להלן פסק דין בנושא ניתוח לתיקון סקוליוזיס - סיכונים - תביעת רשלנות רפואית: 1. התובעת ילידת 1982, התקבלה ביום 19.9.00 לאישפוז במרכז הרפואי "אסף הרופא" (להלן: הנתבעת), לצורך ניתוח לתיקון סקוליוזיס. ביום 20.9.00 בוצע הניתוח בהרדמה כללית, משך כ-6 שעות וכשלאחר מכן הועברה התובעת לטיפול נמרץ. לטענת התובעת, היא נפגעה מצינור ההנשמה באיזור הסנטר השמאלי וכשבסופו של יום נוצרה צלקת, עד שהתובעת נצרכה לעבור ניתוח בסנטרה ב-10.7.01 בבי"ח "ביקור חולים" בירושלים. 2. כבר עתה מהראוי לציין כי ד"ר מירובסקי אשר ניתח את התובעת, מומחה לאורטופדיה (להלן: המנתח), אכן הצליח בניתוח עצמו ואין התובעת מלינה על עצם הניתוח אלא על אותה צלקת שנותרה. 3. התובעת הגישה תביעתה ביום 7.2.02 וכשבתביעה נטען בין השאר, כי בנסיבות הענין חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, כי על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, היא או מי מעובדיה. כן נטען, כי הנתבעת לא דאגה שעובדיה יחברו את צינור הנשימה באופן שלא יגרום נזק לתובעת. התובעת מסכימה כי עצם השימוש בצינורות נשימה לסוגיהם, כלשונה, מקובלים. אולם קיים ידע טכני ונסיון רב, המאפשרים שימוש בצנרת כזו מבלי לגרום נזק. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של פרופ' מלר (ת/1) אשר קובע, ראשית, כי "הצלקות בסנטרה... מהוות פגם מכער..." וכי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקת מכערת בפנים. שנית, "בהסתמך על המידע שנמסר לי הצלקת היא תוצאה של כשל טיפולי במהלך טיפול כללי לאחר ניתוח אורטופדי. השימוש בצנרת לסוגיה במהלך התאוששות לאחר נתוחים מוכרת ומקובלת, וקיים ידע טכני ונסיון רב שמאפשרים שימוש בצנרת כזאת מבלי לגרום לנזק. אין סבירות לגרימת לחץ של צינור כל שהוא על העור עד כדי גרימת נמק של העור והרקמה התת-עורית, כפי שאירע במקרה הנדון, ואם נגרם נזק כזה, מדובר בכשל טיפולי". 4. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת בסעיף 3 (ב) לכתב ההגנה כי "התובעת שהתה לאחר הנתוח במחלקה לטיפול נמרץ והונשמה דרך צנור שהוחדר לקנה הנשימה, אשר חובר לסנטרה בפלסתר". בס"ק (ג) נטען כי "בגמר הנתוח, ועם הוצאת צנור ההנשמה, נמצא בסנטרה של התובעת אזור אדום, שהינו תוצאה של שפשוף מהתחבושת שהחזיקה את טוביס (קנה הנשימה). השפשוף מעט הזדהם...". עוד טענה הנתבעת כי מדובר בפצע קטן ובמקום לחכות לריפוי הטבעי, בחרה התובעת לבצע נתוח פלסטי מיותר. הנתבעת צרפה לכתב הגנתה את חוות הדעת של ד"ר עמוס לויאב (נ/3) אשר בחוות הדעת וכשהוא מתאר את המקרה, הוא מציין את השהות בת היומיים לאחר הניתוח, במחלקה לטיפול נמרץ "שם הונשמה דרך צינור שהוחדר לקנה הנשימה וקובע בעזרת שרוך שנקשר סביב הראש. לאחר הוצאת הצנור נתגלו פצעים באזור הסנטר משמאל במקום בו לחץ השרוך על העור". עוד הוא מוסיף כי חרף הטפול שנעשה ע"י המחלקה לכירורגיה פלסטית נותרה במקום צלקת שטופלה ע"י פרופ' וכסלר באופן פרטי וכן מתאר הוא את הנתוח לתקון הצלקות אשר "הביא