גניבת מוניטין

שלוש הן טענותיו העיקריות של המערער. ראשית, חולק המערער על הקביעה כי המשיבות רכשו מוניטין תחת השם "אווזי". לטענתו, אם אמנם רכשו מוניטין, הרי שזה רק תחת השם "יהודה אווזי". שנית, המערער גורס כי אפילו ייקבע כי למשיבות יש מוניטין בשם "אווזי", הרי ששם זה אינו בר הגנה בהיותו שם "תיאורי". שלישית, לדידו של המערער, גם אם שם זה בר הגנה, הרי שבענייננו אין סכנה להטעיית הציבור, ועל כן נשמטת הקרקע מתחת לעילת גניבת העין. כן טוען המערער, כי אין בשם "אווזי זהב" כדי להפר את סימן המסחר הרשום על שם המשיבות. להלן פסק הדין בערעור: פסק דין השופט ד' חשין: מהות הערעור 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת יפה-כ"ץ) בת"א 1038/02, מיום 9.9.04, בגדרו ניתנו סעדים של צווי מניעה קבועים נגד המערער, בעילות של גניבת עין והפרת סימן מסחרי רשום. בנוסף, התיר בית המשפט למשיבות לפצל את סעדיהן ולתבוע בנפרד את נזקיהם הכספיים מהמערער. רקע 2. המשיבות הינן חברות פרטיות המפעילות רשת מסעדות בפריסה ארצית. הרשת מתמחה בעיקר בהגשת כבד אווז על האש. לרשת 12 מסעדות המופעלות על ידי המשיבות, ומסעדה אחת המופעלת בידי זכיין תמורת תשלום דמי זיכיון שנתיים. יהודה אווזי הקים, בשנת 1970, את המסעדה הראשונה בארץ אשר נשאה את השם "יהודה אווזי". המשיבות רכשו ממר אווזי, במהלך שנות ה-90, את המוניטין והזכויות במסעדה זו, ולאחר מכן רכשו אף את זכויותיו בשמות העסקים אשר נשאו את שמו. בנוסף, רכשו המשיבות את הזכות להפעיל בארץ ובעולם עסקים אשר ישאו את השם "אווזי", או כל שם אחר משמות העסק של מר אווזי. במאי 2001, לאחר מו"מ ומציאת מיקום הולם לכך, פתחו המשיבות מסעדה בבאר שבע, תחת השם "יהודה אווזי". 3. המערער הקים באמצע שנות ה-90, בעמק שרה, מסעדה בשם "מסעדת פועלים". בשנת 1996 שונה שמה ל"מסעדה הגדולה". בשנת 1997 עברה המסעדה למרכז "ביג" בבאר שבע, שם שונה שמה ל-"ביג גריל". ביום 14.4.04, כשבועיים לפני פתיחת מסעדתן של המשיבות בעיר, שינה המערער את שם מסעדתו שלו, וקרא לה "אווזי הזהב". יצוין, כי בדיון בבית המשפט קמא טען המערער כי את ההחלטה לשנות את שם העסק קיבל כבר בינואר 2001, טענה אשר התקבלה. ההליך בבית המשפט קמא והכרעתו 4. זמן קצר לאחר פתיחת מסעדתו של המערער, ולאחר שדרישת בא כוח המשיבות מהמערער לשנות את שם המסעדה לא נענתה, הגישו המשיבות תובענה בעניין. בד בבד הגישו המשיבות בקשה לצו מניעה זמני נגד המערער. בית המשפט לא נעתר לבקשה. עם זאת, כסעד זמני, בית המשפט (כבוד השופט עמר) הורה למערער בהחלטת ביניים בבש"א 6898/02 (להלן - החלטת הסעד הזמני או ההחלטה) לבצע פעולות מסוימות, שתכליתן מניעת טעות מצד הציבור או הטעייתו, ובכללן: הוספת תנועת הניקוד צירה לאות ז' שבמילה "אווזֵי" בסמל מסעדתו של המערער, וכן שינוי הסמל של מסעדת המערער, כך שהמילה "אווזֵי" והמילה "הזהב" תהיינה מעוצבות בצורה זהה, באופן כזה שלא ייחזה כאילו המילה "אווזֵי" נפרדת