לידת ואקום - סיבוכים

להלן פסק דין בתביעת רשלנות רפואית בנושא לידת ואקום - סיבוכים: השופט א' ריבלין: ‎1. המערער, נולד ביום ‎23.4.1990 בבית החולים של המשיבה ‎1 (להלן: בית החולים). המשיבים ‎2 ו-‎3, שימשו ביום הלידה רופאים בבית החולים והם שטיפלו במערער ובאמו, המערערת ‎2. הלידה הסתיימה תוך הסתייעות בשיטת ואקום - שימוש בשולפן רִיק לחילוץ הילוד. בעת הלידה לא הצליחו כתפי הילוד לעבור בתעלת הלידה ועל כן בוצעה הלידה תוך הטיה מאולצת של זרועו של המערער על מנת לאפשר את יציאתו לאויר העולם. למערער נותרה נכות אורטופדית צמיתה, שהוערכה ב-‎60%, בשל הנזק שנגרם למקלעת העצבים הברכיאלית. הוא סובל משיתוק של הגפה הימנית העליונה - שיתוק הקרוי על שם ‎Erb. את נזקיו תבע המערער, ותבעו אמו ואביו - המערערים ‎2 ו-‎3, מבית החולים בו נולד ומן הרופאים שילדוהו. בתביעתם, בבית המשפט המחוזי, טענו המערערים כי המשיבים התרשלו בעצם בחירתם לילד את המערער בלידה רגילה - תחת ליילדו בלידה קיסרית שהיתה מונעת את הנזק לכתפו. עוד נו כי המשיבים התרשלו בטיפולם במערער, לאחר לידתו, וכי טיפול רשלני זה החמיר את מצבו והגדיל את נזקו. פסק הדין בבית המשפט המחוזי ‎2. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. בית המשפט קבע כממצא כי היתה זו הלידה ה‎11- של המערערת ‎2 וכי קודם ללידתו של המערער נולדו כל ילדיה של המערערת ‎2 בלידות טבעיות; חרף העובדה שהילודים היו כבדי משקל יחסית - כך קבע בית המשפט - נסתיימו הלידות כולן בשלום. מההריון במקרה זה גם הוא היה לדעת בית המשפט ללא דופי. העובר עצמו היה מצוי במצג רגיל - מצג ראש - קודם לידה. באמצעים שעמדו לרשות הרופאים בשנת לידתו של המערער - ‎1990 - לא ניתן היה, כך קבע בית המשפט המחוזי, להגיע להערכה מדוייקת של משקל העובר. סטיה אפשרית של ‎% בהערכת משקל העובר היא, לדעת בית המשפט, "משמעותית ביותר לעניין ההחלטה אם לבצע ניתוח קיסרי - אם לאו". משהוערך המשקל של העובר ב-‎4 ק"ג והטעות עשויה להיות לכאן או לכאן - לא היה מקום, כך מצא בית המשפט המחוזי, לבצע ניתוח קיסרי כ"דבר שבשגרה". במקרה זה, כך פסק בית המשפט המחוזי, משך הלידה היה גם קצר יחסית - שעתיים ועשרים דקות עד להופעת פתיחה מלאה של צואר הרחם - וְלא היה מקום לשקול מראש ביצוע ניתוח קיסרי. בסופו של דבר, לא היה מנוס, כך פסק, מלבצע לידה מיידית, במיוחד בשל מצוקה עוברית שנתגלתה בשלבים האחרונים של הלידה. התוצאה היתה שבית המשפט פטר את המשיבים מאחריות לנזקי המערער. כנגד החלטה זו מופנה הערעור. הערעור ‎3. המערערים טוענים כי המשיבים התרשלו בכך שלא ביצעו הערכה ראויה של משקל העובר, קודם ללידה, ומשלא נועצו באחרים, במהלך הלידה, כיצד לסיימה - זאת אף שלא היו מיומנים בביצוע לידה מסוג זה. לידה כזו צריך שתבוצע, לטענתם, בהשגחת צוות רפואי מיומן, הכולל רופא מילד ורפא מרדים. אבחון מוקדם של העובדה שהעובר היה גדול - היה צריך להביא את המשיבים לכלל החלטה לסיים את הלידה בניתוח קיסרי. המערערת ‎2, כך הם מציינים, נתנה הסכמתה לניתוח ואף בוצעו הכנות מסוימות לניתוח עקב העובדה שמי השפיר שלה לא היו צלולים. המערערים טוענים עוד כי כבר שלושה