לשפור הצורה אך עדיין נותרה במקום צלקת". בחוות הדעת מציין המומחה כי הצלקת זהה כמעט לגוון העור וכי לא התרשם מרגישות או מבעיה תפקודית וכשהוא מוסיף "יש להניח שעשוי לחול שיפור נוסף" לדידו, נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בלבד. אולם, אסטטית ולא תפקודית. מהראוי לציין, כי מומחה זה מפרט כי עמדו בפניו בנוסף לכתב התביעה, חוות דעת פרופ' מלר ומכתב השחרור לאחר הניתוח של פרופ' וכסלר, גם התיק הרפואי של בית החולים. כבר עתה יש לציין כי אין בחוות הדעת את הנטען ע"י הנתבעת, כאילו לא היה מקום לטיפולו של ד"ר וכסלר והניתוח שביצע בתובעת. כן מהראוי להוסיף, כי אין בחוות דעת, התייחסות זו או אחרת בנושא האחריות. 5. המנתח בתצהירו מסביר כי מדובר בניתוח ארוך וכמתואר בראשית הדברים. בסעיף 5 לתצהירו הוא מציין "עובר להשכבתה על הבטן, רופדה מיטת חדר הניתוח כפי שיש לרפד בניתוחים ממושכים..." וכשהוא מסביר בהמשך, בסעיף 6 "שאין כל אפשרות להזיז את המטופלת במהלך הניתוח הגבי וזאת, כדי שלא לגרום לנזקים מיותרים...". אף הוא מציין כי בעת היות התובעת בחדר התאוששות נמצא אודם בסנטר "וזאת כתוצאה מלחץ קל שנוצר בעקבות הניתוח הממושך ועל אף שרופדה מיטת הנתוח כפי שמקובל". כן הוא מסביר, כי אכן בתנוחה ממושכת שכזאת יכול שיגרמו לחצים. בסעיף 8 הוא מדגיש כי מיד בגמר הנתוח נמרחה משחה אנטיביוטית על הסנטר והוזמן רופא פלסטיקאי. לבסוף הוא מציין, כי פצע הלחץ שנגרם לתובעת, מקורו באותו לחץ קל בשל הנתוח הארוך "סיכון ידוע בנתוחים ממושכים...". 6. בחדר ההתאוששות צויין "מחדר ניתוח חזרה עם פצע בלחי שמאל - מקיבוע של טובוס... על הלחי בהמלצת ... נמרח היקומצין". ב-21.9.00 מצויין כי הפצע נמרח בהיקומוצין וכך גם ב-23.9.00. הביקור הראשון, לכאורה, של יועץ בתחום הפלסטי הינו רק ביום 24.9.00 (נ/1) וכששם מצויין כי מדובר ב-4 ימים אחר הניתוח, כשלאחר הניתוח הופיע אזור אדום בסנטר. "נראה לי שמדובר בשפשוף מהתחבושת שהחזיק את הטובוס, שעכשיו דלקתי - זיהום?". תוך המלצה על רחיצה, חבישה עם משחה, תרבית, לשיקול מתן אנטיביוטיקה, וכשהוא מוסיף "קשה לדעת מה ישאר מפצע זה אם יהיה צלקת רציני או לא, נראה לפי צורך במרפאה". מצאנו לנכון, לציין את האמור, וזאת בהתייחס למועדים בהם לכאורה אופן הצמדת הטובוס גרם לנזק בסופו של יום. כאמור, בחוות דעת מטעם ד"ר לויאב שכל החומר עמד לנגד עיניו צויין כי במחלקה לטיפול נמרץ, שם הונשמה, קובע הצינור שהוחדר לקנה הנשימה בעזרת שרוך. בלשון אחרת, כבר עתה ניתן לציין שלכאורה יתכן, ודווקא לאור האמור בחוות הדעת מטעם הנתבעת, כי אשר גרם לנזק מקורו בטיפול נמרץ שלאחר הניתוח ולאו דווקא בעת הניתוח. 