חתימה על כתב הויתור - סיום עבודה

פסק דין א. הרקע וההליך 1. ביום 14.1.01 הגיש מר ערן ברעם (להלן: "התובע") כתב תביעה נגד אידיגו מערכות הדפסה אלקטרוניות בע"מ ובו דרש: א. תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו בנתבעת (שכר עבודה 40,000 ₪; יתרת בונוס מנהלים לשנת 99, 53,000 ₪; יתרת בונוס מנהלים לשנת 2000, 53,000 ₪; יתרת בונוס מכירות לשנת 99, 37,000 ₪; יתרת בונוס מכירות לשנת 2000, 40,000 ₪; שדרוג טיסות למחלקת עסקים 22,000 ₪; פצוי 6 משכורות בגין עבודה בשבתות וחגים 120,000 ₪) וסך הכל סך של 365,000 ש"ח. ב. להורות לנתבעת להפשיר ו/או לממש אופציות להן הוא זכאי: 1,200 מניות ב- 27.6.00 ו- 1,920 מניות ב- 19.9.00. 2. טוען התובע כי אינדיגו מערכות הדפסה אלקטרוניות בע"מ, (ולאחרונה בשינוי השם: "היולט - פקרד אינדיגו בע"מ", להלן: "הנתבעת") הינה חברה הפועלת ועוסקת, בין היתר, בייצור ושיווק, בארץ ובעולם, של מכונות דפוס דיגיטליות (השם החדש "היולט - פקרד", צורף לשם הנתבעת לפי החלטתנו מיום 18.12.04, לבקשת הנתבעת). 3. התובע הועסק על ידי הנתבעת בתפקיד מנהל מכירות, כאחראי על שיווק, קידום מכירות מערכות דפוס דיגיטליות, בישראל ובמספר מדינות במזרח הרחוק החל מיום 2.10.94 . 4. תנאי העבודה של התובע סוכמו בהסכם עבודה בין הצדדים, מיום 22.9.94 הכולל גם "נספח: שעות עבודה ושכר עבודה" (נספח א' לכתב ההגנה, להלן: "ההסכם"). 5. בימים 27.6.96 ו-19.9.97 נחתמו בין הצדדים הסכמי אופציות, על פיהם הוענקו לתובע אופציות למימוש מניות הנתבעת, בהתאם לתנאים שפורטו בהסכמים אלה (נספחים : ב1, ב2 לתצהיר מנהל הנתבעת ). 6. ביולי 1999, עם שינוי תפקידו של התובע, הוסכם בין הצדדים על הסדר תגמול חדש, בתוקף רטרואקטיבית מ- 1.99. 7. באפריל 2000 הודיע התובע למנהל הנתבעת על החלטתו לפרוש מעבודתו בנתבעת. סוכם בין הצדדים כי התובע ימשיך לעבוד עד סוף יוני 2000 . בפועל עסק התובע גם בחודשים יולי אוגוסט 2000 בעבודות עבור הנתבעת, אולם מעמדו של התובע ויחסי עובד-מעביד ביניהם, באותם שני החודשים, שנויים במחלוקת בין הצדדים. 8. בתאריך 24.8.00 חתם התובע על "כתב שחרור". 9. ב- 3.10.00 פנה התובע, באמצעות ב"כ, לנתבעת בדרישה לתשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה (נספח 2 לכתב התביעה). בתשובתה מיום 28.11.00 דחתה הנתבעת את כל דרישותיו (נספח 3 לכתב התביעה). 10. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה טענות התובע בתביעתו. להלן נפרט בכל רכיב טענות הצדדים. 11. בהתאם להחלטת כב' השופטת הראשית (מ- 6.3.01) הופנו הצדדים להליך גישור. ב- 18.3.01 הודיעה הנתבעת לביה"ד כי אינה מעונינת בהליך הגישור. 12. התיק נקבע לקדם משפט ליום 22.11.01 בפני כב' השופטת א. סלע. 13. בכ"י הצדדים הודיעו כי לא הצליחו לגבש רשימת מוסכמות-פלוגתאות, וכל צד הגיש רשימה משלו. תצהיר התובע הוגש ביום 22.8.01. תצהיר תשובה הוגש על-ידי התובע ביום 10.4.02 ותצהיר תגובה נוסף הוגש ב- 31.10.02. ביום 3.3.02 הוגשו תצהירי הנתבעת: תצהיר נשיא הנתבעת מר רפי מאור (להלן: "המנהל"), תצהיר חשבת השכר, הגב' רבקה גולדברג (להלן: "החשבת"), תצהיר סמנכ"ל כספים בנתבעת, מר אלון בר-שני (להלן: "בר-שני") ב- 3.10.02 הוגש תצהירו של מר שמואל ארד מסוכנות הנסיעות ליש (להלן: "ארד"), כעדות משלימה של הנתבעת. 14. ביום 22.11.01, התייצבו הצדדים לדין ובקשו שהות של 10 ימים על מנת להודיע לביה"ד במשותף, כיצד בכוונתם להמשיך בניהול התביעה. 15. ב- 9.5.02, לאחר דיונים בין הצדדים, התקיים דיון נוסף בביה"ד, הצדדים ביקשו שהות של 7 ימים נוספים על מנת ליתן הודעה בנושא הגישור. לאור הודעתם החליטה כב' השופטת א. סלע לקיים דיון בתיק ביום 16.5.02. 16. בדיון ביום 6.10.02 הודיעו הצדדים כי מאחר שלא הגיעו להסדר מבקשים הם לקבוע את התיק להוכחות ונוסחה רשימת מוסכמות/פלוגתאות . 17. ביום 10.11.02 התקיים קדם משפט נוסף בו נקבעה רשימת מוסכמות (8 סעיפים), ופלוגתאות מתוקנת (13 סעיפים) והתיק הועבר להוכחות בפני מותב זה, לשני ימי דיונים (ביום 9.1.03 וביום 14.1.03). 18. ביום 18.12.02 הוגשה בקשה מוסכמת לדחיית הדיון למועדים סמוכים ככל האפשר והוחלט כי הדיון כולו ישמע ביום 29.4.03, ואכן, באותו יום העידו בפנינו המצהירים כולם. סיכומי התובע הוגשו ביום 21.8.03 , וסיכומי הנתבעת ביום 16.5.04 . 19. עקב המשכות הדיונים בתיק, ראינו לנכון להרחיב במעט, ולציין את ההשתלשלות הכרונולוגית של הדיונים בתיק. ב. הדיון וההכרעה נדון להלן בכ"א מהפלוגתאות, תוך פרוט טענות הצדדים. 1. שכר לחודשים יולי אוגוסט 2000 (פלוגתאות 1, 4) א. טוען התובע : אמנם לפי סיכום ראשוני בינו לבין הנתבעת העסקתו בנתבעת הייתה אמורה להסתיים ביום 1.7.00, אולם בשל דרישתה של הנתבעת, הוארכה העסקתו אצלה בחודשיים, ויחסי העבודה ביניהם הסתיימו ביום 1.9.00, תקופה עבורה לא קיבל שכר. לפיכך, דרישתו לתשלום שכר עבודה בגין החודשיים אלה היא בסך 40,000 ₪ (סעיף 19.1 לכתב התביעה). מציין התובע (בתצהירו) כי הסיבות להמשך עבודתו בנתבעת בחודשים אלו היו: * בשל דרישת המנהל שימשיך לטפל במספר נושאים: "הקשורים, בין היתר, להוצאת מכתב אשראי ביחס למכונות שנרכשו במהלך שנת 2000, ואשר מכירתן הופיעה בספרי החברה, על אף שטרם שולמה תמורתן, וזאת בגין טעות בהנהלת החברה, אשר לי לא היה חלק בה." ( סעיף 14 לתצהירו העיקרי). * המנהל הטיל עליו רשימת מטלות ארוכה : "כאשר קבלת כספי הפיצויים שבביטוח המנהלים שלי הותנה למעשה בביצוען של אותן מטלות" (סעיף 15,16, שם). * נושא החפיפה: "עליי לציין כי במהלך החודשים שקדמו להפסקת עבודתי אצל הנתבעת, פניתי מספר רב של פעמים ובקשתי לבצע חפיפה עם המחליף שלי. הנתבעת לא טרחה, עד יום פרישתי, למנות לי מחליף, וממילא לא בוצעה כל חפיפה, ומסיבה זו, נאלצתי למעשה במשך חודשיים נוספים, לעבוד למען הנתבעת" ( סעיף 17). ב. לעומתו, טוענת הנתבעת כי אין זה נכון כי דרשה מהתובע להאריך את תקופת עבודתו אצלה עד ליום 1.9.00. יחסי עובד-מעביד נותקו, בפועל, ביום 1.7.00 . לגרסתה (בתצהיר המנהל) עוד בתחילת שנת 2000 הודיע התובע על כוונתו לפרוש מעבודתו בנתבעת, שכן מעוניין היה להכנס לעסקים פרטיים. בחודש אפריל 2000 סוכם ביניהם שהתובע יעבוד בנתבעת עד ליום 1.7.00. התובע, ביודעו כי התפטרותו מהעבודה אינה מזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים, ביקש מהמנהל, שהנתבעת תשחרר לו, לפנים משורת הדין, את כספי פיצויי פיטורים שהצטברו בפוליסת ביטוח מנהלים. המנהל, ביודעו באותה עת שהתובע טרם השלים את הפעולות בגין מכירות שביצע וכן רשימה של נושאים שהיו בטיפולו הסכים: "...