וחצי חודשים לפני יום הלידה ידעו המשיבים כי משקלו של העובר נע בין ‎4.2 ק"ג ל‎4.3- ק"ג, וכי היה צפוי שמשקלו עוד יגדל עד תום ההריון. חרף זאת לא שקלו מראש את הצורך בניתוח קיסרי ונמנעו מלערוך למערערת ‎2 את הבדיקות הדרושות על כל אלה נוספת העובדה שהרישומים הרפואיים שערכו המשיבים, היו לוקים בחסר, לטענת המערערים, ובלתי מדוייקים; בכך גרמו להם המשיבים "לנזק ראייתי מהותי". ‎4. המשיבים סבורים, לעומתם, כי יש לאמץ את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. משך הלידה היה קצר לדעתם. מהלך ההריון של המערערת, כך הם מדגישים, התנהל ללא דופי, הלידה לא התקדמה באיטיות, כסברת המערערים, כי אם במהירות, ובנסיבות שגם לדעת המומחה מטעם המערערים - כך סבוים המשיבים - היה מקום להמשיך וליילד את המערער בלידה רגילה. הרופאים שטיפלו בלידה היו מיומנים, לדעת המשיבים, הם חקרו כנדרש אודות לידות קודמות של המערערת ‎2, אלא שזו לא היתה מסוגלת, לטענתם, לספק להם מידע ראוי. ממצאיו של בית המשפט המחוזי הם בגדר קביעות עובדתית שאין בית משפט לערעורים נוטה להתערב בהם, כך טוענים המשיבים, והם מבקשים, לפיכך, גם במקרה זה, לדחות את הערעור. האחריות ‎5. השאלה המרכזית הצריכה הכרעה לעניין האחריות נוגעת לבחירתם של רופאי בית החולים להימנע מביצוע ניתוח קיסרי ולהמשיך וליילד את המערער בלידה "רגילה" - תוך שימוש בשולפן רִיק - לידה שנסתיימה בגרימת נזק ליילוד. עצם השימוש בשולפן רִיק מלמד, מטבע הדברים, כי הלידה א היתה "רגילה", והבחירה כאן היתה, איפוא, בין לידה וגינלית לבין לידה כירורגית. לבד מן העדויות שבאו במשפט, מטעם המערערים, ומטעם המשיבים, הוצג במשפט תעוד כפול: הרישום הרפואי שערכו המשיבים (מוצג נ‎2/ בבית המשפט המחוזי) וחוות הדעת הכתובה שהכין המומחה מטעם המערערים - ד"ר מודן. חוות דעת זו ניצבה לבדה, בשאלת האחריות, שכן לא הוצגה במשפט חוו דעת נגדית מטעם המשיבים. ד"ר מודן, מומחה למיילדות ולגניקולוגיה, ציין, בחוות הדעת שערך, כי המערער נולד במשקל גבוה במיוחד - של ‎4,600 ק"ג - העולה על הממוצע של עוברים גדולים. נתון זה היה מתגלה, לדעתו, בסטיה של ‎10%, אילו נעשתה הערכה קלינית עצמאית - או הערכה קלינית משולבת בבדיקה אולה-סונוגרפית. בעקבות הערכת המשקל היה צורך במעקב רציף, על ידי הצוות הרפואי, אחר התקדמות הלידה, באופן שניתן יהיה לבצע ניתוח קיסרי, אם תתגלה סטיה כלשהי מן המהלך הרגיל. ההסתברות כי יגרם נזק לעובר גדול גבוהה במיוחד, כך הוא מדגיש, במיוחד כאשר המדובר בפגיעה אפשרית במקלעת הברכיאלית. פגיעה כזו מתרחשת עם משיכת ראשו של הילוד או משיכת ידיו על מנת לחלצו מתעלת הלידה. ניתוח קיסרי היה מונע, במקרה זה, כך מעריך ד"ר מודן, פגיעה בילוד. חוסר מיומנות של הצוות המיילד עשוי לשמש אף הוא, לדעתו, גורם חלופי, או מצטבר, לפגיעה שנגרמה למערער. מכל מקום, אבחון מוקדם של גודל העובר, היה מונע את הנזק - כך להערכתו של המומחה - בשל שהיה מביא בעוד מועד להחלטה לבצע כאן ניתוח קיסרי. ‎6. בית המשפט המחוזי ביקש לייחס למומחה התייחסות נוספת וְהיפותטית. מחקירתו הנגדית של ד"ר מודן, ביקש בית המשפט ללמוד, כי אילו היה מודע המומחה לנתונים המלאים של מהלך הלידה היה מגיע למסקנות שונות. ואלה המסקנות ההיפותטיות שמבקש בית המשפט לייחס לד"ר מודן: "המסקנה מדברי ד"ר מודן היא כי אילו הוא היה מטפל באשה שנכנסה ללידה שעתיים ועשרים דקות קודם לכן - עם צירים קלים, ובשעה ‎20:05 היתה מתגלה לו מצוקה עוברית שצוואר הרחם פתוח לגמרי והראש של העובר נמוך - הוא לא היה מבצע ניתוח קיסרי, אלא מיילד את האשה על אתר - כדילקבל יילוד בריא". ספק רב אם ניתן היה בנתוני המקרה לייחס למומחה מסקנה היפותטית כזו. המומחה, בעדותו בבית המשפט, לא תלה את הצורך בניתוח קיסרי - בקיום מצוקה עוברית דווקא. נהפוך הוא: הוא הדגיש כי "אני מפריד בין מצוקה עוברית - שזו פתולוגיה אחת, לבין עובר גדול שזו פתולוגיה שניה. בשני המקרים היה צריך לערוך ניתוח". וכן: "אין לי פרטים מתי החלה המצוקה ובהתאם לכך צריך לערוך את הניתוח. אך זה בלי כל קשר לבעיה השניה שהיא המרכזית - העומדת בפני עצמה - שהיא המשקל הגבוה של הילוד, שהוא לבד, היה אינדיקציה לעריכת ניתוח" (ההדגשות אינן מצויות בפרוטוקול)". גם הרופא ד"ר סקאפי, שהעיד מטעם המשיבים, סייג את עדיפות הבחירה בלידה טבעית, בנסיבות המקרה הזה, בכך ש"אין דבר המצדיק ניתוח קיסרי". אכן, המומחה מתייחס לאפשרות שסמוך לפני הלידה "נצפתה מצוקה עוברית וקיימת פתיחה גמורה, וראש נמוך" ומאשר כי בנסיבות כאלה היה מיילד את היילוד מיידית אך הוא מדגיש באותה נשימה כי "רופא סביר לא היה מגיע למצב ההיפותטי הזה. האשה היתה מנותחת שעות רבות קודם לכן ולא מסיבה של מצוקה עוברית". "היום" - כך העיד ד"ר מודן - "מקובל שיילוד שהוערך ב‎4,500- ג' - הולך לניתוח. מעל ‎4,000 ג' - מתייחסים אליו בכבוד ובזהירות". מעדותו של ד"ר מודן עולה עוד כי ההשקפה המעדיפה ניתוח קיסרי במקרים כאלה היתה מקובלת כבר מאמצע שנות השבעים. ד"ר דן הדגיש כי "לידה פתולוגית" מחייבת נוכחות של צוות רפואי, הכולל רופא מיילד ורופא מרדים, בחדר הלידה. עדותו זו אינה עולה בקנה אחד עם הגרסה ההיפותטית אותה ביקש פסק-הדין לשים בפיו. ‎7. המערערת ‎2 העידה בבית המשפט כי הרופא שקיבל אותה בבית החולים בדק אותה והודיע לה, כבר באותו שלב, כי משקלו של העובר גדול וכי יש צורך בביצוע ניתוח. היא נתנה, בעל פה, הסכמתה לכך. גם אחיה נתן הסכמה לכך. ואכן בפועל נרשמה הסכמה כתובה לניתוח (דף ‎17 מעדויות ההגנה עולה כי המערערת ‎2 נכנסה לחדר הלידה ביום ‎23.4.90 בשעה ‎17:45 וכי המערער נולד בשעה ‎20:15. עד ההגנה, ד"ר נביל אל דקרי, סיפר בעדותו כי היולדת "הוכנה לניתוח משום שהמים [שירדו שעתיים קודם לכל] היו צבועים". עוד העיד כי משקל הילוד הוערך ב‎4.2 - ‎4.3 ק"ג - וזאת לפי "גודל הבטן". אף שנערכו הכנות לניתוח מיד עם היכנסה של המערערת ‎2 לחדר הלידה. רק בשעה ‎20:05 כשהמוניטור הראה כי "הילד התעייף", כלשונו של ד"ר בקרי, החליט צוות הרופאים, על פי עדותו להתערב בלידה, בדרך של שימוש בשולפן. על השאלה מדוע לא ברה היולדת לניתוח באותו שלב, שבו היתה עדות למצוקה עוברית ולקושי בלידה, השיב עד ההגנה: "לא הספקנו להכין את חדר הניתוח במשך חמש דקות". מסתבר כי ההכנות שערכו המשיבים לניתוח, כללו בדיקות של המערערת ‎2 אך לא