פסק דין 1. התובע טופל בידי הנתבע, שהינו רופא שיניים. ב-9.5.95 ביצע הנתבע לתובע שני שתלים. בהמשך אותו חודש דיווח התובע על תחושת נמלול בשפתיו, ומצילומים עלה כי השתל קרוב לתעלת העצב. השתל הוצא. כעבור שנתיים, ב-16.7.97, הוחדר שתל חדש למקום. 2. התובע טוען כי טיפולו של הנתבע היה רשלני, וכי שני השתלים גרמו לו נזק, הכולל אובדן תחושה באזור הסנטר הימני, שינוי צבע באזור זה, כאבים בלתי פוסקים, תחושת בעירה בפה ובעיות נפשיות. התובע תמך טענותיו בחוות דעת של פרופ' מרמרי, מומחה לרפואת הפה, שבה נקבע כי "השתלים שהושתלו בלסת התחתונה פגעו וחדרו את תעלת הלסת התחתונה, וגרמו לנזק בשלמות העצב ולכן בתפקודו, וכן לנזק בכלי הדם שעוברים בתוכו. הנזק נמשך עד גבול הלסת וגורם בה לדלקת... הנזק שנותר בעצב גורם קודם כל לחוסר תחושה. הנזק בעצב וחוסר התחושה אחרי תקופה ממושכת הם בלתי הפיכים..." 3. התובע טוען כי כאבי השיניים והשינוי בתחושת הטעם גרמו לו נזק נפשי. טיעון זה נשען על חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר בירגר שכתב בחוות דעתו, בין השאר: "עקב עוצמת הסימפטומים, פיתח דיכאון משני מלווה בחרדה, אי שקט, נדודי שינה, קשיי ריכוז וזיכרון. בתפקודו חלה הידרדרות משמעותית, עד כדי אי יכולת לתפקד באופן מלא. כמו כן נפגעו יחסיו עם הסביבה עקב התפרצויות הזעם שלו. קיים עיסוק עם מרכיבים כפייתיים עם תנועות ולעיסות באזור הפגוע...מדובר בתסמונת כאב כרוני עם תגובה נפשית דיכאונית כרונית". 4. לגרסת הנתבע לא גרם טיפול השיניים לנזק כלשהו לתובע. לאחר הוצאת השתל הראשון, התובע לא התלונן על אובדן תחושה או על תחושת בעירה, אלא רק על טעם חומצי בפה. לטענת הנתבע, טעם זה נגרם ממוגלה הנובעת מדלקת כרונית בשן אחרת. הנתבע הציג כראיה את כרטיס הטיפולים של התובע, ובו נעדר רישום בדבר תלונות, למעט על טעם חומצי בפה. הנתבע תמך טיעונו בחוות דעת של ד"ר פרידמן, מנתח פה ולסת, שלדבריו למרות הצילומים המעידים על מגע בין השתלים לתעלה המנדיבולרית, לא נגרם נזק לעצב. ד"ר פרידמן קבע בחוות דעתו כי הטעם החומצי בפה נובע מדלקת כרונית חריפה בשן 43. לגישתו, פגיעה בעצב התחתון אינה יכולה לגרום לשינויים בטעם, כי לעצב זה אין תפקיד בחוש הטעם. את תחושת הבעירה ייחס ד"ר פרידמן לגורמים פסיכולוגיים. אשר לשינוי הצבע בסנטר, אמר ד"ר פרידמן כי מדובר בבעיית עור. לדבריו, אין כל אפשרות שבעיית העור בקצה הסנטר תיגרם כתוצאה מפגיעה בעצב. אשר לתלונות בדבר אובדן תחושה, אמר ד"ר פרידמן כי ממצאי הבדיקה הקלינית שערך מלמדים על כך שלא נגרם כל אובדן תחושה. 