7. ומכאן, לעולה מהעדויות השונות וכדלקמן: א. בכל הקשור לעדותו של פרופ' מלר, אכן הוא מאשר כי אין הוא מבצע נתוחים מסוג הנתוח שעברה התובעת וכן הוא מאשר כי לא בדק את החומר הרפואי בכל הקשור לתובעת. עם זאת, הוא מציין בעמ' 4 כי גם הוא מנתח הרבה מאד נתוחים בגב "אשר אני משכיב את החולה מספר רב של שעות, אפילו מספר ימים..." וכשהוא מסביר כי "טפלתי בחולים ששכבו ימים ושעות על הבטן..." וכי דווקא בגין התנוחה הלא טבעית וכשהחולה מחובר לצנורות או מכשירים "שעלולים להיות בלחץ צריך להיות תחת בקרה מתמדת של הצוות, הן ע"מ שהצנור או המכשיר עצמו יפעל שלא יהיה קינג, לחץ על הצנור, אם זה צנור, ואיך שהצנור או האביזר לא ילחץ על הרקמה של החולה, ויגרום ללחץ או פצע, חייבים להזיז אותו ולבדוק את זה והכל נעשה בנתוחים הרבה יותר מסובכים". בהמשך הוא מסביר כי הוא מנתח אף במשולב עם אורטופד או מומחים אחרים, גם נתוחים מסוכנים כשיש סכנה של שיתוק. בהתייחס לטענת המנתח כי אין להזיז כלל את המנותח הוא מאשר שאכן האמור יפה ביחס לאזור הנתוח. אולם, חייבים לדאוג "שהצרכים החיוניים יהיו בתפקוד מלא" ובלשונו "... ואם הבחורה תחנק אז הרופא הכרורג אמר שאסור להזיז את הראש והיא תמות...". בעמוד 5 הוא אכן מאשר את הצורך שהטובוס לא יזוז. אולם "אנו דואגים לריפוד בין הצנור לעור". כן הוא מאשר ששפשוף יכול לגרום לזיהום "אבל לא צריך להגרם". ב. אביה של התובעת מעיד כי הוסבר להם על סכנות הניתוח וכי לא מדובר שהתובעת לא היתה יכולה ללכת ושעל כן נצרך הניתוח וכי, המנתח אמר לו שלא ידאג "ותצא ילדה משופרת". בעמוד 7 הוא מתאר את הובלת התובעת מחדר הנתוח עד לטפול נמרץ "מאות מטרים בכביש", וכשהיא שוהה בטפול נמרץ ארבעה ימים. כן הוא מציין כי משהתעוררה "היא טענה שלוחץ לה הצנורות" וכי לא בדקו אותה בקשר לצנור, ולא התייחסו לכך. לאחר כיומיים "התחילו להסיר לה לאט לאט את הצנורות אליהם היתה מחוברת וכשהסירו את הצנור שנכנס לתוך הפה, היה ממש פאניקה. התברר שמתחת לצנור יש לה ממש חור של מספר ס"מ. זה היה מבהיל. החדר טפול נמרץ נכנס לפאניקה. מיד הזעיקו מומחה... רופא עור פלסטיקאי". במסגרת החקירה הנגדית מאשר אביה של התובעת כי דובר עימם על הסיכונים. אולם, זאת בהקשר לסוג הניתוח עצמו והקשור לחוט השדרה ומערכת העצבים המרכזית, אך לא להקשר דנן. ג. התובעת עצמה בעדותה בעמוד 13 זוכרת את שהיה בטפול נמרץ, וכי מאחר ולא יכלה לדבר, רשמה "כואב לי בפנים תבדקו מה יש לי, כל הזמן האחיות אמרו שזה צריך להיות שם, שיורידו לי עוד יום יומיים, וכל הזמן אמרתי שכואב לי בפנים...". לאחר כמה ימים "הורידו לי את הדברים מהפנים, אני זוכרת שכולם נבהלו סביב, ואז הביאו פלסטיקאי...". עוד היא מוסיפה כי בעת בקורת אצל המנתח הוא היה מרוצה מהגב "אבל אמר שזה מעצבן אותו, שזה לא היה צריך לקרות מה שיש בפנים". בכל הקשור לחתימה על נ/2, טופס הסכמה לניתוח היא מציינת כי אינה זוכרת איפה החתימו אותה. אולם, למיטב זכרונה זה היה ממש לפני הנתוח ולא כמה שעות קודם וכי בכל מקרה לא המנתח החתים אותה. אף היא מציינת כי לאחר הוצאת הצנרת לא היה מדובר על שפשוף אלא חור. היא מציינת כי הטובוס היה כמה ימים. לבסוף, היא מאשרת שאכן המנתח אמר לה כי "חבל שזה קרה, אבל זה סבוך ידוע כתוצאה מהטובוס שהרבה מאד זמן." אולם לדבריה, הוא לא אמר זאת בפעם הראשונה בעת שציין בפניה את האמור לעיל בעדותה הראשית, אלא רק בפגישה נוספת. ד. חוות הדעת מטעם הנתבעת הוגשה בהסכמה וכשהתובעת ויתרה על חקירתו הנגדית של המנתח על תצהירו. 8. הנתבעת טוענת כי לא הוכחה רשלנות של המנתח או של מי מטעם הנתבעת. מאידך, לא מצאה לנכון הנתבעת להביא חוות דעת מטעמה בכל הקשור לנסיבות גרימת הפגיעה בתובעת. מול האמור, העיד פרופ' מלר אשר העיד בכל הקשור לכשל בטיפול הרפואי. ככל שנצרך באה חקירתו הנגדית של פרופ' מלר והבהירה כי פרופ' מלר ערך ועורך ניתוחים המחייבים העדר תזוזה וכן, נראה כי בקיא הוא בכל הקשור לשימוש בצינור ההנשמה. לדידו, לא אמור להגרם נזק שכזה כפי שנגרם לתובעת. יתר על כן, המנתח עצמו ציין כי מדובר בדבר צפוי לכאורה, ובגדר סיבוך ידוע, אולם מאידך, וכאמור, לא מצאה לנכון הנתבעת להביא חוות דעת מומחה מטעמה אודות טיעון זה. לענין זה, יש לציין את אשר ציינה התובעת בדבר אשר נאמר לה ע"י המנתח בתחילה. גם לגופם של דברים, נראה כי לכאורה, הנזק נגרם לאו דווקא מהלחץ בעת אותן 6 שעות הניתוח אלא, יתכן ונגרם או הוחמר באותם ימים בהם שהתה התובעת בטיפול נמרץ, תוך שהיא מתלוננת אודות כאבים הקשורים לכאורה לאותו צינור הנשמה. לא הוכח כאילו התוצאה שנגרמה מחוייבת המציאות היא ולא ניתן למונעה. ההפך מכך, מעדותו של פרופ' מלר ניתן להסיק כי טיפול הולם וראוי היה בו למנוע את הנזק שנגרם, אף אם מדובר ביחס לאותן שעות הניתוח. גם השכל הישר ונסיון החיים מלמד כי לכאורה אין מקום שחולה, אף אם נזקק לניתוח ממושך, יצא מניתוח שכזה עם פצע וחבורה שכאלה. לכל האמור יש להוסיף, שלכאורה הפועלים מטעם הנתבעת אף לא מצאו להזקק לבדיקת מומחה בתחום הפלסטי מיידית, אלא רק בחלוף מספר ימים. ושוב, מהראוי להזכיר כי דווקא מחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת עולה שהנזק נגרם דווקא בעת היות התובעת בטיפול נמרץ באופן הידוק צנור ההנשמה ללחי, לרבות, באמצעות שרוך כפי שציין אותו מומחה. לא למותר להוסיף, כי חזקה על הנתבעת ואף על אותו מומחה שאם אכן מדובר בסיבוך ידוע וצפוי, שלכאורה, לא ניתן למונעו, היה הדבר בא לידי ביטוי בין בחוות דעת מומחה הנתבעת ובין בחוות דעת נוספת. לדידי, די באמור על מנת לקבוע את רשלנות הפועלים מטעם הנתבעת. אולם, גם אם אין הדברים כן, הרי לאור נסיון החיים וכשמסתבר יותר על קיומה של רשלנות מצד הנתבעת מאשר העדרה ובהתמלא אף שני התנאים האחרים של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, דומה כי היה על הנתבעת לשכנע בסופו של יום כי לא התרשלה. ראה לענין זה ע"א 1146/99 קופת חולים כללית ואח' נ' סולן פ"ד נה (4) 898. 9. בענין הנזקים, המחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעוצה בשאלה של ההשפעה התפקודית, אם בכלל, של הצלקת על התובעת. אכן, כפי שנפסק בע"א 92/87 דנן נ' חודדה ואח' פ"ד מה (2) 604 נכות של צלקת ובמיוחד בפנים יכול ותהא פונקציונלית. אולם, כל מקרה לנסיבותיו. באותו מקרה נקבעו לתובעת 15% נכות לצמיתות בשטח הפלסטי, בשל צלקות בחלקי גוף שונים לרבות בפנים, וכשבית המשפט שם מציין כי "כל פרטי נכותה הינם בעלי השפעה על כושר עבודתה וגם הנכות האסטטית של הצלקות, לפחות בחלקה הינה פונקציונלית בית המשפט אכן קובע שנכות זו עלולה להיות פונקציונלית, ככל שהדבר נוגע לצלקות בפנים אצל בחורה כמו המערערת". (607). לא בכדי צויין שם בהתייחס למערערת ומצבה הכולל. גם בפסיקה נוספת נראה כי מדובר במקרים חמורים מהמקרה דנן. במקרה דנן, מדובר בצלקת, אמנם בסנטר, אולם, כפי שציין גם המומחה מטעם הנתבעת, וכפי שגם בית המשפט התרשם ממראה עיניים, לא מדובר בצלקת אשר לכאורה יהיה בה כדי לפגוע ביכולת ההשתכרות של התובעת. אין אני מתעלם מההשפעה שיש לאותה צלקת על התובעת בגין שאלות או אמרות שמופנות אליה וכן מההתרגשות שאחזה בה, אף בעת מתן עדותה וכשנזקקה להתייחס לצלקת ולהשפעתה. אולם, מכאן ועד קביעה של פגיעה בכושר ההשתכרות הדרך רחוקה. מאידך, אכן זכאית התובעת לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני, כאב וסבל וזאת הן בהתחשב באשר נצרכה לטיפול בכל הקשור לנשוא הצלקת, והן באשר תואר לעיל. מעבר לסבלה של התובעת עובר לניתוח, נזקקה התובעת לטיפולים אצל הנתבעת וכן לטיפולים אצל פרופ' וכסלר ובהמשך לניתוח שעברה וכשלדידה מדובר בצורך תמידי בהסתרת הצלקת. בנסיבות אלו, נראה כי התובעת זכאית לפיצוי בסכום של 40,000 ₪ נכון למועד הניתוח. 10. מחלוקת אחרונה, עניינה הוצאות הטיפול הרפואי הפרטי שעברה התובעת אצל פרופ' וכסלר. מעדותו של אבי התובעת (בעמודים 11,12) עולה שהתובעת טופלה בבית החולים וזאת מספר פעמים ובמשך מספר חודשים וכשלמעשה, לא היתה מחלוקת כי נצרך טיפול קודם ניתוח ולדבריו, כשנה. אולם, אבי התובעת מסביר כי כפי שחיפש את המומחה בתחום הניתוח שעברה התובעת בגבה, כך חיפש את המומחה בתחום הפלסטי ובמיוחד שמדובר בבתו ובפניה. עם זאת, הוא מאשר כי לא חזר לבית חולים אסף הרופא על מנת לבחון ביצוע הניתוח שם. כאמור, אבי התובעת מאשר "התשובה קבלתי זהה בבית חולים אסף הרופא מהפלסטיקאי וגם מפרופ' וכסלר שצריך להמתין כשנה לגמר הטיפול ע"י כל מיני אמצעים לא ניתוחיים ורק כמו 10 חודשים או שנה יחליטו לאיזה מצב זה יגיע ויחליטו אם צריך לעשות ניתוח...". (11). בהמשך, בעמוד 12 הוא מסביר "נתתי להם מספר חודשים כדי לנסות לרפא את הפצע, הבנו, גם לא הבנו באותו שלב שמשהו שזה לא יגמר ולא יהיה לזה סיום טוב או סיום חלק...". למעשה, עולה מדבריו כי קיבל המלצה על פרופ' וכסלר ומאותה עת לא שת ליבו ולא נזקק לבחינת מקום ביצוע הניתוח על כל המשתמע מכך. התובעת בעמוד 13 מעידה כי הופנתה למרפאת חוץ בפלסטיקה וכשמחליפים לה משחות וכשכל פעם מדובר על רופא אחר וכלשונה "בגלל כל הטרטורים באסף הרופא החלטנו ללכת לרופא על יד הבית" והוא אשר הפנה אותם לפרופ' וכסלר. בהתחשב באשר נפסק בע"א 357/80 נעים ואח' נ' ברדה ואח' פ"ד לו (3) 762 עבור לאשר נפסק בע"א 5557/95, 6881 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' אלחדד ואח' פ"ד נא (2) 724 וכן ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח' נ' יפרח פ"ד נה (1) 817 וכן בהתחשב באשר נפסק בע"א 5157/91 מדינת ישראל נ' תבור ואח' תק-על 94 (3) 1375. עלינו לבחון שתי שאלות. ראשית, אם אכן ניתן היה לקבל את הטיפול הרפואי כולל הניתוח במסגרת בית החולים. ושנית, אם אכן, הטיפול טיפול הוגן הוא להבדיל מהטיפול הטוב ביותר. לכאורה, מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין ולכך יש להוסיף את אשר לכאורה עולה מעדויות התובעת, דהיינו שלא זכתה לטפול מסור ואשר היה מצופה כי מוסד יתן למי שנפגע כתוצאה מנתוח שעברה התובעת באותו בית חולים ומבלי להזקק לשאלה של רשלנות. והנה, במקום שהתובעת תופנה לטיפול שכזה היא מופנית למרפאות חוץ. וכך מסביר אביה וכך התובעת עצמה את הפניה לפרופ' וכסלר. לא למותר לציין כי מומחה הנתבעת מציין את השיפור שחל בפצע ובצלקת בעקבות הניתוח שעברה התובעת ע"י פרופ' וכסלר. הנתבעת לא טרחה להביא בפני בית המשפט ראיות לא ביחס לשאלה אם ניתוח פלסטי שכזה, נכלל בסל הבריאות ובמיוחד לא נדרשה לשאלה "... אם הטיפול הרפואי, הניתן לניזוק על ידי רופאים פרטיים, זהה בטיבו לטיפול הרפואי, שהניזוק יקבל אם יטופל במוסדות ממשלתיים...". (עמ' 778 מע"א 357/80 הנ"ל). יתר על כן, נראה שפניית התובעת לפרופ' וכסלר לא נעוצה היתה בקיומו של "מזיק" אלא שהיתה פונה לטיפול שכזה גם ביודעה שמדובר בכספה היא. למעשה, עצם הטיפול והניתוח שעברה התובעת, וכאמור דווקא לפי חוות דעת מומחה הנתבעת, אכן הקטין נזקיה וכפי שפורט לעיל, לא למותר להוסיף את ההשלכה, אף מבחינת הנתבעת, אם לא היתה מושגת תוצאה זו. לכל האמור יש להוסיף את ההוצאה הנמוכה יחסית בגין עריכת הניתוח באופן פרטי וכן את "החסכון" שנגרם לנתבעת מכך. אם נבחן את השאלה שבפנינו בהיבט הכלכלי, דומה, שהחסכון הניכר בנזק פוטנציאלי מצדיק את הטיפול הפרטי כפי שנעשה ובהעדר הצעה חלופית. 11. ההוצאה דלעיל הינה 5,402 ₪, נכון ליום 10.7.01. 12. התובעת זכאית להחזר הוצאותיה ואשר שילמה לפרופ' מלר בסך 3,000 ₪ נכון ליום 18.1.02 וכן להחזר הוצאותיה האחרות כמשחות ונסיעות ואשר יש לקובען בסכום של 1,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. 13. לבסוף אציין, כי לא מצאתי לנכון לאפשר לנתבעת להגיש סיכומים נוספים בכתב מעבר לאשר נטען בעל פה ובמיוחד שטיעוני הנתבעת הובהרו. 14. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת: א. בגין נזק שאינו ממון ובשערוך להיום 48,058 ₪. ב. החזר עלות הניתוח והוצאות כלליות, משוערך להיום - 7,191 ₪. ג. שכ"ט עו"ד בשיעור של 11,050 ₪ בתוספת מע"מ. ד. הסכומים האמורים ישוערכו כחוק מהיום. ה. החזר הוצאות פרופ' מלר בסך 3,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.1.02. ו. החזר הוצאות האגרה וכן אשר נפסק כהוצאות העדים, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ההוצאה ועד התשלום בפועל. 14. פסק דין זה ניתן מכח סמכותי בהתאם לסעיף 15 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984. ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות