פיטורים בהריון בלי היתר

פסק דין השופט שמואל צור 1. ערעור בפנינו על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב- יפו (השופט שמואל טננבוים ונציגי הציבור מר פרדס ומר שאשא; תיק עב 301478), בו נפסקו למערערת הפרשי פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים ונדחתה תביעתה להצהיר כי פוטרה עקב היותה בהריון בלא היתר כדין. הרקע העובדתי 2. המערערת, ילידת ארצות הברית, היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בחינוך ורשיון הוראה בארצות הברית. בשנת 1992 עלתה המערערת ארצה ועבדה במשיבה כמורה לאנגלית. בשנים תשנ"ג ותשנ"ד לימדה בחטיבת הביניים "רופין" שבעמק חפר ובשנות הלימודים תשנ"ה ותשנ"ו לימדה בחטיבת הביניים "בן גוריון" בהרצליה. בכל תקופת עבודתה היתה המערערת במעמד של עובדת ארעית. 3. מידי שנה, בתחילת שנת הלימודים, קיבלה המערערת מכתב מהאגף לחינוך התיישבותי שבמשרד החינוך והתרבות שכותרתו: "הודעה על העסקת עובד הוראה ארעי" (נספחים ב, יא2, יב2 ו-יג לתצהירה של הגברת דיתה קרמר). במכתבים אלה צוין, בין היתר, כי "אם עבודתך תמשך עד תום השנה היא תסתיים באופן אוטומטי ללא כל הודעה מוקדמת". לקראת סופה של כל שנת לימודים, בערך בחודש מאי, קיבלה המערערת מהאגף לחינוך התיישבותי מכתב המודיע לה על הפסקת עבודתה בתום שנת הלימודים. נוסחם של המכתבים היה דומה וצויין בהם בין היתר כי "אם תמצא אפשרות להמשך העסקתך נשמח להודיעך על כך במהלך החודשים יולי ואוגוסט..." (ראו למשל, נספח ד' לתצהירה של המערערת). 4. בהתאם לאמור לעיל קיבלה המערערת הודעה על סיום עבודתה גם בשנת הלימודים תשנ"ו (הודעה מיום 12/5/1996; נספח ו' לכתב התביעה). עם קבלת ההודעה הודיעה המערערת ביום 6/6/1996 למנהל בית הספר, מר יכין (להלן - המנהל), כי היא בהריון ועל כן אין אפשרות לפטרה מעבודתה. כמו כן פנתה המערערת ביום 12/6/1996 למנהלת גף כוח אדם בהוראה במחוז תל אביב, הגברת דיתה קרמר, וביקשה לשבצה לעבודה לשנת תשנ"ז (נספח י"ד לתצהירה של הגברת קרמר). 5. על רקע זה פנתה הגברת קרמר אל מר אפרים כחלון, מנהל האגף לפיקוח על העבודה במשרד העבודה והרווחה (להלן - המפקח) בבקשה לקבל היתר לפיטוריה של המערערת, בהתאם לסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן - החוק). הפנייה נעשתה ביום 14/6/1996 (נספח מש/3 למוצגי המשיבה, הוא נספח י' לתצהירה של המערערת). 6. ביום 28/8/1996 קיבלה המערערת הצעה לעבוד בשנת תשנ"ז בבית ספר אחר בהרצליה, בהיקף משרה של 8 שעות שבועיות, הפרושות על פני שלושה או ארבעה ימים בשבוע, וזאת במקום משרה בהיקף של 12 שעות שבועיות שעבדה בשנת תשנ"ו. הודעה על הצעה זו נמסרה גם למפקח (סעיף 6 לתצהירו של מר כחלון וסעיף 38 לתצהירה של הגברת קרמר). המערערת סירבה להצעה בטענה שמדובר בהרעת תנאי עבודה, הן בשל השוני בהיקף המשרה והן בשל שינוי מקום העבודה (סעיפים 19-21 לתצהיר המערערת). 7. ביום 12/9/1996 הודיע המפקח על החלטתו לסגור את התיק מן הטעם שפיטוריה של המערערת בוטלו והוצעה לה עבודה במשרה חלופית, לאמור: "הנדון: חוק עבודת נשים תשי"ד-1954 אני בא להודיעכם כי לאחר עיון במסמכים הנוגעים בדבר, ועל סמך פנייתכם החלטתי לפי הסעיפים 9, ו-22 לחוק עבודת נשים תשי"ד-1954 לסגור התיק של הגברת X הלי ת.ז. X. הנימוק: העובדת שובצה למשרה חלקית בשנת תשנ"ז (1/3 משרה)." (סעיף 7 לתצהירו של מר כחלון ונספח י"ב לתצהיר המערערת). לימים, משעה שהתברר שהמערערת לא שובצה במשרה חלופית, כתב המפקח מכתב נוסף לפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי), לאמור: "הנדון: חוק עבודת נשים התשי"ד - 1954 - הגב' X הלי 1. ביצענו חקירה בעניין פיטוריה של הגברת X ועל סמך הודעת משרד החינוך שלמרות בקשתו להתיר הוא מוכן להעסיק את הגברת X הלי בהיקף של שליש משרה, החלטתי לסגור את התיק. 2. החלטתי זו נבעה מכך ששליש משרה מקנה לעובדת ותק מתאים. 3. אם משרד החינוך היה מודיע שאין לו שעות לשיבוץ העובדת, הייתי מקבל החלטה להתיר את הפיטורים, כי המורה עצמה בעדותה אמרה מפורשות שמסרה על הריונה למנהל רק לאחר ההודעה על הפיטורים." (מכתבו של מר כחלון מיום 22/11/1996 - מוצג מע/1 בתיק מוצגי המערערת). 8. עם פיטוריה, שולמו למערערת פיצויי פיטורים עבור שתי שנות עבודתה האחרונות (תשנ"ה ותשנ"ו) וזאת כהשלמה לפיצויים ששולמו לה בעבר לשתי שנות עבודתה הראשונות, עם סיום עבודתה בבית הספר בעמק חפר ותחילת עבודתה בבית הספר בהרצליה (1994). הדיון בבית הדין האזורי 9. בבית הדין האזורי בתל-אביב הגישה המערערת תביעה ובה טענה כי פיטוריה נעשו שלא כדין, הן בשל כך שהיתה עובדת קבועה והן בשל כך שהיתה בהריון. המערערת תבעה הפסד השתכרות לשנת תשנ"ז, השלמת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצוי על הפרת הסכם העבודה והפרת החוק. 10. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המערערת בחלקה ופסק לה השלמת פיצויי פיטורים בסך 1,242 ₪ בצירוף פיצויי הלנה מופחתים בשיעור של 1,200 ₪. בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת בעניין פיטוריה שלא כדין בשל הריונה. בית הדין האזורי העדיף בעניין זה את עדותו של המנהל כי הודיע למערערת על הפסקת עבודתה בשנת תשנ"ז עוד לפני שידע על דבר הריונה (עמוד 7 לפסק הדין). בית הדין האזורי קבע כי מכתב הפיטורים של המערערת לא היה פורמלי גרידא ולעת הוצאתו, איש לא ידע כי המערערת בהריון (עמוד 6 לפסק הדין). בית הדין האזורי לא התעלם מטענותיה של המערערת כי לא היו מסמכים המעידים על חוסר שביעות רצון מתפקודה כמורה וכי שובצו מורים אחרים במקומה לשנת תשנ"ז אך, בסופו של דבר, לא מצא בטענות אלה כדי לערער את גרסת המשיבה כי הפיטורים לא היו על רקע הריונה של המערערת. אשר להיתר שניתן לפיטוריה של המערערת, קבע בית הדין האזורי כי מכתבו השני של מר כחלון מהווה למעשה היתר לפיטורי המערערת. כמו-כן בדק בית הדין את החלטתו של המפקח גופה, ומצא שאין עילה לבטלה. בית הדין מצא כי "המפקח רשאי היה להגיע למסקנה לפיה יש ליתן היתר לפיטורי המערערת" (עמוד 6 לפסק הדין). הערעור 11. בערעור בפנינו טוענת המערערת כי למעשה פוטרה בלא היתר כחוק שכן תיקה נסגר מבלי שהתקיימו בו דיון והחלטה לגופם של דברים. עוד טוענת המערערת כי גם אם בית הדין האזורי סבר כי ניתן היתר לפיטוריה, היה עליו לקבוע שהחלטת המפקח היא בלתי סבירה. לטענתה, המכתב הראשון של המפקח (נספח י"ב לתצהיר המערערת) אינו מהווה היתר, ואילו המכתב השני (נספח י"ח לנספחים מטעם המערערת), גם אם מהווה היתר בדיעבד, נגוע באי סבירות קיצונית שכן המנהל נימק את הבקשה לקבלת היתר הפיטורים בהעדר תקנים במשיבה בעוד שבמסגרת החקירה נגדית שינה את גרסתו וטען כי פיטר את המערערת בשל אי שביעות רצונו מתפקודה. מוסיפה המערערת וטוענת כי על יסוד מכלול הראיות והעובדה כי שובצו מורים ומורות חדשים להוראת אנגלית לשנת תשנ"ז באותו בית ספר ממנו פוטרה, היה על בית הדין האזורי לקבוע כי היא פוטרה בשל הריונה. המשיבה תומכת בפסק הדין של בית הדין האזורי, מטעמיו. 12. סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 (להלן - החוק) עוסק בהגבלת פיטורים וקובע: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות; לעניין סעיף קטן זה רואים סיום חוזה עבודה לתקופה קצובה, כפיטורים". סעיף 22(א) לחוק מאפשר לשר העבודה והרווחה להעביר את סמכותו זו לאחר. בהתאם לכך, העביר השר את סמכותו האמורה למפקח. 13. סעיף 9 לחוק שולל את כח הפיטורים של המעסיק לגבי עובדת בהריון. הוראת הסעיף מכפיפה את כח הפיטורים של המעסיק לביקורת ולשיקול דעת השר וקובעת כי אמת המידה לאישור פיטורים היא אם הפיטורים אינם קשורים להריון. לפי זה, פיטורי עובדת בהריון שנעשו שלא בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק, אינם תקפים ואינם תופסים. הוראות סעיף 9(א) לחוק נועדו "להגן על עובדת בהריון נגד פיטורים מהטעמים הבאים: האחד- בתקופת ההריון היא עשויה להיאלץ להעדר מהעבודה יותר מכרגיל; השני- יתכן שהמעביד יפיק מעבודתה פחות תועלת; השלישי- העובדת חשופה לפיטורים או להרעת תנאי עבודה, בגלל מצבה. אין לפרש את החוק במגמה להקל על המעביד שפעל בניגוד לרצונו של המחוקק"[1][1]. להפרתה של ההוראה יש נפקות הן במישור העונשי [סעיף 14(א)(3) לחוק] והן במישור האזרחי.[2][2]בנוסף, עולה מן הסעיף העקרון כי "אין לפטר עובדת בהריון. הנטל הדרוש להוכיח כי הפיטורים אינם בקשר להריון, מוטל על המעביד מבקש ההיתר"[3][3]. אם מגיע המפקח למסקנה שפיטורי העובדת קשורים להיותה בהריון, אזי אין מוקנה לו שיקול דעת כלל, והוא אינו רשאי להתיר את הפיטורים. מאידך, "היה המפקח בדעה כי הפיטורים אינם בקשר להריונה של העובדת, מוסמך הוא, לפי שיקול דעתו, שלא להתיר את הפיטורים או להתיר את הפיטורים, ואף ממועד רטרואקטיבי שלפני מתן ההיתר"[4][4]. כלומר, גם במקרה בו מפוטרת עובדת בהריון, לאו דווקא מטעמים הנובעים מהיותה בהריון, אין המפקח חייב, חד משמעית, להתיר את הפיטורים והוא יכול אף שלא להתירם; "במקרה כזה יהיו שיקוליו כאלה הקשורים במכלול יחסי העבודה במקום ובהליכים שהובילו לפיטורים"[5][5]. בעניין רחל שלום[6][6], נקבע כי "המפקח אומנם שוכנע כי לא היה קשר בין פיטורי העובדת לבין הריונה, אולם קבע שרקע הפיטורים קשור לנושאים שביחסי העבודה וסכסוך כספי שבין העובדת למעבידה, ובמצב כזה אין מקום לפטרה...". 14. על החלטת המפקח הנוגעת להתרת פיטורי עובדת בהריון מפעיל בית הדין ביקורת שיפוטית ובודק "באיזו מידה היא לקתה בחוסר סבירות קיצוני או לא הביאה בחשבון את השיקולים הרלוונטים או שהביאה בחשבון שיקולים בלתי רלוונטים"[7][7]. בית הדין יבטל את החלטת המפקח אם היא נגועה באי סבירות קיצונית, אם קיימת הפלייה פסולה, אם היא ניתנה בעקבות שיקולים זרים או אם נפגעו עיקרי הצדק הטבעי בעטייה של ההחלטה. הסמכות 15. עם הקמת בתי הדין לעבודה נמסרו לו סמכויות שהיו קודם לכן בידי בית המשפט הגבוה לצדק והתבססה הלכה לפיה מוסמך בית הדין לעבודה לדון גם בתקפותה של פעולה שלטונית שעילתה ביחסי עובד-מעביד[8][8]. במסגרת זו יכולה העובדת להעמיד במבחן משפטי בבית הדין שאלת תוקפו של היתר שניתן לפיטוריה בתקופת הריונה, והמעביד יכול להעמיד במבחן משפטי סירוב למתן היתר לפיטורים של עובדת בתקופת הריונה. בשני המקרים המפקח הוא צד נוסף להליך בבית הדין לעבודה, והתובענות נכנסות למסגרת סמכות בית הדין לעבודה על פי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969. החלטה מינהלית 16. הסמכות שהוענקה לשר לפי סעיף 9 לחוק להחליט בכל הנוגע לפיטורי עובדת בהריון , היא למעשה הפעלה של סמכות שלטונית מכח חוק ועליה לעמוד בכל הנדרש מהחלטה מנהלית. במסגרת הפעלת סמכותה, על הרשות המינהלית לעמוד בין השאר, בדרישות הפרוצדורה של ההליך המינהלי. המחוקק לא קבע אמנם מהם הכללים הפנימיים הצריכים להתקיים לצורך הפעלה תקינה של הסמכות המינהלית. אך בית המשפט העליון קבע כי כל הליך מינהלי כפוף לכללי הפרוצדורה וכי על החלטה מינהלית להתקבל בדרך מסוימת שאם לא כן לא תוכל לעמוד. בעניין ברגר[9][9] נקבע כי על ההליך המינהלי לעמוד בשלושה כללים מרכזיים: [1]. על כל החלטה להתקבל באופו ענייני הוגן ושיטתי. נקבע כי חובה על רשות מינהלית להניח תשתית עובדתית ראויה לכל החלטה שהיא. על המסגרת הפרוצדורלית הראויה לבדיקה עניינית הוגנת ושיטתית להיות מבוססת על שלושה שלבים חיוניים: איסוף וסיכום הנתונים, בדיקת המשמעויות שלהם וסיכום ההחלטה המנומקת. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון שאין המדובר במסגרת נוקשה ומידת ההעמקה והפירוט ישתנו לפי אופי העניין ולאור מכלול הנתונים הרלוונטים לו[10][10]. מאידך, על אף גמישותה , יישם בית המשפט את ההלכה המחייבת לקיים הליך דיוני תקין, ואף פסל החלטות מינהל שנמצאו פסולות מלפניו בכל הנוגע להליך בו התקבלו[11][11]. [2]. הזמן הרלוונטי לבחינת חוקיותה של החלטה מנהלית הנו המועד בו נתקבלה ההחלטה[12][12]. [3]. הרשות רשאית לקבוע מדיניות באשר לאופן פעולתה, אולם אין בכך די כדי לפטור אותה מקיום פרוצדורות הדיון המינהלי. יש מקרים בהם יכולה הפרוצדורה להיות גמישה יותר אולם על הרשות למלא אחר הכללים במלואם לפי העניין הקונקרטי[13][13]. בפרשת קווי זהב[14][14] הרחיב בית המשפט העליון את ההלכה וכלל במבחן ההליך של איסוף הנתונים ויצירת התשתית העובדתית גם כמה שלבים נוספים: איסוף נתונים סביר לפי נסיבות המקרה הכולל התייחסות לפרמטרים כמו: אילו נתונים על הרשות לאסוף, באיזה פירוט ועומק יערך הבירור, כמה זמן יוקדש לתהליך; אימוץ הנתונים הרלוונטים בלבד, היכולים לכלול חוות דעת של מומחה, עיצה של רשות אחרת, מדיניות ממשלה וגם עקרונות וערכים. יודגש כי על הרשות לבסס את החלטתה על כל השיקולים הרלוונטים כולם; בחינת אמינות הנתונים על פי כלל הראיה המנהלית שהוא, בעיקרו של דבר, מבחן של סבירות; בניית תשתית ראייתית מוצקה דיה לקבלת ההחלטה. משקבעה הרשות את העובדות הנוגעות לעניין, ובהנחה שאין בהן טעות, עליה לתת לכל עובדה את המשקל הראוי כדי להגיע להחלטה כיצד לפעול. שלב זה של שקילת העובדות הענייניות הוא לב ליבו של שיקול הדעת המינהלי ובו באים לידי ביטוי חוש המומחיות והתבונה של הרשות[15][15]. יחד עם זאת, יש להדגיש ולחזור ולהדגיש כי כללים אלה אינם נוקשים ובעיקרו של דבר על הרשות המנהלית לפעול באופן סביר, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. 17. בחינת תוקפה של פעולה שלטונית על ידי בית הדין לעבודה תיעשה על פי עקרונות המשפט המינהלי המחייבים מתן החלטה באופן ענייני, בתום לב, בסבירות ובמסגרת הסמכות. חזקה היא כי רשות מינהלית פועלת כדין, אלא אם יוכח ההפך. הפסיקה עסקה באופן בו ראוי שתתבצע ביקורת על פעולתה של זרוע מנהלית וקבעה כי בכל הנוגע להליך ערעור רגיל, תפקידה של ערכאת הערעור לבחון באם ממצאי פסק הדין מעוגנים בחומר הראיות, באם המסקנות עומדות במבחן ההוכחות, ההגיון ומכלול הנסיבות, ובאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין. לעומת זאת, בהליך בו מופעלת ביקורת שיפוטית על פעולתה של רשות מינהלית, על ערכאת הערעור לפעול על פי הכלל האמור ובנוסף עליה לבחון את הדרך בה הפעילה הערכאה הדיונית את ביקורתה, את שיקוליה ואת נימוקיה. מכאן שמידת ההתערבות של ערכאת הערעור בהליך ערעור מסוג זה, בו תתעוררנה גם שאלות משפטיות, תהיה רחבה יותר ממידת ההתערבות בהליך רגיל[16][16]. החלטת המפקח 18. לאור האמור לעיל, עומדות בפנינו, אפוא, שתי שאלות: האם החלטת המפקח התקבלה באופן בו ראוי הליך מנהלי להתקבל, והאם ההחלטה, כשלעצמה, עומדת במבחן הסבירות. החלטת המפקח מורכבת משני מכתבים. המכתב הראשון (סעיף 7 לתצהירו של מר כחלון ונספח י"ב לתצהיר המערערת) מכריז למעשה על סגירת תיקה של המערערת בלא השלמת הבדיקה, מן הטעם שהיא שובצה לעבודה במשרה חלופית. בפועל, כפי שעולה מן התשתית העובדתית, המערערת לא שובצה לעבודה במשרה החלופית שהוצעה לה (סעיפים 19-21 לתצהירה), כך שהמכתב הראשון של המפקח מבוסס על תשתית עובדתית שגויה. הלכה היא שעל מנת שרשות ציבורית תמלא תפקידה כראוי עליה לדאוג תחילה שכל העובדות והנתונים הנוגעים לעניין יהיו בפניה. באין תשתית עובדתית מלאה ונכונה, לא כל הדרוש להכרעה יהיה בפניה של הרשות והחלטתה לא תוכל להיות עניינית. המכתב השני של המפקח (מוצג מע/1 בתיק מוצגי המערערת) הוא מעין הסבר היפותטי, שניתן לאחר מעשה, בו מסביר המפקח מה היה מחליט לו היה בא עניינה של המערערת בפניו. אין במכתב השני כל התייחסות לתשתית עובדתית כלשהי שעמדה בפני המפקח או שבוררה על ידו. זאת ועוד, המכתב השני ממוען לפרקליטות הוא אינו מכוון אל המערערת ומשום כך אין הוא מקיים את הוראת סעיף 2(ד) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט - 1958 הקובעת כי "עובד ציבור יודיע על החלטתו למבקש מיד לאחר קבלתה" (ההדגשה הוספה - ש.צ). מדובר אפוא בהליך פגום שלא הושלם כראוי, כדרישות החוק וכללי המינהל. על המפקח, כרשות מינהלית לעמוד בדרישות המהות והפרוצדורה של ההליך המינהלי וזאת במיוחד על רקע הוראת סעיף 9(א) לחוק שהיא "הוראה חריגה במשפט העבודה, המעניק חופש חוזי לצדדים ליחסי העבודה בעניין פיטורים והתפטרות. מנגד, יש ליישם את מטרת המחוקק להגן על עובדת בהריון מפני פיטורים הקשורים בהריונה והקשיים העשויים לעמוד בפניה במציאת עבודה חדשה בתקופה זו"[17][17]. 19. בשלב זה של הדיון עלינו להידרש לשאלת סבירות החלטתו של המפקח. כאמור, על המפקח לבדוק היטב את התשתית העובדתית שלפניו ולהחליט החלטה עניינית, בתום לב, בסבירות ובמסגרת סמכותו. גם לו היה בידינו לקבל את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה מכתבו השני של המפקח מהווה הלכה למעשה היתר לפיטורי המערערת, כי אז לא היינו יכולים לסמוך על קביעתו לפיה "מעיון במכלול החומר העובדתי שבפנינו ובטיעוני הצדדים, לא מצאנו עילה לביטול החלטת המפקח" (עמוד 6 לפסק הדין). מחומר הראיות שעמד בפני בית הדין האזורי עולה בבירור כי מערכת השיקולים על פיהם התקבלה החלטת המפקח היתה לא שלמה, שלא לומר מוטעית, שכן המנהל שינה את גרסתו המקורית לפיה המערערת פוטרה בגלל העדר תקנים (סעיף 10 לתצהירו של מר יכין), לגרסה מאוחרת יותר בדבר אי שביעות רצון מתפקודה (פרוטוקול בית הדין האזורי מיום 1/6/2000, עמודים 2, 5). יתירה מזו, לדעתנו לא יחס בית הדין האזורי משקל מתאים לטענות המערערת בדבר גיוס מורים חדשים למערכת, בה בשעה שהיא פוטרה בטענות צמצומים (פרוטוקול בית הדין האזורי מיום 1/6/2000 עמוד 6). טענות צמצומים הנטענות על ידי מעסיק הן טענות לגיטימיות כשהן מביאות בחשבון גם את זכויותיהם של העובדים הפעילים[18][18]. טענות שכאלה אינן לגיטימיות אם במסווה של צמצומים מפטרים אחד ולוקחים תחתיו אחר, ללא צידוק ענייני. מכאן שמצטברות נסיבות המעיבות על מעשה הפיטורים, ואלה מצטרפות לכלל תמונה המצביעה על קשר בין הפיטורים להריון, קשר אותו שלל החוק ואותו לא הצליח המנהל להזים. הסעד 20. בית דין זה קבע וחזר וקבע כי פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם ולכן זכאית עובדת בהריון שפוטרה בניגוד לחוק להמשיך בעבודתה. בענייננו, לא תבעה המערערת להורות על החזרתה לעבודה, אלא ביקשה לפסוק לה הפרשי שכר עבודה לשנת תשנ"ז. על רקע זה ומשעה שנמצא כי המערערת פוטרה בניגוד להוראת סעיף 9 לחוק, זכאית היא לפיצוי על פיטוריה שלא כדין, אשר לגובה הפיצוי, מוצא אני להעמידו על משכורת של 6 חודשים, לפי שכרה האחרון אצל המשיבה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת עבודתה בפועל ועד לתשלום. בכל הנוגע לקביעות בית הדין האזורי לעניין הפרשי פיצויי הפיטורים ולהפחתת פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים, אינני מוצא מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי באשר לדעתי שיעור ההפחתה אינו חורג ממתחם הסבירות. 21. לאחר שניתנה חוות דעתי, קראתי את חוות דעתם של חברי הנשיא אדלר והשופט פליטמן: (1) מסכים אני עם חברי הנשיא - החולק על חברי השופט פליטמן - כי אין לראות את המערערת כמי שהתפטרה מעבודתה. לא יכול להיות ספק שהצעת העבודה האחרת שהוצעה למערערת נפלה בתנאיה מאלה שהיו לה קודם, כך שהיתה לה סיבה טובה לסרב להצעה מבלי להראות כמתפטרת. מכאן, שבניגוד לדעתו של השופט פליטמן, היה גם היה צורך בקבלת היתר לפיטוריה של המערערת בשל הריונה לפי חוק עבודת נשים. (2) חולק אני על דעתם של חברי הנשיא אדלר והשופט פליטמן כי מכתבו של מר כחלון מיום 22.11.96 הינו בבחינת היתר לפי החוק. כפי שציינתי (סעיף 18 לעיל), מכתבו של המפקח הינו הסבר היפוטתי, לאחר מעשה, מה היה מחליט לו תמונת המצב הנכונה של המערערת הייתה בפניו. מכתב זה אינו בבחינת החלטה הניתנת מכח סמכות כדין. המכתב מכוון אל הפרקליטות ואין בו כל התייחסות לתשתית העובדתית הנוגעת לעניינה של המערערת ולסיבות המצדיקות מתן היתר לפיטוריה לפי החוק. אכן, לדעתי, המערערת פוטרה מעבודתה בהיותה בהריון בלא היתר כחוק ולכן זכאית היא לפיצוי בגובה שכר עבודתה לשנת הלימודים תשנ"ז, בניכוי התשלומים שקיבלה כאמור בסעיף 20 לעיל. 22. סוף דבר - לו תשמע דעתי, הערעור יתקבל כאמור בסעיף 20 לעיל והמשיבה תישא בהוצאות המערערת בסכום של 5,000 ש"ח. השופט יגאל פליטמן: לאחר עיון בחוות דעתם של חברי השופט צור והנשיא אדלר, הגעתי לכלל מסקנה, כי ראוי הערעור להידחות. להלן טעמי לדעתי: א. מדי שנה עם תחילת שנת הלימודים נשלח למערערת מכתב ממשרד החינוך, ובו נאמר, כי "אם העבודה תמשך עד לסוף שנת הלימודים היא תסתיים אוטומטית בסוף אותה תקופה ללא כל הודעה נוספת"; בנוסף לכך, לקראת סיום שנת הלימודים נשלח למערערת מדי שנה מכתב ממשרד החינוך ולפיו, עבודתה תסתיים עם סיום שנת הלימודים (נספחים לתצהיר הגב' קרמר). מכתבים אלה ראויים להתייחסות, פשוטם כמשמעם, כמכתבי העסקה לתקופה קצובה שתסתיים עם תום שנת הלימודים. משהמערערת הייתה עובדת ארעית שמלאה מקומה של מורה אחרת, אזי בהכרח המשך העסקתה היה תלוי בכך שתמצא לה מדי שנה עבודה כמורה מחליפה. כך הם הדברים גם לגבי שנת הלימודים תשנ"ז, השנה שבה היא הפסיקה עבודתה. עובד ארעי על פי הגדרתו התקשי"רית - הינו "עובד המועסק בעבודה שעל פי טיבה אינה צמיתה ועל כן העסקתו מוגבלת בזמן" (סעיף 02.261 לתקשי"ר). משהמערערת הועסקה כעובדת ארעית - העסקתה בשנת הלימודים תשנ"ז הייתה תלויה, כמובן מאליו נוכח מעמדה, במציאת מקום עבודה לה כמורה מחליפה או כממלאת מקום. ב. בנסיבות המקרה לית מאן דפליג, כי אם מסיבה של העדר תקן או מסיבת חוסר שביעות רצון מרמת תפקודה או משתי הסיבות גם יחד, הודע למערערת על - ידי מר יכין, מנהל בית ספר בן גוריון שבהרצליה, על הפסקת עבודתה בבית ספרו. ההודעה ניתנה בטרם הודיעה לו המערערת על עובדת הריונה. המסקנה הברורה העולה מנסיבות אלה הינה, כי הפסקת העסקתה של המערערת באותו בית ספר גם בשנת הלימודים תשנ"ז - לא היתה עקב הריונה. ג. ללא קשר לעובדת הריונה של המערערת ולאור מעמדה כעובדת ארעית, הוצע לה לעבוד בשנת הלימודים תשנ"ז בבית ספר אחר בהתאם לאפשרויות העסקתה שהיו אז בידי משרד החינוך. ההצעה היתה לעבודה ב"היקף משרה של 8 שעות שבועיות בחטיבת הביניים "סמדר" בהרצליה, זאת במקום 12 שעות שבועיות אותן עבדה בשנת הלימודים תשנ"ו". דא עקא, ש"ביום 29.8.96 הודיעה התובעת, כי היא מסרבת להצעה זו הואיל ומדובר בהרעה בתנאי העבודה הן מבחינת היקף המשרה והן מבחינת שינוי מקום העבודה" (עמ' 4 לפסק דינו של בית הדין האזורי). ד. משאלה הן נסיבות הפסקת עבודתה של המערערת במשרד החינוך, יש לראותה כמי שלא חפצה בהמשך העסקתה חרף רצון מעבידתה להמשיך ולהעסיקה. משכך הם הדברים מתייתר הצורך לקבלת היתר לפיטוריה מאת שר העבודה והרווחה על פי סעיף 9 לחוק עבודת נשים; ובנסיבות אלה של הפסקת עבודה - בדין החליט המפקח ביום 12.9.96 על סגירת תיקה של המערערת בפניו. ה. אפילו היה צורך בהיתר פיטורים מאת המפקח בנסיבות המקרה, הרי שנכון הוא לראות במכתבו מיום 22.11.96 כהיתר כזה. באותו מכתב נאמר, כי "אם משרד החינוך היה מודיע שאין לו שעות לשיבוץ העובדת, הייתי מקבל החלטה להתיר את הפיטורים, כי המורה בעצמה בעדותה אמרה מפורשות שמסרה על הריונה למנהל רק לאחר ההודעה על הפטורים". 3. סיכומו של דבר - על פי האמור, לא מצאתי מקום לזכות את המערערת בשכר עבודה שלא ביצעה, בגין כל שנת הלימודים תשנ"ז כדעת חברי השופט צור או בגין חלק מאותה שנת הלימודים כדעת חברי הנשיא; ואם תשמע דעתי - יאושר פסק דינו של בית הדין קמא מטעמיו והערעור ידחה ללא צו להוצאות. הנשיא סטיב אדלר: נוכח המחלוקת שהתעוררה בין חברי השופטים צור ופליטמן, אבקש לחוות דעתי ביחס למספר סוגיות העולות במסגרת ערעור זה. אקדים את המאוחר ואומר שעל אף שהנמקתי והתוצאה אליה הגעתי שונה משל חברי החלטתי להצטרף לתוצאת פסק דינו של חברי השופט שמואל צור. המשרה החלופית שהוצעה למערערת 1. סעיף 9 לחוק עבודת נשים אוסר על פיטורי עובדת בהריון, אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה (להלן - השר). השר אצל את סמכותו בעניין זה למפקח על העבודה במשרד העבודה והרווחה (כיום משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה). ביום 4.6.1996, פנתה הגב' דיתה קרמר, מנהלת גף כוח אדם בהוראה במחוז תל-אביב אל מר אפרים כחלון, מי ששימש באותה העת כמנהל האגף לפיקוח על חוקי העבודה במשרד העבודה והרווחה (דאז), בבקשה לקבל היתר לפיטוריה של המערערת. טרם מתן החלטתו של מר כחלון, הציע משרד החינוך למערערת משרה חלופית לשנת הלימודים התשנ"ז - הוראה בבית ספר אחר בהרצליה, בהיקף של שמונה שעות שבועיות. המערערת דחתה את ההצעה, בין השאר, מן הטעם שהיקף המשרה שהוצעה לה היה קטן מזה בו הועסקה בשנה שחלפה. ההודעה על המשרה החילופית נשלחה על ידי הגב' קרמר גם למר כחלון, שהחליט עקב כך לסגור את התיק בעניינה של המערערת (ראה מכתבו של מר כחלון מיום 12.9.1996). בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק עבודת נשים, היה על משרד החינוך להמשיך ולהעסיק את המערערת כל עוד לא ניתן היתר לפיטוריה. המשך העסקתה, צריך היה להיות באותם התנאים בהם הועסקה עובר לפיטוריה. לטעמי, אין בהעסקה בהיקף משרה קטן מזה בו הועסקה בשנים קודמות, כדי לענות על דרישות הדין. אף אם נצא מנקודת הנחה שהמשיבה פעלה בתום לב ובמטרה למצוא למערערת משרה חלופית אולם כזו לא נמצאה, הרי שהיה על משרד החינוך להבטיח למערערת, בדרך זו או אחרת, השלמת שכרה לכדי משרתה בשנה שחלפה. יוטעם, כי הצעת עבודה בבתי ספר אחרים אינה מהווה, בנסיבות המקרה, שינוי משמעותי בתנאי העסקתה של המערערת שכן מעובדות המקרה הוברר, כי המערערת 'נדדה' בין בתי ספר שונים גם בשנים קודמות. מן האמור עד כה עולה אפוא, לשיטתי, כי המשרה החלופית שהוצעה למערערת אינה עולה בקנה אחד עם דרישות הדין מאחר שהתנאים שהוצעו במסגרתה נופלים מאלה בהם הועסקה המערערת בשנת הלימודים שחלפה. משכך, דחייתה של ההצעה על ידי המערערת לא תיחשב לה כהתפטרות ובנקודה זו חולק אני על קביעתו של חברי, השופט יגאל פליטמן. יתר על כן, כעולה מנסיבות המקרה המשיבה פיטרה את המערערת בהודעתה מיום 12.5.1996 (ראה נספח ו' לכתב התביעה). משכך, הצעת העבודה החילופית יכולה להחשב כהצעת עבודה חדשה שסירוב לה אין בו כדי לאיין את מעשה הפיטורים. שאם לא נאמר כן נמצא מחטיאים את כוונת המחוקק והופכים את הקערה על-פיה. לשון אחרת, מעסיקים המפטרים עובדים עלולים לנסות לצאת ידי חובתם להעניק לעובדים המפוטרים את זכויותיהם בדין על ידי מתן הצעות עבודה חילופיות, הנופלות בתנאיהם מאלה בהן עבדו טרם הפיטורים, ולטעון שסירוב להן מהווה התפטרות. ההיתר לפיטורי המערערת 2. משנמסרה למר כחלון הודעה לגבי המשרה החלופית שהוצעה למערערת, סבר שאין עוד צורך בהחלטתו והודיע לגב' קרמר על סגירת התיק בעניינה של המערערת. זאת, על אף שמפקחת מטעמו (הגב' חיה חוגי) ביצעה חקירה בעניין פיטורי המערערת ונמצא ברשותו כל החומר הדרוש לשם קבלת החלטה (ראו: מכתבו של מר כחלון מיום 22.11.1996 ונספח י"ח לתצהירי המשיבה בבית הדין האזורי). לימים, משנודע למר כחלון כי בפועל נדחתה הצעת העבודה החילופית על ידי המערערת והיא לא שובצה ללמד בשנת התשנ"ז, התיר המפקח את פיטוריה, וזאת במסגרת מכתבו אל הפרקליטות מיום 22.11.1996. תמים דעים אני עם חברי, השופט צור, כי מנהל תקין והקפדה על הוראות החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט - 1958 מחייבים היו שההיתר לפיטורי המערערת יינתן בהחלטה נפרדת, דהיינו לא במסגרת מכתב לפרקליטות, ושההחלטה תישלח גם למערערת. אולם לטעמי, פגמים אלה ש'בצורה' אין בהם כדי לאיין את ההחלטה לגופה. כאמור לעיל, החלטת המפקח התבססה על התשתית הראייתית המתאימה, קרי, חקירת נסיבות פיטוריה של המערערת, כפי שנעשתה מספר חודשים קודם לכן ומשכך איני מוצא, במקרה זה, טעם המצדיק התערבות בשיקול דעתו של המפקח. לדידי, לא נפל פגם בהתנהלות המפקח משדחה את ההכרעה בבקשת המשיבה שעה שסבר כי אין כל צורך בהכרעתו. כך, לא נפל פגם בהתנהלותו משבשלב מאוחר יותר, כאשר הוברר למפקח כי בפועל המערערת לא שובצה לעבודה ועל כן נדרשת הכרעה, הכריע בבקשה. יודגש, כי השיקולים הרלוונטים להכרעה, אלה ששררו בתקופה הסמוכה להגשת הבקשה להיתר, לא השתנו כחלוף מספר חודשים. שאלת הרטרואקטיביות 3. לטעמי השאלה המכרעת בעניינו היא זו הנוגעת לגובה הפיצוי המגיע למערערת, וזה יקבע על סמך מועד תוקפו של ההיתר שניתן לפיטוריה. בתקופה הרלוונטית להתרחשויות מושא הליך זה, היה המפקח רשאי להתיר פיטורי עובדת בהריון למפרע. [19][19] אולם, בהעדר קביעה מפורשת בגוף ההיתר כי תוקפו של ההיתר הוא למפרע, דהיינו ממועד פיטורי העובדת בפועל, יש לראות בו כבר-תוקף רק ממועד נתינתו ואילך. צא ולמד, משמר כחלון לא ציין בגוף ההיתר כי תוקפו הוא למפרע, היה על המשיבה להעסיק את המערערת עד למועד מתן ההיתר. לפיכך, לו תשמע דעתי, יקבע כי המערערת זכאית לפיצוי בגובה שכר עבודתה בשנת הלימודים תשנ"ז, בגין התקופה מיום 1.9.1996 ועד למועד מתן ההיתר על ידי המפקח ביום 22.11.1996. בנוסף זכאית המערערת לחודש הודעה מוקדמת להפסקת עבודתה. 4. סוף דבר - נוכח המחלוקת שנפלה בין חברי המותב ולאחר ששקלתי בדבר, החלטתי להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט שמואל צור לפיה גובה הפיצוי על פיטוריה של המערערת שלא כדין יעמוד על 6 חדשי שכר. כמו כן הריני מסכים, כי נאשר את קביעות בית הדין קמא לעניין הפרשי פיצויי פיטורים ולהפחתת פיצויי הלנה והריני מצטרף גם להצעתו של חברי השופט צור לעניין פסיקת הוצאות. נציג עובדים מר אמנון כספי: אני מסכים לפסק דינו של השופט צור. נציג עובדים מר מיכאל אל-דור: אני מסכים לפסק דינו של השופט פליטמן. אחרית דבר - על דעתם של השופט שמואל צור, הנשיא סטיב אדלר ונציג הציבור מר אמנון כספי, וכנגד דעתם החולקת של השופט יגאל פליטמן ונציג הציבור מר מיכאל אל דור, מתקבל הערעור כאמור בפסק הדין של השופט שמואל צור. < הריוןפיטורים בהריוןפיטורים