5. פרופ' מסטר, שחוות דעתו הוגשה על ידי הנתבע קבע כי הבעיות הנפשיות של התובע אינן נובעות מטיפול השיניים, ומקורן בתקופת שירותו בצבא, שקדמה בהרבה לטיפול השיניים. בזמן השירות הצבאי נקבע שהתובע סבל מחרדה, מצבי מתח ובריאות סומטיים המפריעים לתפקוד. כן מצויות אבחנות כגון "סכיזופרניה" ו"אישיות פסיכוטית". עוד לפני טיפול השיניים ביקר התובע אצל פסיכאטר, על רקע גירושיו והפסדיו הכספיים. לפיכך קבע פרופ' מסטר כי לא נגרם לתובע כל נזק כתוצאה מטיפול השיניים, וכי בעיותיו הנפשיות החלו שנים קודם לכן. 6. פרופ' מרמרי, שחוות דעתו תומכת בטיעונו של התובע כי הנתבע גרם לו נזק ברשלנותו, נשען בעיקר על דברי התובע עצמו. כפי שצוין בחוות הדעת, עמדו לרשותו רק שני מסמכים, צילום פנורמי וצילום סורק ממוחשב מיום 21.6.98. פרופ' מרמרי לא עיין בכל רשומות רפואיות. צילום הסורק הממוחשב (C.T.) שהיה בפני פרופ' מרמרי אבד בידי התובע ולא ניתן היה להעמידו לעיונו של המומחה מטעם הנתבע כדי לבחון את מסקנותיו של פרופ' מרמרי. בעיקרו של דבר פרופ' מרמרי השתית את חוות דעתו על דבריו של התובע. בכך יש שתי מגרעות. ראשית, התובע לא סיפר לפרופ' מרמרי דברים רבים, ושנית, התובע אינו אמין. התובע לא סיפר לפרופ' מרמרי שהיה בטיפולם של שני רופאי שיניים נוספים וכן לא סיפר לו על בעיותיו הנפשיות קודם לטיפול בידי הנתבע. על חוסר מהימנותו של התובע מלמדת גישתו לשחרורו מהשירות הצבאי עם פרופיל 24. על פי התיעוד שהוצג בבית המשפט שחרורו בא בשל בעיות נפשיות. לעומת זאת התובע חזר ואמר כי שחרורו בא בשל הצורך לסייע למשפחתו. אחת משתיים: או שהתובע התחזה לשם השגת שחרורו מהצבא (התובע העיד: "עשיתי להם בעיות נתנו לי סעיף לי סעיף 24" בע' 15), או שהוא אינו דובר אמת באמרו ששחרורו נועד לאפשר לו לעזור למשפחתו. התובע העיד שעבד אצל אחותו בחנות פיצוחים וקיבל שכר במזומן. הוא לא רצה לקבל תלוש כי לא רצה שמס הכנסה וביטוח לאומי ישמעו על כך (ע' 16). תובע המעיד על עצמו ששקר ואמת מתערבבים אצלו זה בזה, וכאשר יש תועלת בכך הוא מוכן לשקר, אינו יכול לצפות שבית משפט ייתן אמון בדבריו. 7. התובע טען כי עקב סגירת יתר של השתל ראשון נפגע העצב, וכי זו הסיבה לסבלו. אלא שהנתבע העיד (ע' 6) כי לא היתה פריצה בתעלת העצב. הנתבע אישר כי אחד השתלים היה קרוב יחסית לתעלה, ולכן הוא הוציא שתל זה (ע' 26). על כך שהעצב לא נפגע למד הנתבע גם מכך שכעבור שלושה שבועות דיווח התובע כי חש בכאבים, ודבר זה העיד על כך שהעצב הולך ומתעורר. לדברי הנתבע אישר התובע כעבור כחודש וחצי כי התחושה חזרה. 8. הנזק העיקרי מפגיעה בעצב הוא אובדן תחושה. בתצהירו לא הזכיר התובע אובדן תחושה בפה או בסנטר. גם בבית המשפט לא העלה טענה כזו, באף אחת מהפעמים שבהן נשאל מה הנזק שנגרם לו עקב טיפול השיניים של הנתבע. אובדן תחושה בפה, בשפתיים ובסנטר אמור להיות גורם הפרעה מרכזי, והתובע