גילוי סרטן ריאות בזמן

פסק דין השופט ת' אור: 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 16.3.87, בו חויבו המערערים לשלם למשיבים פיצויים בסכום כולל של 80,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. 2. המשיבה השנייה הינה אלמנתו, וכן יורשתו היחידה, של המנוח, אשר נפטר ביום 5.4.85 ממחלת סרטן הריאה. על-פי קביעתו של בית המשפט, התרשלו המערערים בטיפול הרפואי שניתן על-ידיהם למנוח. התרשלות זו התבטאה בכך שלא גילו בעוד מועד את מחלת הסרטן בה לקה המנוח, בבדיקות שנעשו לו בבית-חולים של המערערת הראשונה (להלן - המערערת) כבר ביוני 1980, וגם לאחר מכן בבדיקות שהיו בשנת 1983. כתוצאה מכך לא קיל המנוח את הטיפול הרפואי הדרוש במועד, אלא באיחור של שנים. התוצאה הייתה שקוצרה תוחלת חייו, ולאלמנתו, התלויה בו, נגרמו נזקים, בשל כך שקוצרו שנות השתכרותו. אומדנו של בית המשפט היה, שלולא התרשלו המערערים, ולו היו מגלים את מחלתו בעוד מועד, דהיינו ב-1980, היה סביר שהמנוח היה מאריך לחיות עד השנים 1990 או 1991, וכן יכול היה לעבוד 3 שנים נוספות - מאז 1.7.84, מועד בו חדל לעבוד עקב מחלתו, ועד 31.12.87. סכום הפיצויים שנפסק למשיבים כולל סכום של 60,000 ש"ח כהפסד שנגרם לאלמנה התלויה בגין העבר והעתיד (דהיינו התקופה מיום 1.7.84 עד 31.12.87), לאחר ניכוי הקיצבאות של הביטוח הלאומי שקיבלה ושעתידה היא לקבל. סכום נוסף של 20,000 ש"ח נפסק לעיזבון המנוח בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים שנגרמו למנוח. 3. ערעור המערערים הוא באלה: א. לא הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערים למות המנוח ב-1985. על-פי טענתם, רק בבדיקות שנערכו ב-1983 ניתן היה לגלות את מחלת הסרטן, וגם אילו זו הייתה מתגלה כבר אז, אורך חייו הצפוי לא היה משתנה. אף ייתכן, שלו היו מנתחים אותו בשנת 1983, אורך חייו היה מתקצר. ב. הסכום בסך 60,000 ש"ח, שנפסק למשיבה בתור תלויה במנוח, הינו גבוה לפי נסיבות המקרה. לטענתם, בקובעו סכום זה התחשב בית המשפט בגורמים ובשיקולים שאינם ראויים והתעלם מגורמים ומשיקולים החשובים לעניין. ג. בית המשפט טעה בפוסקו פיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין כאבים, צער וסבל בנוסף לפיצויים לאלמנה כתלויה. ראשית, בנסיבות המקרה סכום זה הינו גבוה. וגם זאת: הואיל והאלמנה היא גם היורשת היחידה של המנוח, לא היה מקום לפסוק לה את הפיצוי הנ"ל, המגיע לה כיורשת, בנוסף לתביעתה כתלויה. המשיבים מערערים על כך שבית המשפט קפץ ידו בקביעת שיעור הפיצויים בשל אובדן התמיכה באלמנה, הן משום שלולא התרשלות המערערים היו שנות העבודה הצפויות של המנוח רבות יותר ממה שהעריך בית המשפט, והן בשל כושר השתכרות בשיעור נמוך מדיי שנקבע על-ידי בית המשפט למנוח. עוד קובלים הם על שיעורו הנמוך של הסכום שנפסק לעיזבון בגין הנזק הלא ממוני. 