לפנים משורת הדין, לשחרר לזכותו את כספי הפוליסה, ובתנאי שהתובע ישלים בצורה מקצועית ומסודרת נושאים אלה, אשר, כאמור כבר התבקש לסיים עוד קודם לכן. אבקש להבהיר כי ביצוע האמור לעיל על ידי התובע היה אמור להתבצע על ידו במהלך עבודתו בחברה ובטרם סיום עבודתו. מכל מקום מדובר במטלות טריביאליות, אשר כל עובד המסיים את עבודתו מבצע אותן כדבר מובן מאליו. השלמת נושאים אלה לא דרשה מהתובע השקעת זמן רב . לחברה, לעומת זאת היה חשוב שהנושאים ה"פתוחים" "ייסגרו" הואיל והם היו בידיעתו האישית והבלעדית של התובע... לקראת סוף חודש יוני 2000, הודיע לי התובע כי הוא השלים את כל המשימות. הואיל ובדיקתי העלתה שלא כך הם פני הדברים, קיימתי עם התובע פגישה ובמסגרתה העליתי על הכתב את המשימות אשר אכן הושלמו על ידי התובע, ואת הנושאים אשר בניגוד להודעת התובע, טרם השלימן . סוכם כי התובע ישלים את החסר..." (סעיפים: 15.1, 15.2, 15.3, לתצהיר המנהל; ההדגשות הוספו). אין כל קשר בין המשימות אותן התבקש התובע להשלים, לבין העובדה שלא מונה לו מחליף. הנושאים שהתבקש להשלים היו בידיעתו האישית. ואשר לטענת מינוי מחליף - הוסבר לתובע כי ייערכו מספר שינויים בהתארגנות בחברה: "ולפיכך לא ימונה לו מחליף בשלב זה" (סעיף 17.1). ..." התובע סיים לעבוד בחברה, ויחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה נותקו ביום 1.7.00. העובדה, שכדי לזכות בכספי הפוליסה, השלים התובע לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד מספר משימות, אותן התחייב לסיים לפני מועד עזיבתו , אין בה כדי להאריך באופן מלאכותי, את תקופת עבודתו בחברה. (סעיף 20.2, שם; ההדגשה הוספה) ב"כתב הויתור" ציין התובע, בכתב ידו, את התאריך 1/7/00 כמועד סיום עבודתו בחברה. ג. ולהכרעתנו - * ב"כתב הויתור" מציין התובע בכתב ידו וחתימתו כי מועד סיום עבודתו בחברה הוא 1.7.00. * ב"שאלון עזיבה" מיום 29.6.00 (נספח 10 לתצהיר התובע, דף 2), מציין התובע בכתב ידו "תאריך עזיבה": 1/7/2000. * בעדותו לפנינו אומר התובע: "בחודש יולי 2000 עבדתי במקום עבודה חדש. בתחילת יולי טסתי לחו"ל לעבודה בחברה אחרת. יחסי עבודה ביני לחברה האחרת החלו רשמית ב-1.7.00". (עמ' 11, ש' 13-15) שוכנענו, אפוא, כי יחסי עובד מעביד בין התובע לבין הנתבעת אכן נותקו ביום 30.6.00 כולל, כך שמ- 1.7.00 לא היה עוד עובד הנתבעת. התובע, "המוציא מחברו", לא הרים הנטל להוכיח שהוסכם בינו לבין המנהל כי השלמת "המשימות" שנשארו פתוחות ובלתי מטופלות/הסתיימו יושלמו במסגרת הארכת יחסי עובד מעביד בעוד חודשיים ימים, עד ליום 1.9.00 . ראוי להזכיר כי התובע חתם על כתב הויתור ממש לפני תום החדשיים האמורים, ובזמן אמת לא סבר כי עסקינן ביחסי עובד מעביד. ראוי להפנות אגב כך לתכתובת דוא"ל של התובע למנהל מ- 4.8.00, כמו גם לדוא"ל שלו למנהל מ- 6.8.00 ולפיה סיים כל הנושאים שנתבקש לטפל בהם ומבקש הוא לסיים עניין הפיצויים, כמובן בתמיכתו של המנהל. נדמה כי אין צורך ביותר מכך, הן לעניין ההסכמה בין הצדדים, עסקת החבילה, והן לזכאות לשכר, ודאי לשכר אוגוסט! עוד נוסיף כי אף אם הגיע למשרדי הנתבעת בחודשים יולי-אוגוסט (ראה עדותו עמ' 12?!) - אין בכך כדי להוכיח עבודתו או זכאותו לשכר. עוד רואים אנו להוסיף כי לטעמנו, ברמת עסוקו של התובע ותנאיו, הגם שעובד מסייע למעבידו לשעבר, לאחר סיים יחסי העבודה - אין בה לכשעצמה משום קשירת יחסי עובד-מעביד (היכן שנותקו), אלא עסקינן בהתנהגות טבעית, ראוייה ובתום לב. ודאי כך, כשעסקינן במשימות שהיוו חלק מחובותיו כעובד, ושמצופה היה כי יסיימן בטרם עזב. ודאי וודאי כך, כשעסקינן במי שעסק במכירות, וודאי היה בקשר אישי עם הלקוחות הרלוונטיים. הננו מקבלים, אפוא, את טענת הנתבעת כי כדי לזכות בכספי הפטורים שבפוליסה, הסכים התובע להשלים, לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד, מספר משימות (אותן חייב היה לסיים לפני מועד עזיבתו) - הסכמה שלא היתה מתוך התחייבות להאריך את תקופת עבודתו בחברה, מעבר לתאריך 30.6.00, ואינה מזכה אותו בתשלום שכר עבודה בגינה . הננו דוחים איפוא את התביעה לתשלום שכר עבודה לחודשים 8.00-7. 2. תוקפו של כתב הויתור מיום 24.8.00 (סעיף 2, 11, לפלוגתאות) " אני ערן ברעם הח"מ ... מאשר בזאת כי קיבלתי מחברת אינדיגו מערכות הדפסה אלקטרוניות בע"מ (להלן: "החברה") את כל התשלומים המגיעים לי מהחברה בקשר לעבודתי ובקשר להפסקת עבודתי, בלי לגרוע מכלליות האמור, את כל תשלומי המשכורת, דמי חופשה והבראה ופיצויי פיטורין עד ליום 1/7/2000 , מועד סיום עבודתי בחברה. אני מצהיר כי אין לי ולא יהיו לי ו/או לכל הבא במקומי שום טענות ו/או תביעות לחברה ו/או למנהליה ו/או לעובדיה בכל הקשור לעבודתי ו/או בסיום עבודתי לרבות בכל הקשור בתשלומים או בזכויות הנ"ל או באיזה מהם" ( נספח ג' לכתב ההגנה). א. טוען התובע כי חתם על כתב הויתור לאחר שהובהר לו על ידי מחלקת הכספים של הנתבעת, שאם לא יחתום, לא יקבל את כספי הפיצויים שנצברו לטובתו בפוליסת ביטוח המנהלים. לפיכך, לדעתו, אין כל תוקף למסמך הזה בו הינו מוותר על זכויות קוגנטיות המגיעות לו כעובד, על פי דין. בתצהירו טען (סעיפים 44, 45) כנגד טענת הקיזוז (142,193 ₪), כי סכום זה שולם לו כדין, מכיוון שבענף בו עבד, מקובל לשלם פיצויי פיטורים גם לעובדים הפורשים מרצונם; כי עזיבת עבודתו בנתבעת נבעה מהרעה חד צדדית בתנאי עבודתו. מטעם זה יש לראות את עזיבתו כהתפטרות שדינה כדין פיטורים. בסיכומיו, מרחיב התובע הטיעון בסוגיה זו וטוען כי כספי הפיטורים שולמו לו: "לא כתמורה לחתימתו על כתב הויתור, אלא שולמו לו כדין, הן מכוח העובדה כי עסקינן בפיטורין שדינם כהתפטרות והן מכוח הסכם שנעשה בין התובע והנתבעת, על פיו הוא זכאי יהיה לקבל פיצויי פיטורין בתמורה להסכמתו למלא משימות שונות עבור הנתבעת ולהאריך את העסקתו, לאחר הניתוק הרשמי של יחסי העובד והמעביד, ביום ה-1.7.2000". בהמשך, מבקש התובע מביה"ד להסתמך, בין היתר, על שאלון העזיבה שמילא (נספח 10 לתצהיר התובע), בו : "מצויינת "הרעת תנאי השכר" כ"סיבה בעלת משקל רב" להחלטת התובע להפסיק את עבודתו בנתבעת. הנה כי כן, שולמו פיצויי הפיטורין כדין, מכוח הוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורין, ועל כן אין לקזזם מכל סכום שייפסק לטובת התובע". התובע בסיכומיו מציין כי: "עמדת הפסיקה, כפי שבאה לידי ביטוי בפס"ד של כב' הנשיא אדלר בדב"ע 2/10/98 קנטי נ' דיגיטל, עבודה ארצי ל"ב (3),161, הינה כי: " המדיניות הכללית של בי"ד לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם". את טיעוניו מבסס הוא בהמשך מתוך ציטוטים מפסקי דין שונים, בהם נפסק כי ל"כתבי ויתור" אין תוקף. לטענתו, העובדות בפסקי הדין דומות לעובדות במקרה הנדון בפנינו. כן, הפנה לפס"ד נוסף (אסיאג נ' אסיאג), שם נפסק (בהסתמך על דב"ע נב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי נ' הבנק הבינלאומי ואח', פד"ע כ"ז 34) מפי סגן הנשיא (כתוארו אז), השופט אדלר, כי: "...אין נפקות לכתבי ויתור כאשר העובדים שחתמו עליהם לא קיבלו חשבון מפורט בדבר הסכומים המגיעים להם לסילוק תביעותיהם, ולא ידעו אילו רכיבי שכר נכללו בחישוב הפיצויים". (הציטוט כאן נלקח ככתוב כלשונו במקור) (יש לציין, כי באותו פסק דין נאמר גם בהמשך: "אולם, בית הדין לא שלל את קיומה של הגנת הויתור במקרים מסוימים. במקרה אחד ניתנה נפקות לכתב ויתור בעקבות קבלת פיצויים מוסכמים מכוח זכות חוזית.[...]". התובע מפרט ומונה את הנסיבות הלא חריגות בענייננו כבסיס לטענתו לחוסר נפקותו של כתב הויתור: " ראשית : איש מעדי התביעה, לרבות החשבת גולדברג, "לא הציג "גמר חשבון" שהוצג בפני התובע" . שנית : החשבת גולדברג בעצמה העידה כי: "לא זוכרת מה היה גמר חשבון. "ברי אם כן שאף אם נערך "גמר חשבון" הרי הוא לא כלל את כל הרכיבים שבמחלוקת" . שלישית : לפי עדותה של חשבת הנתבעת, מסתבר כי לא מתקיים גם התנאי של צירוף "גמר החשבון" לכתב הויתור. רביעית : הכספים ששולמו לתובע, לטענת הנתבעת בגין החתימה על כתב הויתור, הנם כספי פיצויי פיטורין, דא עקא, שהתובע אינו תובע פיצויי פיטורין , הרי "שאין כל תוקף לכתב הויתור ביחס לתביעתו". חמישית : כתב הויתור עצמו אינו מפרט סכום כספי שכנגד קבלתו חתם עליו התובע. שישית : התובע שהה בסין והובהר לו כי לא יקבל את הכספים, המגיעים לו מכוח דין, אם לא יחתום. " על כן, לדעתו: "מן המקובץ עולה לפיכך כי אין כל תוקף לכתב הויתור עליו נסמכת הנתבעת". בהמשך, מעלה התובע טיעון נוסף ולפיו כספי פיצויי פיטורים שולמו לו "לא כתמורה לחתימתו על כתב הויתור , אלא שולמו לו כדין, הן מכוח העובדה כי עסקינן בפיטורין שדינם התפטרות והן מכוח הסכם שנעשה בין התובע והנתבעת על פיו הוא זכאי יהיה לקבלת פצויי הפיטורין בתמורה להסכמתו למלא משימות שונות בעבור הנתבעת ולהאריך את העסקתו..." התובע מפרט טענותיו שבתצהיריו, וכי תנאי עבודתו בנתבעת הורעו באופן : " המצדיק מתן פיצויי פיטורים, בהתאם להוראות ס"ק 11 (א) לחוק פיצויי פיטורין... הנה כי כן, שולמו פיצויי הפיטורין כדין, מכוח הוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורין, ועל כן אין לקזזם מכל סכום שייפסק לטובת התובע". ב. לעומתו, טוענת הנתבעת כי התובע חתם על כתב הויתור מרצונו החופשי, תוך יצירת מצג לנתבעת לפיו אין לו תביעות ודרישות נוספות ממנה וכן כי: "כתב השחרור משקף למעשה את "עסקת החבילה" שהיתה בין הצדדים. החברה שיחררה לזכות התובע את כספי הפוליסה - להם לא היה זכאי. מנגד - התובע התחייב שלא לתבוע ממנה זכויות או כספים נוספים ." (המנהל, החשבת סעיפים 7-10). לטענתה, לחלופין, אם למרות כתב הויתור יקבע ביה"ד כי התובע זכאי לתביעתו - זכאית הנתבעת לתבוע קיזוז כספי הפיצויים ששולמו לתובע ב"עסקת החבילה", בסך של 143,536 ₪ . בסיכומיה הקטינה את הסכום לכדי 142,193 ₪ והדגישה כי הטענה להשבת כספי פיצויי פיטורים, הינה טענה חלופית, רק למקרה בו בית הדין יקבע כי אין לעסקת החבילה תוקף מחייב. עוד טענה כי: "דין התביעה להדחות על הסף בשל כתב הויתור עליו חתם התובע לאחר סיום עבודתו בנתבעת ." בהמשך, (בסעיפים 1- 10,שם), מתייחסת הנתבעת לכל טענות התובע וטוענת: • • התובע התפטר מעבודתו בנתבעת, ולא היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים . • • כתב הויתור נחתם חודש וחצי לאחר שנערך לתובע גמר חשבון, והתובע קיבל תלוש משכורת עם פירוט גמר חשבון . • • בעת חתימתו על כתב הויתור, ידע התובע, או יכול היה לדעת, על כל עילות התביעה הנכללות בכתב התביעה . • • היתה זו "עסקת חבילה": הנתבעת שיחררה לזכות התובע את כספי הפיטורים שהצטברו בביטוח המנהלים - להם לא היה זכאי, והתובע התחייב שלא לתבוע ממנה זכויות או כספים נוספים . • • אין בטענת התובע שהתפטרותו היתה עקב הרעת תנאים "ולו שמץ של אמת. הנתבעת מסכמת בנושא זה: "העולה מן המקובץ הוא כי דין כל אחת ואחת מעילות התביעה לחוד , והתביעה כולה גם יחד,להדחות על הסף בשל כתב הויתור עליו חתם התובע . מטעמי זהירות משפטית, תתכבד הנתבעת ותשיב לטענות התובע לגופו של עניין, אולם אין בכך כדי לגרוע מטענה זו." ג. ולהכרעתנו - האם כטענת הנתבעת, "כתב הויתור", שנחתם ע"י התובע ביום 24.8.00, לפיו הוא אישר שקיבל מהנתבעת את כל התשלומים שהגיע לו ממנה בגין עבודתו אצלה, כולל סיומה, ואין לו ולא יהיו לו שום טענות ו/או תביעות לחברה: "בכל הקשור בעבודתי ו/או בסיום עבודתי לרבות בכל הקשור בתשלומים או בזכויות הנ"ל או באיזה מהם" - מהווה "כתב ויתור", ודין התביעה להדחות על הסף? או שמא, כטענת התובע בסיכומיו, לאחר בדיקת הנסיבות והעובדות הרלוונטיות במקרה הנדון ובירור המצב שהביא את התובע לחתום על כתב השחרור ולאור עמדת הפסיקה יתברר כי חתימת התובע על "כתב הויתור" אינה ויתור, וכתב הויתור איננו בתוקף? למען הסדר הטוב ומן הראוי כי נביא את התמונה השלמה של ההלכה הפסוקה, מפיו של כב' הנשיא אדלר (עליה נסמכים שני הצדדים), בדבר מקרים שהם בגדר "הנסיבות החריגות" בהם בית הדין נותן תוקף לכתבי ויתור, לעומת מקרים בהם לא ניתן תוקף לכתבי הויתור . בענין קנטי הנ"ל, הוגש ערעור לבית הדין הארצי נגד בית הדין האזורי שדחה את תביעתו של המערער, בין היתר, על הקביעות ולפיהן "כתב הויתור תקף ושריר ואין למערער זכות תביעה כלפי המשיבה"; "כי המערער לא הוכיח את תביעתו" . הערעור הוגש נגד שתי הקביעות של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי, מפי כב' סגן הנשיא דאז השופט י. אליאסוף , ברוב דעות, דחה את הערעור, מטעמיו של בית הדין האזורי שקבע כי המערער לא הוכיח את תביעתו, ולאור המסקנה הזאת קבע כי : "אין נדרשת התייחסות לשאלה בדבר תוקפו של כתב הויתור." כב' הנשיא ס' אדלר,בדעת מיעוט, קיבל את הערעור, בעיקר לגבי הנושא של כתב הויתור, כלשונו: " 1. המדיניות הכללית של בית הדין לעבודה היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ולאחר בדיקה קפדנית של תוקפם. כך לא ינתן תוקף לכתב ויתור במקרים אלה: (א) כתב הויתור אינו ברור וחד-משמעי . (ב) כתב הויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו . [ר' דב"ע...] (ג) העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הויתור. [ר' דב"ע ...] (ד) יש פגם במסמך הויתור. (ר' דב"ע ...) (ה) לאחר חתימת כתב הויתור מתעוררים חילוקי דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך . [ר' דב"ע...] (ההדגשות הוספו) לאור האמור, עלינו לדון ולהכריע בשאלה האם העובדות במקרה הנדון הן במסגרת "נסיבות חריגות" ויש לתת תוקף לכתב הויתור - אם לאו ? לאחר עיון בכתבי הטענות כולם והעדויות, הגענו למסקנות הבאות : ראשית - כתב הויתור ברור וחד-משמעי. קיימות בו שתי פסקאות נפרדות . בפסקה הראשונה מאשר התובע כי קיבל מהנתבעת: "את כל תשלומי המשכורת, דמי חופשה והבראה ופצויי פיטורין עד ליום 1/7/2000, מועד סיום עבודתי בחברה" בפסקה השניה, מצהיר התובע כי אין לו ולא יהיו לו : "שום טענות ו/או תביעות לחברה... בכל הקשור בעבודתי ו/או בסיום עבודתי לרבות בכל הקשור בתשלומים או בזכויות הנ"ל או באיזה מהם." הדגשנו את המילה לרבות, קרי, "זה וגם זה", כלומר: לא יהיו לתובע כלל, טענות או תביעות לחברה בכל הקשור בעבודתו ו/או בסיום עבודתו, וכן לרבות לא יהיו לו תביעות בכל הקשור בתשלומים או בזכויות בגין דמי חופשה והבראה ופיצויי פיטורים, הנזכרים לעיל בפסקה הראשונה . יוער כבר עתה, כי לאור האמור - אין שחר אפוא, לטענה הרביעית של התובע בסיכומיו, באומרו שכתב הויתור הינו רק לכספי פיצויי הפיטורים, ומכיוון שהתובע אינו תובע פיצויי פיטורים "הרי שאין כל תוקף לכתב הויתור ביחס לתביעתו." שנית - כתב הויתור, הוסבר לתובע ע"י הנתבעת ואין ספק כי הבין אותו . בעדותו לפנינו עונה התובע: " לשאלה לפיה ידעתי שאם לא אחתום על מכתב השחרור הנתבעת לא תשלם לי פיצויי פיטורים - כן , רבקה הבהירה לי את זה במפורש, אין לי בעיה לקרוא עברית. נכון שקראתי את מה שכתוב במכתב השחרור" (עמ' 16 ש' 4-6). שלישית - התובע קיבל תשלום גמר חשבון במסגרת תלוש המשכורת של חודש יוני 2000, זמן רב (כשבעה שבועות) לפני חתימתו על כתב הויתור ביום 24.8.00 . החשבת אומרת (בסעיף 12) בתצהירה : "התובע סיים לעבוד בחברה ביום 1.7.00 ומשכורת חודש יוני 2000 היתה משכורתו האחרונה בחברה. במסגרת משכורת זו בוצע לתובע גמר חשבון, לרבות פדיון חופשה לתובע." ובעדותה לפנינו: "השכר שלו כלל בתוכו כ- % 20 על עבודה גלובלית. זה בתשובה לשאלה אם גמר חשבון