לא חסך בתאור ציורי של הפרעות אחרות שנגרמו בפיו. העובדה כי התובע לא ציין את אובדן התחושה כאחת מההפרעות בפיו, מעידה על כך שאינו סובל מאובדן תחושה כזה. פרופ' מרמרי הסכים כי נזק לעצב הגורם לאובדן תחושה אינו הפיך. משמע, לא ייתכן שהתובע סבל מנזק זה, אך מצבו השתפר. כמו כן, חוות דעתו של ד"ר פרידמן, שבה תוארו בפרוטרוט אמצעי הבדיקה הקלינית של תחושה וממצאיה, מקובלת עלי. ד"ר פרידמן בדק את התובע באמצעות מגע של צמר גפן על סנטרו ובשפתיו, כשעיניו עצומות, ומצא כי התובע הגיב למגע. העדר אובדן של תחושה שוללת פגיעה בעצב. שני המומחים מסכימים כי לו נפגע העצב, היו מופיעות תופעות של אובדן תחושה ונמלול, שלא הוזכרו על ידי התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית. 9. התובע התלונן על טעם חומצי בפה ועל תחושת "שריפה". התובע אמר כי שבועיים לאחר ההשתלה "התחילו כל הבעיות. התחילו החומצות" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 24); "אני אוכל שוקולד מריר כל החומצה יורדת לי לתוך הריאות" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 1-2); "יש לי חומצות זה הורג אותי" (שם, שורה 6). על התרופות שהוא לוקח אמר התובע כי הוא לוקח אותן "על מנת שירגיעו את החניכיים" (עמ 18 לפרוטוקול, שורה 4). אולם תחושות החומציות והבעירה, שהן השכיחות מבין תלונותיו של התובע, כפי שהופיעו בדיון, כלל אינן מעידות על נזק לעצב. פרופ' מרמרי עצמו כתב בחוות דעתו כי "תחושת השריפה והטעם החמוץ יכולים להיות מוסברים על רקע הזיהום הפטרייתי והמצב הנפשי בו נתון החולה - תופעה הנקראת "Burning Mouth Syndrme". היות שהזיהום הפטרייתי אינו קשור לטיפולו של הנתבע, נשלל הקשר הסיבתי בין נזק זה לבין טיפול השיניים שביצע הנתבע. הקשר בין טיפול השיניים של הנתבע ובין זיהום זה נשלל אף על ידי כרטיס הטיפול של רופא השיניים ד"ר קמחי, שטיפל בתובע במקביל לטיפול אצל הנתבע. בשאלון שהופנה אליו ע"י ב"כ הנתבע, הצהיר התובע כי ביקר אצל רופא שיניים נוסף עם תום הטיפול של ד"ר לוין, ד"ר עומר. 10. נזקו העיקרי של התובע הוא בתחום הנפשי. ד"ר בירגר, שחוות דעתו תומכת בטיעונו של התובע, ייחס את מצבו הנפשי לטיפול של הנתבע, וקבע לתובע נכות נפשית בשיעור של 30%, כאשר הציע לנכות 10% בשל נכותו הנפשית קודם לטיפול השיניים. בבית המשפט הסכים ד"ר בירגר שלפחות מחצית ממצבו הנפשי של התובע הוא תוצאה של מצב קודם (ע' 10). כך שגם לטעמו נכותו הנפשית של התובע בעקבות הטיפול אינה עולה על 15%. 11. עוד לפני שהוחדר לו השתל על ידי הנתבע היה התובע עם הפסיכיאטר ד"ר ברעם. בפניו העלה תלונות זהות לאלה שהעלה בפני המומחה מטעמו, ד"ר בירגר, וייחס אותן לטיפול השיניים. כך למשל, בחוות הדעת מטעמו של ד"ר בירגר מצוין כי עקב טיפול השיניים נשוא תביעה זו התובע "סובל מנדודי שינה קשים...לעתים קרובות שוקע בייאוש עם מחשבות אובדניות. חלה ירידה משמעותית בתפקודו". אולם כבר בפני ד"ר ברעם התלונן התובע כי הוא סובל מכאבי ראש, הפרעה בריכוז, מתקשה להירדם ומצב רוחו ירוד. בגיליון הרפואי של ד"ר ברעם נרשם: "אין לו אומץ להתאבד, מרגיש חוסר מוצא ושסידר את בני משפחתו. חסר סבלנות 'הרסתי הכל', התיאבון ירוד, ירד 10 ק"ג תוך חודשיים. 'היום אני אפס', מרגיש אשם בגירושין ובנפילה בעסקים. חש ונמצא באי שקט פסיכומוטורי". בגיליון הרפואי של ד"ר ברעם צויינו סיבות רבות למצבו הנפשי ולמצב רוחו השפוף, אך כולן נעדרו מכתב התביעה. בין הסיבות שנזכרות שם: גירושים, כישלון עסקי, ומותם של אמו ואחיו של התובע. ד"ר בירגר הודה במהלך הדיון כי: "אם הייתי רואה את המסמכים של הצבא, את המסמך של ד"ר ברעם, הייתי מדגיש את הרקע הפסיכיאטרי הקודם שלו". איני מקבל את דעתו של ד"ר בירגר כי יש לזקוף 50% משיעור הנכות הנפשית שקבע לתובע לטיפול השיניים. השוואה בין שתי חוות הדעת הפסיכיטריות, מעידה על כך שאם נגרמה לתובע בעיה נפשית כלשהי עקב הטיפול, הריהי קטנה מהערכתו של ד"ר בירגר. 12. העולה מכל האמור הוא שלא הוכח שלתובע נגרם נזק בשל הטיפול של הנתבע. עם זאת נגרמה לו פגיעה נפשית. אותה פגיעה נפשית, גם אם היא מועטה, באה בשל אי התאמתו לטיפול השתלים. זאת אישר הנתבע באומרו: "אם היה מספר על בעיות נפשיות, זאת התוויית נגד לביצוע השתלות" (ע' 29). הנני מקבל את גרסת הנתבע שהתובע לא סיפר לו ביזמתו על בעיותיו הנפשיות קודם לטיפול. לאור דבריו אלה של הנתבע היתה חובה עליו להציג לתובע שאלות ברורות באשר למצבו הנפשי. גם אם הוצגו שאלות כאלה, אין בידי בית המשפט ראיה לכך ברישומיו של הנתבע. העדר רשומה רפואית פועל לחובתו של הנתבע. לכן בהעדר ראיה ברשומות הרפואיות, קיימת חזקה שהנתבע לא הציג לתובע שאלות בדבר מצבו הנפשי, ובכך הפר את חובת הזהירות שחב לתובע. 13. פרט לטיעון כוללני הנאחז בנכות הנפשית, לא הוכיח התובע כי נגרם לו נזק כלכלי עקב הטיפול בשיניו. נזקו של התובע הוא רק בתחום הכאב והסבל שבאו בעקבות טיפול השיניים, אשר יש להניח כי היה נמנע לו טרח הנתבע ללמוד את מצבו הנפשי של התובע. בנסיבות אלה הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסכום של 100,000 ₪, כשסכום זה הוא בערכים של היום וכולל ריבית עד למתן פסק הדין. 14. מאחר שמרבית טענותיו ותביעותיו של התובע נדחו, ומאחר שמקומה של התביעה הוא בבית משפט השלום, איני מחייב את הנתבע בהוצאותיו של התובע או בתשלום שכר הטרחה שבו נשא התובע. רפואהרשלנות רפואית (בניתוח)רשלנות רפואית (רופאים)תביעות רשלנות רפואיתשינייםרשלנות