חוזה עבודה כולל לעיתים קרובות סעיפים שעניינם שמירת סודיות וכן איסור תחרות. בעבר, היה מקובל להבחין, אבחנה חדה וברורה, בין חובת שמירת הסודיות, שמקורה הוכר כנובע מתחום דיני הקנין או מכח חובת תום הלב לבין ההגבלה שלא להתחרות במעביד או שלא לעבוד אצל מתחרה, הגבלה שהצריכה התחייבות מפורשת. בפרשת טועמה נפלה האבחנה הנ"ל. שם הוגבלה זכותו של עובד לשעבר לעסוק בעיסוק בו עסק קודם תוך ניצול סודות עסקיים של מעבידו, אף כשלא הביע התחייבות מפורשת לכך, וזאת מכח חובת תום הלב ומכח חובת הנאמנות של עובד למעבידו. "על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו, והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה". וכן: "כאשר העובד מפר את חובת הסודיות, הוא עשוי להתחייב בפיצויים (בגין הפרת חוזה) ובהשבה (בגין התעשרות שלא כדין). כמו כן עשוי בית-המשפט, על-פי הסמכות הנתונה לו בחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), תשל"א-1970, ליתן צו עשה או צו לא-תעשה (צווי אכיפה), לרבות צו האוסר על העובד לעבוד אצל מעביד חדש, אם הצו נחוץ כדי למנוע גילויו של הסוד המסחרי." כך גם פסק בית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט : " יש להגביל את חופש העיסוק של עובד כדי למנוע ממנו מלהשתמש, שלא כדין, ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם. "סודות מסחריים" מוגנים מכוח החוקים העוסקים בקניין רוחני ובעתיד אף מכוח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999, ס"ח 1709 (להלן: חוק עוולות מסחריות) (החוק ניכנס לתוקף ביום 29.10.1999). מכיוון שהנושא מוסדר בחקיקה, אין צורך בתניית הגבלת עיסוק על מנת לאכוף את זכויות המעסיק הקודם." בכך הוקהה מאד ההבדל שבין הגבלת התחרות לבין חובת שמירת הסודיות וירדה חשיבותה של קיומה תניית הגבלת העיסוק. עם זאת עדין קיים הבדל בין שני המצבים. לעניין זה נאמר בפרשת סער: ".... עם פיתוח חובות מהדין המגינות על "האינטרסים הלגיטימיים" של המעביד, אכן ירד חשיבותן של התניות להגבלת חופש העיסוק. עם זאת, הן אינן מיותרות, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, אין חפיפה מלאה בין ההגנה הניתנת על פי הדין הכללי ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד לבין ההגנה הניתנת להם במסגרת תניות להגבלת חופש העיסוק, בעיקר כך בכל הנוגע לשיקולים של אמון, הגינות, תום לב ומסחר הוגן. בסוגיות אלה הדין הכללי נמצא אך בתחילת התפתחותו (השוו רע"א 5768/94 הנ"ל) ועל כן יש חשיבות לתניה חוזית מפורשת; שנית, לתניה חוזית חשיבות "ראייתית". מכוחה ניתן להראות מה נתפס בעיני הצדדים כסוד מסחרי או רשימת לקוחות או כ"אינטרס לגיטימי" אחר, החשיבות שהם מייחסים לכך, מידת הידע שהיה להם על כך, ומידתיות ההגבלה ....." הכלל הוא שלכל אדם זכות לחופש עיסוק. כלל זה מצא את ביטויו בפסיקת בתי המשפט החל מסמוך לאחר קום המדינה, בפסיקת בית הדין לעבודה ואף בחוק יסוד: חופש העיסוק (הן זה שנחקק בשנת 1992 והן זה שנחקק בשנת 1994). לעתים מתעורר הצורך לדון בניגוד שבין הכלל של חופש העיסוק לבין עקרונות יסוד אחרים, כגון העקרון בדבר חופש ההתקשרות הבא לידי ביטוי בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 והמוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכגון העקרון בדבר אי-פגיעה בקניינו של האחר, לרבות קניין רוחני כסודות מסחריים, עקרון שאף הוא מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, והחל מיום 29/10/99 - מוגן גם על ידי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק עוולות מסחריות). יחד עם זאת חשוב לזכור, הוכחת קיומו של "סוד מסחרי" אינה מובילה בהכרח להגבלת עיסוקו של העובד. על השאלה אימתי יקרה הדבר, השיב בית הדין הארצי לעבודה כך: "עובד שמצוי בידו "סוד מסחרי" אינו מנוע בכל מקרה מלעבוד אצל מעסיק מתחרה. בבוא בית הדין להגביל את עיסוקו של עובד, יש ליתן ל"סוד המסחרי" שבידו משקל משמעותי, רק אם קיימת הסתברות סבירה, כי העובד יעשה בו שימוש והדבר יפגע באופן ממשי במעסיקו הקודם." סודיותסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות