פסק דין השופט א' א' לוי: ‎1. לבית המשפט המחוזי בחיפה, הגישה המשיבה (והמערערת-שכנגד), רוזנה קלאס, תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה, בעקבות ניתוח כריתת רחם שבוצע בה בבית החולים העמק בעפולה, בתאריך ‎22.2.90, ושלטענתה לא היה מקום לבצעו. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, וחייב את המערת (והמשיבה-שכנגד), קופת החולים הכללית, לשלם למשיבה פיצויים בסכום כולל של ‎180,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ושכ"ט עו"ד. שני הצדדים לא השלימו עם תוצאתו של הדיון בערכאה הראשונה. המערערת חולקת על הקביעה בדבר אחריותה לנזקיה של המשיבה, וכן על שיעורו של הפיצוי שנפסק. ערעורה של המשיבה מופנה כנגד סכום הפיצוי שנפסק לה. ‎2. המשיבה, ילידת שנת ‎1952, אושפזה בהיותה בת ‎18 שנים לכריתה של התוספתן, וכחלוף זמן עברה ניתוח נוסף לתיקון החצוצרות, עקב עקרות ראשונית. על פי הנטען, מאז ובמשך ‎9 שנים, היא סבלה מכאבים כרוניים קשים באגן . בשנת ‎1990 אובחן ממצא פתולוגי בצוואר הרחם, אך היה שנלקחה לא הצביעה על ממצא ממאיר. במצב זה נקבע תור לניתוח כריתת הרחם, כאשר האינדיקציה לכך היו הכאבים הנמשכים באגן . בניתוח נכרת הרחם בשלמותו, אך לא נמצאה בו פתולוגיה כלשהי, ועל רקע זה טענה המשיבה שהבדיקות אשר נעשו לה, לא הצדיקו את כריתת הרחם, ולמסקנה זו היו מגיעים גם הרופאים לו ערכו את הבדיקות הנדרשות. המשיבה הוסיפה וטענה, כי הניתוח בוצע ללא קבלת הסכמתה כדין, ומבלי שהוסברו לה הסיכונים הכרוכים בכך. את טענותיה ביססה המשיבה על חוות דעתו של גינקולוג, ד"ר גרנט, שסבר כי הואיל ולא נמצאה פתולוגיה ברחם שהיתה עשויה להצביע על מקור הכאבים, היה מקום לערוך ברור נוסף ומקיף, לפני קבלת ההחלטה על כריתת הרחם, וכאן המקום להעיר כי כאביה של המשיבה לא חלפו גם לאחר הניתוח. את תביעתה סמכה המשיבה גם על חוות דעתו של פסיכיאטר, ד"ר פורטנוי, שמצא, כי מאז הניתוח סבלה המשיבה ממצב דכאוני, שמקורו בידיעה כי נשללה ממנה האפשרות להרות וללדת ילדים, עקב ניתוח שלא היה בו צורך. בחוות דעת זו נאמר עוד, כי המשיבה ביצעה מספר ניסיונות אובדניים, וכתוצאה מכך הופנתה לקבל טיפול פסיכולוגי, שכלל גם נטילת תרופות אנטי-דכאוניות. המערערת, בהסתמכה על חוות דעתו של גינקולוג מטעמה, פרופ' שרף, התגוננה בטענה כי כריתת הרחם היתה מוצדקת בנסיבות המקרה. על פי השקפתה, משנכשלו הטיפולים הרפואיים שנועדו להתגבר על הכאבים שתקפו את המשיבה, הגיע הצוות הרפואי למסקנה כי המוצא יהיה על ידי כריתתו של האבר הכואב. ‎3. על מנת להכריע במחלוקת בתחום הרפואי, מינה בית המשפט מומחה רפואי מטעמו, פרופ' שנקר. זה הביע את הדעה, כי הגישה הרפואית המקובלת היתה שיש להימנע מכריתת הרחם, בעיקר אצל נשים הסובלות מעקרות ראשונית ומשנית, וכל עוד אין פתולוגיה המחייבת ביצוע כריתה, יש לטפל בחלה באופן שמרני. פרופ' שנקר הוסיף, כי מקובל בספרות הרפואית, שניתוח כזה יבוצע באותם מקרים נדירים "כאשר כל הטיפולים השמרניים נכשלו והאשה עברה בירור נפשי ואף טיפול נפשי לפני הניתוח ומודעת היטב לתוצאות הניתוח הן מבחינת הקלה על תלונותיה או כשלון בהשגת מטרה זו והמחיר שהנ"ל תשלם בניתוח... איבוד כושר הפוריות". בסכמו את חוות דעתו, קבע פרופ' שנקר, כי חרף העובדה שלא נמצא במקרה הנוכחי ממצא פתולוגי ברחם, אין לומר על הרופאים כי סטו מדרך טיפול מקובלת בהחלטתם לכרות את הרחם, הואיל והכאבים בבטן התחתונה נמשכו על אף הטיפול בו זכתה המשיבה. בית המשפט המחוזי אימץ את חוות דעתו של פרופ' שנקר, והוסיף וקבע כי נכון לדחות גם את טענת המשיבה לפיה ניתנה הסכמתה לניתוח על רקע מידע לא נכון שנמסר לה באשר למצבה הרפואי, מאחר ומהרישומים שביצעו הרופאים עולה, כי ברחם לא נמצא ממצא פתולוגי ממאיר, וממילא אין זה סביר שהם יציגו בפני המשיבה מצג הפוך. מאידך, ובהסתמך על חוות דעתו של פרופ' שנקר, קבע בית המשפט כי המערערת הפרה את חובתה כלפי המשיבה בתחום אחר, והכוונה לכך שניתוח מסוג זה מוגבל (בלשונו של פרופ' שנקר) "אך ורק לאותן נשים אשר עברו הערכה פסיכיאטרית ואפילו טיפול פסיכיאטרי לפני ביצוע ההתערבות [הניתוחית]". פרופ' שנקר הוסיף בענין זה, כי על המערערת היה לצפות שהמשיבה תסבול מהפרעות נפשיות כתוצאה מכריתת הרחם, הואיל ומדובר באשה שבעת הניתוח היתה בגיל הפוריות, שסבלה אמנם מעקרות ראשונית, אך בטכנולוגיות שהיו קיימות בשנת ‎1990, היתה יכולה להשיג היריון על ידי הפרה חוץ-גופית. ‎4. כאמור, החליט בית משפט קמא להעדיף את חוות דעתו של פרופ' שנקר על חוות דעתם של המומחים מטעם בעלי הדין. בהכרעה זו של בית משפט קמא לא מצאנו פגם, אדרבא, נראה כי היא מתבקשת בנסיבותיו של המקרה העומד לדיון. ובמלים אחרות, אף שנמצא כי בעצם עריכתו של ניתוח הכריתהלא סטתה המערערת מנורמה רפואית מקובלת, יכול היה יעוץ פסיכיאטרי, לו ניתן, להציג בפני המשיבה את קשת הסכנות להן היא עתידה להיחשף במתן הסכמתה לביצוע הניתוח. במצב זה אפשר שהיתה נועצת בבעלי מקצוע נוספים בתחום הגינקולוגי ובתחום הפסיכיאטרי, ויתכן שהיתה מחליטה להימנע מהניתוח לנוכח התוצאה הקשה הכרוכה בו - איבוד כושר הפוריות מחד, וההשלכות על מצבה הנפשי, מאידך. אכן, נכונה טענת המערערת כי תחום מומחיותו של פרופ' שנקר הוא בגינקולוגיה, אך עניין זה לבדו אין בו כדי לדחות את השקפתו ביחס לטיפול הנפשי אליו היה צריך להפנות את המשיבה. ראשית, חוות דעתו של פרופ' שנקר נסמכה לא רק על ידע אישי-כללי, אלא גם על ספרות מקצועית ממנה ניתן ללמוד על הנהוג בקהילה הרפואית בתחום זה. שנית, וזה העיקר, בפרשה זו לא נדונה שאלת דרך הטיפול הרפואי הראויה בדרך כלל, אלא זו שבה חייבים גינקולוגים. במצב זה רק טבעי היה לפנות למומחה מתחום זה, על מנת ללמוד מפיו מהם השיקולים המנחים גינקולוגים בטרם קבלת ההחלטה לבצע כריתת רחם של אשה בגיל הפוריות, ומהם שלבי ההכנה לקראת ניתוח זה, ובכללם הנפשיים, שמטרתם למזער את נזקיו של הניתוח עד כמה שניתן. ‎5. בא-כוח המערערת טען עוד, כי קבלת תביעתה של המשיבה משום אותה הכנה פסיכולוגית שלא בוצעה, אינה עושה צדק עם שולחתו, הואיל ושאלה זו לא הייתה אחת משאלות המחלוקת בין בעלי הדין, ועל כן לא נדרשו המומחים מטעם המערערת להשיב עליה. את הטענה הזו דחה בית משפט קמא, ועל פי השקפתנו בדין נהג כך. מעיון בחוות דעתו של ד"ר גרנט אשר צורפה לתביעתה של המשיבה, עולה כי יש בה התייחסות מפורשת לצורך בבחינת ההשלכות הפסיכולוגיות של הניתוח על החולה, ובלשונו: "השכיחות הידועה של תסמינים פסיכוסומטיים בנשים עם כאב כרוני באגן דורשת בירור מקיף של כל ההיבטים הקשורים לגרימת הכאב לפני ההחלטה על ניתוח כולל בירור פסיכולוגי יסודי" (עמ' ‎2 של חוות הדעת). יתר על כן, מקובלת עלינו גם מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, ולפיה המומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצווה לבחון את עובדותהמקרה, ולתת את דעתו על לכל ההיבטים וההשלכות של עובדות אלו בתחום המקצועי, ולעניין זה הוא אינו כבול לעמדות שנקטו המומחים מטעמם של בעלי הדין או לשאלות בהן בחרו לעסוק. ‎6. גם את טענתה האחרת של המערערת, לפיה פסק דינו של בית משפט קמא מהווה הלכה מרחיקת לכת, אין בידנו לקבל. כוונת הדברים לטענתה של המערערת לפיה עולה מפסק הדין כי יש להקדים ולהפנות חולה לייעוץ פסיכיאטרי בכל מקרה בו עתידה להתבצע כריתת רחם. כוונה כזו אינה משתמעת פסק הדין וגם לא מדבריו של פרופ' שנקר. מסקנתו של בית המשפט יוחדה לנסיבותיו של המקרה הנוכחי, לאמור, כשחוברים יחד מספר נתונים, שהתקיימו בעניינה של המשיבה: כאבים כרוניים שלא חלפו בטיפול שמרני, מחד, והיות החולה אשה צעירה בגיל הפוריות, שכריתת הרחם עתידה למנוע ממנה מלהרות וללדת ילדים, מאידך, יש להקדים הכנה וייעוץ פסיכיאטרי לכריתה, ומקום שהדבר נדרש, גם טיפול בתחום הנפשי. ‎7. לנוכח האמור, דעתי היא שלא הוכחה עילה להתערבותנו בשאלת אחריותה של המערערת לנזקיה של המשיבה. באשר לשיעורו של הפיצוי - בית משפט קמא פסק למשיבה בגין הפסד כושר עבודה והשתכרות, סכום של ‎120,000 ש"ח, ולא מצאנו שיש מקום לשנותו. מאידך, סברנו כי הפיצוי שנפסק בן נזק לא-ממוני (‎60,000 ש"ח), אינו נותן מענה הולם לנזקיה של המשיבה בתחום זה, ועל כן החלטנו להעמידו על סך של ‎150,000 ש"ח בערכים של יום פסק הדין בבית משפט קמא לסיכום, אנו דוחים את הערעור הראשי, מקבלים את הערעור שכנגד בחלקו, והתוצאה היא שהמערערת תשלם למשיבה סכום כולל של ‎270,000 ש"ח, נכון ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. יתר החיובים שנקבעו בפסק הדין - יישארו על כנם. המערערת תשלם למשיבה הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בערכאתנו בסכום כולל של ‎20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. רשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתכריתת רחם