4. עיקרי העובדות הנוגעות להשתלשלות האירועים הם אלו: ביוני 1980 היה המנוח באישפוז למשך יומיים במחלקה הפנימית של בית החולים המרכזי בעפולה עקב תלונת כאבים בחזה. על-פי צילומים שנערכו לו, הגיע הרנטגנולוג, ד"ר חיימוביץ, למסקנה, שיש צורך בבדיקה רנטגנולוגית נוספת, אך בדיקה נוספת כזאת לא נערכה, ולא אובחן כל חולי הנוגע לסרטן. בסוף 1982 אושפז המנוח בבית-חולים עקב התקף לב קשה בגין אוטם שריר הלב, והיה מאושפז משך 18 ימים. כעבור חצי שנה שוב חש המנוח ברע ואושפז בבית חולים בעפולה, כשתלונותיו היו כאבים בחזה וחוסר נשימה בעת מאמץ, וכן שיעול מטריד וירידה במשקל. על-אף בדיקות באישפוז זה וכן בדיקות וצילומים נוספים שנעשו על-ידי רופאים ועובדים אחרים של המערערת, וכן לאחר אישפוז במרץ 1984 בבית-חולים כרמל שבבעלות המערערת, לא אובחנה מחלת הסרטן של המערער. מסקנתו של בית המשפט, בהסתמכו על חוות-דעתו של המומחה ד"ר אדלר, הייתה, כי הוכחה הזנחה משמעותית מצד הרופאים בבתי החולים עפולה וכרמל באי-גילוי ואיתור מוקדמים של סרטן הריאה בשלבים המוקדמים, וזאת אף שתלונותיו של המנוח הצביעו בכיוון זה, ומה עוד שהדבר עלה מצילומי הרנטגן השונים. בית המשפט גם מצטט מתור הסכמה את דעתו ועדותו של ד"ר אדלר, על פיה כבר על-פי מימצא שנתגלה ב-1980 הייתה הסתברות גבוהה שהמדובר במחלת סרטן, אשר לא אובחנה על-ידי רופאי המערערת.מסקנתו של בית המשפט הייתה, ש"כתוצאה מהעדר טיפול נאות נגרמה דחיה משמעותית של מספר שנים עד שכאשר המנוח הגיע לבית החולים הדסה בירושלים, באוגוסט 1984, ואיבחנו בגופו את סרטן הריאה, לא ניתן היה באותו שלב, נוכח התפתחות הסרטן, להסיר את הסרטן בהתערבות כירורגית, וכך, בסופו של דבר, גרם סרטן הריאה למותו של המנוח בתאריך 5.4.85." בית המשפט מסתמך עוד על כך שבשנת 1980 הייתה התפתחות הסרטן בריאה בתחילת הדרך, וכן על כך שהתפתחות הסרטן בריאה הייתה איטית יחסית. נוכח עובדות אלה, ובהסתמכו על חוות-דעתו של ד"ר אדלר, מסיק בית המשפט, ש"ניתן היה בגילוי מוקדם של הסרטן בשנת 1980 לכרות הגידול באמצעות כריתה חלקית של הריאה והתחזית לגביו היתה צריכה להיות טובה, בעיקר לאור זאת שגם ללא טיפול במחלת הסרטן, המנוח גילה כושר עמידה במשך מספר שנים". 5. בא-כוח המערערים ביקש להסתמך על קטעים בפסק הדין מהם מבקש הוא להסיק שלא היה ניתן, כבר ב-1980, לגלות את מחלת הסרטן אף בהתנהגות סבירה וראויה של רופאי המערערת, וכי רק ב-1983 ניתן היה הדבר - ובכך מודים המערערים. אין לקבל טענה זו. אכן, במספר מקומות נקט בית המשפט לשון זהירה של "ספק", אם ניתן היה לגלות את המחלה ב-1980. אך מקריאת פסק הדין כולו ומקביעותיו האחרות של בית המשפט, עולה, שבזהירות סבירה ניתן היה הדבר לגילוי. יש להזכיר בהקשר זה, שחובתו של רופא אינה מתמצית בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מעובדות ומנתונים המגיעים לידיו. בכך בלבד לא די. לעתים נדרשות מרופא פעולות של דרישה וחקירה ובירור אינפורמציות נוספות, כשיש בנתונים שלפניו אינדיקאציה לצורך בבדיקות נוספות כאלה: "במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות בפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו וקביעותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים, שיש בהם לסייע לאיבחון נכון". (ראה ע"פ 1[ 116/80] וכן ראה ע"א 2[ 58/82], בעמ' 262 מול אות השוליים ז'). בענייננו הצביע ד"ר חיימוביץ על הצורך בביצוע צילום רנטגן נוסף, בבד ב-1980, וכפי שנקבע, סביר להניח שבצילומים נוספים ובהתייחסות סבירה למימצאים בחזה המנוח ניתן היה לגלות בבר אז את מחלת הסרטן. בנסיבות אלה, התרשלו רופאי המערערת בכך שלא עשו דבר כבר ב-1980 על-מנת לברר נוספות את סיבת הכאבים בחזה של המנוח, והתרשלות זו היא שגרמה לאי-גילוי המחלה ב-1980. 6. בא-כח המערערים הדגיש עוד, שעל-פי הראיות אין כל ביטחון שניתוח, לו היה נעשה ב-1980, היה מביא להחלמה, ואף ייתכן שהיה מאיץ את המחלה. הוא גם הדגיש שהמנוח היה חולה לב וכן ראיות אחרות, על פיהן ייתכן שמותו של המנוח היה צפוי ב-1985 בלאו הכי. ומכל מקום, כך הטענה, על-פי הראיות לא היה מקום לקבוע אורך חיים צפוי ושנות עבודה צפויות למנוח כפי שקבע בית המשפט, לו מחלת הסרטן הייתה מתגלית כבר ב-1980. בא-כוח המשיבים, כמצוין לעיל, ביקש לשכנע שבית המשפט העריך את אלה דווקא לדעת המשיבים, בהתחשב במכלול הראיות שהיו לפניו. דין טענות שני הצדדים בעניין זה להידחות. בית המשפט התייחס בהרחבה לחומר הרפואי ולראיות מפי מומחים רפואיים שבאו לפניו, ולא התעם ממכלול ראיות אלה. משימתו של בית המשפט בעניין זה לא הייתה קלה, כשבא לקבוע בכמה גרמה התרשלות רופאי המערערת באי הגילוי המוקדם של המחלה לקיצור תוחלת העבודה והחיים שהיו צפויות למנוח. המדובר, מטבע הדברים, בהערכה בלבד, כשהשתלשלות האירועים הצפויה רבים בה הניחוש וההשערה. על-אף הקושי הרב שבכך, כמו בעניינים רבים בהם נדרש בית המשפט לבסס את פסקו על מה שהיה עתיד לקרות לו במהלך האירועים היה שונה מזה שאירע בפועל, חובתו של בית המשפט הייתה לנסות ולאמוד זאת. לאחר עיון בחומר שהיה לפני בית המשפט ובטענות הצדדים לפנינו, לא שוכנעתי שיש יסוד שנתערב בקביעותיו של בית המשפט בעניין זה. 7. את הסכום בסך 60,000 ש"ח פסק בית המשפט למשיבים בדרך אומדן גלובאלי. על-פי האמור בפסק הדין, בין השיקולים שהיו לנגד עיני בית המשפט היו השיקולים הבאים: א. הפיצוי הוא בגין תקופת עבודה צפויה של המנוח מ-1.7.84 עד 31.12.87, דהיינו שהוא כולל גם תקופה בה היה המנוח בחיים (עד 5.4.85). ב. בתקופה זו היה ביכולתו של המנוח לעבוד לא בהיקף מלא אלא בתיפקוד מצומצם בלבד. ג. "יש לתת משקל לעובדה שבגין התקופה עד לפטירתו, ההפסד החודשי גבוה יותר מאשר לאחר פטירתו, הואיל וקודם לכן עסקינן בתקופה שבה המנוח היה עדיין חי ויש להתיחס לכל שכרו שהוא עשוי היה להשתכר אז, בעוד שלאחר מכן, יש לנכות את הידה בגין מחייתו והוצאותיו האישיות." ד. הסכום נקבע לאחר ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי בגין קיצבת שאירים שקיבלה ושעתידה לקבל האלמנה. סכום זה עמד בחישוב ליום פסק הדין על סכום של כ-30,000 ש"ח. ה. האלמנה, כמו המנוח, הינה רופאת שיניים ועבדה עם המנוח בקליניקה של מרפאת שיניים שנוהלה על-ידיו. אך משחדל המנוח לתפקד, חדלה לעבוד במרפאה, כי לא הייתה מסוגלת לנהל בעצמה את המרפאה. בבואו לקבוע את הפיצוי המגיע לאלמנה, לקח בית המשפט בחשבון גם הפסד הכנסה שלה כתוצאה מכך שלא הייתה מסוגלת לנהל לבדה את המרפאה, אם גם ראה להפחית מהפסד זה שלה את השתכרותה כרופאת שיניים שכירה, עבודה בה החלה לעסוק כשנאלצה להפסיק לעבוד במרפאה המשותפת. 8. בית המשפט לא פירט את שיעורי ההכנסה שיכול היה עסק מרפאת השיניים המשותף להכניס, לולא מחלתו של המנוח, ולא את החלק של כל אחד מהשניים - המנוח והאלמנה בהכנסה זו. בית המשפט גם לא ציין את גובה השתכרותה של האלמנה לאחר שהחלה לעבוד כשכירה, ובכמה קטנה הכנסתה עקב המעבר לעבודה שכירה. בית המשפט גם לא ציין, שבקביעת הסכום אותו פסק לאלמנה ערך חישוב של הכנסת הקופה המשותפת של בני הזוג וכי חישב לזכות האלמנה שתיים מתוך שלוש ידות של הכנסת המנוח, בהפחתת ידה אחת של המנוח בהכנסת האלמנה. בהקשר זה ראוי להזכיר, שלפי הצהרות למס הכנסה של המנוח בשנות המס 1982 ו-1983 (ראה ת/11) עלתה הכנסת האישה בשיעור משמעותי על זו שלו, והכנסתו שלו הייתה בשנת 1983 בסך 522,753 ש"י, הכנסה השווה במשוערך ליום פסק הדין להכנסה בסך 1,600 ש"ח לחודש. 9. בכמה טענות של בא-כוח המערערים הנוגעות לסכום בסך 60,000 ש"ח שנפסק לאלמנה יש ממש. להלן אדון בטענות אלה. 10. בכתב הערעור טען בא-כוח המערערים, שההפסדים של המנוח בתקופה עד מותו (5.4.85-1.7.84), אשר נכללו במסגרת הפיצויים בסך 60,000 ש"ח שנפסקו לאלמנה, הינם הפסדים המגיעים לעיזבון, ולפיכך אין להוסיפם לפיצויים אשר נפסקו לאלמנה בתור תלויה. בטענה זו הסתמך בא-כוח המערערים על ההלכה, לפיה יש להפחית מסכום הפיצויים של תלוי את טובות ההנאה שהוא זוכה בהן עקב פטירת המנוח. טענה גורפת זו אין לקל. השאלה על פיה יש להכריע היא לא אם הכספים או טובות ההנאה התקבלו על-ידי תלוי במנוח כיורש, שאז אין הוא זכאי לקבל את אלה אם הוא מפוצה גם בתור תלוי, אלא מה היה גורלם של אותם כספים או טובות הנאה, לו היה המנוח ממשיך לחיות ומקבל אותם בחייו. אם, בנוסף לסכומים שמגיעים לתלוי במנוח מיום פטירתו של המנוח, הוא היה נהנה מכספים נוספים אשר העיזבון מקבלם לו היה המנוח נותר בחיים, אין עילה לשללם ממנו אך בשל כך שהוא מקבלם כיורש. הנה כי כן, נקבע לאחרונה בע"א 3[ 248/86] ש"גם בפיצויים בשל כושר השתכרות בתקופה שבין קרות תאונה קטלנית לבין המוות, אשר העיזבון זכה בם לאחר הפטירה, יש לבחון, איזה שימוש היה נעשה בהם לוא המשיך המנוח לחיות וגבה אותם בחייו" (ראה שם בעמ' 569) וכן: "כל מקרה טעון בירור לפי עובדותיו ונסיבותיו, כשהשאלה המנחה היא, אם התלויים היו נהנים מהזכות שנפלה להם בעיזבון בכל מקרה, גם בחיי המנוח" (ראה שם, בעמ' 570). הלכה זו שרירה ועומדת עוד מפסק הדין בע"א 1[ 125/57], ראה שם בעמ' 1842. בענייננו, אין ספק, שגם בחיי המנוח הייתה האלמנה נהנית מתוך הכנסתו של המנוח באותן ידות על פיהן מחשבים את הפסדה כתלויה במנוח מיום פטירתו. המסקנה המתבקשת היא כמו זו שהוסקה בע"א 3[ 248/86] הנ"ל לגבי הפיצויים בגין הפסד כושר השתכרות של המנוח שם עבור התקופה בין הפגיעה לבין מותו (אם גם שם לא כל העובדות היו כבענייננו), דהיינו, ש"פיצויים אלה אינם טובת הנאה שצמחה ליורשים בעקבות הפטירה וכתוצאה ממנה. לפיכך אין לנכות אותם במלואם מתביעת המערערים כתלויים. יש לנכות רק את הידה שהמנוח היה צורך לוא נותר בחיים, ושממנה המערערים לא היו נהנים אז כלל" (ראה שם, בעמ' 571). התוצאה היא, שבגין התקופה מ-1.7.89 עד 5.4.85 היה מקום לחייב את המערערים לשלם לאלמנה 2/3 מהפסד כושר ההשתכרות של המנוח כחלק שהייתה נהנית ממנו. גם לגבי תקופה זו, כמו לגבי העתיד, צריך היה לחשב כנגד שתי הידות של האלמנה בהכנסת המנוח את הידה שהיה המנוח נהנה מפרנסת האלמנה. רק ההפרש בין השניים משקף את הפסדה של האלמנה משך תקופה זו. על-פי העולה מפסק הדין, ראה בית המשפט לחייב את המשיבים לשלם לאלמנה את מלוא הפסד כושר ההשתכרות של העיזבון בתקופה זו, ובכך טעה. 11. בית המשפט טעה גם בסכום אותו קבע כהפסדה החודשי של האלמנה כתוצאה מפטירת המנוח. בית המשפט לא פירט אמנם את הדרך בה הגיע לסכום אותו קבע. אך אם נצא מהנחה שאת ההפסד הכולל של האלמנה כתלויה קבע בית המשפט בשיעור של כ-90,000 ש"ח (60,000 ש"ח נפסקו לאחר ניכוי ביטוח לאומי בשיעור כ-30,000 ש"ח) וסכום זה נפסק בגין 42 חודשים, הרי שסכום הפסדה חושב לפי 2,143 ש"ח הפסד לחודש. אם לוקחים בחשבון את הכנסתו של המנוח בשנים 1982 ו-1983, אם לוקחים בחשבון, כפי שקבע בית המשפט, שיכולתו של המנוח לעבוד באותן שלוש וחצי שנות עבודה שנמנעו ממנו עקב התרשלות המערערים היו שנים בהן היה מסוגל לעבוד רק באופן מצומצם (מנימוקים שאינם תלויים ברשלנות המערערת), ואם לוקחים בחשבון שאת הפסדה של האלמנה צריך היה לחשב לאחר הפחתת ידה אחת שהיה נוטל המנוח מהשתכרותה שלה, אין ספק שהסכום אליו הגיע השופט המלומד הינו מוגזם בצורה בולטת. 12. עניין נוסף בו טעה בית המשפט הוא בכך, שבמסגרת הפסדיה של האלמנה כלל גם הפסד בגין כך שעקב חוליו של בעלה היה עליה לחדול לעבוד בעסק המשותף לה ולבעלה ולעבוד לפרנסתה בעיסוק אחר, כשכירה, בו השתכרה פחות. נזק הממון שסבלה האלמנה עקב מות בעלה, אשר לפיצוי בגינו היא זכאית, הוא אותו נק שנגרם לה בגין אובדן תמיכה ומזונות אותם הייתה מקבלת מהמנוח לו היה נשאר בחיים וממשיך לתמוך בה. רווח או הכנסה שהיו לאלמנה בחיי בעלה מעסק משותף שהיה להם, שאינו נובע מיחסי הנישואין או מהתלות המשפחתית שנפגעה, אינם בגדר נזק ממון לו זכאית האלמנה במסגרת הוראות סעיף 80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראה דברי השופט קיסטר בע"א 5[ 115 ,111/68], בעמ' 390; דברי השופט זוסמן בע"א 6[ 624/71], בעמ' 724; ודברי חברי, השופט ברק, בד"נ 7[ 24/81], בעמ' 420). כמו במקרה שהיה למנוח שותף ועסקם המשותף ניזוק עקב מות המנוח ועקב כך נגרם נזק ממון לשותף, שאז אין השותף זכאי להיפרע מהמזיק, הוא הדין במקרה של אלמנה שניהלה עסק משותף עם בעלה, כשמות בעלה גרם להפסקת הפעולות של העסק המשותף. יוצא, שגם בעניין זה הגדיל השופט המלומד את הסכום שפסק לאלמנה על יסוד הנמקה שאינה יכולה לעמוד. 13. כאמור, בית המשפט לא פירט את דרך החישוב לפיה הגיע לסכום של 60,000 ש"ח. ממילא, כשנמצא שטעה וקבע סכום גבוה מהראוי מהנימוקים המפורטים לעיל, נמנע מאתנו לקבוע במדויק, בכמה ראוי להפחית את סכום הפיצויים לאלמנה, על יסוד כל השיקולים המפורטים לעיל. לא נותר לנו אלא להעריך בכמה ראוי להפחית את הסכום שנפסק. נראה לי, שבדרך אומדן, ומתוך ביטחון שלא יהיה בכד משום קיפוח של האלמנה, יש להעמיד את הסכום שהיה מקום לפסוק לאלמנה על סך 30,000 ש"ח במקום הסכום של 60,000 ש"ח. 14. סכום הנזק הלא ממוני אשר נפסק לאלמנה, האלמנה זכתה בו בתור יורשתו היחידה של המנוח. סכום זה, המגיע לעיזבון המנוח, בא לאלמנה עקב פטירתו של המנוח, והיא לא הייתה זכאית לו בחייו של המנוח, לולא נפטר. ככל טובת הנאה או יתרונות חומריים שמקבל תלוי במנוח לרגל מות המנוח, יש לזקוף גם סכום זה לעומת הנזק שנגרם להם כתלויים (ראה ע"א 3[ 248/96] הנ"ל בעמ' 567 ואילך והאסמכתאות שם). סכום זה, האלמנה זכאית לו מכוח סעיף 19 לפקודה, וזכותה לקבלו עומדת בצד זכותה לפיצויים כתלויה במנוח (ראה סעיף 19(ד) לפקודה). אך אין היא יכולה לקבל את שני הסכומים, שכן ממה שמגיע לה כתלויה יש לנכות, בין יתר טובות ההנאה שזכתה בהן עקב פטירת המנוח, את מה שזכתה בו כיורשת מכוח הוראות סעיף 19. התוצאה המעשית היא, שהאלמנה רשאית לתבוע את הסכום הגבוה מהשניים (ראה ע"א 4[ 125/57] הנ"ל בעקבותיו הלך בית-משפט זה בפסקי-דין רבים). 15. לא מצאתי ממש בטענות המשיבים, שהיה מקום לפסוק לעיזבון נזק לא ממוני בשיעור הגבוה מסכום של 20,000 ש"ח, ומכאן, שבענייננו היה מקום לפסוק לאלמנה את הסכום של 30,000 ש"ח מכוח תביעתה כתלויה במנוח. 16. התוצאה של כל האמור לעיל היא, שהסכום הכולל המגיע לאלמנה הוא בסך 30,000 ש"ח ולא 80,000 ש"ח. יש לקבל את הערעור במובן זה, שבמקום הסכום של 80,000 ש"ח שנפסק לאלמנה - כתלויה וכיורשת יחידה של המנוח - יבוא הסכום של 30,000 ש"ח. בהתאם לסך יש גם להפחית את סכום שכר הטרחה שנפסק לטובת המשיבים בערכאה הראשונה, כך שבמקום הסכום של 15,000 ש"ח יבוא הסכום של 6,000 ש"ח. מכל האמור לעיל ברי, שדין הערעור שכנגד להידחות. כן הייתי מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות המערערים בערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח להיום. השופט א' ברק: אני מסכים. השופט ש' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור. רפואהריאותסרטן