האמורות. 46. הקיזוז בגין תיקון המכונית בהתאם לקביעתנו בסעיף 14 לעיל על כך שלא הוכח שהתובע שילם את תמורת תיקון מכוניתו, בסך 1,515 ₪, אנו סבורים שאין מניעה לאפשר לנתבעת לקזז סכום זה מהסכום שעליה לשלם לתובע כשכר חודש יולי 2000. 47. הקיזוז בגין הכלים החסרים בארגז הכלים קבענו לעיל כעובדה שכאשר המחסנאי של הנתבעת, מר קסטרו, ערך ספירת מלאי בארגז שהועמד לרשות התובע, נמצא חוסר כלים בשווי 3,722.48 ₪. עם זאת, אין אנו סבורים שנכון לאפשר לנתבעת לקזז סכום זה משכרו של התובע, וזאת בשל האמור להלן: א. הספירה נערכה בלא נוכחות התובע או נציג מטעמו, ויש בכך טעם לפגם. ב. התובע אמנם חתם על קבלת כלי העבודה שהיו בארגז, אולם לא חתם על השווי שלהם ולא הובאה כל ראיה שהשווי שמר קסטרו ייחס לכלים, הוא השווי המוסכם על התובע או שהוא השווי האמיתי. הנתבעת לא התיימרה להראות על מה נסמך מר קסטרו בעת שרשם את שווים של הכלים החסרים. בהעדר הוכחה על השווי הנכון של הכלים לא יהיה זה נכון לקזז את שווים הנטען משכרו של התובע. ג. חלף זמן מה בין המועד שבו עזב התובע את עבודתו ביום 25/7/00 ועד למועד ספירת המלאי בארגז הכלים. אין לדעת למי היתה גישה לארגז בטרם ספירת המלאי. ד. הכלים שימשו לעבודתו של התובע. לא ברור שכל החוסרים נגרמו בשל רשלנותו. אין מניעה שגם במהלך הרגיל של העבודה, ובלא כל רשלנות, אובדים כלים, בין בשל השחתתם ובין בשל כך שמדובר במהלך הטבעי של הדברים. אשר על כן, אין אנו מקבלים את טענת הקיזוז של הנתבעת הנסמכת על השווי הנטען של הכלים שהיו חסרים בארגז הכלים שהועמד לרשות התובע. 48. התוצאה היא כי על הנתבעת לשלם לתובע את שכר חודש יולי 2000, בסך (ברוטו) של 3,154.62 ₪, בניכוי סך (נטו) של 1,515 ₪. פדיון חופשה 49. אנו נותנים תוקף של פסק דין להסכמה בין הצדדים בענין חופשה. לפיכך, התובע נחשב כזכאי לשכר בעבור 76 ימים בנוסף לימי עבודתו בפועל. 50. על פי תלושי המשכורת (כולל ארבעת התלושים שהוגשו על ידי הנתבעת), קיבל התובע שכר בעבור 59 ימים שהוא לא עבד בהם (12 ימי חגים ו-47 ימי חופשה) (בנוסף ל-6 ימי אבל, שלא הבאנו בחשבון). אולם מנגד, הופחת משכרו של התובע שכר של 10.4 ימים. לפיכך, דעתנו היא שמימוש הסכמת הצדדים היה אמור להביא לחיובה של הנתבעת בתשלום פדיון חופשה בסך השווה לשכר 27.4 ימים, לפי תעריף השכר היומי בחודש יולי 2000 (170.52 ₪) כלומר - בסך 4,672.25 ₪. אולם, בסיכומיו, טען ב"כ התובע ליתרה בת 17.5 ימים בלבד, ולא נפסוק לו מעבר לכך (נראה שב"כ התובע לא הביא בחשבון את הפחתת הימים). 51. אשר על כן, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בעבור 17.5 ימים, בסך 2,984.10 ₪. פדיון דמי הבראה 52. אנו נותנים תוקף של פסק דין למה שהוסכם בין הצדדים בענין דמי הבראה. 53. בשנת העבודה הראשונה היה התובע זכאי ל-5 ימי הבראה לפי תעריף של 245 ₪ ליום, ובסך הכל - 1,225 ₪. בשנת העבודה השניה היה התובע זכאי ל-6 ימי הבראה לפי תעריף של 260 ₪ ליום, ובסך הכל - 1,560 ₪. בשנת העבודה השלישית היה התובע זכאי ל-6 ימי הבראה לפי תעריף של 276 ₪ ליום, ובסך הכל - 1,656 ₪. בשנת העבודה הרביעית (עד ליום 25/7/00), היה התובע זכאי ל-6.125 ימי הבראה, לפי תעריף של 282 ₪ ליום, ובסך הכל - 1,727.25 ₪. מכאן, שבתקופת עבודתו היה התובע זכאי לדמי הבראה בסך כולל של 6,168.25 ₪. 54. על פי תלושי המשכורת (כולל ארבעת התלושים שהוגשו על ידי הנתבעת), קיבל התובע דמי הבראה בסך 4,010.63 ₪. לפיכך, לשם מימוש המוסכם בין הצדדים, על הנתבעת לשלם לתובע יתרת דמי הבראה בסך 2,157.62 ₪. פיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני 55. על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף המוסכים. על פי צו הרחבה זה, היה על הנתבעת לבטח את התובע בקרן פנסיה יסוד או בקרן הפנסיה המקיפה של "מבטחים", אך הנתבעת היתה זכאית לבטח את התובע בביטוח אלטרנטיווי אם התובע היה חותם על כתב ויתור בנוסח המופיע בנספח לצו ההרחבה. התובע לא חתם על כתב ויתור כאמור. 56. עלות הביטוח הפנסיוני על חשבון המעביד, היא בשיעור 6% משכר העבודה (לא כולל גמול שעות נוספות). 57. כאמור בסעיף 13 לעיל, הנתבעת ביטחה את התובע בביטוח מנהלים (כולל רכיב פנסיוני), החל מחודש דצמבר 1997. עלות הביטוח הפנסיוני על חשבון הנתבעת, היתה בשיעור 5%. 58. לטענת הנתבעת, התובע אינו יכול לזכות במה שהוא תבע בתיק עב' 1030/02 וזאת מאחר שהסכומים של הביטוח הפנסיוני מגיעים לקופת הגמל. טענה זו של הנתבעת אינה מקובלת עלינו. כשמעביד אינו מקיים חובה של ביטוח עובד בביטוח פנסיוני, העובד יכול לתבוע ממנו פיצוי על הנזק שנגרם לו עקב כך, ובהעדר ראיות על נזק גבוה יותר, הנזק שיש לראותו כמוכח שווה לסכומים שהמעביד היה אמור לשלם בעבור הביטוח הפנסיוני מדי חודש (כפוף להתיישנות, כמובן). ראו בענין זה, בין השאר, את ע"ע 3000001/98 ו-300445/97 שוסטר - רמי חרושת מרצפות בע"מ (לא פורסם, פס"ד מיום 6/11/00). 59. בענייננו, אנו סבורים שלא ניתן לקבוע שמלוא הסכומים שהיו אמורים להיות מועברים ל"מבטחים" הם בגדר נזקו של התובע, שכן - כזכור - הנתבעת ביטחה את התובע בביטוח פנסיוני במסגרת ביטוח המנהלים שלו בחברת "מגדל". לפיכך, הנזק שאותו יש לראות כמוכח עקב אי-קיומו של צו ההרחבה הוא רק בסכום ההפרש בין מה שהנתבעת היתה אמורה להעביר על חשבונה ל"מבטחים" לבין מה שהעבירה על חשבונה לחברת הביטוח. 60. על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה ההפרש האמור, כמפורט בטבלה שבעמודים הבאים. מספר הערות בקשר לטבלה שלהלן: א. השכר שהובא בחשבון הוא השכר לא כולל גמול שעות נוספות, ולא כולל תשלום בעד שעות שאינן שעות עבודה (חופשה, חגים ואבל), בהתאם לאמור בצו ההרחבה. ב. הסכום שאמור להיות מועבר ל"מבטחים" הוא שיעור של 6% מהשכר האמור (מעוגל לאגורה הקרובה). ג. הסכום שהועבר לחברת הביטוח מבוסס על ההנחה שתשלום הנתבעת בעד תגמולים זהה לתשלום התובע בעד תגמולים (לפי הפוליסה - מדובר בשיעור של 5% מכל צד). ג. היתרה לתשלום כפיצוי לתובע, היא בסכום ההפרש בין מה שהיה אמור להיות מועבר ל"מבטחים" לבין מה שהועבר לחברת הביטוח. ד. התאריך הרשום בטור "משוערכת מיום" הוא התאריך שממנו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לאותה יתרה, בהתאם להוראות סעיף 19א(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. חודש-השכר לא כולל שעות נוספות-הסכום שהיה אמור להיות מועבר ל"מבטחים"-הסכום שהועבר לחברת הביטוח-היתרה לתשלום כפיצוי לתובע-משוערכת מיום 9/96-1,665.18-99.91---99.91-1/11/96 10/96-2,568.04-154.08---154.08-1/12/96 11/96-2,515.54-150.93---150.93-1/1/97 12/96-2,279.00-136.74---136.74-1/2/97 1/97-2,588.14-155.29---155.29-1/3/97 2/97-2,211.58-132.69---132.69-1/4/97 3/97-2,507.96-150.48---150.48-1/5/97 4/97-2,122.12-127.33---127.33-1/6/97 5/97-2,507.96-150.48---150.48-1/7/97 6/97-2,315.04-138.91---138.91-1/8/97 7/97-2,025.66-121.54---121.54-1/9/97 8/97-2,507.96-150.48---150.48-1/10/97 9/97-2,471.78-148.31---148.31-1/11/97 10/97-2,315.04-138.90---138.90-1/12/97 11/97-2,507.96-150.48---150.48-1/1/98 12/97-2,340.02-140.40-117.00-23.40-1/2/98 1/98-2,441.76-146.51-132.26-14.25-1/3/98 2/98-2,645.24-158.71-132.26-26.45-1/4/98 3/98-2,441.76-146.51-122.09-24.42-1/5/98 משוערכת מיום היתרה לתשלום כפיצוי לתובע הסכום שהועבר לחברת הביטוח הסכום שהיה אמור להיות מועבר ל"מבטחים" השכר לא כולל שעות נוספות חודש 1/6/98 8.14 132.26 140.40 2,340.02 4/98 1/7/98 11.81 120.05 131.86 2,197.59 5/98 1/8/98 26.45 132.26 158.71 2,645.24 6/98 1/9/98 26.45 132.26 158.71 2,645.24 7/98 1/10/98 26.58 132.93 159.51 2,658.50 8/98 1/11/98 8.18 132.93 141.11 2,351.75 9/98 1/12/98 22.77 147.95 170.72 2,845.25 10/98 1/1/99 29.59 147.95 177.54 2,959.06 11/98 1/2/99 22.77 147.95 170.72 2,845.25 12/98 1/3/99 9.13 148.31 157.44 2,624.07 1/99 1/4/99 22.83 148.31 171.14 2,852.25 2/99 1/5/99 22.83 148.31 171.14 2,852.25 3/99 1/6/99 - 148.32 102.68 1,711.35 4/99 1/7/99 34.37 171.85 206.22 3,436.94 5/99 1/8/99 30.37 152.05 182.42 3,040.37 6/99 1/9/99 - 77.09 29.05 484.20 7/99 1/10/99 34.37 171.85 206.22 3,436.94 8/99 1/11/99 16.06 201.69 217.75 3,629.10 9/99 1/12/99 37.03 184.97 222.00 3,699.39 10/99 חודש-השכר לא כולל שעות נוספות-הסכום שהיה אמור להיות מועבר ל"מבטחים"-הסכום שהועבר לחברת הביטוח-היתרה לתשלום כפיצוי לתובע-משוערכת מיום 11/99-3,896.18-233.77-204.65-29.12-1/1/00 12/99-3,896.17-233.77-194.81-38.96-1/2/00 1/00-4,433.52-266.01-221.68-44.33-1/3/00 2/00-4,263.00-255.78-221.68-34.10-1/4/00 3/00-4,433.52-266.01-221.68-44.33-1/5/00 4/00-3,580.92-214.86-221.68---1/6/00 5/00-3,751.44-225.09-204.62-20.47-1/7/00 6/00-4,092.48-245.55-221.68-23.87-1/8/00 7/00-3,154.62-189.28---189.28-1/9/00 לסיכום 61. אנו דוחים את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. 62. אנו מקבלים את התביעה לתשלום שכר חודש יולי 2000, ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את שכר חודש יולי 2000, בסך (ברוטו) של 3,154.62 ₪, בניכוי סך (נטו) של 1,515 ₪. אין אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום פיצוי הלנת שכר. המחלוקת בענין חובת הנתבעת לשלם לתובע את שכרו, נוכח טענת הנתבעת על קיזוז, היתה ממשית. העובדה שלא קיבלנו את טענת הקיזוז בענין הכלים החסרים בארגז הכלים, אינה מפחיתה מממשות חלוקי הדעות בענין זה. לפיכך, יתרת השכר תישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/8/00 ועד התשלום בפועל. 63. על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך 2,984.10 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26/7/00 ועד התשלום בפועל. 64. על הנתבעת לשלם לתובע פדיון דמי הבראה בסך 2,157.62 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26/7/00 ועד התשלום בפועל. 65. על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני לפי צו ההרחבה בענף המוסכים, על פי הפירוט המופיע בטבלה שבסעיף 60 לעיל. סכום הפיצוי הרשום בטור "היתרה לתשלום כפיצוי לתובע" יישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הרשום לצדו בטור "משוערכת מיום" ועד לתשלום בפועל. 66. אין אנו מקבלים את טענת ב"כ התובע בענין חיוב הנתבעת בהוצאות משפט לדוגמא או אף בסכום משמעותי. אמנם, היו מקרים לא מועטים שבהם הדיון נדחה בעטיה של הנתבעת, אך במרבית המקרים הדבר היה בשל מצב בריאותה של באת כח הנתבעת. העובדה שצורפו מסמכים לסיכומי הנתבעת - לא השפיעה על תוצאות פסק דין זה. העובדות שנקבעו בפסק הדין נקבעו רק על סמך הראיות שהוגשו כדין ועל סמך ארבעת התלושים שהנתבעת הגישה בטרם ישיבת ההוכחות. בנוסף, בענין ההוצאות, נכון להביא בחשבון את העובדה שהוכח לנו (לצרכי התובענות שבפנינו), שהתובע גנב מהנתבעת חלקי חלוף לרכב, ושתביעתו לפיצויי פיטורים - נדחתה. עם זאת, אנו מביאים בחשבון לחובת הנתבעת, את הוצאות המשפט בבש"א 1664/03, וזאת בהתאם להחלטה מיום 28/4/03. 67. על סמך כל השיקולים האמורים לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (בסכום כולל) בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/04, אם לא ישולמו קודם לכן. 68. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. שלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)פיטורים