בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים עליו לשקול שיקולים כגון: מידת חומרתם של המעשים בגינם פוטר העובד, היקף הנזק שנגרם למעביד (או שהעובד התכוון לגרום למעביד), תפקידו של העובד ומידת האמון הנגזרת הימנו, משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו הפסולים, השפעת המעשים הללו על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה, האופן בו ביצע העובד את עבודתו בדרך כלל, משך תקופת עבודתו (עובדה המשליכה מחד על עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד במקרה של שלילת פיצויי הפיטורים ומאידך גם על קביעת עוצמתה של הפרת האמון מצד העובד, שהינה רבה יותר ככל שמערכת היחסים ממושכת יותר). כמו כן יש להביא בחשבון נתונים כמו סכום פיצויי הפיטורים שיוותר בידי העובד למחיה לאחר הפעלת הסנקציה של שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים (וזאת ביחס לתקופת עבודתו וביחס לתקופת העבודה (הצפויה) העומדת בפניו, לנסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת השתכרותו העתידית. נוסף על כך לעיתים נדרש בית הדין, ליתן משקל נכבד לאפשרות שבה שלילת הזכאות לפיצויי פיטורים תגרור בעקבותיה פגיעה בזכויות הפנסיה של העובד או שאיריו וזאת במקרים בהם הופקדו סכומי הפיצויים או מרביתם בקופת גמל שנועדה להבטיח תשלום פנסיה. נדמה כי מקרה זה הוא המתקיים בענייננו שעה שחלק הארי של פיצויי הפיטורים של העובד צבור בקרן הפנסיה ושעה שסכום זה, בין היתר, אמור להבטיח לתובע או לשאיריו, בבוא העת, תשלום גימלה. שלילת הזכאות לפנסיה האמורה להשתלם לעובד או לשאיריו, לרוב - שנים רבות לאחר ביצוע המעשה בגינו נשללת מהעובד הזכות לפנסיה (כפועל יוצא משלילת הזכאות לפיצויי פיטורים) - אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה החברתית של הענישה כמו גם עם האפקטיביות שלה שכן, שתי אלה מחייבות סמיכות סבירה בין מועד ביצוע המעשה בגינו מופעלת הענישה לבין ריצוי העונש וכן, הענשה ישירה של זה אשר חטא אשר הוא לבדו אמור לשאת בתוצאות עוונו: הסמיכות הנדרשת איננה מתקיימת, על פי רוב, במקרה בו מופעלת כלפי העובד שסרח סנקציה שמשמעה - שלילת הזכות לפנסיה. זאת בשים לב לכך שזכות זו מתגבשת בגיל זיקנה או במקרה של נכות, לרוב- שנים ארוכות לאחר ביצוע המעשה הפסול ובתקופה של תלות כלכלית מוגברת של העובד בחברה. מעבר לכך, שלילת הזכאות של העובד לפנסיה עלולה לפגוע באופן קשה גם "בחפים מפשע" קרי - בבני משפחתו של העובד התלויים בו אשר תישלל מהם הזכות לפנסיית שאירים במקרה של פטירתו וזאת שנים רבות לאחר שבוצע המעשה שהוביל לשלילת פיצויי הפיטורים. מעבר לכך, החיסכון לפנסיה (להבדיל מפיצויי הפיטורים) מהווה מקור הסתמכות משמעותי לעובד לטווח הארוך. זאת בשים לב לכך שהעובד המבוטח בקרן פנסיה מתכנן את צעדיו לאורך שנים על יסוד הידיעה כי הכספים שהופרשו בגינו לקרן זו ישמשו בבוא העת לתשלומה של גימלה בהתאם לתקנון קרן הפנסיה. מה שאין כן ביחס לפיצויי הפיטורים אשר אינם יכולים לשמש מקור הסתמכות בעל עוצמה שכזו וזאת בשים לב לכך שהזכאות לקבלתם מותנית בתנאים עתידיים שרמת הודאות שלהם נמוכה יותר ובראש ובראשונה - בקיומו של מעשה פיטורים או בקיומן של נסיבות חריגות אחרות המזכות בפיצויים גם במקרה של התפטרות - הכל כמפורט בחוק פיצויי פיטורים. הסתמכות משמעותית של העובד לטווח הארוך על הכספים הצבורים בקרן הפנסיה יכול שתתבטא למשל בכך שהעובד המבוטח בקרן פנסיה ימנע באופן מתוכנן מלהבטיח את מקור מחייתו בימי זיקנתו או את מקור מחייתם של שאיריו בכל הסדר אחר, מעבר לביטוח הפנסיוני המקיף בו בוטח, וזאת בהסתמך על קיומו של ביטוח שכזה. אי לכך לא בכדי עמד בית הדין הארצי לעבודה על האבחנה המתבקשת בין הטלת סנקציה המובילה לשלילת הגימלה לבין זו המובילה לשלילת פיצויי פיטורים וזאת בע"ע 276/99 זאב שולר נ' עיריית באר שבע תק-אר 2002(1) 37 לאמור: "אף אילו קבע המחוקק שיש סמכות לשלול גימלה כולה או חלקה, הרי שיקול הדעת בשלילת גימלה, צריך שיהא שונה מזה שבשלילת פיצויי פיטורין... תשלום פנסיה לגמלאי בא להבטיח שעובד שהגיע לגיל פרישה ימשיך, הוא ובני משפחתו להתקיים בכבוד ולחיות ברמת החיים בה חי עת עבד ערב פרישתו, תשלום הפנסיה נועד אם כן, לגבור על אי הודאות באשר לגורלו של עובד ובני ביתו לעת זיקנה הוא בא לגבור על הסיכון שבאובדן הביטחון הכלכלי" ואילו בית המשפט העליון בע"א 1795/93 קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ נ' יוסף יעקוב ואח', פ"ד נא(5), 433 פסק כי יש לפרש בצמצום הוראות דין המסמיכות גופי שיפוט למיניהם לשלול גימלה מאדם הזכאי לה (ר' דבריו של כב' השופט חשין בעמ' 809 שם). יש מלומדים הסבורים כי ההגנה המיוחדת מפני פגיעה באינטרס רכושי מסוג זה שמשמעותו - הבטחת הקיום בכבוד אנושי היא המתחייבת מהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתם, היקפה של זכות הקניין החוקתית המצדיקה הגנה קשיחה מפני פגיעה בה איננה משתרעת על פני כל אינטרס רכושי באשר הוא אלא אך ורק על פני הקניין הנדרש לאדם לשם הבטחת קיומו בכבוד אנושי. בהקשר זה יפים דבריו של ד"ר אייל גרוס במאמרו זכות הקניין כזכות חוקתית וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו עיוני משפט כ"א (3) 405 בעמ' 410 לאמור: "אם ברצוננו להגן על קניין במטרה להגן על כבוד האדם... אזי בראש ובראשונה יש לאפשר את קיום התנאים הדרושים לכבוד האדם, אובדן אפילו גדול של הערך הכלכלי של הקניין שאדם מחזיק בו אינו מפר לכשעצמו את כבוד האדם. לפיכך הקניין שנדרש לקיום תוך שמירה על כבוד האדם הוא זה שצריך להיות מוגן על ידי חוק היסוד... בגישה כזו יינתן משקל מרכזי לחשיבות היחסית של הקניין הרלוונטי לאדם הנפגע. הבנה כזו של זכות הקניין בחוק היסוד לא תתעלם מהערכים שהם הסיבה להבנה החוקתית של הקניין, ולא תכריז על כל אינטרס רכושי כנופל לתוך ההגדרה של קניין המוגן באופן חוקתי." פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים