פסק דין השופטת נילי ארד 1. המשיבה, מהנדסת תוכנה במקצועה, עבדה במערערת (להלן: החברה) שהיא חברת היי-טק בתקופה שבין 1.2.1999 ועד למועד התפטרותה ביום 15.8.2000. שירותי החברה ניתנו, באמצעות עובדיה, במשרדי הלקוחות, כשעובדי החברה מוצבים, מעת לעת, אצל לקוח מסוים לפי דרישתו וצרכיו. בהתאם עבדה המשיבה כשבעה חודשים במסגרת חברת החשמל בחיפה; כחודשיים בחברת החשמל בתל-אביב; מדצמבר 1999 עבדה כארבעה חדשים ברעננה; החל מאפריל עד אוגוסט 2000 עבדה בבנימינה. נוכח אופי עבודתה, הועסקה המשיבה בחוזה עבודה אישי, בו נקבע, בין היתר, תשלום שכר כולל כאשר 30% ממנו עבור עבודה בשעות נוספות גלובליות. המשיבה ידעה על דרישת הניידות בין הלקוחות, הסכימה לכך ובדרך זו אף ביצעה עבודתה. עם זאת, משהוצבה לעבודה בתל אביב ולאחר מכן ברעננה, התלוננה על קושי בשל שעות נסיעה רבות, וביקשה להציבה בקרבת עיר מגוריה, חיפה. לחלופין, ביקשה להעמיד לה רכב צמוד, או להעניק לה פיצוי כספי. מנהלי החברה קיימו שיחות עם המשיבה אולם, לטענתה, לא קיימו הבטחותיהם, בין היתר, לתשלום פיצוי הולם עבור שעות עבודה ארוכות. בסופו של דבר הודיעה המשיבה לחברה, במכתב מיום 3.8.2004 על הפסקת עבודתה בחברה ביום 15.8.2004 (להלן: מכתב ההתפטרות). 2. לאחר סיום עבודתה בחברה, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי בחיפה (סגנית השופט הראשי איטה קציר ונציגי ציבור מר אבי לב ומר משה ויינטראוב; עב 7445/0) לתשלום פיצויי פיטורים ולהפרשי שכר עבודה בגין שעות נסיעה. לפי הצעת בית הדין, הסכימו הצדדים לכך, שפסק הדין יינתן ללא חקירת מצהירים ועל סמך כתבי בי-דין, תצהירים וסיכומי הצדדים בלבד. על סמך חומר הראיות שהיה לפניו קבע בית הדין כי " ההכרעה בתיק זה מושתתת על אמון בגרסאות הצדדים אך גם על סבירות ומידתיות" (הדגשה במקור - נ.א.). לפי אמות מידה אלה, קיבל בית הדין את גרסתה של המשיבה וקבע כי "זמן הנסיעה היומי היה ארוך"; וכי לא קיבלה את הפיצוי שהובטח לה בשל כך, וכי על כן: "... הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת, כי הובטח לה שהבעיה תיפתר בהעברתה למקום עבודה קרוב ביותר או במתן פיצוי כספי הולם, והדבר לא נעשה. אנו דוחים את גרסת הנתבעת כאילו חובה היה על התובעת להתפטר מיד מעבודתה עם הרעת תנאי עבודתה, כטענתה. ניתן היה לצפות מעובד אחראי, כי במקרה כזה יפנה למעסיקו וייתן לו אפשרות לתקן את המעוות. התובעת פנתה לנתבעת ובקשה לתקן את המעוות, אך הנתבעת דחתה אותה בלך ושוב ולא קיימה הבטחות, שנתנה בעניין". אי לכך, גרס בית הדין: "סביר... כי כאשר נוכחה התובעת לדעת שטענותיה אינן זוכות לתשומת לב ראויה חיפשה מקום עבודה אחר כדי שלא תישאר חסרת פרנסה. אנו דוחים את טענת הנתבעת, כי העילה האמיתית לפיטורין הייתה הסירוב להיענות לתנאי שכר, שדרשה התובעת". בנסיבות אלה, קבע בית הדין כי המשיבה התפטרה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, וחייב את החברה לשלם למשיבה פיצויי פיטורים בסך 15,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.8.2000 ושכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח. תביעתה לתשלום שכר עבודה בגין שעות נוספות נדחתה. 3. ערעור החברה המוסב כנגד פסיקתו של בית הדין האזורי, בדין יסודו. ונבאר. 4. ההכרעה בתובענה נסמכה, כאמור, על כתבי בי-דין, תצהירי הצדדים וסיכומיהם, מבלי שהיתה לבית הדין האפשרות להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים, או להעמיד את תצהירי העדות הראשית במבחן החקירה הנגדית. דא עקא, שקיצור ההליכים לא השיג את מטרתו והביאנו עד הלום. שכן, מן התצהירים עולה בבירור הטעם העיקרי והמכריע להתפטרותה של המשיבה, אשר לא בא לידי ביטוי בפסיקתו של בית הדין האזורי. על כך נעמוד להלן. אכן, כעולה מכתב התביעה ומתצהיר עדות ראשית שהגישה, התרעמה המשיבה בפני מנהליה על זמן הנסיעה הרב שנאלצה להקדיש לנסיעות לתל-אביב, ויותר מכך לרעננה. לטענתה, אף לא קיבלה את הפיצוי הכספי שהובטח לה בשל כך. אולם, הטעם האמיתי להתפטרותה היה בכך שבחודש אוגוסט, לקראת סיום הפרויקט בבנימינה, לא הציעה לה החברה "פרויקטים" לעבוד בהם. כתוצאה מכך, לא זומנה המשיבה לראיונות מקצועיים אצל לקוחות פוטנציאלים, לא באזור חיפה, כפי שלטענתה הובטח לה, ואף לא באזור אחר. חששותיה הלכו וגברו, במיוחד נוכח "המגמה הכללית אצל הנתבעת באותה תקופה [ש]הייתה לפטר עובדים, אשר לא נמצאה להם עבודה באזור חיפה", כפי שאף אירע בפועל לחבריה לעבודה. במצב דברים זה, כדבריה בתצהירה "הבנתי, כי אין בכוונת החברה להציב אותי בפרויקטים נוספים ולמעשה עבודתי עבור החברה תופסק, ולכן נאלצתי לחפש עבודה מחוץ לחברה". לטענת המשיבה, בפגישתם מיום 24.7.2000, הציע לה סמנכ"ל החברה, מר ארמה, "שיפור מסוים בתנאי העבודה אולם הבנתי כי אין ממש בהצעות אלו שכן החברה נמנעה מלשלוח אותי לראיונות עם לקוחות אפשריים....". הוסיפה המשיבה וטענה, כי התרשמה שלא תקבל הצעות באזור חיפה וכל הצעה נוספת תדרוש ממנה שעות נסיעה רבות ללא פיצוי הולם, לכן הודיעה למר ארמה בסיום הפגישה על כוונתה לסיים עבודתה בחברה. במכתב ההתפטרות שהגישה לחברה ביום 3.8.2000 לא ציינה המשיבה שההתפטרות נובעת מהרעה בתנאי העבודה, בין מחמת זמן הנסיעה ובין בשל כך שלא קיבלה הצעות לפרויקטים חדשים, ואף לא נתנה טעם אחר להתפטרותה, מלבד הסתמכות על שיחות שהתקיימו עמה, שעל תוכנן לא עמדה. 5. החברה מצידה, בתצהיריה ובסיכומיה לפני בית הדין האזורי כמו גם בטיעוניה לפנינו, עמדה על הטענה לפיה לא חלה הרעה ממשית בתנאי עבודתה של המשיבה שיש בה כדי להצדיק תשלום פיצויי פיטורים. יתרה מזאת. העילה היחידה להתפטרותה של המשיבה היתה דרישתה להעלאה ניכרת ביותר בשכרה, ומשלא נענו דרישותיה אלה, עברה לעבוד כבר בחודש אוגוסט אצל מעסיק אחר. אשר להעסקתה של המשיבה במקומות עבודה מרוחקים מחיפה, טענה החברה כי מעצם מהות העבודה אותה ביצעה, ידעה המשיבה והסכימה, מלכתחילה, לכך שעליה לעמוד לרשות החברה ולהגיש שירותיה המקצועיים, ללא כל התחייבות להגבלתם לאזור חיפה בלבד. בהתאם, לא הגישה המשיבה התפטרותה כשנשלחה לעבוד בתל אביב, גם לא לאחר מכן, כשעבדה ארבעה חודשים ברעננה, למרות קשיי התחבורה עליהם התלוננה. ראיה לכך שהטעם להתפטרותה לא היה נעוץ במרחק אותו נדרשה לנסוע ניתן למצוא בכך שמקום עבודתה החדש היה במגדל-העמק. עוד טענה החברה, כי התפטרותה של המשיבה נעשתה מיוזמתה, שלא מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, וכי החברה לא הודיעה למשיבה על כוונה להפסיק עבודתה, למרות הצמצומים, משנחשבה לעובדת טובה בעיני הממונים עליה. 6. אכן, ככלל לא יתערב בית דין זה בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, במיוחד בשל כך שהיא הערכאה שלפניה נחקרו העדים ושמהם התרשמה ישירות (ראו בין היתר: ע"פ 86/04 אבי כנפו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, ניתן ביום 10.6.2004). שונה המצב בענייננו, בו הושתתה הכרעתו של בית הדין האזורי על הכתובים בלבד. במקרה זה, אין המדובר עוד במידת האמון שהיה בידי בית הדין האזורי ליתן בגרסה זו או אחרת. אי לכך, ראינו להידרש לבחינת כתבי-דין שהיו לפני הערכאה קמא ולראיות העולות מהן, על רקע טיעוני הצדדים לפנינו. יוער, כי במצב הדברים כפי שהוברר לפנינו, מן הנכון היה לקיים דיון כהלכתו מבלי לוותר על חקירת העדים. אילו כך נעשה, היתה התמונה לאשורה מתבהרת ביתר שאת, גם מחקירת העדים. בהקשר זה, רואים אנו לחזור ולהפנות לפסיקתנו, לפיה כאשר לב הסכסוך הוא במחלוקת משפטית, ניתן להכריע בה, בהסכמת הצדדים, על פי טיעונים בכתב. לא כן הוא כשמדובר במחלוקת עובדתית הנובעת מהתנגשות חזיתית בין גרסאות הצדדים. במקרה כזה, נדרשת הערכאה הדיונית להכרעה איזו מן הגרסאות היא הנכונה גם לפי התרשמותה מן העדים ואמינותם, על רקע נסיבות המקרה. בין היתר נאמר כך בעניין צפואן: "ככלל, בתובענה בה נדרשת הכרעתו של בית הדין במחלוקת עובדתית, שומה על בית הדין האזורי להימנע מלפתוח לפני הצדדים "הליך מקוצר" של פסיקה על סמך הכתובים בלבד, בין מיוזמתו ובין מיוזמת הצדדים" (ראו: סעיף 7 לפסק הדין עע 1258/00 חאכו צפואן - מועצה מקומית כפר קמא, ניתן ביום 6.1.2004; עע 1232/01 לובנא אבו ליל - שירות התעסוקה, ניתן ביום 6.5.2002). מכאן לענייננו. 7. לפנינו, טענה המשיבה לעצמה ברהיטות וביסודיות, בכתב ועל פה. מטיעוניה הוברר הטעם המכריע להתפטרותה, הנשמע אף מסיכומיה: "מאחר שלא זומנתי לאף פגישה עם לקוח פוטנציאלי, והזמן אזל, נאלצתי לחפש לי מקום עבודה חליפי על-מנת להקטין את הנזק הכלכלי שעלול היה להיגרם לי". חששותיה גברו במיוחד נוכח מגמת הפיטורים בחברה ובהיותה מפרנסת יחידה לילדיה "על כן מובן כי פחדי להישאר ללא מקור פרנסה גדול אלפי מונים". הוסיפה המשיבה והבהירה, במענה לשאלותינו, כי במהלך חודש אוגוסט 2000, בעודה עובדת בבנימינה עבור החברה, התחילה לחפש עבודה, ולקראת סוף אותו חודש התחילה עבודתה בשירותה של חברה אחרת במגדל העמק. 8. נמצא, כי המשיבה אכן התרעמה לפני מנהליה על זמן הנסיעה הממושך לעבודה, אולם לא זו הייתה הסיבה להתפטרותה. אף אין כל ראיה לכך שהחברה הודיעה למשיבה על כוונה לפטרהּ. סיום העבודה נבע, אפוא, מחששותיה של המשיבה, כמבואר לעיל, ומרצונה להקדים תרופה למכה, אשר לטענת החברה לא הייתה ניחתת כלל על המשיבה, שכן היתה עובדת טובה והחברה הייתה מעוניינת בהמשך עבודתה. 9. סיכומם של דברים: מובנים לנו חששותיה ותחושותיה של המשיבה, שבגינם חיפשה לעצמה מקום עבודה אחר בו תזכה לבטחון תעסוקתי. אולם, התפטרות בנסיבות אלה, אין די בה כדי להקים זכאות לפיצויי פיטורים על פי דין, מכוח הוראתו של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. לפיכך, אין מנוס מקבלת הערעור. על המשיבה להחזיר את מלוא הסכום ששילמה לה החברה, לפי פסיקתו של בית הדין האזורי. בהחזר, כאמור, נתנו דעתנו להיענותו של ב"כ החברה להצעתנו להקל עם המשיבה, כמפורט להלן. 10. סוף דבר: הערעור מתקבל. המשיבה, גב' דיאנה דטל, תשלם למערערת, טסנת - בדיקות תוכנה בע"מ, סכום כולל של 20,795 ש"ח כשהוא נושא הפרשי הצמדה בלבד מיום 25.2.2003 ועד לתשלום המלא בפועל. החזר הסכום הפסוק ייעשה בחמישה תשלומים שווים, שהראשון בהם יהיה ביום 5.1.2005 וארבעת התשלומים הנותרים ב-5 לחודש שלאחר מכן. לא יבוצע תשלום במועדו תחויב המשיבה בתשלום יתרת הסכום במלואה. בנסיבות המקרה, אין אנו עושים צו להוצאות. חוזה עבודהחוזהמחשבים ואינטרנטהיי טק