כללו את הכנת חדר הניתוח עצמו למקרה הצורך; המרדים לא הוזמן וצוות חדר ניתוח לא הוכן. אנשי הצוות שהו, באותה עת בביתם "הסמוך לבית החולים". מן העדויות ניתן היה ללמוד שתיים אלה: ראשית, כי האפרות שיהיה צורך בביצוע ניתוח קיסרי היתה ידועה למשיבים כבר למעלה משעתיים לפני הלידה וכי היולדת עצמה הוכנה לניתוח ובני משפחתה הוחתמו על הסכמה לכך; שנית, כי בעת שהצורך הזה הפך להיות ממשי לא היה סיפק בידי הרופאים לבצעו; הדבר נבע מאי-הכנתו של חדר הניתוח ומהעדרו של צוות חדר הניתוח - ובמיוחד מהעדרו של המרדים. ‎8. הרישומים הרפואיים שערכו המשיבים אינם מציינים מדוע לא הושלמו ההכנות לניתוח אף שהיולדת הוכנה לכך בעוד מועד. לעניין זה כל שצויין בגיליון הלידה היה כי יש להחתים [את היולדת] על הסכמה לניתוח קיסרי". מן הרישומים לא ניתן היה גם ללמוד על גודלו החריג של העובר. רישומים אינם מלמדים כלל מהו המידע שביקשו המשיבים מן היולדת בעת קבלתה, אודות הלידות הקודמות שלה, ומהו המידע שקיבלו ממנה. על פי עדותה מסרה להם כי בעבר נולדו ילדיה, במשקל של ‎3 ק"ג בלבד, עדות זו לא מוצאת ביטוי ברישומים. הסימון היחיד לעניין משקל הילוד - ‎t -מסמל על פי העדויות את התיבה ‎term מלמד לכאורה כי העובר התאים בגודלו לשלב ההריון הנבדק; נתון זה אינו נכון גם אליבא דהמשיבים. ד"ר אל בקרי מטעמם העיד, כאמור, כי משקל הילוד הוערך בלמעלה מ‎4- ק"ג (‎4.2 ק"ג או ‎4.3 ק"ג ‎9. כללו של דבר, העובר שנשאה ברחמה המערערת ‎2 היה גדול במשקלו. משקלו החריג של העובר היה צריך להעמיד את הרופאים על הצורך לשקול ביצוע ניתוח קיסרי בהתאם להתפתחות הלידה. יתרה מכך, במקרה זה, היו לרופאים אינדיקציות נוספות לאפשרות שיהא צורך לסיים את הלידה בניתוקיסרי - החשד לזיהום מי השפיר, לחץ הדם הבלתי תקין של המערערת ‎2 וריבוי הלידות שלה בעבר. אפשרות זו נראתה לרופאים כאפשרות ממשית והם הכינו את המערערת ‎2 לניתוח. חרף כל זאת נמנעו מלהכשיר את חדר הניתוח ולא דאגו להימצאות הצוות הרפואי במקום. התוצאה הייתה שבהגיע ע ההכרעה - שללו מעצמם הרופאים את האפשרות לבצע את הניתוח, בשל קוצר הזמן - שנבע מן המחדלים האמורים. ראו דברי השופט ת' אור בע"א ‎2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון אסי ואח', פ"ד מו(‎5) 628, בפסקאות ‎7 ו‎10- לפסק הדי העובדה שהלידה היתה במצב מתקדם "הראש היה קרוב והפתיחה היתה מלאה", כדברי עד ההגנה ד"ר סקאפי, לא היתה, כשלעצמה, אינדיקציה שלילית לביצוע ניתוח קיסרי, גם אליבא דהמשיבים. "במקרה כזה יש צורך ליילד לידה טבעית רגילה" קובע ד"ר סקאפי - "אם אין דבר המצדיק ניתוח קיסרי". כאמור היו במקרה זה נסיבות שהצדיקו את ביצוע הניתוח. ההימנעות הכפויה מביצועו הסבה למערער את נזקו. אשר על כן הייתי מציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כי המשיבים אחראים, הדדית, לנזקיו של המערער. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת הדיון ולמתן פסק דין. המשיבים ישאו הדדית בהוצאות הערעור וכן בשכר טרחת עורך-דין בסכום של ‎20,000ש"ח. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. לידהרשלנות רפואית (בלידה)תביעות רשלנות רפואית