החלטה 1. עניינה של החלטה זו בטענה בדבר התיישנות תביעה שהוגשה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח- 1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית). על פי החוק למניעת הטרדה מינית, תקופת ההתיישנות של תביעה בגין הטרדה מינית עומד על 3 שנים (ראו סעיף 6(ג) לחוק). המבקש (להלן גם: הנתבע), מבקש מאיתנו לדחות את תביעת המשיבה (להלן גם: התובעת) שהוגשה נגדו בעילה של הטרדה מינית, על הסף, מחמת שהתיישנה. התובעת טוענת כי דין הבקשה להידחות. בטענתה מסתמכת התובעת על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שבו נקבע כך: "9. הודאה בקיום זכות הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". לטענתה, הנתבע הודה במעשים המיוחסים לו, ומשכך טרם חלפה תקופת ההתיישנות. בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף, היא הבקשה מושא החלטתנו זו. 2. שתי שאלות עומדות בפנינו לבירור: האחת, היחס בין הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות לבין הוראות החוק למניעת הטרדה מינית. האם קיצור תקופת ההתיישנות בחוק למניעת הטרדה מינית משליך על תחולתם של עקרונות נוספים כפי שנקבעו בחוק ההתיישנות? השניה, משמעותה של הודאה במסגרת עסקת טיעון. האם לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות יש הבדל בין הודאה בעסקת טיעון לבין הודאה "רגילה" בכתב אישום? 3. ואלו עיקרי העובדות הנצרכים לענייננו, כפי שעולה מכתבי הטענות: א. א. ביום 31.10.2002 הגישה התובעת תביעה בבית דין זה, לפיצוי בגין נזק לפי חוק למניעת הטרדה מינית. התובעת מייחסת לנתבע מעשים של הטרדה מינית שנעשו במהלך שנת 1999. ב. ב. ביום 19.4.2000 הוגש כתב אישום כנגד הנתבע בגין הטרדה מינית כלפי התובעת. ג. ג. במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע, הודה הנתבע, ביום 2.12.2001, במסגרת עסקת טיעון, בהטרדה המינית. בית המשפט קיבל את עסקת הטיעון והרשיע את הנתבע בהתאם להודאתו, ביום 27.12.2001 (תיק פ 2372/00, י-ם). להלן נציג את עיקרי טענות הצדדים, כל צד לתמיכה בעמדתו. 4. טענות הנתבע (המבקש): א. משהתביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופה בת למעלה משלוש שנים מאז מעשי ההטרדה המיוחסים לנתבע, התביעה התיישנה ובית הדין לא יזדקק לה. הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לפיה יש לחשב את תקופת ההתיישנות מיום הודאת התובע ב"קיום זכות התובע" אינה חלה במקרה דנן, מאחר שהחוק למניעת הטרדה מינית הינו חוק מאוחר וספציפי, ולפיכך הוראותיו גוברות על אלו של חוק ההתיישנות. משכך יש לחשב את תקופת ההתיישנות מיום העילה, ללא קשר להודאת הנתבע והרשעתו בהליך הפלילי. כמו כן, לשונו של החוק למניעת הטרדה מינית מלמדת על הסדר השולל את תחולת חוק ההתיישנות. ב. הנתבע הודה בעבירה שיוחסה לו במסגרת הליך מיוחד של עסקת טיעון. משכך, אין לראות בהודאה זו כמחייבת אותו לעניין תקופת ההתיישנות. הודאה בעסקת טיעון אינה מהווה הודאה "בקיום זכות התובע" כפי שנדרש בחוק ההתיישנות. 5. טענות התובעת (המשיבה): א. מאז הודאת הנתבע בהטרדה המינית חלפה פחות משנה. לאור הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובע כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מיום הודאת הנתבע בזכות התובעת, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. ב. בשנת 1999 עדיין היו הטרדות מצד הנתבע, שגם בגינם תובעת התובעת בעניין דנן, ומכאן שגם ללא הסתמכות על הודאת הנתבע והרשעתו, טרם חלפה תקופת ההתיישנות לגבי חלק מההטרדות שהתובעת מייחסת לנתבע. דיון והכרעה: 6. שתי שאלות, אם כן, בפנינו. הראשונה, עניינה ביחס בין הוראות חוק ההתיישנות לבין הוראות החוק למניעת הטרדה מינית בעניין ההתיישנות. שאלה זו נוגעת לתחולת ההסדר שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות על התיישנות תביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית. שאלה שנייה, נוגעת להודאה במסגרת עסקת טיעון, והשלכותיה על תקופת ההתיישנות. נבחן שאלות אלה כסדרן, אחת לאחת. היחס בין חוק ההתיישנות לבין החוק למניעת הטרדה מינית: 7. ענייננו בשאלה העקרונית בדבר היחס שבין הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות לבין אותם המקומות בהם הדין קובע תקופת התיישנות קצרה יותר. במספר פסקי דין אומצה הגישה, אותה ביטא הנשיא א' ברק בפס"ד טייכנר (ד"נ 36/84 ע"א 20/83 רג'ין טייכנר ו-5 אח' נ' אייר פרנס פ"ד מא(1) 589, 601) לפיה אין בקיצור תקופת ההתיישנות בחוק ספציפי כדי לשלול את תחולת העקרונות הכלליים של חוק ההתיישנות (גישה עקרונית זו הוסכמה גם על יתר שופטי ההרכב שם. ראו פסקה 2 לדברי השופט לוין, ופסקה 2 לדברי השופט בך). בפסק דין טייכנר ציין הנשיא ברק שני טעמים עקרוניים העומדים בבסיס גישה זו: טעם מעשי וטעם מהותי. מבחינה מעשית, אין מקום לדרוש מהמחוקק לשוב ולחוקק בכל חוק בנפרד את מכלול הסדרי ההתיישנות. די בחוק אחד הכולל עקרונות אלה, כאשר בחוקים הספציפיים ישנה התייחסות אך ורק להסדר המיוחד אותו רוצים לשנות לעניין החוק הספציפי. מבחינה מהותית, העקרונות שנקבעו בחוק ההתיישנות משקפים "מדיניות משפטית המאזנת בין צרכי המזיק, הניזוק והציבור. בדרך כלל, איזון זה טוב הוא וראוי, מבחינתו של המחוקק, גם אם זמני ההתיישנות שונים מאלה הסטנדרטיים" (עניין טייכנר, שם). לפיכך, ללא סיבה מיוחדת, אין מקום לסטייה מעקרונות אלה. השופט מצא, בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, מסכם הלכה זו באומרו: "ושוב אין איש מפקפק, כי ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות חלות גם במקרים בהם קיים דין מיוחד". 8. בבסיס הקביעה בדבר תחולתם של העקרונות הכלליים, עומדים, כאמור, שני טעמים עקרוניים: האחד טעם מעשי והשני טעם מהותי. שני הטעמים מתיישבים עם הקביעה, כי הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות חלות גם במקרה של התיישנות לפי החוק למניעת הטרדה מינית. חשוב לציין, כי כשבאים ליישם את הגישה העקרונית האמורה, יש צורך לבחון היטב כל חוק לגופו וכל מקרה לנסיבותיו, עד כמה ניתן ליישם לגביו את הוראותיו של חוק ההתיישנות. בענייננו, המסגרת הכללית של דיני ההתיישנות, כפי שנקבעה בחוק ההתיישנות, יפה וראויה אף לסוגיית ההתיישנות בהטרדה מינית. כך, הן מהטעם המעשי, שאין לצפות מהמחוקק שישוב ויקבע את המסגרת הכללית של ההתיישנות, ומכל שכן כאשר בחוק למניעת הטרדה מינית לא עשה כן, ויש להניח כי המחוקק מבקש להסתמך על הוראות חוק ההתיישנות, והן מהטעם העיוני, שהאיזונים כפי שנקבעו בחוק ההתיישנות ראויים אף להוראת ההתיישנות לפי החוק למניעת הטרדה מינית. כמובן, יישום עקרונות אלה יותאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. 9. עלה בידינו, אפוא, כי אין מניעה להחיל את הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות על הסדר ההתיישנות לפי החוק למניעת הטרדה מינית. הוראה זו קובעת, כאמור, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. עם זאת, יודגש, כי ככל העולה מלשונו של החוק למניעת הטרדה מינית, ההתיישנות שנקבעה בסעיף 6(ג) היא התיישנות מהותית. בבואנו על כן ליישם את הוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות על החוק למניעת הטרדה מינית, עלינו לעשות כן בשים לב למהות ההתיישנות כפי שנקבעה בחוק למניעת הטרדה מינית. התוצאה של יישום הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות על הוראת ההתיישנות לפי החוק למניעת הטרדה מינית היא, שאין בהודאת הנאשם כדי ל"החיות" מחדש זכות, אם זו כבר פקעה. דהיינו, אם הודה הנאשם בעבירה של הטרדה מינית במועד שהוא לאחר תום תקופת ההתיישנות הקצרה שקבע החוק למניעת הטרדה מינית, לא יהיה בכך כדי לאפשר מניית תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה (ראו גם דברי הנשיא ברק בעניין טייכנר, פסקה 31). אם ניישם את האמור לענייננו, נמצא כי הנתבע הודה במעשים המיוחסים לו עוד בטרם חלפו שלוש שנים ממועד ביצוע המעשים המיוחסים לו, דהיינו בתוך תקופת ההתיישנות הקצרה שקבע החוק למניעת הטרדה מינית. משכך, יישום הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות על הוראת ההתיישנות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, מביא למסקנה כי יש בהודאת הנתבע, בתוך תקופת ההתיישנות כאמור, כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות מיום ההודאה. נפנה כעת ונבחן את השאלה השנייה, והיא משמעותה של הודאה במסגרת עסקת טיעון לעניין תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. מהותה של הודאה במסגרת עסקת טיעון: 10. לטענת הנתבע, הודאה במסגרת עסקת טיעון אינה הודאה "בקיום זכות הנתבע" כמשמעו בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. וזאת למה? לטענת הנתבע, הודאה במסגרת עסקת טיעון שונה מהודאה רגילה, מאחר שייתכן שהנתבע מודה בעבירה שלא ביצע, כדי לאפשר את עסקת הטיעון. לטענתו, היו מקרים בהם אנשים הודו בעבירה שכלל לא ביצעו, וזאת עקב לחץ נפשי שהביא אותם להודות על מנת לקצר את הליכי המשפט ועל מנת להקל בעונש הצפוי להם, וכך נהג אף הנתבע. משכך, אין בהודאה כזו כדי להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות. 11. לטענת התובעת, אין כל הבדל בין הודאה במסגרת עסקת טיעון לבין הודאה רגילה בכתב האישום. מרגע שהנתבע הודה, וכל שכן כאשר הורשע על סמך הודאתו, הרי שהודאתו תקפה לכל דבר ועניין, כולל לעניין תקופת ההתיישנות. 12. לדידנו, אין מקום להבחין בין הודאה במסגרת עסקת טיעון לבין הודאה "רגילה" בהליך פלילי. הבחנה כזו אינה מקובלת במשפט הישראלי. הודאה של נאשם, גם אם הודה בעסקת טיעון, היא הודאה אמיתית וקבילה, ואין נפקות לכך שההודאה ניתנה במסגרת עסקת טיעון. השקפה זו באה לידי ביטוי במקרים בהם בית המשפט אינו מקבל את עסקת הטיעון שהושגה עם הנאשם, אך את הודאתו באישום הוא מקבל. זאת, אף אם טוען הנאשם כי הודאתו באה רק במסגרת עסקת הטיעון ותו לא. על כך ראו דברי השופטת בייניש בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577: "בית-המשפט מקפיד לברר את אמיתות ההודיה שניתנה בפניו בעקבות הסדר הטיעון, ואף רשאי להתייחס אליה בחשדנות נוכח טובת ההנאה שנלוותה אליה. אולם, משקיבל בית-המשפט את ההודיה, יש לראות בכך בדרך-כלל סוף פסוק לעניין אמיתותה, בכפוף לכללים הרגילים העלולים להצביע על פסול שנתגלה בהודיה ובהם הטעיה, אילוץ וכיוצא באלה פגמים ברצונו ובהבנתו המלאה של הנאשם את משמעות הודיתו". וסיכום הדברים בפסקה 24 לפסק הדין: "ככלל, משניתנה הודיה בבית-המשפט והתקיים הליך בו העמיד בית-המשפט את הנאשם על משמעויותיה של ההודיה ועל התוצאות שהוא צפוי להן בעקבותיה, תישאר הודית הנאשם על-כנה והנאשם לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה מן הטעם שנכזבה תוחלתו להקלה בעונש." לאור כל האמור, אין לקבל את הטענה כי יש זכויות הנובעות מהודאה רגילה אך אינן נובעות מהודאה שניתנה בעסקת טיעון. דין אחד להודאה, בין אם ניתנה כך ובין אם ניתנה אחרת, כל עוד ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. 13. מסקנתנו היא אפוא, כי הודאתו של הנתבע במסגרת עסקת הטיעון, מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות לעניין תקופת שלוש השנים שנקבעה בחוק למניעת הטרדה מינית. סוף דבר: הבקשה לדחייה על הסף נדחית. התיק העיקרי יועבר לרשמת בית הדין להשלמת הדיון המוקדם בפניה. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון בתום הדיון בתיק העיקרי. הטרדההטרדה מיניתהתיישנות