כלל תשלום עבור עבודה בשבתות וחגים . גמר חשבון בוצע במסגרת התשלום שכר של חודש יוני 2000" (עמ' 41 ש' 13-15). עדות זאת לא הופרכה והיא מקובלת עלינו . רביעית - אין, ולא נפל פגם בכתב הויתור והוא לא נחתם בניגוד לרצון אחד הצדדים. התובע חתם עליו, לאחר שנשלח אליו, לבקשתו, ע"י הנתבעת לסין, ולאחר החתימה, מעולם לא ביקש ולא הודיע על ביטולו. לא שוכנענו גם כי נכפה לחתום עליו, אלא, הבין כי נדרש לו כתנאי אחד מתנאי ההסכמה שלו עם המנהל. חמישית - התובע לא הוכיח את טענתו, כי התפטרותו נבעה מהרעה מוחשית חד צדדית בתנאי העסקתו, ויש לפיכך לראות ההתפטרות כהתפטרות בדין פיטורים, בהתאם להוראות ס"ק 11 (א) לחוק פיצויי פיטורין. לא שוכנענו כי עסקינן בהתפטרות בדין פיטורין ואף לא בנוהג נטען, אלא, התובע ביקש לשנות/להיטיב תנאי העסקתו. נזכיר כי גם שאלון העזיבה אינו מלמד אחרת, אלא, רק שלטעמו אין הוא מקבל תגמול נאות ובכך - "הורעו" תנאי שכרו! על כן אין בסיס לטענתו (סעיפים 11, 42 לתצהירו הראשון, וסעיף 4 לתצהירו השני), כי מהטעם הזה אין תוקף לכתב הויתור. נזכיר כי הנתבעת מציינת - ולא בכדי - בסיכומיה (סעיף 8), כי טענת התפטרות עקב הרעת תנאים לא נטענה כלל בכתב התביעה, וכי טענה זו אינה מופיע כפלוגתא ברשימת המוסכמות והפלוגתאות שנערכה על ידי בית הדין בקדם המשפט. שישית - הננו מקבלים את טענת הנתבעת בסיכומיה כי: " לא זו אף זו . בעת חתימתו על כתב השחרור, ידע התובע, או יכול היה לדעת, על כל העילות הכלולות בכתב התביעה ואין המדובר ב"זכויות" שנודע לו רק לאחר החתימה על כתב הויתור. מכל מקום התובע עצמו אינו טוען זאת ! כפי שהוכח , חלק מעילות התביעה היו נושא למחלוקת בין הצדדים, מחלוקת אשר היתה ידועה לתובע עוד בטרם סיים את עבודתו בנתבעת ... נציין כי למעט העילה בגין גמול שעות נוספות (טענה המוכחשת מכל וכל ...) כל יתר רכיבי התביעה אינם מסוג הזכויות הקוגנטיות ובודאי שהן ניתנות לויתור. היתה זאת "עסקת חבילה". הנתבעת שיחררה לזכות התובע את כספי הפיצויים שהצטברו בביטוח המנהלים - להם לא היה זכאי, והתובע התחייב שלא לתבוע ממנה זכויות או כספים נוספים". וכבר נפסק: "משמדובר בתנאי פרישה מרצון ב"עסקת חבילה", אזי מנועים המערערים מהעלות תביעות הפותחות אותה עסקה וסעיף העדר התביעות בכתב הקבלה והסילוק אינו אלא ביטוי מפורש לאומד דעתם כאמור של הצדדים כפי שהתגבש בעת הפרישה." (דב"ע 211/98/ 3 אהרון זיבלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"ע לד 455 ). ראוי להפנות לדוא"ל של התובע מ- 20.7.00 ומ- 31.7.00 למנהל ממנו עולה ברורות (!) כי ידע שעליו לחתום על מסמכים בטרם ישוחררו לו פ"פ, כהסכמת הצדדים. לאור כל האמור, מסקנתנו הינה, כי חתימתו של התובע על "כתב השחרור" במקרה שלפנינו - התקיימה במסגרת "נסיבות חריגות", נסיבות אשר בענייננו מצדיקות מתן תוקף ונפקות לחתימתו על המסמך. התובע ידע היטב משמעותו, מה מקבל הוא כנגד חתימתו ועל מה - אם בכלל - מוותר הוא, וכי נחתם במסגרת הסכמה כללית, "עסקת חבילה". אנו קובעים אפוא, כי לכתב הויתור יש תוקף מחייב, והוא סילק, למעשה, את כל תביעותיו של התובע כנגד הנתבעת. שוכנענו כי התובע ידע היטב כי מקבל הוא כנגד חתימתו סכומים שלא היה זכאי להם וביודעו היטב כי ללא "עסקת חבילה" זו, לא יקבלם. יכולים היינו להסתפק באמור ולהחליט על דחיית התביעה על פי כתב הויתור, כאמור. אולם אין אנו מסתפקים בכך, ונוסיף להתייחס ולדון בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ולהכריע בהן. יש להזכיר כי בהליך זה איננו עוסקים בויתור אלא בויתור בדיעבד, לאחר סיים יחסי העבודה. 3. אי שדרוג טיסות (פלוגתא 3) א. לטענת התובע, על פי נוהל החברה שנקבע והתחייבות הנתבעת, זכאי היה במסגרת עבודתו, לערוך את טיסותיו הארוכות במחלקת עסקים. לעיתים קרובות, לצורכי העבודה, נאלץ התובע לשדרג טיסותיו על חשבונו הוא, ממחלקת תיירים למחלקת עסקים. דרישתו היא, אפוא, לתשלום פיצוי עבור השדרוג בסך של 22,000 ₪ (סעיף 19.6 לכתב התביעה). התובע מצרף לתצהירו מסמך ("נספח 8"), שקיבל, לגרסתו, עם כניסתו לעבודה בנתבעת, על פיו זכאי עובד הנתבעת, הטס במסגרת תפקידו יותר מארבע פעמים בשנה בטיסות ארוכות, לטוס במחלקת עסקים (סעיף 32). בתצהירו (סעיף 35) טוען התובע כי הנתבעת, בעיקר בשנתיים שקדמו להפסקת עבודתו, בחלק ניכר מהמקרים, לא עמדה בהתחייבויותיה (אותן קיבל עם כניסתו לעבודה בחברה) והוא נדרש לשדרג את הטיסות שלו ממחלקת תיירים למחלקת עסקים על חשבונו (ההדגשות הוספו). התובע צירף 10 קבלות (נספח 9) בדבר שדרוג הטיסות (קבלה מס' 212 צורפה כנראה בטעות פעמיים) ומוסיף (בסעיף 36) : "סה"כ עומד סך כל הסכומים שהוצאו על ידי לצורך הטיסות על סך של 22,000 ₪ ." ב. הנתבעת טוענת כי בהתאם לנוהליה, עובדי הנתבעת אינם טסים במחלקת עסקים, אלא אם כן קיבלו לכך אישור מראש. התובע ביקש מספר רב של פעמים כי הנתבעת תשדרג את טיסותיו לחו"ל למחלקת עסקים, אך הנתבעת דחתה את בקשתו והבהירה כי היא לא תממן שידרוג בטיסות למחלקת עסקים. אם התובע טס במחלקת עסקים, במקום מחלקת תיירים, עשה זאת על חשבונו (סעיף 10.1 - 10.3 לכתב ההגנה) לטענת המנהל בתצהירו (סעיף 40) נוהל נסיעות שצירף התובע לתצהירו הינו: "צילום לא אוטנטי, של נוהל נסיעות ישן של החברה מחודש דצמבר 1992, נוהל אשר הוחלף ושונה בחודש דצמבר 1994 לנוהל הנסיעות אשר צורף כנספח "יא" לתצהירי". ומוסיף ומציין כי : "נוכח אי שביעות רצונו של התובע מהעובדה כי על פי נוהלי החברה עליו לטוס, לרוב, במחלקת תיירים, ועל מנת למנוע ספקות, קיימתי עם התובע שיחה נוקבת בנושא. הסברתי לתובע כי חלים עליו הנהלים החלים על יתר עובדי החברה, ועל פיהם, כל עוד לא קיבל אישור, אין הוא זכאי לטיסה במחלקת עסקים. אמרתי לתובע במפורש כי החברה לא תשא בעלות שדרוג טיסותיו, שבוצעו ללא אישור כאמור." (סעיף 43). ג. ולהכרעתנו - אין אנו מקבלים את טענת התובע מהטעמים הבאים: א. בכל אחת מהקבלות שצורפו מופיע סכום כללי, לא אחיד, בשורה אחת, ללא פירוט וללא רישום סכום ספציפי כלשהו, היכול להעיד, כדברי התובע, על תשלום (מתוך קבלות אלה), עבור שדרוג טיסותיו. ב. סיכום חשבוני של סך כל הסכומים בקבלות שהוצגו לנו, מגיע ל- 37,940 ₪. התובע דורש, בתביעתו, מתוך הקבלות הללו, רק סך של 22,000 ₪ וזאת, בלי לאבחן, להסביר ולהצביע מתוכן, מהם הסכומים המדויקים, המתייחסים לשדרוגים; מספר הטיסות שהיה "נאלץ" לשדרג; תאריכי הטיסות ואת יעדן . ג. יתרה מזאת, בתצהירו הראשון לא גילה לנו התובע את אשר נודע לנו לאחר מכן מתוך תצהירו של ארד ועדותו לפנינו, וכן מתוך עדותו של התובע עצמו, קרי: שהסכומים בקבלות אלה כוללים גם הוצאות פרטיות שלו ושל בני משפחתו (עמ' 23,24). ד. התובע אף מצא לנכון להגיש תצהיר תגובה (תצהירו השלישי) בו הוא מנסה להסביר כי מספר קבלות שצירף לתצהיר, אכן היו על הוצאות פרטיות, והסכומים הרשומים בהן לא נתבעו על ידו (למרות שצורפו לתצהיר כמסמכים), וכן כי ממספר קבלות שצורפו לתצהירו לא דרש את כל הסכום הנקוב שם, אלא רק חלק מהסכום שהתייחס לשדרוג הטיסות, בלי לציין איזה . אלא, שהתובע לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע הוא עצמו לא עשה אבחנה כזו כבר בתצהירו הראשון, ולא הביא זאת לידיעתנו אלא לאחר גילוי העובדות בתצהירו של ארד והדבר תמוה עד מאוד. מהקבלות שהוצגו, לא הוכיח התובע, את נכונות טענותיו בדבר סכום של 22,000 ₪, שהוציא מכספו לשדרוג טיסותיו. יתרה מזו, הוכח לנו כי נוהל הנסיעות שהיה קיים בנתבעת (נוהל משנת 1992 שצורף לתצהירו של התובע, נספח 8) שונה והוחלף בנוהל חדש, החל משנת 1995 . לפי נוהל חדש זה (נספח "יא", לתצהיר המנהל) עובדי הנתבעת טסים לנסיעות עבודה במחלקת תיירים, אלא אם כן קיבלו אישור מראש מהנתבעת לטוס במחלקת עסקים . כן הוכח לנו (מתצהיר המנהל ומעדות התובע), כי התובע היה מודע לנוהל החדש הזה ופעל על פיו עוד בשנת 1996 . התובע בעניין הנוהל החדש : "לשאלה האם ידעתי על קיומו - האמת , שלא, אבל לזכותו של מר מאור, יאמר שהוא דיבר איתי על הנוהל הזה בטלפון ואישר לי הראשון בכל החברה לטוס במח' עסקים . אז ידעתי שקיימת כוונה להוציא איזה נוהל ." ולשאלת בית הדין: "זה היה ב-96 ." (עמ' 21 ש' 22,23 - עמ' 22 ש' 1-5 ) ועוד: "לשאלה מדוע ביקשתי ורפי היה צריך לאשר את הנסיעה בביזנס - כי הוא דרש לעשות זאת בכל נסיעה. נכון שכך עשיתי. לשאלה האם אני הייתי זכאי לפי טענתי לטוס גם בנסיעה הלוך וגם חזור בביזנס - נכון". ולשאלת בית הדין : "נכון שבנסיעה הזו לא אושר לי הכוון השני בביזנס ." (עמ' 20 ש' 6-12) ובהמשך: "נכון שכדי לטוס במח' עסקים הייתי צריך אישור מרפי . והמנהל בתצהירו (בסעיפים 42,43, 46): " 42. התובע הכיר היטב את נוהל הנסיעות של החברה ופעל על פיו, כאשר התובע ביקש לטוס במחלקת עסקים הוא היה מבקש, ולרוב בכתב, את אישורי לכך! מסמכים המעידים כי התובע היה מודע היטב לנוהלי החברה... מצ"ב כנספח יג לתצהירי זה... מסמכים אלה מדברים בעד עצמם. 43. ... קיימתי עם התובע שיחה נוקבת בנושא ... אמרתי לתובע במפורש כי החברה לא תשא בעלות שדרוג טיסותיו, שבוצעו ללא אישור כאמור. 46. כמו כן ברצוני לציין, כי באף לא אחת מן התכתובות ביני לבין התובע בענין נסיעותיו לחו"ל לא ציין התובע בפניי, כי טיסה במחלקת עסקים הינה, לדעתו, חלק מתנאי עבודתו, וכי קמה לו, לכאורה, זכות לטוס במחלקת עסקים. כמו כן מעולם לא אמר לי התובע, כי אי מתן אישור לטיסה במחלקת עסקים מהווה מבחינתו הרעה בתנאי עבודתו, וכי שוקל להתפטר בגינה". יש לציין שהמנהל לא נחקר על דבריו אלה והמסמכים שצירף לתצהירו (נספח יג) מאשרים ומחזקים את טיעונו. רואים אנו להוסיף מעבר לדברינו דלעיל - אין מתקבל על הדעת ולטעמנו, גם אין להסכין כי עובד יעשה לעצמו ובעצמו במהלך שנות עבודתו בלא שאושר לו כך ובלא שראה לפנות לכיסוי הוצאותיו בעת עבודתו, אד הוק, והוא מבכר לעשות כן, משום מה, לאחר סיום יחסי העבודה. אנו קובעים איפוא כי לא רק שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח הוצאת סכום של 22,000 ₪ לשדרוג טיסותיו, אלא מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי כל הוצאות השדרוג שנעשו על ידי התובע, ללא תיאום ואישור מראש על ידי הנתבעת - נעשו על דעתו ועל חשבונו של התובע, ואין הנתבעת חייבת בגינן. במאמר מוסגר נזכיר כאן את נסוחו של התובע בתצהירו (ראה לעיל פסקא שניה לסעיף א'), עת מתעלם הוא מכל מה שקרה, לאחר כניסתו לעבודה. ודאי כך לאור עדותו בפנינו. לפיכך, דינה של התביעה בגין אי שדרוג טיסות - להידחות. נוסיף עוד, כי דברי המנהל שהובאו לעיל, (אשר כאמור, עליהם לא נחקר ולא הוכחשו והינם מהימנים עלינו), כי התובע מעולם לא אמר לו כי: "אי מתן אישור לטיסה במחלקת עסקים מהווה מבחינתו הרעה בתנאי עבודתו, וכי שוקל להתפטר בגינה" - דברים אלה סותרים לחלוטין את טענת התובע (סעיף 11.1 לתצהירו הראשון) וטענתו בסיכומיו (חלק ג' פרק א'), כי התפטרותו נבעה מהרעה מוחשית בתנאי העסקתו, בין היתר, עקב ההחלטה שלא להכיר עוד בזכותו לטיסות במחלקת עסקים וכי יש לראות התפטרות זאת כהתפטרות המצדיקה מתן פיצויי פיטורים, כדין, בהתאם להוראות ס"ק 11 (א) לחוק פיצויי פיטורין. כבר נקבע (וניתן לייחס את הפסיקה הזו למרבית טענות התובע בנושא זה): "כשמדובר ב'נסיבות' שבידי המעביד לשנותן, כך שלא תפעלנה יותר כפי שהן פועלות, חובה על העובד העומד להתפטר בגינן, להעמיד את המעביד על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף." (עוקדן דיני עבודה| מ' גולדברג שער עשירי | פרק 32 | עמוד 27 , והאסמכתאות הרבות, שם). התובע לא התפטר בזמנו עקב ההחלטה שלא להכיר עוד בזכותו לטוס במחלקת עסקים, אף לא הגיש דרישתו בגין הפרת תנאי עבודתו בעניין זה. אמנם : " כבר נפסק , כי "אין לדרוש מעובד כי יתפטר מידית בטרם ערך בירורים בדבר מקום עבודה חילופי"[...] אולם השיהוי המותר בעניין זה, אסור לו שיהא שיהוי מופרז... נראה לנו אפוא, כי שיהוי בהתפטרות, העולה על חודשים ספורים, מאיין טענה להתפטרות מחמת הרעת תנאי עבודה או נסיבות שביחסי עבודה, המצדיקות "התפטרות בדין מפוטר, מאחר שעצם קיומו של השיהוי הניכר מלמד על ניתוק קשר סיבתי בין עילת ההתפטרות לבין התרחשותה בפועל. " (עוקדן י' לובוצקי, "סיום יחסי עבודה" מהדורה 2004 פרק 9 עמ' 20, 21, והאסמכתאות שם) הדברים דלעיל יפים לטעמנו, עוד יותר, לטענה שבפנינו ולמהותה מול עיתותיה. לאור כל האמור - נדחית התביעה אף ברכיב זה. 4. בונוס מנהלים שנתי (MBO) לשנים 1999 - 2000 (פלוגתאות 5, 6, 10) א. לגרסת התובע, זכאי הוא לשנת 1999 ולשנת 2000, ל"בונוס מנהלים שנתי" בסך של 80,000 ₪. בפועל, קיבל בשנת 99 סך של 27,000 ₪ בלבד; כן טען כי לשנת 2000 זכאי הוא לבונוס יחסי לתקופת עבודתו (סך של 53,000 ₪). לפיכך, דרש מהנתבעת לשלם הפרש בונוס מנהלים שנתי, עבור שנתיים אלה בסך של 106,000 ₪ (סעיפים 12 , 13, לכתב התביעה). ב. הנתבעת טוענת כי בשנת 1999 נקבע לתובע, לבקשתו ובשיתופו, בונוס מנהלים משוקלל עפ"י עמידתו בכל אחד ואחד מהיעדים שהוצבו לו במסגרת התוכנית, ולכל יעד נקבע החלק היחסי בציון המשוקלל. לדברי המנהל, בשנה זו: "החברה נהגה הלכה ולמעשה על פי שיטת תגמול זו." (סעיפים 10.3-10.4). בשנת 2000, מאחר שתוכנית היעדים הינה שנתית ומשולמת לעובד אשר משלים שנת עבודה קלנדרית מלאה, ומאחר שסוכם כי התובע יעבוד בחברה בשנת 2000 עד ל-1.7.00 משהודיע על התפטרותו כבר בתחילת שנת 2000 ולא היתה לו מסגרת תוכנית שנתית - לא היה זכאי לבונוס מנהלים שנתי. הנתבעת טוענת עוד כי לאחר הגשת התביעה הוברר לה כי נפלה טעות חשבונית בבונוס המנהלים ל- 1999 והתובע קיבל ביתר 9,608 ₪, אותם דרשה לקזז מכל סכום אשר יקבע, אם יקבע, שמגיע לתובע בתביעה (סעיף 12.3 לכתב ההגנה). ג. ולהכרעתנו - גם בענין זה מקובלות עלינו טענות הנתבעת: ראשית, עסקינן בבונוס שנתי, כטענת התובע (ראה תביעתו, ס' 13-12). משכך, ממילא אין מקום לתביעתו ביחס לשנת 2000 ולא על בסיס ההנמקה כי לא נקבע לו יעד לשנה זו, אלא משמראש מוענק הוא על בסיס השגיות שנתית. בענייננו, משאין מדובר בשנת עבודה - ממילא אין עמידה ביעדים (הגם שלא נקבעו) ואין קמה זכאות. ודאי אין קמה זכאות יחסית, גם לא למחצית השנה שעבד (1.1.00-30.6.00), משלכך, נדרש התובע להכיח הסכמה מפורשת וספציפית, וכזו אין בפנינו. שנית, לשנת 2000 אכן לא נקבע לתובע יעד מכירות וממילא, לא קמה זכאות לשנה זו. איננו רואים חות"ל או פגם ב"חצריה" של הנתבעת בהקשר זה, משברי היה כי התובע עוזב הנתבעת במהלך שנה זו. ול- MBO לשנת 1999 - נזכיר כי לכאורה עולה מנספחי התובע כי קיבל כל המגיע לו בשנה זו וכי "אי קיום התחייבויות החברה" לא היווה סיבה עיקרית/משמעותית לסיים יחסי העבודה [ראוי להפנות לס' 28 לשאלון העזיבה, שמילא התובע ב- 29.6.00 ולפיו נתן 6 חודשי התראה על עזיבה. די באמור באיון טענותיו בדבר הודעה מאוחרת יותר, ולא בכדי נדרש לכך בעדותו; נזכיר ולו בהקשר זה כי קשה היה להתרשם מאמינותו, לומר המעט כן ראה דרוגו בשאלון העזיבה]. שלישית, הצדדים חולקים על הזכאות גם לשנה זו; כך טוען התובע כי זכאי היה לבונוס מנהלים שנתי בסך 80,000 ₪ ומשקיבל 27,000 ₪, זכאי הוא ליתרה בשיעור 53,000 ₪. הנתבעת כאמור טוענת לזכאות עקרונית בשיעור 60,000 ₪ בלבד (25% משכרו השנתי החדש, ראה ג'1 למנהל). בר-שני טען כי התובע עמד אך ב- 45% מיעדי MBO שנקבעו לשנת 1999 ומשכך, קיבל 27,020 ₪, וכי טענת התובע על זכאות ל- 80,000 ₪ (עקרונית) שגוייה, שכן עמידה ביעדים הייתה מזכה אותו אך ב- 60,000 ₪. לא רק שקיבל בטעות ביתר, אלא שלא עמד אף ב- 45%. התובע לא שכנע אותנו כי הקביעה, היעד, החישוב והתוצאות שהושגו, יש בהם כדי לזכותו בבונוס מנהלים שנתי גבוה מזה ששולם בפועל. מנגד, הסבריו של בר-שני ונספחיו הובהרו, מתאימים לטענות הנתבעת, ולא הופרכו בפנינו. משהנטל על התובע ומשלא שכנע אותנו בטענותיו - אין לנו אלא לדחות תביעתו ברכיב זה. במאמר מוסגר נציין כי עולה לכאורה מהטענות והנספחים כי שגגה נפלה בחישובי התובע את עמלת המכירות, על בסיס בונוס המנהלים השנתי, תוך טענה כי אין זה כולל MBO (ראה נספח 1 לתובע). משחישובי הנתבעת, בזמן אמת, בוצעו לפי 45% (בוצעו בשנת 2000), איננו מקבלים טענת הקיזוז המבוססת על הקביעה כי עמד אך ב- 29% מהיעד (סעיף 12 להגנה). מניחים אנו כי הנתונים נבחנו כדבעי. מכל מקום, אין בפנינו ראיות משכנעות לטעות, ומשכך, אין לנו אלא לדחות טענת הקיזוז. נוסיף ונזכיר כי ב"עסקת החבילה" שנקשרה בין הצדדים, באה לסיומה גם טעות זו. 5. בונוס "מכירות שוטף" (סעיף 7 לפלוגתאות) א. לטענת התובע, (בתביעה, סעיפים 14,15. 19.4, 19.5) על פי תנאי העבודה היה זכאי בשנת 1999 לבונוס "מכירות שוטף" בסך של 37,000 ₪ (% 45X 80,000; טעות חשבונית, צ"ל 36,000), ובשנת 2000 לבונוס "מכירות שוטף" של 40,000 ₪ ובסה"כ הינו זכאי לקבל מהנתבעת, עבור שנתיים אלו, סכום של 77,000 ₪. יש לציין כי בתצהיר התובע (סעיף 23-21), וכך גם בסיכומיו (עמ' 8), תובע הוא זכאות לבונוס "מכירות שוטף" לשנת 2000 סך של 49,000 ₪, והסכום הכללי גדל ל- 86,000 ₪, בניגוד לפלוגתא. עוד נציין כי, לטעמנו, לכאורה, מבלבל התובע בעניין זה בין עמלת מכירה לבין בונוס מנהלים, כאמור לעיל. ב. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל עמלות בשנת 1999 בגין מכירות שביצע בפלח השוק עליו היה מופקד על פי עמידתו ביעדי מכירות שהוצבו לו על בסיס שנתי. התובע שהיה מופקד על מספר מוגדר של מדינות במזרח הרחוק, קיבל עמלת מכירות רק למכירות שביצע בפלח שוק זה בלבד, בו לא נכלל אזור ישראל. טוענת הנתבעת, כי התובע לא ביצע את המכירות של המכונות הנטענות על ידו (סעיף 49 לתצהיר המנהל). בר-שני טען כי מכירות רבות בוצעו אז תוך חריגה ממדיניות החברה כולל תנאי המכירה, כשהנתבעת נאלצה לעמוד מאחורי התחייבויותיו ללקוחות, וכי לפנים משורת הדין שולם לו סך 20,000 ₪ ברוטו לשנת 2000, סכום שהתובע הסכים לו. ג. ולהכרעתנו - לא שוכנענו כי התובע אכן זכאי לעמלות בגין מכירות בישראל. נוסיף ונאמר כי עולה מת/1, כי אף שהתובע היה מעורב במכירות בתוקף תפקידו, מדובר בפעילות שלא הייתה לגיטימית, אליבא ד'פעולתו הוא (ראה ת/1 "ד"). נזכיר עוד כי התובע מוכיח במוצג זה - מחד טענות הנתבעת ומאידך - עסקינן באותו מסמך ב"מכירה" (אם בכלל) מ- 1998. אין חולק כי עמלת מכירות ניתנת ע"מ לעודד כאלה. דא עקא, אין עניין לנו בזכות הקמה "בסבירות", ודאי לא כשאין בפנינו כשכר התובע שכר מינימום עליו מתווספות עמלות. אין גם מענה בהפניית התובע בסיכומיו לעניין "תרוצי" בר שני בח.נ., שהרי אין עוסקים אנו בשאלה אם אושרה המכירה, אלא האם בוצעה על-פי נוהלי הנתבעת (שהרי זו טענתה). עוד ראוי להוסיף כי בניגוד לטענת התובע, הכחישה הנתבעת גם הכחישה את תחשיב העמלות. מקובלות עלינו טענות הנתבעת בהקשר זה ולפיהן עד לשינוי תפקידו לא היה זכאי לעמלות, מה גם שישראל הוצאה מאחריותו (כעדותו, הייתה באחריות יפתח ויזר) בתפקידו השני. איננו מקבלים גם טענת התובע לזכאות לעמלה גם כאשר לא נתקבל תשלום (ודי בהפניית הנתבעת לעניין זה בסיכומיה). עוד ראוי להזכיר כי לא מצאנו בראיות, דרישה של התובע לעמלות מכירה בגין שנת 99 (להבדיל מ- MBO). נזכיר עוד כי לכאורה עולה מנספח א' לתובע כי עניין עמלות המכירות לשנת 1999 סוכם כדבעי בין הצדדים. ובאשר לשנת 2000 - אכן עסקינן במכירות באזור שבאחריות התובע. דא עקא, התובע דרש העמלה בגין רבעון ראשון של שנת 2000 שהתובע סבר שהוא זכאי לה (וב- 24.5.00) הייתה בסך 20,000 ₪ ושולמה לו כנטו (בנספח ג' לבר-שני). אין בפנינו ראייה כי מקובל בענף כי תשולם עמלה גם על שדרוג ולא רק על מכונה חדשה, או כי כך סוכם עם התובע, או כי הנתבעת קיבלה מלוא התמורה בגין מכירות אלה. אין חולק כי התשלום לתובע שולם וכונה "מקדמה", כשלכ"א מהצדדים הסבר אחר לכך (התובע: מקדמה ע"ח סה"כ המגיע; הנתבעת: ביטוי חשבונאי לתשלום שהוקדם זמנו). כך או כך, אין חולק כי לא בוצע בתלוש השכר, או בשבוע שלאחר בקשת התובע, שהרי בוצע בצ'ק נפרד שזמ"פ 15.6.00 (שבועיים לפני תם העסקתו!). למען הזהירות, עברנו על נספחי התובע ולא נמצאה בהם התכתובת הנזכרת בנספח ג' לבר-שני. נזכיר עוד כי מנספחי התובע עולה כי אכן מדובר היה בחריגת התובע מנוהלי המכירה של הנתבעת (ראה לדוגמא, דוא"ל מ- 3.8.00 של צ'רלס ברניץ לתובע). לאור כל האמור - משלא הוכחה בפנינו ולא שוכנענו בזכאותו של התובע לעמלת מכירות לשנים 1999-2000, אין לנו אלא לדחות תביעתו ברכיב זה. נזכיר גם לכאן את קביעתנו בעניין כתב הויתור. 6. מימוש האופציות (לפלוגתא 8) א. לטענת התובע היה זכאי, בהתאם להסכמת הצדדים, לפי המקובל בענף ובנתבעת ועפ"י התחייבויותיו המפורשות של המנהל - להפשרה ו/או למימוש האופציות למניות הנתבעת וזאת עד לסיום העסקתו אצל הנתבעת. דרישתו הינה, אפוא, להפשרת 1,200 מניות, מה- 27.6.00 ו-1,920 מניות מה- 19.9.00 (סעיפים 6 , 21 , לכתב התביעה) ב. הנתבעת מבחינה בין 1,200 אופציות מיום 27.6.00, לבין 1,920 אופציות ביום 19.9.00 . בכל הנוגע ל- 1,200 האופציות (מסוג אופציות שירות) אשר הוקנו לתובע על פי הסכם אופציה 1, שמועד הקנייתן היה בהיותו עדיין עובד הנתבעת - רשאי התובע לממשן בהתאם ובכפוף להוראות הסכם אופציה 1. מאידך, בכל הנוגע ל-1,920 מניות, שמועד הקנייתן חל לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד - אין קמה לו כל זכאות. אמנם לקראת סיום עבודתו בנתבעת - ביקש התובע מהמנהל כי תאושר לו גם הקניית אופציות אלו, אולם זה הסבירו, כי הדבר מותנה באישורו של יו"ר מועצת המנהלים של החברה, ובאישור מועצת המנהלים של החברה, ונאמר לתובע: "כי אם יסיים את עבודתו בהתאם לתרבות הארגונית של אינדיגו ובנוסף ישלים את כל משימותיו כנדרש, אבדוק האם הדבר אפשרי" (סעיף 51.2). המנהל מוסיף בתצהירו: "הואיל והתברר לי שהתובע לא השלים את משימותיו במועד שסוכם בינינו ולפני עזיבתו, והואיל והתובע, סמוך לאחר שחרור כספי הפוליסה, ... הוא תובע למעלה מ- 330,000 ₪ , ובנוסף לך את הקניית האופציות המוקדמות, לא התקיימו התנאים המוקדמים לצורך פנייתי למר בני לנדא ולמועצת המנהלים של החברה לצורך קבלת אישורם" (סעיף 54). ג . ולהכרעתנו - ככל העולה מהסכם האופציה 1 (הסכם מ- 27.6.96) זכאי היה התובע להקניית האופציות והנתבעת בהגנתה הכירה בזכותו זו, בכפוף לתנאי הסכם 1. נזכיר אגב כך כי סעיף 5 קובע כי תקופת האופציה (27.6.96-26.6.06) יכולה להסתיים מיד עם סיום יחסי העבודה, בהתעלם מיהו הגורם לכך, וכי כל האופציות שטרם הוקנו יפקעו. בהתאם - אין לנו אלא ליתן תוקף להסכמה ולפיה התובע יכול לפעול למימוש 1,200 מניות שהזכות למימושן הוקנתה ב- 27.6.00, כמתחייב עפ"י הסכם זה (על כל תנאיו). ובמאמר מוסגר - מעניין כי התובע אינו עותר לזכאות לזכות שהוקנתה עפ"י הסכם זה ב- 27.6.01. עוד מעניין לציין, כללית לרכיב זה - כי התובע אינו מפרט בתביעתו כלל הבסיס לתביעתו ברכיב זה, אלא, עותר הוא לכך כסעד (ראה סעיף 21). באשר לאופציות ב- 19.9.00 עפ"י הסכם אופציה 2 (הסכם מ- 19.9.97) נקבעו בו אותן הוראות (סעיף 5). ממילא, כשאין חולק, אף לשיטת התובע, כי ב- 19.9.00 לא הועסק ע"י הנתבעת - ממילא, פקעה זכאותו להקניית הזכות. מדובר באופציות שלא הוקנו, משבמועד ההקנייה, לא היה עוד עובד הנתבעת (אף לשיטתו). בהתאם - נדחית התביעה ביחס למניות שהוקנו (בסעיף 6) ב- 19.9.00. 7. שעות נוספות ושעות עבודה במנוחה השבועית (פלוגתאות 9, 12) א. לטענת התובע, במהלך תקופת העסקתו בחו"ל עבד שעות נוספות, שבתות ומועדים, ללא כל תמורה מהנתבעת . משכך, הינו זכאי לקבל גמול בגין עבודה נוספת בגובה שש משכורות חודשיות ובסה"כ 120,000 ₪ (סעיפים 8, 19.7, לכתב התביעה). יש לציין כי בתצהירו (סעיפים 24-31), הגדיל התובע את הסכום הנדרש, כגמול בעבור עבודה בשבתות ובחגים לסך של 169,485 ₪ (וכך, גם בסיכומיו) . ב. טענת הנתבעת הינה כי התביעה אינה מכומתת והיא גורפת בניסוחה. הסכום נדרש על דרך האומדן בלבד, ולא כנדרש ע"פ הדין והפסיקה. חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על התובע. תפקידו היה תפקיד בכיר, הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי , תפקיד אשר מעצם טיבו ואופיו, לא היתה לנתבעת כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של התובע בין בעבודתו בארץ ובין בעבודתו בחו"ל. התובע הוא זה אשר באופן עצמאי, לפי שיקול דעתו וקביעת סדר יומו, תכנן את נסיעותיו לחו"ל, לרבות מועדיהן . לחלופין, התמורה החודשית הגלובלית ששולמה לתובע, היתה גבוהה, הואיל ו-% 20 ממנה היוו תמורה חודשית גלובלית בגין עבודה בשעות נוספות ועבור שעות עבודה בימי מנוחה וחגים. לפיכך, אם אמנם זכאי התובע לתשלום בגין השעות אלה, בניגוד לעמדת הנתבעת - יש לקזז מהתשלום הזה, סכום 287,127 ₪, המהווים % 20 נומינליים מסך כל שכרו בתקופת עבודתו בנתבעת (סעיף 9.5. לכתב ההגנה, סעיפים 31- 38 לתצהיר המנהל). ג. ולהכרעתנו - סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 קובע : "(א) חוק זה אינו חל על העבדתם של: ... (5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות עבודה והמנוחה שלהם". בנושא זה נפסק: "עבודתו של צלם טלוויזיה, מחוץ לחצרים של המעביד, היא עבודה הדורשת אמון אישי וחוסר אפשרות לפקח על שעות העבודה והמנוחה שלו ולכן אין החוק חל לגביו". (עוקדן דיני עבודה | מ' גולדברג שער שישי | פרק 15 | עמוד 37 , והאסמכתאות שם) ועוד נפסק : "אין לך עבודה ונסיבות שבהן נשללת ממעביד "כל אפשרות של פיקוח על שעות עבודתו של העובד" , באופן ברור וחד משמעי יותר מעבודה מחוץ לחצרים של המפעל, אלא אם נקבעים סידורים מיוחדים להבטחת פיקוח כזה." ( דב"ע לב/ 10-2 אליאע כהן נ' חב' יוסף כהן בע"מ, פד"ע ג' 478, מוזכר בדב"ע נג/ 188- 3 אי.בי.סי. ניוז אינטרקונטיננטל אינק. - בנימין מור , פד"ע כ"ח 291 ). ואשר לתשלום גמול שעות נוספות נפסק : "לא נדרש עובד לעבוד שעות נוספות, לא יהיה זכאי לתשלום בגינן אף אם עבד אותן למעשה." ( עוקדן דיני עבודה הנ"ל , עמוד 27 , והאסמכתאות שם). ועוד: "התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב." (שם, עמוד 28 ). עולות 2 קושיות: האחת - האם הוראות סעיף 30(א)(5)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, חלות על התובע, ואין הוא זכאי לתשלום גמול כלשהו, בגין עבודה בשעות בימי שבתות וחגים, כטענת הנתבעת ? והשניה - במידה והוכיח התובע, כטענתו, כי החוק חל עליו, האם הוכיח את זכאותו לקבל סכום קצוב, גמול של 169,458 ₪ , עבור שעות עבודה ב- 122 ימי שבתות וחגים, כדרישתו בסעיף 27 לתצהירו ( או 124 ימי שבתות וחגים, לפי דרישתו בחלק ד' בסיכומיו או שמא 6 חודשי שכר, כפלוגתא שנקבעה?). למען הסדר הטוב, מן הראוי להביא לכאן את הסכם העבודה, ואת הנספח המצורף לו, ובו הגדרת תפקידו של התובע בנתבעת, ותנאי עבודתו: "להלן תנאי העסקתך : משכורתך הכוללת תהיה ...................... משכורת זו כוללת תשלום עבור שעות נוספות בהתאם לנספח המצורף הגשמת מטרה זו מלווה באתגרים אישיים ודורשת... הצטיינות ומאמץ יתר. נכונותך להירתם למאמץ מוגבר הינה ערובה להצלחתנו במשימה. (ובדף 2) נספח: שעות עבודה ושכר עבודה 1. הנני לאשר בזאת כי לאחר שהוסבר לי אופי התפקיד, אשר אותו אני אמור למלא בקבוצת אינדיגו, ותוארו בפני דפוסי העבודה ויחסי העבודה המקובלים בה, אני מקבל על עצמי את ההסדר כדלהלן: א. יחסי העבודה באינדיגו בנויים על עקרון של אמון, לפיו אין כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלי, ואני אהיה רשאי לקבוע את סדר היום שלי, ובהתאם את החלוקה לשעות עבודה ומנוחה . כך למשל אהיה רשאי, כדבר שבזכות לצאת מן העבודה במהלך יום עבודה הרגיל לצרכים פרטיים, וזאת בתיאום עם הממונה . ב. אני אהיה מוכן לעמוד לרשות העבודה באינדיגו, בהתאם לדרישות התפקיד בשעות בלתי שגרתיות וחריגות , מעבר למה שמקובל כיום עבודה רגיל וכשעות עבודה רגילות, וכן במקרים מיוחדים גם בימי מנוחה שבועית. ג. אני מודע לכך כי השכר שנקבע לי באינדיגו הוא גבוה, משום שכ- % 20 ממנו מהווה תמורה חודשית גלובלית המבוססת על אומדן כלל מפעלי ורב-תקופתי , בגין העובדה שאני מוכן לעמוד לרשות העבודה באינדיגו, ולעבוד בפועל בשעות שהן מעבר לשעות העבודה הרגילות ובימי המנוחה השבועית (להלן "תמורה החודשית הגלובלית"). ד. מאחר והתמורה החודשית הגלובלית נבעה על בסיס אומדן כלל-מפעלי ורב-תקופתי, אינדיגו תשלם לי את התמורה החודשית הגלובלית גם בתקופות של היעדרות מהעבודה, (כגון מחלה, מילואים, חופשה וכד') אשר בהן לא אעבוד מעבר לשעות הרגילות, או בתקופות בהן לא אגיע למספר השעות שנקבע כבסיס לתמורה החודשית הגלובלית, ואף עובדה זו נלקחה בחשבון בעת חישוב גובה התמורה. 2. הוסבר לי גם כי אינדיגו בונה את סדרי העבודה ואת חישוביה הכלכליים על סמך הסכמתי לדפוסי העבודה והתמורה המפורטים בסעיף 1. 3. אני מסכים כי אם אינדיגו תיתבע לשלם בגין עבודה שעבדתי בשעות בלתי רגילות או בשעות נוספות, או בימי המנוחה השבועית, תבוא התמורה החודשית הגלובלית, ששולמה לי, בערכה הראלי, על חשבון, ותקוזז בכל סכום שאינדיגו תידרש לשלם. (נציין כי שני הצדדים חתומים על המסמך הזה; כל ההדגשות הוספו) המאפיין את הסכם העבודה הזה, והמיוחד בו הינו : • • היעדר הגדרה של מספר ימי עבודה בשבוע, בחודש (5 או 6 ימים בשבוע). • • היעדר הגדרה של מספר שעות עבודה בכל יום עבודה, בכל חודש. • • היעדר הגדרה של שעות התחלת עבודה וסיומה בכל יום עבודה. • • היעדר הגדרה של המונחים : יום עבודה רגיל ו/או שעות עבודה רגילות . • • הסכמה מפורשת של הצדדים כי יחסי עבודה ביניהם בנויים על עקרון של אמון, לפיו נקבע העדר כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה. • • הסכמת הצדדים כי התובע, יהיה רשאי לקבוע את סדר יום עבודתו. • • הסכמת הצדדים כי התובע רשאי לצאת מן העבודה במהלך יום העבודה הרגיל לצרכיו הפרטיים, וזאת בתאום עם הממונה (ללא צורך באישור). • • תשלום "תמורה חודשית גלובלית", בגובה של כ- % 20 מתוך השכר שנקבע לתובע, כשהוא מבוסס על אומדן כלל מפעלי ורב תקופתי, בגין מוכנותו של התובע לעבוד בפועל בתנאים אלו. (ובמאמר מוסגר - לכך יש להוסיף את הקביעות שבהסכמי האופציות). מסקנתנו, מתוך תנאי הסכם העבודה הנ"ל, כי על התובע הוטל עם קבלתו לעבודתו בנתבעת תפקיד הדורש, כלשון החוק, מידה מיוחדת של אמון אישי, והתובע ביודעין הסכים. ברור הוא וחד משמעי, כי אך ורק עובד, אשר למעבידו אמון אישי מיוחד כלפיו, יתאפשר למלא תפקיד בו עליו (על העובד עצמו), לקבוע את סדר יומו, ללא כל הגבלות של ימים ו/או שעות קבועות, מצד מעבידו (כשניתנה לו גם האפשרות לצאת ולבוא), כבמקרה שלפנינו. זאת אף זאת, מנוסח ההסכם ניתן גם להסיק, שהיה ברור לצדדים, כי מעצם טבעו ואופיו של התפקיד שסוכם עליו בהסכם, כאיש מכירות האחראי למכירות, גם במזרח הרחוק, לא תהיה לנתבעת כל אפשרות של פיקוח על שעות עבודתו בארץ ובוודאי לא בחו"ל וכי אף ידרש בפועל לשעות עבודה כאלה. משכך, לא הוגדרו בהסכם ימי העבודה בשבוע, שעות העבודה, מספרן, התחלתן וסיומן, בכל אחד מימי עבודה. דבר זה מסביר את העובדה שהתובע לא דרש תשלום עבור שעות נוספות כלשהן, במשך כל תקופת עבודתו, ואף לא לאחר התפטרותו! תביעתו כעת הינה אך ורק לתשלום בגין עבודה בימי מנוחה וחגים. התובע צירף לתצהירו הראשון (בסעיף 26) את נספח 6 ובו ריכוז, של 122 ימי השבתות והחגים שבהם,כביכול, עבד ושתמורתן תבע. הנתבעת בסיכומיה (סעיפים 21,22) מוכיחה כי נספח זה איננו נכון עובדתית (בלשון המעטה), משכלולים בו גם ימי שני ושלישי בשבוע, וכן ימי חופשה של התובע, ואין הוא מהימן. די, לטעמנו, בהפניות הנתבעת - למשקל המהימנותי-ראייתי שיש לנספח ולתביעה בהקשר זה. סעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע: "(א) הועבד עובד בשעות המנוחה שבועית או בחלק מהן: (1) ישלם לו המעביד בעד שעות אלה שכר עבודה לא פחות מ- ½ 1 משכרו הרגיל. (ב) היה שכרו של העובד על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר, יהא המעביד זכאי ליתן לעובד , במקום תגמול לפי פסקה (1) של סעיף קטן (א) , מנוחה של שעה וחצי לפחות תמורת כל שעה משעות המנוחה השבועית שבה עבד" (ההדגשות הוספו). מכאן, אף לוּ סברנו כי החוק חל על יחסי הצדדים - היה על התובע לפרט בתביעתו את השעות בהן נדרש (על ידי הנתבעת) לעבוד בכל אחד מימי המנוחה והחגים ובמשך כל תקופת עבודתו בנתבעת, ולדרוש רק את תמורתן ולא תשלום כללי (אומדן) עבור 122 ימי מנוחה וחגים, ללא כל פירוט של שעות עבודה בהן כתביעתו . גם אז הייתה עולה התהייה מדוע חיכה עם תביעתו זו במשך שנים, עד לסיום עבודתו והאמנם לא לקח לעצמו מנוחה לאורך כל תקופת עבודתו בנתבעת - בימי העבודה הרגילים, מנוחה של שעה וחצי תמורת כל שעה משעות המנוחה השבועית שבה , כביכול, עבד בפועל - בהתאם להוראות החוק סעיף 17 (ב), שהובא לעיל ?! בעניין אי. בי. סי. הנ"ל נקבע (מפי כב' הנשיא, כתוארו אז, השופט מ' גולדברג): "על בית הדין לפרש את חוק שעות עבודה ומנוחה על-פי תכליתו ומטרתו. מחד גיסא - לפניו חוק מגן, שהזכויות הנקבעות בו אינן ניתנות לויתור ומאידך גיסא - קיימת מודעות המחוקק לכך שאין מקום להחיל את הוראות החוק על כל העובדים. הטעמים לקביעת החריגים, שעליהם לא יחול החוק הינם בחלקם - חוסר היכולת לפקח על שעות עבודתם מסוימים (סעיף 30(א) (6) לחוק) וחלקם מפאת עיסוקם, או התפקיד אותו הם ממלאים (כל יתר היוצאים מן הכלל). בהקשר זה יש לקרוא גם את סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958, שאינו אוסר על תשלום שכר כולל לעובדים שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליהם". מששוכנענו ומשקבענו כי אין חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובע, ואין איסור על הנתבעת לשלם לו שכר כולל - ממילא אין, אפוא, כל בסיס לטענת התובע בסיכומיו - כי יש לראות בתוספת הגלובלית בשיעור % 20, שניתנה במסגרת סעיף ג' בנספח ההסכם, שכר כולל האסור לפי סעיף 5 לחוק הגנת השכר (שלא להזכיר כי גם כאן עסקינן בטענה חדשה). אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שמספר גורמים מצביעים על חוסר תום לבו של התובע בדרישתו לקבל תמורת ימי עבודה ב- 122 ימי חגים ומנוחה מלאים בסכום של 169,458 ₪. ראשית - חישוב זה מבוסס על נספח 6 לתצהירו הראשון של התובע. כאמור לעיל, הוכיחה הנתבעת בסיכומיה כי כלולים בנספח מועדים שאינם כלל ימי מנוחה , תאריכים שונים מופיעים פעמיים, וכן מופיעים תאריכים בהם שהה התובע בחופשה בחו"ל לרבות עם בני משפחתו. שנית - במשך כל שנות עבודתו נהנה התובע וקיבל מדי חודש בחודשו, תשלום תמורה חודשית גלובלית - כנגד מוכנותו להתחייבות לעבוד מעבר לשעות הרגילות ובימי מנוחה שבועית. משמעות הדבר, כי גם הוא ראה עצמו כמי שהוראות החוק, בכל הנוגע לתשלום גמול שעות נוספות, אינן חלות עליו . שלישית - גורם הזמן. התנהגות הצדדים, לאורך שנים, בהסתמכותם על ההסכם שנחתם ביניהם ללא כל עוררין מצדו, הביאה את הנתבעת לרכוש אמון מלא לתובע, מכל הבחינות. העלאת תביעה זאת, בשלב כה מאוחר ולאחר סיומם של יחסי עובד מעביד - מצביע על חוסר תום לב בדרישת התובע. לאור כל האמור לעיל, הננו קובעים כי התובע מילא תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, תפקיד שתנאי העבודה ונסיבותיו לא איפשרו לנתבעת כל פיקוח על שעות עבודה והמנוחה שלו. משכך, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 אינו חל על יחסי הצדדים, מה גם שעסקינן בתביעה אומדנית, שלא הוכחה כדבעי (יש טעם גם בטענת הקזוז החלופית שהעלתה הנתבעת). לפיכך , דין התביעה לתשלום גמול עבודה בגין עבודה בימי מנוחה וחגים - להדחות . ג. סיכום נציין כי הצדדים סיכמו בהרחבה, כ"א את טענותיהם וכדי להבהיר מלוא התמונה נדרשנו אף אנו להרחבה כאמור. הננו דוחים את טענות התובע לתשלום בונוסים, עמלות ואופציות , ומקבלים את טענות הנתבעת, כי עילות תביעה אלו היו ידועות היטב לתובע עוד טרם סיים את עבודתו בנתבעת, ובטרם חתם על כתב הויתור . רכיבי התביעה של הבונוסים ועמלות אינם מהסוג של הזכויות הקוגנטיות, ממילא, ניתנים לוויתור, וינתן תוקף לויתור עליהן, פחות בנוקשות מאשר בויתור על זכויות קוגנטיות. אנו קובעים אפוא, כי "כתב הויתור" סילק, למעשה, את כל תביעותיו של התובע כנגד הנתבעת, בנושאים של הבונוסים, העמלות והאופציות, ודין כל תביעותיו מהנתבעת, בגינן בין עפ"י כתב הויתור ובין לגופא - להדחות. התובע הותיר בנו רושם מאוד לא אמין ולא שוכנענו מדבריו ומעדותו, ופִרכה לא אחת נמצאה בעדותו! עדויות הנתבעת היו בהירות וברורות ולא הופרכו. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בהליך בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ בתוך 30 יום, אחרת ישא סכום זה ה"ה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. מסמכיםכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעות