פסק דין 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, לזכויות פנסיוניות ולדמי הבראה. 2. הנתבעת עוסקת בייצור, עיבוד ושיווק של מוצרי עץ ופרופילים. התובע הינו בעל 24% ממניות הנתבעת ואחיו, בנימין, הינו בעל 76% ממניותיה. התובע עבד בנתבעת מיום היווסדה כחברה, 18.3.70. קודם לכן עבד התובע בעסק המשפחתי, נגריה, טרם התאגדותו של העסק כחברה. התובע סיים לעבוד בנתבעת ביום 31.1.92, בהתפטרות. אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה לתובע פיצויי פיטורים ודמי הבראה. 3. על פי הנטען בכתב התביעה, מיד עם שחרורו של התובע משירות סדיר בצה"ל, בשנת 1966, החל התובע לעבוד בנגריה המשפחתית, אשר נוהלה על ידי אחיו בנימין. בשנת 1970 יוסדה הנתבעת על ידי התובע ואחיו ואליה הועברו כל עסקי הנגריה, חובותיה וזכויותיה. לאחר פטירת אבי המשפחה ניהל האח בנימין, המבוגר מהתובע, את עסקי הנתבעת. התובע ובנימין עבדו עבור הנתבעת שעות רבות. התובע עבד כנגר, כאיש מכירות ובכל עבודה שנדרשה לכל אורך תקופת עבודתו בנתבעת. במשך כל השנים הרלבנטיות לתביעה לא עבד התובע בכל עבודה אחרת וקיבל את משכורתו בגין עבודתו בנתבעת מידי חודש בחודשו. בנוסף, הנתבעת שילמה לרשויות המוסמכות את כל הסכומים המגיעים בגין העסקת עובד. על פי הנטען, בסוף שנות ה-80 או תחילת שנות ה-90, החלו סכסוכים וחילוקי דעות בין התובע לבנימין וכל הצעותיו של התובע לגבי דרך ניהול העסק נדחו על ידי בנימין. עוד נטען כי במהלך שנות ה-90 הורידה הנתבעת על פי החלטתו השרירותית של בנימין את שכרו של התובע. בנוסף נטען כי הנתבעת צברה חוב כספי לאחד מספקיה, אדם בשם קרייטר וכי בנימין דרש מהתובע שיחתום כערב אישי כלפי קרייטר לחובות הנתבעת. לטענת התובע, בעקבות הלחצים שהופעלו עליו לחתום ערבות אישית כלפי קרייטר; בשל חילוקי הדיעות באשר לניהול העסק ובשל ירידת משכורתו, התפטר מעבודתו בנתבעת. התובע טען כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבעת וכי הנתבעת לא שילמה לו זכויות בסיסיות הנובעות מיחסים אלו. לטענתו, התפטרותו נופלת לגדר סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, דהיינו, התפטרות בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה ולמעשה יש לראות את התפטרותו כדין פיטורים. לפיכך תבע פיצויי פיטורים. עוד תבע דמי הבראה מכח ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי העץ, נגרות בניין, רהיטים מוצרי עץ ואחרים מיום 23.12.84 וכן כקבוע בצווי הרחבה במשק לעניין דמי הבראה. מחמת התיישנות הגביל התובע את תביעתו בגין עבודתו עבור הנתבעת לתקופה 1/90 - 1/92. בנוסף תבע התובע להורות לנתבעת לפתוח קרן פנסיה על שמו ולהעביר הפרשות לקרן פנסיה, מכח ההסכם הקיבוצי בענף העץ וצווי ההרחבה. 4. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי בין התובע לנתבעת לא שררו מעולם יחסי עובד-מעביד, אלא שהתובע פעל בנתבעת כבעל מניות ודירקטור ובמשך שנות פעילותו בנתבעת לא נוצרו בינו לבין הנתבעת יחסים חוזיים הקושרים יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבעת. עוד טענה הנתבעת כי תנאי העבודה של התובע היו שונים מאלו של עובדי הנתבעת. התובע לא קיבל שכר עבודה מהנתבעת, אלא קיבל תמורה עבור שירותיו בנתבעת בסכומים משתנים, בהתאם לצרכיו האישיים, למשאבים הכספיים בנתבעת ולרווחיה וללא קשר לשווי החזקותיו במניות הנתבעת, לתפקידו ולערך עבודתו בשוק העבודה. התובע נהנה מכר פעולה נרחב בכל המישורים, לרבות זכות חתימה יחידה בחשבון הנתבעת ובכל התקופה נשוא כתב התביעה לא העלה התובע מעולם את הטענה כי הוא עובד ולא ביקש מעמד או זכויות של עובד. לפיכך טענה הנתבעת כי התובע מנוע מלטעון כי הינו זכאי לזכויות של עובד. הנתבעת טענה כי התובע התפטר וכי התפטרות זו אינה נופלת בגדר סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים הואיל והתובע לא הניח תשתית עובדתית היכולה לבסס התפטרות מחמת הרעת תנאים מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים. באשר לטענת התובע כי התגלעו חילוקי דיעות בינו לבנימין על רקע דחיית הצעותיו לגבי דרך ניהול העסק טענה הנתבעת כי כל רצונו של התובע היה לחסל את הנתבעת ולממש את המקרקעין עליהם יושבת הנתבעת, מכיוון שסבר שזהו צעד כדאי יותר מניהול מפעל עץ. בנוסף טענה הנתבעת כי התובע רצה לעשות שינוי בחייו ולהתפרנס ממסעדות ולכן התפטר מהנתבעת מרצונו הוא, במטרה לנסות את מזלו בעסקים אחרים ועל מנת לממש את המקרקעין עליהם ישבה הנתבעת. באשר לטענת התובע כי התפטר בשל העובדה ששכרו הורד בתחילת שנות ה-90, טענה הנתבעת כי ההחלטה על הורדת השכר לשני מנהלי הנתבעת נתקבלה בעצה אחת ובמשותף על ידי התובע ובנימין וכי אין קשר בין ההורדה להתפטרות. עוד טענה הנתבעת כי התובע מעולם לא התריע בפני הנתבעת כי אם לא ישולם לו שכר גבוה יותר יאלץ לעזוב את הנתבעת. באשר לטענת התובע כי התפטר הואיל ונדרש לערוב לחובות הנתבעת, טענה הנתבעת כי מעולם לא נדרש התובע, מצד הנתבעת או בנימין, לערוב לחובותיה של הנתבעת וכי שרשרת האירועים אותם תיאר התובע בתביעתו, בדבר הלחץ שלכאורה הופעל עליו לערוב לחובות הנתבעת, לבד מהיותם מוכחשים, אין בהם משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה. באשר לתביעת התובע לדמי הבראה הכחישה התובעת את זכאות התובע לדמי הבראה ואת הסכומים להם הוא זכאי. באשר לתביעת התובע להפרשות לקרן פנסיה טענה הנתבעת כי לא היתה מוטלת עליה חובה מכח הדין או מכח הסכם להעביר תשלומים לקרן פנסיה בעבור התובע. בנוסף טענה הנתבעת כי פתחה בעבור התובע קופת תגמולים "עצמה" שבניהול בנק לאומי לישראל, לשם הועברו כספים מידי חודש בחודשו וכי התובע משך כספים אלו והעבירם לרשותו. בנוסף טענה הנתבעת כי מימנה בעבור התובע פוליסות שונות. 5. מטעם התובע הוגשו תצהירים והעידו בבית הדין התובע ומר חיים וילוז'ני, בן דודו של התובע שעבד בחברה. מטעם הנתבעת הגישו תצהירים והעידו בבית הדין האח בנימין וילוז'ני, מר גרינבוים, ששימש כמנהל חשבונות בנתבעת ומר יעקב בלאס, רואה החשבון של הנתבעת מיום היווסדה. 6. נדון להלן בשאלות המתעוררות ובעילות התביעה אחת לאחת. שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד 7. התובע טוען לקיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבעת ותובע זכויות מכח מערכת יחסים זו. הנתבעת אינה טוענת כי התובע ביצע את תפקידיו בנתבעת כקבלן עצמאי או כמשתתף חופשי ואינה חולקת כי התובע עונה על מבחן ההשתלבות על שני פניו, אלא שעמדת הנתבעת היא כי התובע לא ביצע את תפקידיו בנתבעת במעמד עובד שכיר, אלא במעמד דירקטור, כי יחסיו עם הנתבעת הינם יחסים שביסודם מעמד וכי לא הועסק על פי חוזה עבודה בהתקשרות נפרדת. 8. השאלה האם מנהל בתאגיד יכול שיחשב גם כמי שבינו ובין התאגיד קיימים יחסי עובד ומעביד זכתה להתייחסות רבה בפסיקה. עוד בעניין קציף (ע"א 536/65 כץ נ' קציף פ"ד כ(3)533, 541), נקבע כי אין מניעה לכך שמנהל החברה ימלא תפקיד כפול. נציג החברה הפועל בשמה ועובד שלה, אשר לו זכויות וחובות כלפי מעבידו. הלכה זו אומצה גם בבתי הדין לעבודה וכיום, לית מאן דפליג שהיחסים בין שניים, בין התאגיד לפרט, יכולים להתקיים במקביל בשני מישורים: יחסים העולים מחברות או ממעמד בתאגיד ויחסים חוזיים, שהם יחסי עובד ומעביד. כך, יכול שיתקיימו יחסי עובד ומעביד בין פרט לבין חברה, במקביל להיות אותו פרט בעל מניות בחברה או "מנהל" בה. יחסים מקבילים כגון אלו אינם הכלל וקיומם מותנה בקיומה של הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים. כפילות זו אפשרית, אך תמיד יש לבדוק אם היא מעוגנת בעובדות. מערכת היחסים הכפולה עם החברה כדירקטור וכעובד חייבת איפוא להיות בת הפרדה, שכן מדובר בשתי מערכות הכוללות זכויות וחובות כלפי החברה. אולם, משהמערכות מופרדות, יראה דירקטור כבעל תפקיד כפול: נציג החברה הפועל בשמה וכן עובד החברה בעל חובות וזכויות כלפיה. (ראה: לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד הוצאת ניצן מהדורת 8/01 פרק 2 בעמ' 11; דב"ע לד/60-3 עזבון בלה ורי המנוח נ' ליארווי בע"מ, פד"ע ו',13,11; דב"ע לה/83-3 גיסון נ' אריאל, פד"ע ז עמ' 293; ע"ע 200003/98 עובד צפניה נ' סאלנט מערכות צריכה וסדקית בע"מ, ניתן ביום 18.5.00). 9. הגבול בין חבר בתאגיד (או בעל שליטה) לבין חבר העובד בתאגיד כ"עובד" והכנסתו היא משכורת הינו לעיתים דק וגמיש (דב"ע שן/11-2 ששון לוי נ' מלונות שלום בע"מ, פד"ע כב 285; ע"א 85/86 דננברג נ' וולף מב(3) 465, 474). משטוענים ליחסים מקבילים יש לבחון בכל מקרה ומקרה אם קיימים אמנם יחסים ברי הפרדה כאמור, או שהעבודה אותה מבצע מי שבו מדובר אינה אלא נלווית לעולה מחברות בתאגיד או בכהונה כ"מנהל". יחסים מקבילים אלו יתקיימו אם בנוסף לחובה ולזכות לעבודה כעולה מחברות בתאגיד או ממילוי תפקיד של מנהל בתאגיד, קיימת חובה וזכות מכח התקשרות אחרת. 10. בשנים האחרונות הגמישה הפסיקה את הכללים בדבר המבחנים הדרושים בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד. כך, בעניין סרוסי (דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 98(3) 1154) נקבע כי יש לנהוג בגמישות בהגדרת המושג "עובד" וכי אין לראות בקיומו של קשר חוזי בין הצדדים תנאי לקיומם של יחסי עובד מעביד. בעניין קמחי (דב"ע נד/128-3 קמחי נ' דיור לעולה´פד"ע כח 347, 348) הכיר בית הדין הארצי לעבודה ביחסי עובד מעביד בין יו"ר מועצת המנהלים בחברת דיור לעולה בע"מ לבין החברה, בהסתמכו על הסממנים הבאים: "קמחי הקדיש משך כל השנים מאז מחצית השנה השנייה להתקשרות עם דיור לעולה את כל כח עבודתו ומרצו בניהול עסקי דיור לעולה. הוא היה מעורה היטב בכל עסקי החברה, נפגש מידי שבוע עם מנהלי האגפים, התעניין והכיר את כל ההיבטים והביצועים שלה וזאת לא רק בתקופה שבה שימש כמנכ"ל בצד תפקידו כיו"ר הדריקטריון אלא אף קודם לכן, די בקביעות עובדתיות אלו כדי להגיע למסקנה כי קמחי אכן היה עובד דיור לעולה בנוסף להיותו יו"ר מועצת המנהלים שלה". בבג"צ קמחי (בג"צ 4295/95, 4602/96 קמחי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נב(5) 723) נקבע כי על מנת שדירקטור יחשב כעובד אין הכרח להוכיח כי בנוסף לתפקידיו כדירקטור מילא בחברה תפקיד של עובד, אלא שגם דירקטור פעיל עשוי להיחשב כעובד, שכן די אם ייחד מזמנו לפעילות של החברה ולעסקיה כדי שייחשב כעובד. כלומר, לא אפשרות ההבחנה בין תפקידים שונים היא הנותנת, אלא אפשרות ההפרדה בין שתי מערכות יחסים מקבילות המתקיימות בינו לבין החברה. כיום הגישה הינה להרחיב את ההלכה בעניין ראייתו של הדירקטור כעובד החברה. ד"ר הדרה בר מור במאמרה מעמד הדירקטור כעובד שנתון משפט העבודה, כרך ד', עמ' 50, בעמ' 70, מציעה להרחיב גישה זו עוד יותר עת מדובר בחברה קטנה, מסוג מעין שותפות, שבה הדירקטור הוא בעל מניות שליטה. לדידה, בחברה קטנה מסוג מעין שותפות שבה הדירקטור הוא בעל מניות שליטה ומשמש גם כמנהל היחידי, ראוי להקפיד על חתימתו של הסכם העסקה כדי להבהיר בצורה מפורשת את מערכת היחסים בין הצדדים. בהעדרו של חוזה כזה יהיה צורך לבדוק את תפקידו של הדירקטור בחברה. אם עיסוקיו בחברה כללו ניהול יומיומי, זו האחרונה היא מלאכה שאין לראות בה כפעולה מובנת מאליה או כנכללת במסגרת ציפיות החברה מבעלי השליטה בה. מנהל העוסק בפעילות ניהול שוטף השוללת ממנו אפשרות לעסוק בכל עבודה אחרת, יש לזכותו בהגנתם של חוקי העבודה. היותו של הדירקטור-מנהל גם בעל שליטה, אין בה כדי למנוע את מינויו כעובד החברה, שכאישיות משפטית נפרדת היא מעבידתו. 10. נבחן להלן האם בנסיבות עניינו של התובע התקיימה, במקביל למערכת היחסים כנושא משרה בתאגיד, גם מערכת יחסים של יחסי עובד-מעביד. 11. התובע העיד בתצהירו כי מיד עם שחרורו משירות צבאי סדיר החל לעבוד בנגריה המשפחתית. בשנת 1970, לאחר פטירת אבי המשפחה, יסד אחיו בנימין את החברה הנתבעת וביקש כי מטעמים פורמליים יהיה בעל אחזו קטן ממניות החברה. לעדותו, בנימין הוא האח הבכור ורק הוא היה הקובע בענייני החברה. בנימין החזיק ב-76% ממניות החברה ואילו הוא החזיק ב-24% מהמניות. עוד העיד כי פרט לעצם רישום שמו כמחזיק במניות החברה לא היתה לו הטבה כלשהי בחברה וכל הנעשה בחברה היה על פי קביעתו של אחיו בנימין, שהיה המחליט והפוסק בחברה והוא קיבל באופן בלעדי את ההחלטות בה. כך לדוגמא החליט בנימין על רכישת מכונית וציוד לחברה, החליט על פיטורי עובדים ועל קיצוץ בשכרם והחליט לגבי מיקומם של מנהלי העבודה בחברה. עוד העיד התובע כי לבנימין היה רכב של החברה, בעוד שלו היה רכב פרטי. בד בבד עם רישום החברה עברה הנתבעת למשכנה בהרצליה פיתוח. ההחלטה על המעבר נקבעה על ידי בנימין. עוד העיד התובע כי במשך כל יום מימי עבודתו בחברה עבד כעובד רגיל בחברה ובכל ראשון לחודש קיבל שיק משכורת ממר אהרון גרינבאום, שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של החברה. על השיק היה חתום בנימין, אשר קבע את גובה משכורתו, כמו שאר המשכורות בעסק, מבלי להתייעץ עימו. עוד העיד כי יום יום היה מגיע לעבודה בשעה 7:00 בבוקר וסיים לעבוד בשעה 16:00, ככל יתר עובדי החברה. הוא ביצע עבודות בשטח המפעל ככל עובד אחר בחברה, היו לו בגדי עבודה אותם לבש מידי יום והוא ישב בהפסקות האוכל עם יתר עובדי החברה. עוד העיד כי היה כפוף למרותם של מנהלי העבודה וכי כל עובדי החברה ראו בו כעובד ככל העובדים ומעולם לא התייחסו אליו כאל מעביד. עוד העיד כי היה בעל זכות חתימה בחברה וטיפל בתמחור מחירים, אולם בפועל כל פעולה שביצע מהפעולות הנ"ל היתה עקב היותו ותיק בעסק ולשם ביצוע צעד כלשהו היה זקוק לאישורו של בנימין. עוד העיד כי מעולם לא התקיימה ישיבת הנהלה של החברה ומעולם לא נטל חלק בקבלת החלטות בחברה. במהלך כל השנים דיווחה עליו החברה כעובד שלה בפני הרשויות השונות ואף שילמה למוסד לביטוח לאומי ולמס הכנסה ניכויים בגין משכורתו כעובד החברה. הסכומים אותם קיבל מהנתבעת שולמו על ידי הנתבעת עבור עבודתו בחברה ומעולם לא קיבל דיבדנד או סכום כלשהו בעבור אחזקותיו במניות החברה. 12. התובע נחקר על תצהירו בבית הדין. לעדותו, לא היה לו חוזה עם החברה (עמ' 2 לפרוטוקול), אך מאז שחרורו מהצבא, עוד טרם הקמת החברה, נכנס לעבוד בעסק וביצע כל עבודה שנתבקש לבצע ועבד בשיתוף פעולה עם מנהלי העבודה כעובד מן המניין: "למדתי נגרות בבי"ס מקצועי שבח בת"א. מיד לאחר שחרורי מהצבא בשנת 66' נכנסתי לעבוד בעסק המשפחתי. העסק היה הרבה יותר קטן והעבודות היו פשוטות. עובד לדעתי זה: אני ביצעתי כל עבודה שהתבקשתי לעשות. מנהל העבודה שלי היה שמואל רומי. עבד בעסק הרבה מאוד שנים. אני נשמעתי להוראותיו. לשאלתך האם שמואל רומי היה ממונה עלי, כן. אני לא יודע מה היתה משכורתו, ואם הרוויח יותר או פחות ממני. מנהלי עבודה היו גם אחי ומשה זילברשטיין. לשאלתך האם הייתי כפוף למשה זילברשטיין, אני לא יכול לענות. עבדנו בשיתוף פעולה ולא שאמרנו אתה תעשה את זה ואתה תעשה את זה. דברים אלה נכונים גם לגבי מר רומי. ש. האם היית נתון למרות מנהלי העבודה או שעבדתם בשיתוף פעולה, מפנה לסעיף 8.4 לתצהירך ? ת. אני מבקש להבהיר את המושג מרות - לגבי סידור עבודה או מתן עבודה זה לא היה לפי הוראות שנתנו אלא שמנהל העבודה ואני ישבנו ותכננו סדר עבודה מסויים ואני בצעתי. אמרו לי לבצע משימות ואני בצעתי אותן ואם היו לי הערות הייתי מעיר. הכל נעשה בשיתוף פעולה". (עמ' 2 לפרוטוקול). התובע שב והעיד כי אכל בחברתם של העובדים ולבש בגדי עבודה. (עמ' 3 לפרוטוקול). עוד העיד כי בסוף כל חודש קיבל תלוש משכורת, כאשר אם קיבל תשלום מעבר לסכום השכר על פי תלוש שכרו-נרשמו הסכומים בכרטיסו האישי כבעל מניות בחברה: "בסוף כל חודש קיבלתי תלוש משכורת. לעיתים הייתי מקבל כסף מעבר למשכורתי מהחברה בצ'ק. זה היה נרשם לחובתי בכרטיס האישי שלי". (עמ' 1 לפרוטוקול). עוד שב העיד כי עבד קשה וכי גם אחיו בנימין עשה את אותן עבודות כמוהו. כן העיד כי הקדיש את כל מרצו וזמנו לחברה ורק לאחר שעזב את החברה נכנס לעסק של "דומינוס פיצה". לפני כן היו מגעים טלפוניים בעניין אך הוא לא נעדר מהעבודה בשל כך. לאחר התפטרותו השקיע כסף בדומינוס. (עמ' 2 לפרוטוקול). יחד עם זאת אישר התובע כי היה בעל זכות חתימה בחברה, כאשר זכות זו היתה לו ולאחיו בנימין, בלבד: "על הצ'ק אני או אחי חתמנו. רק לנו היה זכות חתימה בחברה". (עמ' 1 לפרוטוקול). לשאלת בית הדין השיב כי בתקופות מסויימות שכרו היה זהה לשכרו של בנימין. (עמ' 1 לפרוטוקול). התובע אישר כי לא החתים כרטיס נוכחות ואילו שאר העובדים החתימו. בנוסף אישר כי ימי חופשתו לא נרשמו. (עמ' 2 לפרוטוקול). בחקירתו אישר התובע כי בכל זאת היו לו סמכויות ניהול, אם כי מוגבלות לדבריו, מעבר לתפקידו השוטף: "אני לא זוכר אם חתמתי על צ'קים למשכורות עבורי. לא הייתי מאשר העלאות במשכורת לעובדים אחרים. אהרון גרינבוים עבד עשרות שנים בחברה, עוד אפילו לפני הקמת החברה. כנראה שהוא אדם מסודר. תפקידו היה מנהל החשבונות. הוא ביצע את תפקידו בדיוק רב. לגבי עדותו של מר גרינבוים בסעיף 6 - העובד היה מרוויח 15 ש"ח לשעה ומבקש ממני להוסיף לו חצי שקל לשעה, הוא היה פונה אלי ואני הייתי מאשר לו העלאה. זה היה לעיתים רחוקות. פנו אלי בבקשת העלאה מכיוון שהייתי מנהל עבודה והייתי בשטח כל הזמן ואנשים היו באים אלי. אחרי שהחלטתי לתת העלאה לעובד מסויים פניתי למר גרינבוים ונתתי לו הוראה להעלות את השכר, לעיתים הייתי פונה גם לבנימין והיתה התייעצות בינינו לגבי כך. אם מר גרינבוים אומר שהיו פעמים שהייתי חותם על משכורות של עובדים, אני מסכים. זה מחולק לתקופות. היה פעם מנהל עבודה לפני בשם שמואל רומי והיו עובדים שפנו אליו לשם קבלת העלאה, חוץ מאשר לבנימין. מר רומי לא היה מוסמך לאשר את ההעלאה אך היו פונים אליו. לא נכון שאני הייתי נותן הוראות למר גרינבוים לדוגמא - איזה שכר לשלם לעובדים". (עמ' 8 לפרוטוקול). ובהמשך: "לשאלת בית הדין: אני מאשר כי לעיתים אשרתי העלאת שכר לעובד זה או אחר ונגשתי למר גרינבוים ונתתי לו הנחיה לבצע את ההעלאה. לפעמים הייתי מקבל הוראות ממר גרינבוים לגבי גביית כספים מלקוחות. ... לגבי מנהלי עבודה שבנימין החליט עליהם לבד - משה זלברשטיין. הוא קיבל אותו לעבודה ופיטר אותו. אני לא התנגדתי להעסקה של זילברשטיין. לא התנגדתי לפיטורים של מר רומי כי לא שאלו אותי בכלל. אם את אומרת לי שמר רומי התפטר כי אני לא רציתי אותו, תשובתי - אני לא זוכר. אני זוכר שהוא פוטר או התפטר. הוא החזיק רכב של החברה ובנימין רצה שהוא יחזיר אותו. אלו היו החלטות שלא היו למורת רוחי והן היו במסגרת התפקיד הניהולי של בנימין. לגבי סיפא 8.8 לתצהירי -מערכת היחסים בינינו שהרבה דברים שאני עשיתי בנימין הגיב עליהם בשתיקה. הייתי מציע לעשות משהו ובנימין היה מסרב ואם עשיתי הוא קיבל כי זה יצא טוב. לדוגמא - קניית מזגן למשרד. עד שלא הלכתי וקניתי מזגן למשרד בכספי החברה ושמתי בקיר. כנ"ל לגבי קניית מכשיר פקס שיצא אז. בנוסף בניתי משרד לאהרון על חשבון חלק מחדר האוכל של העובדים. אני במו ידי עשיתי וזה היה . ש. האם כל עובד יכל להחליט ולבצע החלטות כאלה בלי אישור של המנהל? ת. לא". (עמ' 9 לפרוטוקול). ועוד: "כשאחי נסע לחו"ל כחופש, את העסק ניהל: מנהל העבודה, מנה"ח ואני. הייתי גם קניין של עצים. נסעתי למחסנים לקנות עצים. זה חלק מהעבודה. אחי גם נסע לקנות עצים. לא ידוע לי אם היו עוד עובדים שעסקו בקניינות. קניית העצים הוא אחד החלקים החשובים בעבודת החברה. חוץ משנינו, לא ידוע לי אם משהו אחר גם קנה עצים. נכון שלי היתה זכות חתימה בלעדית כמו לאחי. רק לנו היה זכות כזו. לפי מיטב ידיעתי לא היתה לעובד אחר זכות חתימה, אפילו לא בלעדית" (עמ' 3 לפרוטוקול). התובע עומת עם עדות בתצהיר שנתן בהליך אחר שנוהל בין הצדדים, בבית משפט השלום בהרצליה, על פיה עולה כי קיבל מהחברה כספים לאחר סיום עבודתו בחברה וכי החברה שילמה פרמיות לביטוחים בעבורו, סכומים שנרשמו לחובתו בכרטיסו האישי: "ש. אני מפנה לתצהיר נספח א' סעיף 10ב, 10ד, 19-17, 22 ומפנה גם לנספח ה' סעיף 6 סיפא (בעמ' 2). התמונה שעולה היא של מנהל בעל שליטה ולא של עובד פשוט. ת. אין סתירה בין זה שהייתי שכיר של החברה ועובד שלה לבין זה שקיבלתי מדי פעם כספים. הייתי שותף בקרקע ובעל מניות מיעוט בחברה. ש. אבל אתה כותב שזה שהיית בעל מיעוט מניות לא הפריע לך לקבל זכויות שוות כמו אחיך ולנהל איתו במשותף? ת. ברוב הדברים קיבלנו חצי בחצי, אך היו דברים שהוא קיבל יותר ממני. לדוגמא הוא קיבל רכב של החברה. אני קיבלתי תלושי דלק לצורך עבודתי השוטפת. יכול להיות שזה כיסה גם הוצאות פרטיות. זה היה רכב פרטי שלי. זה נכון שלא מדובר בהוצאות רכב שמה נוכה מס, אלא קבלתי תלושי דלק מהחברה. אני לא יודע אם כל העובדים היו מושכים כספים לכיסוי הוצאות מהחברה. אשתו של אחי עבדה כפקידה בחברה. אני לא יודע אם היא משכה הוצאות. חוץ ממנה לא ידעו לי על עובדים שמשכו הוצאות פרטיות. דלק אני חושב שקיבלו. לגבי ההחלטה שניתנה בבי"מ השלום בהרצליה באשר לחיובי בהחזר הוצאות פרטיות שלא הותרו בניכוי - לא ערערתי כנגד זה. לא זוכר. לא שילמתי את חובי". (עמ' 3 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור). ובהמשך: "נכון שפתחתי תכנית ביטוחי חיים שהיו על חשבוני. זה נרשם בכרטיס החברה אך זה נרשם לחובתי בכרטיס האישי". (עמ' 4 לפרוטוקול). ועוד: "מפנה לנספח ט' לתצהיר בנימין וילוז'ני - אישור מחברת הביטוח אררט לקבלת הפדיון. אני חתום על המסמך. נכון שבעלת הפוליסה הינה החברה. הכספים הורדו ממני וחוייבתי בכרטיס האישי שלי. למיטב ידיעתי הכספים הללו נוכו מכרטיסי האישי. נכון שהכרטיס האישי הוצג במסגרת ההליך שנוהל בבי"מ השלום בהרצליה. ש. האם נכון שבכרטיס האישי של בעל מניות חוייבת בגין הוצאות אישיות שהוצאת? ת. לא הייתי בקיא מבחינת רישום הפעולות האלה. כנראה שזה נרשם כהוצאות אישיות אבל בפועל אלו כספים ששולמו לחברות ביטוח עבור הפוליסות האלה. אחת באררט ואחת במנורה. הכרטיס האישי של בעלי מניות כלל כנראה גם סכומים שהוצאתי לתוכנית ביטוח חיים אשר לא הוכרה כהוצאה של החברה. (עמ' 6 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור). 12. מר חיים וילוז'ני, שעבד בחברה בין השנים 93-77, העיד בתצהירו כי התובע שימש כעובד בחברה לכל דבר ועניין. הגיע לעבודה בשעה 7:00 בבוקר וסיים את יום העבודה ב-16:00, ככל יתר עובדי החברה. כמו כן ביצע כל עבודה שהיה בה צורך במפעל והיה מומחה לביצוע עבודות ההשחזה במפעל. כמו יתר עובדי החברה היה כפוף למרותו של בנימין. עוד העיד בתצהירו שגם הוא עצמו, בהיותו בן משפחה, היה עובד החברה לכל דבר ועניין, היה כפוף לבנימין והיחס אליו היה כאל כל עובד אחר בחברה. כן העיד כי קיבל משכורת חודשית כיתר העובדים, לרבות תנאים סוציאליים ופיצויי פיטורים שקיבל מ"מבטחים" בעת שעזב את החברה. בעדותו בבית הדין חזר חיים וילוז'ני על כך שהתובע עבד כשכיר ולא היה לו מעמד מיוחד בחברה בשל היותו בן משפחה וכי בנימין היה מנהל המפעל: "המנהל שלי היה בנימין שהיה מנהל כל המפעל. ... אני מתכוון על הכל. אם למשל רצו למכור עץ למפעל בנימין היה קובע אם לקנות או לא. אני לא עסקתי בקניית מכירת עץ. היו ימים שהייתי בתוך המשרד הרבה שעות ושם נוכחתי שבנימין היה קונה/מוכר עץ. זו היתה אחריות שלו. הוא קבע. הוא היה פוסק איך לעשות את הביצוע עצמו למשל. התאמת סכינים למכונה. מתוך הידע והנסיון שלו בעבודה הוא היה קובע את צורת העבודה... הוא קבע בזמן שפוטרתי שישלם עוד שנה וחצי הפרשות למבטחים, וזה לא נעשה. לשאלת בית הדין: הוא זה בנימין, הוא היה בעל הבית". (עמ' 25 לפרוטוקול). עוד שב והעיד כי התובע הגיע ב-7:00 בבוקר לעבודה והלך בשעה 16:00, ככל העובדים. עם זאת, לא שלל חיים וילוז'ני בעדותו את מעמדו של התובע כמנהל. לעדותו, גם התובע וגם בנימין עבדו עבודות כפיים ושניהם היו המנהלים של המפעל, אך בנימין היה ה"בוס" של אילן: "המנהלים של המפעל היו בנימין כמובן ואילן. אני לא יודע אם אילן היה חותם על משכורות. אני לא יודע מי החליט על קניית מזגן למפעל או פקס למשרד. נכון שבנימין היה הבוס של אילן, גם מבחינה מקצועית וגם שהיו לו יותר מניות. ש. האם יתכן שהם שניהם היו מנהלים אבל בנימין היה יותר דומיננטי כי הוא יותר מבוגר? ת. יתכן. אני לא יודע אם הם התחלקו באיזו שהיא צורה בניהול". עוד אישר כי לתובע ולבנימין היתה גמישות לצאת ממקום העבודה במהלך היום, שלא כמו ליתר העובדים: "אילן ואני הלכנו ב-16:00. בנימין יתכן ב-16:00, יתכן לפני זה. הוא הלך בצהריים הביתה ולפעמים יתכן שנשאר אחרי 16:00. מקובל שלא היו נשארים אחרי 16:00. אפילו כשאילן היה גר ליד העבודה בסוף התקופה, אני לא יודע אם הוא יצא בצהריים הביתה. יתכן שהיו ימים. כל אחד יצא במהלך היום. ש. כל העובדים? ת. אני מתכוון אליו ואל בנימין". (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 36-11. ההדגשות לא במקור). 13. האח בנימין וילוז'ני העיד בתצהירו כי התובע לא היה עובד הנתבעת, אלא שנהג בנתבעת כבעלים שווה זכויות, ניהל לצידו את המפעל, נהנה מכר פעולה נרחב בכל המישורים והיחס אליו היה כאל בעל מניות ושותף ולא כעובד. מעולם לא ראה עצמו ולא ביקש שהנתבעת תראה אותו במעמד של עובד. עוד העיד כי בנוסף למשכורת חודשית קיבל התובע תמורה בעבור שירותיו לנתבעת בסכומים משתנים בהתאם לצרכיו האישיים, למשאביה הכספים של הנתבעת ולרווחיה וללא קשר לשווי החזקותיו במניות הנתבעת, לתפקידו ולערך עבודתו. התובע עבד בעיקר בשיווק אך עשה עבודות שונות בנגרות. עוד העיד כי התובע מעולם לא היה כיתר העובדים, אלא שנתן הוראות לעובדים וחתם על משכורתו ומשכורות הפועלים בחתימתו היחידה. חלוקת הרווחים בינו לבין התובע נעשתה באופן שווה והתובע כיהן כדירקטור שווה זכויות לצידו. עוד העיד כי במשך כל שנות פעילותו בין התובע לנתבעת לא נוצרו בין התובע לנתבעת יחסי עובד מעביד לא בתקנון, לא בחוזה עבודה, לא במסמכים אחרים של הנתבעת ולא בכל דרך אחרת. עוד העיד כי לתובע היתה זכות חתימה יחידה בחשבון הנתבעת והוא נהג בכספי הנתבעת כרצונו. פתח לעצמו פוליסות ביטוח שונות על חשבון הנתבעת, בין היתר פוליסות ביטוח לבעלי שליטה ואף פדה אותן בעצמו באמצעות חתימתו. עוד העיד כי התובע לא סר למרות הנתבעת, היה שותף להחלטות האסטרטגיות של הנתבעת, לא חתם על כרטיסי נוכחות ומעולם לא ישב לאכול עם העובדים כפי שתיאר. הוא בא והלך מתי שרצה, לבש בגדי עבודה רק מפני שהתחשק לו, היה לוקח ימי חופשה כאות נפשו והנתבעת מעולם לא רשמה את ימי החופשה שלקח. עוד העיד כי בשנה האחרונה לעבודתו השקיע התובע את זמנו ומרצו בעסק אחר שהקים, דומינוס פיצה בכפר-סבא. בנימין העיד כי התובע סיפר לו כי השקיע 200,000 ש"ח בעסק החדש בו הינו מנהל ובעל שליטה, אך אינו עובד. עוד העיד כי התובע לא נהג ברכב הנתבעת, אך קיבל החזרים מלאים מהנתבעת בעבור אחזקת רכב ובכלל זה תלושי דלק. 14. בבית הדין העיד בנימין, בהתייחס לטענת התובע כי הכספים שהופרשו בגינו לפוליסת ביטוח מנהלים נגבו ממנו כבעל מניות, כי החברה הפרישה כספים לטובת התובע ובכרטיסו האישי נרשם לחובתו רק חלק העובד שהיה צריך לשלם מכספו וגם על חלק זה קיבל התובע מענקים מהחברה לכסות כספים אלו, כמעט בכל שנה, למעט בשנים האחרונות. כך גם לגבי ביטוח החיים, חלק העובד ותשלום פוליסות שונות שלא אושרו על ידי רואה חשבון של החברה כהוצאה מוכרת של החברה. נרשמו לחובתו בכרטיסו כבעל מניות. (עמ' 29-28 לפרוטוקול וכן עמ' 34-33). בנימין העיד כי גם הוא, על אף היותו בעל שליטה המחזיק ברובן המכריע של המניות, ביצע עבודות בשטח בחברה ועבד עבודה פיזית עם המכונות. מעדותו עולה כי בתפישתו הוא, בנימין אינו רואה עצמו "עובד" של החברה, מן הטעם שהוא אינו כפוף למרותו של איש, אלא נוהג בה "מנהג בעלים"; על אף שהוא עבד ועובד בה פיזית ככל העובדים: "אני נחשב כמנהל בחברה כבעל מניות. ש. האם אתה נחשב כעובד של החברה או נחשבת כך באיזה שהוא שלב. ת. לא. אני לא דופק כרטיס. לא נותן דין וחשבון מתי אני בא או הולך. אני לא עובד תחת השגחה. לגבי היותי עובד שכיר בחברה - צריך לשאול את רוה"ח. ש. מציג תמונות של המפעל. האם אתה מופיע כעובד במכונות? ת. חוץ מהתמונות המוסמנות באיקס על גבן, התובע עבד בכל המכונות. אני עבדתי ועדיין עובד על כל המכונות המצלומות וגם על כאלה שלא מופיעות". (עמ' 29 לפרוטוקול. ההדגשה לא במקור). בנימין העיד כי על אף השוני בהחזקותיהם במניות, מעמדו ומעמד התובע היו שווים: "גם אני וגם אילן בעלי שליטה. אני בעל 76% ואילן בעל 24% וגם היום אותו הדבר. לגבי משכורות ויתר הדברים התחלקנו שווה בשווה. ש. האם החברה העסיקה אתכם כעובדים שלה? ת. אנו היינו בעלי החברה. כשאילן עזב נשארתי בעל החברה. מצבו המשפטי נשאר כשהיה. היום אני גם בעלים וגם עובד. אני בעלים שעובד בחברה. אילן היה באותו סטטוס כשלי. אילו הוא היה כעת בחברה הסטטוס שלו היה זהה לשלי. (עמ' 34 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור). ועוד: "חיים וילוז'ני ואהרון גרינבויים היו עובדים שכירים, אני מנהל בחברה. אני לא עובד שכיר. אילן גם לא היה עובד שכיר. הוא היה במצב שלי. בדיוק באותו מצב". (עמ' 35 לפרוטוקול). עם זאת, מעדותו של בנימין עלה כי השותפה שנכנסה לחברה בנעליו של התובע,הגב' ברנדה פרל, בתקופת ניסיון הוגדרה בחוזה עבודה (נ/19 ל-ת/3) כעובדת לכל דבר ועניין: "לגבי סע' 66 ל- ת/3 - אנו חיפשנו שותפים לחברה כי היא נקלעה לקשיים. ברנדה פרל הסכימה לנסות להיות שותפה כדי להכנס כמה חודשים לחברה כדי לראות מה נעשה. היא קבלה אופציה להכנס כשותפה לחברה. ... לגב' סעיף 5א ל- נ/19 - עד שהיא תכנס כשותפה, היא נכנסת לעבוד בחברה כדי שתעמוד מקרוב אם כדאי לה להשקיע סכום רציני בחברה, ובאמת היא עבדה שם ועזרה מאוד לחברה, לתקופת נסיון. עד שהאופציה תמומש. ש. כיצד אתה מסביר את המילים: "העסקתו של מר בנימין וילוז'ני" שבסעיף? ת. היא היתה צריכה להכנס לנעליו של אילן, אחרי מימוש האופציה. היות וזה לא קרה היא לא נכנסה". (עמ' 35-36 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור). גם בנימין עומת בחקירתו עם תצהיר שנתן בהליכים שנוהלו בפני בית המשפט השלום בהרצליה (ת/3), בו העיד כי התובע התפטר מעבודתו ומכהונתו כדירקטור. (עמ' 36 לפרוטוקול). עוד העיד כי כשלחברה היו כספים בעלי המניות קיבלו דיבידנד, או שמשכורתם הוגדלה בסוף השנה, והם קיבלו הפרשים בסכום זהה. (עמ' 39 לפרוטוקול). בנוסף העיד כי על אף שהיה יותר דומיננטי בחברה, בשל היותו ותיק ובכיר יותר, משכורתו ומשכורתו של התובע היו שוות מהתחלה. באשר למשיכות כספים כבעלים - כל אחד משך על פי צרכיו בהתאם לתקופה: "ש.מי החליט לגבי מינויו של אילן כדירקטור, זכות חתימה ומשכורת? ת. שנינו החלטנו. היות ואני הייתי בכיר בחברה ועבדתי עם אבי עוד כ- 20 שנה קודם לכן בעסק, אז ברור שאני הייתי היותר בכיר ודומיננטי בעניינים האלו, אבל המשכורות שלנו היו שוות מהיום שהקמנו את החברה, למרות שהייתי בעל ניסיון רב יותר, כדי שלא תהיה קנאה בין אחים ולמרות שהוא צעיר ממני ב- 16 שנה.. לגבי כספים שנמשכו מהחברה - לא היה שיוויון. כל אחד משך לפי צרכיו. כשאני בניתי את הבית שלי משכתי סכומים יותר גדולים ממנו מהחברה וכשהוא בנה את הבית שלו הוא משך יותר. בסופו של דבר הוא תמיד היה חייב יותר ממני לחברה. אני לא זוכר אם היו הלוואות בעלים לחברה. כספים שאני הכנסתי כבעלים זה היה כבר אחרי שאילן עזב את העבודה". (עמ' 39 לפרוטוקול). בנימין העיד כי לאחר שהתפטר, המשיך התובע לקבל שכר מהנתבעת שנתיים לאחר התפטרותו, אולם תשלומים אלו הוגדרו בספרי החברה כשכר דירה ולא כשכר עבודה: "ש. מציג לך תצהיר מיום 27.6.93. ת. מאשר את חתימתי. ש. בסע' 27 לתצהיר הזה - אתה מצהיר שהוא עבד בחברה וקיבל שכר עבודה עד 2.92? ת. 2.92 זה המועד בו עזב את העבודה והמשיך לקבל משכורת עוד שנתיים אחר כך. אשתו באה לקבל כסף כשהוא היה בחו"ל. ש. האם נכון כי בפסק דינו של כב' השופט גורפינקל (נספח ג' לתצהירך ) וגם בביה"מ המחוזי (נספח ד' לתצהירך ) נקבע כי מדובר בשכר דירה ולא בשכר עבודה? ת. זה שכר עבודה. אילן בקש ממני שאני אכתוב שזה עבור שכר דירה וכך הוא לא יחוייב בביטוח לאומי ובמס הכנסה, אלא מס הכנסה מופחת. לשאלת בית הדין: בספרי החברה זה נרשם כשכר דירה. לא יצא תלוש שכר ולא נרשם כשכר בספרי החברה לאחר שעזב פיזית את העבודה". (עמ' 40 לפרוטוקול). באשר לימי החופשה העיד כי הן לגביו והן לגבי התובע לא התנהל רישום ימי חופשה והתובע לקח כמה ימי חופשה שרצה. (עמ' 41 לפרוטוקול). 15. מר גרינבוים, מי ששימש כמנהל חשבונות של החברה, העיד בתצהירו כי התובע החל לעבוד בנתבעת מיד לאחר שחרורו מהצבא ומיד היה בה מנהל. לעדותו, התובע, יחד עם אחיו, בנימין, ניהלו את הנתבעת. לתובע היתה זכות חתימה בלעדית והוא קבע את סדרי העבודה והמחירונים והתעסק בעיקר עם הקונים, בעוד שבנימין היה מעורב יותר בצד הטכני. שניהם עשו במהלך השנים עבודות נגרות במפעל. עוד העיד כי התובע היה קובע את שכר העובדים והיתה לו יד חופשית בנתבעת והוא לא היה כפוף לאיש בנתבעת. כמו כן, לא היה עליו להחתים כרטיס. בחקירה הנגדית אישר מר גרינבוים כי הוא והתובע התחילו לעבוד באותה שעה וכי התובע היה אוסף אותו לעבודה: "ש.ת. אני נחשב כעובד הנתבעת. ש.ת. מתחילת שנת 74' כשגרתי ביד אליהו אילן אסף אותי בדרך לעבודה ואני מתאר לי שגם חזרה אך אני לא זוכר. זה היה הסידור. ש.ת. אילן ואני התחלנו לעבוד באותה שעה". (עמ' 12 לפרוטוקול). מר גרינבוים אישר כי התובע, כמו גם בנימין, עבד בשטח במפעל, כמו כל עובד אחר. עוד אישר כי אם היה מתפטר נדרש היה מישהו למלא את מקומו של התובע: "מקריא סעיף 8.3 לתצהירו של התובע: ש.ת. אילן עשה את כל העבודות האלה. ש.ת. אילן היה בעל הבית. אילן היה הבוס. אם הוא היה מתפטר, מוכר את המניות שלו היינו צריכים לחפש מישהו אחר. גם בנימין עשה את כל העבודות. שת. בחברה בהרצליה לא היה חדר שבו ישבה מזכירה וישבו המנהלים. ש.ת. אילן ובנימין הסתובבו בשטח המפעל ועבדו. הם לא נתנו הוראות אחד לשני. כל העבודות שאילן עשה עשה גם בנימין. היתה פחות או יותר חלוקה כי בנימין היה יותר איש טכני. אילן התעסק יותר עם לקוחות, סדר עבודה והזמנות חומר". (עמ' 12 לפרוטוקול). מר גרינבוים העיד כי התובע היה מעלה את שכר העובדים: "ש.ת. לסעיף 6 לתצהירי, אני לא יודע למה זה היה בלי ידיעתו של בנימין. הוא היה בא אלי ואומר תוסיף לפועל זה כך וכך שקלים לשכר. זה שהדבר היה בעלי ידיעתו של בנימין נודע לי רק לאחר מעשה". (עמ' 12 לפרוטוקול). עוד העיד כי לתובע היתה זכות חתימה על שיקים, בעוד שלשאר מנהלי העבודה לא היתה זכות חתימה. (עמ' 14 לפרוטוקול). מר גרינבוים העיד עוד כי ניהל פנקס חופשה בנתבעת ובו רישומים כל העובדים, חוץ מבעלי המניות: התובע ובנימין. (עמ' 14 לפרוטוקול). מר גרינבוים העיד כי לפני הקמת החברה גם התובע וגם בנימין היו עובדים שכירים: "מפנה לסעיף 22 לתצהיר של בנימין (מאחד ההליכים הקודמים שבין הצדדים): גם בנימין היה עובד שכיר. אצל האבא שני הבנים היו עובדים שכירים. עד שלא סידרו את כל העניינים שניהם היו שכירים. העניינים הכוונה הצוואה והיה משפט. פה מדובר על התקופה שלאחר שהאבא נפטר. אצל האבא שניהם היו שכירים". (עמ' 14 לפרוטוקול. ההדגשה לא במקור). 16. רוה"ח בלאס, ששימש כרואה החשבון של הנתבעת מעת הקמתה, העיד בתצהירו המשלים, שהוגש לאחר שעיין בכרטיסי הנהלת חשבונות מהשנים 1991-1988 (נספחים לתצהירו), כי כעולה מכרטיסים אלו, לתובע היו מספר פוליסות של ביטוח חיים, בחלקם ביטוחי חיים שונים ובחלקם ביטוח בעלי שליטה וכי הנתבעת פתחה חשבון בהנהלת חשבונות שנקרא "ביטוח מנהלים בחברת מעטים". חשבון זה התנהל תחת הוצאות החברה ובכרטיס החברה נרשם החלק של הפרמיה שהוכר כהוצאה של הנתבעת. במקביל חוייבו בכרטיסו האישי של התובע כבעל מניות הפרמיות שלא הוכרו כהוצאה של הנתבעת. התובע לא חוייב בכרטיסו האישי בהוצאות הנתבעת שהוכרו כהוצאה לצרכי מס. בחקירתו בבית הדין העיד כי בנימין הוא שהיה חותם על המאזנים (עמ' 45 לפרוטוקול). עוד העיד כי לכל העובדים, לרבות התובע ובנימין הוצאו טפסי 106 ו-101: "עד כמה שאני זוכר לא חולקו דיבידנדים לבעלי המניות בחברה בשנות עבודתי איתם. טפסי 106 ו-101 היו לכל העובדים כולל למנהלים בנימין ואילן. הם הגישו גם דו"חות אישיים למס הכנסה". (עמ' 49 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית שב ואישר כי החברה חייבה את התובע בכרטיסו האישי רק בעבור ההוצאות שלא הוכרו ע"י מס הכנסה: "ההוצאות המוכרות על ידי מס הכנסה בחברת מעטים בשליטת מנהלים הן: 5% גמל מעביד, (5% עובד חייבננו את אילן), אי כושר עבודה עד גבול של 2.5% ופיצויי פיטורים עד גובה מקסימום. את כל אלו לא חייבנו בכרטיס האישי. אי אפשר לרשום את זה כהוצאה של החברה וגם לחייב את אילן". (עמ' 49 לפרוטוקול). 17. לאחר ששקלנו את כלל הראיות והעדויות שהובאו והטענות המשפטיות שהועלו מטעם הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי בין התובע לנתבעת אכן התקיימו יחסי עובד מעביד. על פי מסכת הראיות שהובאו בפנינו עולה כי בין התובע לנתבעת התקיימה מערכת יחסים כפולה בת הפרדה וכי התובע פעל במקביל בשני כובעים: בכובעו כדירקטור ובעל מניות ובכובעו כעובד (אף אם בעל סמכויות ניהול). 18. תפקידו כדירקטור ובעל מניות צמח עם הקמת החברה ב-1970 ואילו חובתו וזכותו לעבודה כעובד צמחה עוד מכח ההתקשרות הראשונית, עת השתחרר מהצבא והחל לעבוד בנגריה. יחסים אלו לא עוגנו במסמכי התאגיד או בחוזה כתוב אחר. עם זאת כבר נקבע כי חוזה עבודה בין דירקטור לחברה אינו חייב להיות מפורש ובכתובים והוא יכול לעלות ממכלול התנהגות הצדדים. (ראה: מ. גולדברג עובד ומעביד-תמונת מצב, עיוני משפט יז תשנ"ב בעמ' 5; דב"ע לה/73-3 גיסון נ' חב' בית הספר אריאל בע"מ, פד"ע ז 293; דב"ע מב/2-1 אידל נ' רוזמן חברה להובלה ואספקת חומיר בניין בע"מ, פד"ע יד 181). בענייננו, מן הראיות והעדויות שהובאו עולה כי הנתבעת ראתה בתובע עובד החברה, כי היתה כוונה מפורשת של הצדדים שהתובע יעבוד בנתבעת כעובד שכיר והוא אכן תפקד כך בפועל. במהלך כל השנים הצהירה הנתבעת בפני רשויות המס והמוסד לביטוח לאומי כי התובע הינו עובד החברה (עדותו של רו"ח בלאס בעמ' 49 לפרוטוקול). התובע העיד בדיון בבימ"ש השלום בהרצליה (נספח ב' לתצהירו של בנימין) כי קיבל משכורות בסכומים קבועים: "המשכורות היו סכומים קבועים השתנו אחת לשלוש ארבע שנים בהתאם לנסיבות. בשנת 90 החליטו להוריד את המשכורות. זה היה רק פעם אחת והמשכורות בדרך כלל רק עלו". (עמ' 22-21 לפרוטוקול הדיון שם). גם מנספחים ב,ג לתצהירו של התובע עולה כי המשכורות עלו עד לשנת 91, שאז חלה ירידה. אין חולק גם כי לפני הקמת החברה שימש התובע כעובד הנגריה (עדותו של מר גרינבוים בעמ' 14 ועדותו של בנימין בעמ' 40). התובע המשיך לעבוד בעסק גם לאחר הקמת החברה ולא הוכח כי חל שינוי במעמדו כעובד. אין בעובדה שקיבל מניות בחברה כדי לשנות מהיותו עובד. הוכח כי מבחינת הנתבעת, מקור החובה והזכות של התובע לעבוד בחברה נוצר עוד שעה שהחל התובע לעבוד בנגריה. כך עולה גם מטפסי ריכוז המשכורות (נספח ב' לתצהיר התובע), לפיהם מועד תחילת העבודה הוא 1/65. בנוסף העיד בנימין (בעמ' 35 לפרוטוקול) כי הגב' פרל נכנסה בנעליו של התובע והועסקה בחברה לתקופת ניסיון, כעובדת. כך עולה גם מהמסמך נ/19 ל-ת/3. מכאן, שגם התובע היה מועסק כעובד. כך העיד גם בנימין בהליך בבית משפט השלום בהרצליה כי התובע התפטר מעבודתו ומכהונתו כדירקטור (סעיף 45 ל-ת/3). ניתן להסיק מכך כי גם בנימין מבחין בשתי מערכות יחסים מקבילות. 19. בנוסף, ממסכת העדויות שהובאו בפנינו הוברר כי עיסוקו של התובע בחברה כלל עבודה יומיומית במפעל בשטח, לרבות עבודת כפיים של עיבוד עץ בעזרת מכונות (ת/1). עדותו של התובע כי עבד יום יום בשעות 16:00-7:00 נתמכה בעדות חיצונית של עד הנתבעת דוקא, מר גרינבוים, אשר העיד כי התובע והוא החלו לעבוד באותה שעה וכי התובע היה אוסף אותו בדרך לעבודה ונראה אף כי החזירו הביתה. (עמ' 12לפרוטוקול). מר גרינבוים העיד גם שהתובע ביצע עבודות רבות בנתבעת ואם היה מתפטר היה צריך לחפש מישהו אחר במקומו (עמ 13). עבודות יומיומיות שוטפות אלו שביצע התובע בחברה אין לראות בהן כפעולות מובנות מאליהן, או כנכללות במסגרת ציפיות חברה מבעל שליטה בה. 20. באשר לטענת הנתבעת כי התובע היה מנהל בחברה: אף אם נכון הוא כי ניתנו לתובע סמכויות, עצמאות ושיקול דעת כמנהל (לא החתים שעון, לא נוהל לגביו פנקס חופשה, הוא הטיל מרותו על העובדים, לרבות אפשרות לשנות משכרם), הרי שעובדת היותו של התובע נושא בתפקיד ניהולי אין בה כדי לשלול או לסתור את עובדת היותו עובד החברה. חקיקת העבודה אינה מוציאה מכלל אפשרות היותו של מנהל בגדר עובד, אלא היא מייחדת לבעלי תפקידי ניהול ותפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי מעמד מיוחד לעניין תנאי העסקה מסויימים. כך, סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951 קובע כי החוק אינו חל על העבדתם של עובדים בתפקיד הנהלה, או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון. מכאן, שאין בסממנים אלו של עצמאות בשיקול הדעת והעדר רישומי נוכחות כדי לשנות ממעמדו של התובע כעובד, אלא שיש בהם כדי להצביע על היותו עובד בתפקיד הנהלה, אף אם בכיר. 21. בעניינו של התובע התקיימה איפוא מערכת יחסים מקבילה בת הפרדה. בכובעו כעובד עבד התובע בחברה וביצע עבודות יומיומיות שוטפות ועבודות שיווק מול הלקוחות. בכובעו כדירקטור וכבעל שליטה ניתנה לתובע זכות חתימה יחידה. לעיתים היה מאשר העלאה בשכר לעובדים. התובע קיבל החלטות בדבר קניית מזגן ופקס למשרד, בניית חדר למנהל החשבונות (עמ' 13 לפרוטוקול) וניסה להעביר החלטה בדבר העברת החברה לאזור זול יותר. בנוסף, בכובעו כבעל מניות, קיבל לעיתים גם סכומים שמעבר למשכורתו, כאשר הסכום העודף נרשם בכרטיסו האישי כבעל מניות. כמו כן הגיש דו"ח אישי למס הכנסה בנוסף לטפסי 106-101 שהוצאו לו כעובד (עדות רו"ח בלאס עמ' 46 לפרוטוקול). בכובעו כבעל שליטה ודירקטור אף נתבקש לחתום ערבות אישית עבור החברה. מערכת היחסים הופרדה גם מבחינת הרישום הפרוצדורלי. הוכח כי בפועל נוהלה הנהלת חשבונות מקבילה לגבי התובע כעובד וכבעל שליטה. התובע קיבל תלוש משכורת כעובד ובמקביל נוהל לגביו כרטיס כבעל מניות בו נרשמו לחובתו הוצאות פרטיות שהוציא כבעל מניות מכספי החברה, שלא הוכרו לחברה כהוצאה, לרבות חלק עובד בביטוח המנהלים. (עמ' 49 לפרוטוקול). באשר לסכומים שהתובע קיבל לאחר התפטרותו (5,000 ש"ח לחודש) שוכנענו כי קיבל סכומים אלו כבעל מניות ולא כעובד. כך גם נקבע בבית משפט השלום בהרצליה (ת.א הרצליה 4473/94), כי סכומים אלו שולמו לתובע בעבור חלקו בשכירות במקרקעין ולא כמשכורת עובד. אין איפוא בתשלום סכומים אלו כדי לשנות ממסקנתנו דלעיל. 22. נוסיף כי גם על פי המבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין סיווגו של דירקטור כ"עובד" לעניין הזכות לדמי אבטלה (עב"ל 21089/97 המוסד נ' גרוסקופף פד"ע לד בעמ' 97) ניתן לקבוע את מעמדו של התובע כעובד הנתבעת. לעניין זה נפסק כי יש לבחון את השאלות הבאות: א. האם ניתן לאבחן בין תפקידו ופעילותו כ"עובד" לפעילותו כדירקטור, בעל מניות, או קרוב משפחה. ב. האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי, או פיקציה. ג. האם ניתן לקבוע מה היה שכרו של האדם כ"עובד" ולהפריד בין הסכומים שקיבל כ"שכר" לבין תשלומים ששולמו לו כרווחים או כהחזר השקעות. (ראה לעניין זה גם עב"ל 102/99 נועם יעקב נ' המוסד, תק-אר 2000(4) 101עב"ל; 30/96 רוני סגיסמן נ' המוסד עבודה ארצי לב(ד)34; עב"ל 20216/97 המוסד נ' סוהיל אבו סיני, עבודה ארצי לב(ד)94). לכל השאלות האמורות התשובה היא חיובית בעניינו של התובע, כפי שהובהר לעיל. 23. לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה כי יש לסווג את התובע כעובד הנתבעת, בנפרד ובמקביל להיותו בעל מניות בה. משכך קובעים אנו כי בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד. התביעה לפיצויי פיטורים 24. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו. לטענת התובע הוא זכאי לקבלת פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963, הקובע: " התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". על פי עדות התובע בתצהירו, בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 נקלעה החברה לקשיים כלכליים. לעדותו, ניסה להציע לאחיו מספר הצעות לשם ייעול העסק ואף המליץ להשכיר את המקרקעין עליהם יושב המפעל, אולם כל הצעותיו נפלו על אזניים ערלות. עוד העיד בתצהירו כי בתחילת שנות ה-90 שכרו החודשי הופחת באופן חד צדדי על ידי בנימין בשל הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה החברה. עוד פירט התובע בתצהירו כי במהלך שנת 91 פנה אליו אחד מספקי העץ, עזריאל קרייטר והודיע לו כי החברה חייבת לו למעלה ממיליון ש"ח. באותה שיחה פנה אליו בנימין וביקש כי יערוב באופן אישי לחובות החברה כלפי קרייטר. בתגובה הודיע לבנימין אחיו כי אין זה מקובל עליו שיאלץ לחתום כערב אישי לחובות החברה כלפי קרייטר. החל מאותו מועד ובמשך מספר חודשים (עד למועד התפטרותו) לא חדל לדבריו מכבש הלחצים שהפעיל עליו בנימין על מנת שיחתום כערב לחובות החברה. הלחצים מצד בנימין הלכו וגברו ומשחש כי הקרקע בוערת מתחת לרגליו התפטר. התובע העיד בבית הדין לעניין נסיבות התפטרות: "עזבתי מרצוני את החברה כי החברה נקלעה לקשיי כספיים ונדרשתי לחתום ערבות אישית לטובת נושה גדול של החברה בשם קרייטר עזריאל שהיה אצלי בבית כמה פעמים. סרבתי לחתום". (עמ' 9 לפרוטוקול). לגבי חילוקי הדיעות עם אחיו העיד: "לסעיף 12 לתצהירי, אני הצעתי להעביר את העסק למקום אחר מאחר והעסק יושב על קרקע מאוד יקרה, ולפנות לקבלן ולעשות עסקת קומבינציה או לבנות על הבניין באמצעות ליווי פננסי באמצעות בנק. לבנות בניין להשכרה על השטח. לפי מיטב זכרוני, הפנתי קבלן לבנימין, ישבתי איתו גם בשיחה מקדימה, ופשוט בנימין היה במצב שאי אפשר היה לדבר איתו, הוא לא מוכן אפילו לשמוע את ההצעות ולדון ו/או לקבל או לדחות. בנימין הוא אדם מאוד עקשן. נכון שבנימין רצה להמשיך לעבוד בעץ. לא רק לדעתי זה לא היה משתלם אלא גם לדעת מאזנים של רואה החשבון. היו בינינו חילוקי דיעות כל הזמן. היו בינינו חילוקי דעות בקשר לעתיד החברה. אני הצעתי את ההצעות כי עבדתי בחברה הרבה מאוד שנים וראיתי שתהליך של ענף הבניה הולך ופוחת וצריך לעשות משהו כי העסק הולך ויורד. אני רציתי למצוא פתרון ולהשאיר את החברה ואת המפעל-הנגריה, ולהעביר אותה למקום אחר, להעביר אותם לאזור תעשיה זול יותר ולנצל את הקרקע היקרה שבה הייתי שותף, לבניית משרדים, כמו שקרה באזור התעשיה. להחלטה כזו נדרשה הסכמה של שנינו. יותר של בנימין כי יש לו יותר אחוזים בקרקע". (עמ' 17 לפרוטוקול, ההדגשות לא במקור). ועוד: "ש. האם זה נכון שנמאס לך לעסוק בעסקי העץ ורצית לנסות תחומים אחרים, כמו דומינוס פיצה? ת. לא. ש.ת. אני ראיתי עתיד עסקי לעסק עצמו של הפרופילים, אבל לא במקום הקיים. ש. נספח ב' לתצהירו של בנימין, עמ' 25 למטה, כשאתה מדבר על נסיבות העזיבה של החברה אתה לא מתייחס למשכורות ולא לערבות של קרייטר, ואתה אומר שלא האמנת יותר בסיכויי החברה להתקיים. איך אתה מסביר את הסתירה? ת. יכול להיות שלא הזכרתי, אבל זה היה בהחלט קיים". (עמ' 19 לפרוטוקול). באשר להפחתה בשכרו העיד: "לסעיף 12 סיפא לתצהירי, אין לי תאריך מדוייק מתי החל שכרי לרדת. אני מעריך שזה היה בשנת 88 או שנת 89, אפשר לראות לפי תלושי השכר. לפי הערכתי, טווח הזמן שעבר בין מועד תחילת הירידה בשכר לבין התפטרותי, היה כשנתיים. מאחר ועבדתי תקופה של 26 שנה, וזה עסק משפחתי וזה עם אח, זה לקח יותר זמן, ההחלטות של כל הגורמים שהיו וההרעה, לא רציתי למתוח את החבל בזמן קצר מדי. ש. לנספח ב1 לתצהירך - המשכורות החל מפברואר 91 עד דצמבר בסימן עליה ולא ירידה. ת. המשכורות ירדו מ-10,000 ש"ח שנה קודם ל-3,000 ש"ח. צריך לשאול את הרואה חשבון. לי אין רישום שמצביע על כך שהמשכורות שנה קודם לכן עמדו על כ-10,000 ש"ח אבל אני זוכר שכך היה. אין לי שום רישום, בזמנו לא החזקתי שום טופס. (עמ' 18-17 לפרוטוקול). כאשר עומת עם תצהירו בבית המשפט בהרצליה (נספח ב' לתצהירו של בנימין) שהתייחס לגובה המשכורות העיד: "ש. מפנה לנספח ב' לתצהירו של בנימין, עמ' 20 לפרוט' שורה אחרונה. כתבת שם שהמשכורות השתנו מעת לעת בהתאם לריווחיות החברה. זאת לא היתה החלטה חד צדדית של בנימין? ת. בנימין החליט להעלות או להוריד את המשכורות. אני לא יודע אם המשכורות השתנו בהתאם לריווחיות החברה. לשאלת בית הדין: אני עומד מאחורי תשובתי בבית משפט השלום בהרצליה. המשכורות אכן השתנו מעת לעת בהתאם לריווחיות החברה. מי שקבע היה בנימין. ש. מפנה לעמ' 21 לפרו' שתי השורות האחרונות ובעמ' 22 שורות 5 עד 11 - אמרת בבית המשפט שהמשכורות היו סכומים קבועים… איך אתה מסביר את זה שאמרת שהמשכורות בד"כ רק עלו, זה שונה ממה שאתה אומר פה. ת. אני עבדתי בחברה 26 שנה ובמשך השנים המשכורות עלו". (עמ' 19-18 לפרוטוקול). עם זאת אישר התובע כי באותן השנים בהן ירדה משכורתו גם הריווחיות ירדה באופן עיקבי. בשנים האלה, לעדותו שלו, החברה לא הרוויחה בכלל. עוד אישר כי לא התריע במהלך אותה תקופה כי אם המשכורות ימשיכו לרדת הוא יתפטר. כמו כן, בהמשך עדותו סיכם התובע את הסיבות לעזיבתו: "ש. מפנה לנספח ב' עמ' 24 שורות 11 עד 15. גם כאן אתה לא מזכיר משכורות. מה תשובתך? זה נכון שעזבת בגלל חלוקי דיעות עסקיים? ת. לא רק בגלל זה. היו גם סיבות נוספות. הסיבה העקרית היא שאין עם מי לדבר. אחרי שנים של "אין עם מי לדבר", הכוונה היא לבנימין, החלטתי לעזוב". (עמ' 20 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור). עוד העיד כי נוסף על הסיבות שפירט להתפטרותו, התפטר גם משום ש"נמאס לו" (כלשונו) מבנימין אחיו: "נמאס לי מבנימין ולא מעסקי העץ, שהם עסקים טובים ויפים. אחת הסיבות לעזיבתי זה שנמאס לי מבנימין. נכון שרציתי להתעסק גם בתחומים אחרים. סברתי שצריך היה לממש את הקרקע לבניה להשכרה ולהעביר את הנגריה למקום זול יותר". (עמ' 22 לפרוטוקול. ההדגשות לא במקור). באשר לדרישה כי יחתום ערבות אישית העיד: "קרייטר הגיע אלי הביתה וביקש ממני לחתום אישית לחובות החברה. קרייטר ניסה בכל דרך ואז נודע לי מקרייטר עצמו שבנימין חתם לו ערבות אישית לחובות החברה. לפני עזיבתי נודע לי שבנימין חתם באופן אישי לחובות החברה". (עמ' 20 לפרוטוקול). התובע העיד כי מכתב ההתפטרות (נספח יא לתצהירו של בנימין) שנכתב ב-26.2.92 התייחס להתפטרות ב-1.2.92 וכי ההתפטרות נכנסה לתוקף רטרואקטיבית לפני התאריך בו חתם בנימין על ערבות אישית לקרייטר, בשל חששו של התובע כי יחוייב בחובות החברה: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 14 לתצהירך . מה הקשר בין חובות החברה אליך באופן אישי, אם אתה לא חתום על שום ערבות אישית בחברה. ת. אני לא רציתי להיות מעורב בחוב עם קרייטר. אני לא הייתי שום דבר על דעת עצמי, התקשרתי לרואה חשבון בלס והוא אמר לי שאם אני לא רוצה להיות מעורב או מפחד של תביעות כנגד החברה, שאגיש מכתב התפטרות. הייתי בעל מניות במיעוט. אני לא רואה חשבון ולא ידעתי אם יחדרו לכיסי או לא. ש. רואה החשבון בלס מכחיש את טענתך כי יעץ לך להתפטר מפחד הנושים. ת. עובדה שהמסמך נכתב במשרדו". (עמ' 21 לפרוטוקול). באשר לנסיבות עריכת מכתב הפיטורים העיד: "ש.ת. במכתב ההתפטרות, נספח יא' לתצהירו של בנימין, הוכתב במשרדו של רואה החשבון בלס ובנוסח שהוא הכתיב לי פחות או יותר. ש. מדוע לא כתבת את הסיבות להתפטרותך? ת. אני לא יודע למה. פניתי לרואה החשבון, כי אני הייתי מורשה חתימה על השיקים של החברה ולא רציתי להיות מעורב בשום צד פורמלי של ענייני כספים של החברה. לכן פניתי לרופא חשבון בלס ולא ציינתי במכתב את הסיבות להתפטרותי. ש. האם ידוע לך או ידעת את זה שלא חותם ערבות אישית בחברה מוגן מפני תביעה אישית? ת. אני לא ידעתי בדיוק. לגבי החתימה לקרייטר - ידעתי שאסור לחתום ערבות אישית בכל מקרה, ידעתי שאז אפשר לרדת לחובות אישיים וכשאין חתימה על ערבות אישית, אי אפשר לתובע באופן אישי". (עמ' 21 לפרוטוקול). 25. האח בנימין העיד בתצהירו לענין זה כי התובע התפטר מהעבודה מרצונו על רק שינוי שחל בחייו. באותה תקופה הקים את דומינוס פיצה בכפר סבא, עזב את הבית, נסע לארה"ב והחל בהליכים למימוש נכסיו. התובע רצה בסגירת מפעל הנתבעת ובמימוש המקרקעין בשל המהפך שחל בחייו ומשום שסבר שמכירה או בבניה יקבל יותר מאשר בניהול המפעל. לפיכך רצה למכור את המקרקעין ונתקל בסירוב. עוד העיד בתצהירו כי מעולם לא דרש מהתובע לערוב אישית לחובות החברה. באשר לטענת התובע כי הנתבעת הפחיתה ממשכורתו, העיד בנימין כי המשכורות ירדו בהתחשב ברווחי הנתבעת. התובע היה שותף להחלטה, שלא היתה חד צדדית. עוד העיד כי התובע לא התריע כי יתפטר אם לא ישונו תנאי העבודה. בבית הדין העיד בנימין כי התובע התפטר מעבודתו ומכהונתו כדירקטור הואיל ואיבד עניין בחברה: "לגבי סעיף 2 לתצהיר - זו אחת הסיבות העיקריות מדוע הוא לא רצה להמשיך לעבודה בחברה. הוא ניהל עסקים משלו ואיבד כל עניין בחברה למרות שהמשיך לקבל ממנה שכר. סעיפים 46-45 ל- ת/3 - אילן רצה לממש את הקרקע עוד הרבה לפני שהתפטר. באו קונים פוטנציאלים אבל רוב הקונים שהיו שמעו את התנגדותי והבינו שהם נכנסים לבעיה משפטית גדולה - לא הסכימו לקנות את הקרקע. לא הייתי מעונין שהוא ימכור אותה. עד שבא הקונה שהסכים לקנות - הוא קנה אותה למרות שעל הקרקע יושבת החברה 30 שנה". (עמ' 36 לפרוטוקול). בנימין הכחיש כי דרש מהתובע לחתום על ערבות אישית: " ש. עזריאל בא לאילן שיחתום כערב אישית על החוב והוא סירב? ת. לא ידוע לי על כך. יכול להיות. ש. אבל אילן לא עשה את השטות הזו, אלא אתה? ת. נכון. התכוונתי לשלם את החוב ושלמתי אותו. לא הכחשתי אותו. ש. אילן עזב ב- 1.2.92, ב6.2.92 אתה חותם על ערבות אישית וב- 26.2.92 אילן חותם על פרוטוקול / אישור שהוא מתפטר מתפקידו כמנהל בחברה רטרואקטיבית מיום 1.2.92. אני טוען שאילן עשה את זה לאחר שהתיעץ עם רוה"ח קבקוב וזה מה שהוא ייעץ לו לעשות כדי להמנע מחבות אישית לחוב. ת. לא דרשתי מאילן שיחתום כערב אישי. לא ידעתי מזה. אני בעצמי בקושי ידעתי שחתמתי על ערבות אישית. רק בדיעבד נודע לי. באותו זמן מצב החברה לא היה טוב". (עמ' 42 לפרוטוקול). בנימין הסביר בעדותו מדוע פרוטוקול ישיבת המנהלים נערך ביום 26.2.92 וההתפטרות הינה רטרואקטיבית והכחיש קשר בין מועד ההתפטרות לבין מועד החתימה על ערבות אישית: " ש. מדוע הפרוטוקול הוא מ- 26.2.92 וההתפטרות היא בדיעבד מיום 1.2.92? ת. רצו לעשות שזה יהיה בסוף חודש. כשהוא כתב את מכתב ההתפטרות הוא כמעט ולא הופיע לעבודה, רציתי להשאיר זמן לבקש ממנו שיוותר על התפטרותו וישאר בחברה. רק אחרי שראיתי שהוא עומד על דעתו לא עוזר שום דבר אז הוצאנו מכתב רשמי וההתפטרות נכנסה לתוקף. ... ש. אתה חתמת על ערבות אישית לחוב ביום 6.2.92? ת. זה לא משנה מתי חתמתי. עזריאל הגיש נגדי את המשפט בבאר שבע ואני לא ידעתי על כך. שלמתי לו הכל. זה היה כשאילן לא עבד בחברה". (עמ' 41 לפרוטוקול). בנימין העיד כי התובע לא חויב בכרטיסו האישי כבעל מניות בגין חלק המעביד בכספים שהפרישה החברה בעבורו לתכנית ביטוח מנהלים, אלא רק על חלק העובד. עוד העיד כי התובע שחרר לעצמו את פוליסות ביטוח המנהלים שהיו על שם הנתבעת בחברות הביטוח מגדל ואררט: " לענין הפוליסות של מגדל ואררט - אילן שיחרר את זה לעצמו. הן לא שוחררו לאילן. הוא זייף את החתימה והחתים בחותמת של החברה לאחר שעזב את החברה. הצ'קים היו מוסבים לחברה, אך לא עברו דרך החברה אלא נכנסו ישירות לחשבונו האישי". בנימין העיד כי החברה לא תבעה את התובע שישיב לה את כספי הפוליסות ששוחררו לטובתו, אלא רק את הכספים שנרשמו לחובתו בכרטיסו האישי כבעל מניות, בגין חלק העובד שבהפרשות: "החברה לא תבעה את הכספים האלו מאילן. הגשתי תביעה כנגד אילן בבי"מ השלום על החזרת כספים שהיה חייב לחברה. בפוליסות שהבאתי רציתי להראות שהסכומים האלו שהחברה הפרישה לא נתבעו מאילן, אלא רק הכספים של החלק האישי, שנרשם בכרטיסו האישי".(עמ' 37 לפרוטוקול). עוד העיד: " ש. מדוע תבעתם את הכרטסת האישית ולא את הכספים שהחברה הפרישה לאררט ולמגדל? ת. לפני שהתובע התפטר הוסכם בינינו כי הכספים המגיעים לו מאררט ומגדל ישמשו לכסות את חובו לחברה. לכן לא דרשנו אותם. הוא ביקש להשאיר שם את הכספים עד לתאריך הפדיון שלהם כדי לא לשבור את התוכנית. הסכמנו. הרבה לפני המועד הוא שבר את התוכנית ולקח את הכסף. למרות שכבר לא היה מנהל בחברה הוא מצא חותמת של החברה וחתם על הצ'קים ולקח את הכסף. אני מדבר על הצ'קים מיום 1.4.92 האחד על סך של 4,222.5 ש"ח והשני על סך של 27,210.83 ש"ח, מחברת מנורה (נספח י' לתצהירי). באותו נספח צירפתי גם את החתימה של אילן על שני הצ'קים עם חותמת של החברה. אני לא ידעתי על זה. לא נכון שתבענו את אילן על הסכומים האלו. תבענו אותו רק לפי הכרטסת האישית - האחוז שהיה חייב לשלם מכיסו הפרטי ולא חלק החברה, פלוס משיכות נוספות שעשה לדברים פרטיים שלו. ש. האם אפשר לצאת מנקודת הנחה שחלק מפיצויי הפיטורים לגרסתך שולמו לאילן? ת. הוא לקח אותם לעצמו. ש. אתה ו/או החברה לא תבעתם אותם חזרה? ת. לא תבענו את הסכומים האלו". (עמ' 38 לפרוטוקול. ההדגשה לא במקור). עדותו זו של בנימין נתמכה בעדותו של רוה"ח בלאס, בעמ' 49 לפרוטוקול: "לשאלת בית הדין: ההוצאות המוכרות על ידי מס הכנסה בחברת מעטים בשליטת מנהלים הן: 5% גמל מעביד,(5% עובד חייבנו את אילן), אי כושר עבודה עד גבול של 2.5% ופיצויי פיטורים עד גובה המקסימום. את כל אלו לא חייבנו בכרטיס האישי. אי אפשר לרשום את זה כהוצאה של החברה וגם לחייב את אילן. ... לגבי רכיב הפיצויים ששוחרר לאילן - לי לא ידוע שזה נתבע חזרה לא מחברת הביטוח ולא מאילן". 26. רוה"ח בלאס הכחיש בתצהירו כי אמר לתובע להתפטר בגלל פחד הנושים כדי להיות פטור מחובות הנתבעת. בעדותו בבית הדין אישר רוה"ח בלאס כי בנימין וילוז'ני חתם ערבות אישית כלפי קרייטר, אך הכחיש כי ייעץ לתובע להתפטר בעקבות חתימתו של בנימין על הערבות: "יתכן שההתפטרות של אילן היתה במשרדי, בשלבים האחרונים של ההתפטרות. זה לא הלך מהיום למחר שהוא החליט לעזוב את החברה ולהתפטר. אני חושב שבסוף הוא בא באמת אלי. ש. מדוע היה צריך פרוטוקול פורמלי של ההתפטרות? ת. בנימין היה חייב לדווח לרשם החברות ובשל המצב שהיה ביניהם לצורך הדווח היה צריך פרוטוקול. הוא לא יכול היה בנימין על דעת עצמו לדווח לרשם החברות על התפטרותו של אילן. לגבי נספח יא לתצהירו של בנימין - הדווח לרשם הוא בטופס מסוים. זה מסמך שמספיק לצורך הדווח לרשם החברות. לרשם החברות לא צריך לצרף כלום, אלא ממלאים על גבי טופס סטנדרטי של רשם החברות. ש. מדוע נספח יא הוא בכתב יד ונערך ב- 26.2.92 במשרדך ואילו באותו יום יש פרוטוקול מודפס (נספח יב)? ת. נספח יב' נערך במשרדי. זה הודפס בצורה יותר מסודרת. בנספח יב מונתה אשתו של בנימין כמנהלת. ש. מדוע ההתפטרות היא רטרואקטיבית ל- 1.2.92? ת. אני לא זוכר מה ההפרש של השלושה שבועות. ש. בנימין חתם ב- 6.2.92 על ערבות אישית. אילן טוען שביקש לא להיות אחראי באופן אישי ואתה יעצת לו להתפטר. ולכן נרשמה ההתפטרות בדיעבד ל- 1.2.92, לפני מועד החתימה של בנימין כערב אישי? ת. אני לא זוכר. אני לא יעצתי על ההתפטרות כמו שאילן טוען וזה גם לא הגיוני. אם היה חתום באופן אישי אז ימשיך להיות אחראי גם אם כבר לא מנהל. אם הוא אינו חתום באופן אישי הוא לא יהיה אחראי כבעל מניות. ש. אבל כמנהל גם אם אינו חתום באופן אישי? ת. לדעתי לא" (עמ' 48-47 לפרוטוקול. ההדגשה לא במקור). 27. השאלה אימתי נקלע עובד למצב שבו תנאי העבודה הורעו בצורה מוחשית דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להחשב כפיטורים. (ראה: י.לובוצקי סיום יחסי עבודה הוצאת לשכת עורכי הדין תשנ"ט-1999 בעמ' 131; דב"ע נא/203-3 הרשקו רובין נ' מפעלי זכוכית ישראליים פניציה (מיום 30.12.91). מתי תחשב הרעה כ"מוחשית"? כאשר הצד המעביד הצר את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי, עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר. (ע"א 496/67 שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 395; ע"א 171/66 עיריית פתח תקוה נ' שלמה בן צור, פ"ד כ(3) 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל נ' מרגלית קרני, פ"ד כא (2) 255). כבר נפסק כי לא די שהגורם להתפטרות קיים, אלא צריך שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה. (דב"ע לה/41-3 יעקב היגר נ' דינה שוורץ פד"ע ז' 27, 29). מבחינת נטל ההוכחה, על העובד להוכיח כשהוא מצוי במסגרת הזכאים לפיצויים. (דב"ע לג/58-3 האונברסיטה העברית נ' בתיה מינטל, פד"ע ה 65). 28. לאחר ששקלנו את מכלול הראיות והטענות המשפטיות, לא שוכנענו כי התובע התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, בגדר סעיף 11(א) לחוק, מכל הטעמים שיפורטו להלן. 29. באשר לטענה כי היו חילוקי דיעות בדבר ההחלטות האסטרטגיות בחברה: אין בדחיית הצעותיו של התובע על ידי בנימין כדי להוות הרעה מוחשית בתנאי העבודה. ההצעות והחלטות בעניינים אלו אינן נוגעות כלל לתפקידו של התובע בכובעו כעובד. עניינים אלו, נשוא המחלוקת בין בעלי המניות בחברה עובר להתפטרותו של התובע מעבודתו, אינם עניינים או נושאים שבתנאי עבודה או שביחסי עבודה (כנדרש בסעיף 11(א) לחוק), אלא נוגעים להיותו של התובע בעל שליטה ודירקטור בחברה. באשר לטענת התובע כי נפגע מיחסו של בנימין כלפיו: כבר נפסק כי לא אחת יקרה שעובד יראה עצמו נפגע מהיחס אליו הן מצד מעבידו והן מצד חבריו לעבודה. אולם, לא בכל מקרה, או שרשרת מקרים, הגורמים לעובד אי שביעות רצון או מורת רוח, יש לראות עילה המצדיקה את התפטרותו עם זכות לפיטורים. (דב"ע לג/34-3 ארנה קורנבליט נ' רוזנגרטן בע"מ, פד"ע ו' 411). אך חשוב מכך, חילוקי הדעות ומערכת היחסים שבין האחים, על רקע דחיית הצעותיו של התובע לגבי עתיד החברה - כל אלו עניינים שבמישור יחסיהם כבעלי מניות ודירקטורים בחברה, ולא במישור של יחסי העבודה (היינו, בכובעו של התובע כעובד). מכאן גם שאין להם כל נפקות לעניין הזכאות על פי סעיף 11(א) לחוק, המדבר באופן ברור על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או על נסיבות אחרות שביחסי העבודה, שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו. באשר לטענת התובע כי בשל הדרישה לחתום ערבות אישית התפטר מהנתבעת: כנגד עדותו של התובע בעניין זה עמדה עדותו החולקת של בנימין כי מעולם לא דרש מהתובע לחתום על ערבות אישית. התובע לא הטה את הכף להוכיח שאכן נדרש על ידי בנימין לחתום ערבות אישית. התובע עצמו העיד כי נדרש על ידי קרייטר דוקא לחתום על הערבות. הוא הגיע אליו הביתה וביקש ממנו לחתום אישית לחובות החברה. לעדות התובע עצמו: "קרייטר ניסה בכל דרך". (עמ 20 לפרוטוקול). גם בעובדה שמכתב ההתפטרות נכתב ב-26.2.92 בתוקף רטרואקטיבי מיום 1.2.92 אין כדי להטות את הכף לטובתו של התובע. רוה"ח בלאס הכחיש מכל וכל כי יעץ לתובע להתפטר בכדי שלא יחוייב בחובות החברה באופן אישי וגרסתו היתה מהימנה ואף המתיישבת יותר עם ההגיון. בנוסף שוכנענו מעדותו של בנימין כי מכתב ההתפטרות מתייחס להתפטרות רטרואקטיבית הואיל ובנימין רצה להותיר מרווח תמרון ולשכנע את התובע להשאר בחברה, כאשר במהלך אותו החודש לא עבד עוד בפועל התובע בחברה. לא שוכנענו איפוא כי קיים קשר בין חתימתו של בנימין על ערבות אישית ב-6.2.92 להתפטרותו של התובע מעבודתו בנתבעת. יתרה מכך, אף עם נניח לטובת התובע כי הופעל עליו לחץ כי יחתום ערבות אישית בעבור החברה, הרי שלחץ זה הופעל עליו בכובעו כבעל מניות וכדירקטור ולא בכובעו כעובד. באשר לטענה כי התובע התפטר בשל הפחתה במשכורתו: עיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע מעלה כי בשנת 1990 אכן חלה ירידה במשכורתו של התובע. התובע עצמו העיד בבית משפט השלום בהרצליה כי המשכורות היו בסכומים קבועים ובדרך כלל רק עלו, כאשר רק בשנת 90 החליטו להוריד את המשכורת, באופן חד פעמי. לעדותו של התובע עצמו בבית המשפט השלום בהרצליה, גם לו (בכובעו כבעל מניות ודירקטור) היה שיקול דעת בנושא קביעת משכורותיו. לדבריו הוא, "משכנו משכורות ממוצעות ולא גבוהות". (ההדגשה לא במקור). עוד עולה מעדותו של בנימין באותו הליך כי המצב היה רע בחברה ולכן החליטו הוא והתובע (בכובעו כבעל מניות ודירקטור) לנכות ממשכורותיהם כעובדים, כדי להחזיר חובות, בהסכמתו של אילן. כאמור - גם התובע לא הכחיש בעדותו, אם כי "בחצי פה", את הקשר שבין ההתדרדרות הכספית במצבה של החברה לבין הירידה בשכר. בנוסף, התובע לא העמיד את הנתבעת על כוונתו להתפטר בגין ההפחתה בשכר (כך לעדותו בעמ' 19 לפרוטוקול). בהקשר זה חשוב לציין כי על העובד המתפטר בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו מוטלת החובה להעמיד את מעבידו על כוונתו להתפטר, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב. (ראה: י. לובוצקי, שם בעמ' 137, דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל, פד"ע כ'421, 422; דב"ע לה/15-3 בן צור נ' רוקסיס (לא פורסם); ע"א 47/65 אטיאס נ' עיריית חיפה פ"ד יט(2) 289). מכל מקום והחשוב מכל: לא שוכנענו כלל ועיקר כי הירידה בשכר היא שהיוותה את הגורם הפועל, המניע והמביא להתפטרותו של התובע, כפי שעולה גם מעדותו הכנה שלו עצמו, בעמ' 20 לפרוטוקול, כי "נמאס לו מבנימין" (כלשונו) על רקע חילוקי הדעות שלהם באשר לעתיד החברה, כאשר בו בזמן הוא רצה לעסוק גם בתחומים אחרים. (עמ' 22 לפרוטוקול). משכך - אין עילה להתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים גם מנימוק זה. 30. באשר לטענת התובע כי העובדה שקיבל כספים כפיצויי פיטורים במסגרת שחרור פוליסות ביטוח המנהלים מהווה "הודאת בעלי דין" לעניין החובה לשלם לו פיצויים: מעדויותיהם של בנימין ורוה"ח בלאס עולה כי הכספים שנצברו בפוליסות, לרבות רכיב הפיצויים, שוחררו לטובת התובע ולא נתבעו חזרה על ידי החברה. כאמור, בנימין העיד לגבי הנסיבות בהן שוחררו הכספים. לעדותו, התובע שחרר לעצמו את הפיצויים בחתימתו האישית בצירוף חותמת החברה, ללא אישורה. (עמ' 38 לפרוטוקול). לא מצאנו כל בסיס לטענת התובע כי יש בשחרור הכספים כאמור משום הודאה בזכאות לפיצויי פיטורים ואין בעובדה שהכספים שוחררו לטובת התובע כדי להעיד על זכאותו לפיצויי פיטורים. יש לזכור עוד כי מדובר בביטוח מנהלים, שהוא בעיקרו ביטוח סוציאלי בו כספי הביטוח הם כספי חיסכון וביטוח הקשורים ליחסי עובד ומעביד ונובעים מהם. במסגרת זו הפיצויים שקולים לעיתים בשיעורם כנגד פיצויי פיטורים, אך יש והם גבוהים מהם, שכן הם מעניקים לעיתים תשלום כספי גם במקום שלא ניתנים פיצויי פיטורים, כגון התפטרות מעבודה בשל סכסוך בענייני ניהול או מקרים אחרים שאינם מזכים בתשלום פיצויי פיטורים על פי החוק. (ראה בג"צ 846/93 יעקב ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נא(1) 3 שם בעמ' 12). תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים מעוגנת בחוק ובעילות שמכוחו, שלא הוכחו. לכך יש להוסיף כי הנתבעת לא הודתה בזכאות התובע לפיצויי פיטורים. לגירסתה, על פי המוסכם בין בנימין לתובע כספים אלו יועדו לכסות את חובות התובע לחברה בגין הוצאות שנרשמו לחובתו בכרטיסו האישי והתובע שחרר כספים אלו בניגוד למוסכם וללא אישורה. איננו סבורים שיש בעובדה שהנתבעת בחרה שלא לתבוע את התובע להשבת כספים אלו כדי להוות הודאת בעל דין לזכאותו בפיצויי פיטורים, במיוחד בשים לב לכך שהתובעת נקטה בהליכים אחרים להשבת חובותיו האישיים כבעל מניות לחברה. 31. לאור כל האמור לעיל קובעים אנו כי דין התביעה ברכיב פיצויי הפיטורים להידחות. התביעה להפרשות לקרן פנסיה 32. התובע לא הוכיח מכח איזו עילה שבדין צומחת זכאותו להפרשות לקרן פנסיה. התובע לא הוכיח כי הנתבעת היתה חברה בארגון מעבידים. בנוסף, צו ההרחבה בענף העץ חל רק על מפעלים המעסיקים יותר מ-20 עובדים, ואילו התובע עצמו העיד כי המפעל העסיק בתקופה הרלבנטית כ-18-17 עובדים. משכך, לא קמה לנתבעת חובה שבדין להפריש לתובע הפרשות לקרן פנסיה. מכל מקום, אף אם היתה תחולה להסכם הקיבוצי או לצו ההרחבה, הרי שהתובע התפטר מעבודתו, התפטרות שאינה מזכה בפיצויי פיטורים. אף על פי כן שוחרר לטובתו בסופו של דבר חלק פיצויי הפיטורים שבפוליסות ביטוח המנהלים. התובע אינו זכאי לכפל הפרשות הן לפיצויי פיטורים והן לפנסיה כפי שנתבע (אף אם לא קיבל את מלוא הסכום שהיה מגיע לו בגין פיצויי פיטורים, לו אכן התפטרותו היתה מזכה בפיצויי פיטורים). משכך נדחית התביעה אף ברכיב זה. התביעה לדמי הבראה 33. לטענת התובע על הנתבעת לשלם לו בהתאם לסעיף 14 להסכם הקיבוצי בענף העץ פדיון 10 ימי הבראה על כל שנה. לטענת התובע, חובה של הנתבעת בגין רכיב זה עומד על 7,278 ש"ח. לטענת הנתבעת, בשנת 1991 שילמה לתובע דמי הבראה בסכום של 1,300 ש"ח, כמופיע בטופס 101 לשנת 1991 שצירף התובע לתצהירו. לפיכך טוענת הנתבעת כי אם אכן התובע זכאי לדמי הבראה, יש לשלם לו דמי הבראה בעבור שנה אחת בלבד. 34. התובע זכאי לפדיון דמי הבראה מכח צו ההרחבה הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה. (כאמור - לא הוכח תחולתו של צו ההרחבה בענף העץ). כבר נפסק כי הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה על פי צו ההרחבה הכללי מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד מצידו הוכיח כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה. (ראה:לובוצקי שם פרק 18 בעמ' 6; דב"ע נו/283-3 עוף טנא תעשיות נ' אחמד עומר, עבודה ארצי כט(2) 317). בענייננו אין חולק כי התובע עבד בנתבעת מעל לשנה אחת . לפיכך, נטל ההוכחה בדבר תשלום דמי הבראה מוטל על הנתבעת. 35. לטענת הנתבעת כאמור שולמו לתובע דמי הבראה לשנת 91 בסך של 1,300 ש"ח. הנתבעת נסמכת בטענתה זו על נספח ב'1 לתצהירו של התובע, אלא שנספח זה מתייחס לתשלום נסיעות והבראה והנתבעת לא הוכיחה איזה חלק מסכום זה יש לייחס לדמי נסיעה ואיזה חלק שולם בעבור הבראה. הנתבעת לא עמדה איפוא בנטל המוטל עליה להוכיח כי שילמה לתובע דמי הבראה ובאילו סכומים. משכך קובעים אנו כי על הנתבעת לשלם לתובע מלוא פדיון דמי הבראה בעבור השנים 1990 ו-1991. 36. בהתאם לותקו של התובע בשנתיים האחרונות לעבודתו, הוא זכאי לפדיון 20 ימי הבראה בעבור השנים 1990 ו-1991. (10 ימי הבראה לשנה). ערכו של יום הבראה נכון למועד סיום עבודתו של התובע 1991 עמד על 126 ש"ח. (צו הרחבה מיום 8.9.91, יה"פ 3928 מאוקטובר 91). בהתאם לכך על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 2,520 ש"ח . הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.92 ועד ליום התשלום המלא בפועל. סוף דבר 37. התביעה כנגד הנתבעת נדחית ברובה המכריע, בכל הנוגע לתשלום פיצויי פיטורים והפרשות לקרן פנסיה. התביעה מתקבלת ברכיב תביעה יחיד והוא פדיון דמי הבראה לשנים 1990, 1991 בסך של 2,520 ש"ח, על פי סעיף 36 לפסק הדין לעיל. בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין סך של 2,520 ש"ח בגין פדיון דמי הבראה, נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.92 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 38. נוכח תוצאה זו, הואיל ורובה המכריע של התביעה כנגד הנתבעת נדחתה והתקבלה ברכיב אחד בלבד, בסכום המהווה חלק מזערי מסכומה של התביעה (אף בערכים הנומינליים שננקבו בה) - איננו עושים צו להוצאות למי מהצדדים. פנסיה