מהמילה "הזהב". בנימוקיו המפורטים להחלטה, כתב בית המשפט: "... המילה 'אווזִי' ראויה להגנה ... ואולם, אינני סבור כי יש מקום להרחיב הגנה זו, באופן שתחת כנפיה תחסה גם המילה אווזֵי, כמילת סמיכות בלשון רבים המצטרפת למילה נוספת או למילים נוספות. שכן, מילה זו באה ­לתאר (ההדגשה במקור) ולהציג מוצר מסוים, היינו, בשר או כבד אווזים, ואין כל טענה כי למבקשות הזכות הבלעדית לעסוק בשיווק מוצר זה" (שם, בעמ' 17). 5. במסגרת התיק העיקרי, ביקשו המשיבות מבית משפט קמא להצהיר כי המערער מנוע מלעשות כל שימוש במילה "אווזי", אף כאשר זו מופיעה כמילת סמיכות. המשיבות טענו כי הן זכאיות לסעד זה הן מכוח עוולת גניבת העין שבחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט 1999 (להלן - החוק), הן מכוח דיני עשיית העושר ולא במשפט, והן מכוח פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב - 1972 (להלן - פקודת סימני המסחר), בשל הפרת סימנן המסחרי הרשום. זאת מתוקף זכות הבעלות שיש להן, לטענתן, על המוניטין הגלום בשם "אווזי", הרשום גם כסימן מסחרי על שמן. 6. המערער טען, מנגד, כי החלטת הסעד הזמני מהווה מעשה בית דין בין הצדדים, ועל כן, אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטה זו. לגוף העניין, העלה המערער טענה כפולה: הן לגבי היקף הבעלות במוניטין שבידי המשיבות והן לגבי החשש כי הציבור יוטעה על ידי השם בו הוא משתמש ("אווזֵי הזהב"). אשר למוניטין, טען, כי אם בידי המשיבות בעלות במוניטין כלשהו, הרי שהוא קיים רק בשם "יהודה אווזי", שהינו ספציפי יותר מהשם "אווזי". זאת, משום שמרבית המסעדות של הרשת נושאות את השם "יהודה אווזי" ומשום שזהו השם המופיע בסימן הרשום שלהן. לעניין הטעיית הציבור, טען המערער, כי השם שנתן למסעדתו אינו נגזר משמן של מסעדות הרשת, וממילא אין חשש כי הציבור יוטעה לחשוב כי מסעדתו הינה חלק מהרשת של המשיבות, ולפיכך, לא מתקיימים יסודותיה של עוולת גניבת העין. טענות דומות העלה המערער גם גבי עניין הפרת סימנן המסחרי של המשיבות. 7. בית משפט קמא דחה את כל טענות המערער. אשר לטענה כי החלטת הסעד הזמני יצרה מעשה בית דין, דחה בית המשפט טענה זו, בעיקר משום שבעת מתן הסעד הזמני טרם נשמעו הראיות בתיק העיקרי, וגם טרם הובאו ראיות בנוגע לאפשרות ההטעיה אף לאחר השינוי שנעשה בשמה של מסעדת המערער בעקבות החלטת סעד הזמני. לעניין היקף הבעלות במוניטין, קיבל בית המשפט את טענת המשיבות לפיה רכשו מוניטין גם בשם "אווזי" כשלעצמו (במובחן מהשם "יהודה אווזי"), אף אם אין סימן רשום בגין שם זה. כל כך, משום שעלה בידי המשיבות להוכיח כי בפועל הן אכן רכשו מוניטין בשם זה (יוער, כי כיום קיים סימן רשום גם על שם זה, אך הכרעת בית משפט קמא לא התבססה על כך, משום שאישור סימן המסחר נעשה לאחר הגשת התובענה). את קביעתו זו הסמיך בית המשפט, בין היתר, על סקר שערכה ד"ר מינה צמח, המצביע על פוטנציאל המוניטין הגלום בשם "אווזי", כמו גם על קטעי עיתונות המתייחסים לרשת כ"רשת אווזי". כמו כן, מסקר זה למד בית המשפט כי גם קיים חשש להטעיית הציבור בגין הדמיון שבין השמות. בנוסף, נקבע, כי השם "אווזי" זכאי להגנה כבעל "אופי מבחין" ו"משמעות משנית". לאור כל אלה, קבע בית המשפט שנתמלאו יסודות עוולת גניבת העין: המשיבות רכשו את המוניטין הגלום בשם, שהינו בר הגנה, וקיים חשש להטעיית הציבור בשל השימוש שעשה בו המערער. מנימוקים דומים, קיבל בית המשפט את טענות המשיבות גם לגבי הפרת סימן המסחר שלהן. בקובעו כך, אסר בית המשפט קמא על המערער לעשות כל שימוש בשם "אווזי" (גם כמילת סמיכות). בנוסף, אישר בית המשפט למשיבות לפצל את סעדיהן ולתבוע בנפרד את נזקיהן הכספיים. טענתו הדיונית של המערער בעניין מעמד החלטת הסעד הזמני 8. פתח דבר, טוען המערער, כי בית משפט קמא שגה בדחותו את טענתו לפיה החלטת הסעד הזמני הקימה מעשה בית דין. לטענתו, מדובר בהחלטה מנומקת ומפורטת שניתנה לאחר דיון מקיף, כולל הבאת ראיות, ובתורת שכזאת, הכלל הדיוני בדבר מעשה בית דין עשוי לחול עליה. 9. דין טענה זו להידחות. אמנם, בע"א 199/82 סניטוקבסקי נ' חברת חשמל, פ"ד לט(1) 225 (להלן - פרשת סניטוקבסקי), הועלתה האפשרות (מבלי לקבוע הלכה בעניין) כי אפשר שהחלטה תהווה מעשה בית דין, אך זאת רק כאשר "המשפט פוצל לשלבים וניתנה הכרעה על יסוד ראיות מלאות", מה שאין כן ב"החלטת ביניים שניתנה בבקשה למתן צו זמני" (שם, בעמ' 238 מפי השופט ש' לוין; ראו גם רע"א 3109/00 עדואן נ' עלי בדארנה, ניתנה ביום 23.7.00, מפי השופט אור). סיירתי לאורכה ולרחבה של החלטת הסעד הזמני, ולא מצאתי ולו רמז אחד לכך כי ההחלטה התכוונה להכריע סופית במחלוקת משפטית או עובדתית שבין הצדדים, או לכך כי מדובר בהליך מפוצל. נהפוך הוא. בהחלטה גופא צוין מפורשות כי קביעותיה הן לכאוריות, ולצורך שלב הסעד הזמני בלבד: "המבקשות הוכיחו, לכאורה - במידה המספקת בשלב זה ...", וכן "לא מצאתי שיש הצדקה - ומכל מקום, לא בשלב זה בו עסקינן בצו מניעה זמני ליתן צו מניעה גורף" (ההדגשות שלי - ד.ח.). זוהי ההכרעה המחויבת גם כאשר בוחנים את הסוגיה לאור תכליותיהם של הסעדים הזמניים. הסעד הזמני, מעצם הגדרתו, לא נועד לקבוע סופית את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים. הענקת סעד זמני אין פירושה הענקה של זכות מוקנית, שאיננה ניתנת לביטול (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995) בעמ' 578-579; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה שביעית, 2003) בעמ' 399). תרומתה של טענת המערער להבהרת משמעות הסעד הזמני שנפסק בעניינו, מסתכמת בכך, שהיא מלמדת אותנו כי מקובלות עליו הקביעות והסעדים שנכללו בהחלטת הסעד הזמני. עיקרי טענותיהם המהותיות של הצדדים בערעור 11. שלוש הן טענותיו העיקריות של המערער. ראשית, חולק המערער על הקביעה כי המשיבות רכשו מוניטין תחת השם "אווזי". לטענתו, אם אמנם רכשו מוניטין, הרי שזה רק תחת השם "יהודה אווזי". שנית, המערער גורס כי אפילו ייקבע כי למשיבות יש מוניטין בשם "אווזי", הרי ששם זה אינו בר הגנה בהיותו שם "תיאורי". שלישית, לדידו של המערער, גם אם שם זה בר הגנה, הרי שבענייננו אין סכנה להטעיית הציבור, ועל כן נשמטת הקרקע מתחת לעילת גניבת העין. כן טוען המערער, כי אין בשם "אווזי זהב" כדי להפר את סימן המסחר הרשום על שם המשיבות. המשיבות, לעומתו, גורסות כי אכן רכשו מוניטין בשם "אווזי", שהינו בר הגנה בשל היותו שם "מרמז"; ומאחר ששם מרמז נהנה מהגנה מוגברת, הרי שאין לאפשר למערער לעשות שימוש בהטיותיו. בנוסף, לטענתן, הוכח שקיים חשש שמא הציבור יוטעה לחשוב כי מסעדת המערער הינה חלק מרשת המסעדות של המשיבות. הן מוסיפות וטוענות, כי גם אם השם "אווזי" הינו שם תיאורי, הרי שגם אז הוא בר הגנה, משום שרכש לעצמו "אופי מבחין ומשמעות משנית", הן לעניין עוולת גניבת העין והן לעניין הפרת סימן המסחר הרשום של המשיבות. במהלך הדיון בטענות הצדדים, אציג אותן ביתר פירוט. עוולת גניבת העין - המסגרת הנורמטיבית 12. עוולת גניבת העין (Passing Off) קבועה כיום בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999; וזו לשונה: " גניבת עין לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". בעבר, עוגנה עוולה זו בסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בפסיקתו של בית משפט זה כבר נקבע כי העוולה החדשה אינה מחדשת בצורה משמעותית אל מול קודמתה. עמד על כך השופט מ' חשין בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997)- עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ- עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933 (להלן - פרשת עיתון משפחה): "העוולה החדשה, בעיקרה, בת דמות היא לעוולה הקודמת, לא אך בשמה אלא בתוכנה אף-הוא. בלא קושי יתר אפוא - אך בזהירות - נותַר להחיל על פירושה של העוולה החדשה הלכות שנקבעו באשר לפירושה של העוולה הישנה" (שם, בעמ' 941). ברוח דומה כתב גם המלומד פרופ' מ' דויטש: "חוק עוולות מסחריות ... אינו מבקש לחולל שינויים יסודיים בדיני גניבת העין, כפי שאלה התפתחו בפסיקה בטרם חקיקת החוק" (מ' דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר (2002) בעמ' 57). יצויין, כי עוולת גניבת העין אינה דורשת כי השם נשוא התביעה יהיה סימן מסחר רשום, ודי בהוכחת קיום המוניטין של התובע בעסקו כדי להעניק לשם הגנה (ראו ג' גינת, "גניבת עין" דיני הנזיקין- העוולות השונות (ג' טדסקי עורך, תשמ"ב) בעמ' 3). יסודותיה הבסיסיים של העוולה, כפי שנקבעו ונשנו בשורה ארוכה של הלכות, הם אלה: א. הוכחת מוניטין - על התובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירות בו הוא סוחר. עליו להראות כי הציבור מזהה את הטובין או השירותים, אותם הוא מציע, עם עסקו (של התובע). כשמדובר בשם עסק, על התובע להוכיח כי הציבור משייך את השם הזה לעסק שבבעלותו. ב. הוכחת קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור, שמא יתבלבל בין הטובין של התובע והנתבע. המבחנים להטעיה כוללים כמה רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות של הטובין וצינורות השיווק של הטובין. על כל אלה מתווספים שני מבחנים כלליים - בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר (פרשת עיתון משפחה בעמ' 949; ע"א 1677/05 Deutsche Telekom AG נ' E! Entertainment Television Inc, ניתן ביום 29.6.06, בפסקה 12) (להלן - פרשת Deutsche Telekom); ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 901-900 מפי השופטת ביניש (להלן - פרשת הטוטו); ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, בעמ' 278; כן ראו הרחבה על עוולה זו ברע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' Les Verreies De Saint Gobain, פ"ד מה(3) 224). האם רכשו המשיבות מוניטין בשם "אווזִי"? 13. כאמור, המערער טוען כי המוניטין שהמשיבות רכשו קיים, אם בכלל, רק בהקשר לשם "יהודה אווזי", אך לא בהקשר לשם "אווזי" בלבד. כן הוא טוען, כי שימוש בקטעי עיתונות להוכחת המוניטין בענייננו, אינו קביל. 14. דין טענה זו להידחות. כלל הוא כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו, למשל, ע"א 4126/05 חג'אזי דרויש סולימאן נ' עמותת ועד עדת הספרדים, ניתן ביום 20.6.06; ע"א 5621/97 התהת נ' מ"י, ניתן ביום 26.3.06; ע"א 1986/92 מ"י נ' סאלח, פ"ד נ(1) 499). בענייננו, הובאו בפני בית משפט קמא ראיות רבות לכך כי המשיבות רכשו מוניטין בשם "אווזי". המשיבות הביאו ראיות רבות לכך כי הן עושות שימוש בשם "אווזי" באופן שוטף - על מפות השולחן במסעדותיהן, על התפריט ועל כרטיסי הביקור שלהן, ועוד. כן הביאו המשיבות ראיות לכך כי המסעדה ידועה בציבור בשם זה, בין היתר, באמצעות קטעי עיתונות המתייחסים לרשת תחת השם "אווזי". בית משפט קמא שקל ראיות אלו ומצא אותן מספקות, ולא נמצא לי טעם להתערב בקביעה זו. בהקשר זה, גם אין לשעות לטענת המערער לפיה הסתמך בית משפט קמא על ראיות בלתי קבילות, בהתבססו על כותרות העיתונים המתייחסות למסעדותיהן של המשיבות בשם "אווזי". בית המשפט קבע, במהלך הדיון, כי פרסומים שבעיתון יהיו קבילים אך ורק לעניין עצם הפרסום, במובחן מתוכן הפרסום. בערעורו, תוקף המערער גם החלטה זו, אך אין בטענותיו ממש. החלטת בית המשפט מעוגנת היטב בהבחנה הידועה שבין הבאת עדות שמיעה להוכחת אמיתות תוכנה, שאז היא פסולה, לבין הבאת עדות זו אך לצורך הוכחת העובדה כי הדברים נאמרו או פרסומו. בענייננו, בית המשפט הסתמך אך על עצם הופעתו של השם "אווזי" בפרסומים העיתונאיים, כאינדיקציה למוניטין שהמשיבות רכשו בו. בית משפט קמא לא התייחס, לתוכנם של פרסומים אלו. מכאן, שבית משפט קמא לא התבסס על עדויות שמיעה, כפי שטוען המערער. לאור כל האמור, קביעתו של בית המשפט לפיה המשיבות רכשו מוניטין בשם "אווזי", גם כשהוא עומד בפני עצמו, בעינה עומדת. בכך מתקיים היסוד הראשון של עוולת גניבת העין - רכישת המוניטין בשם. השם "אווזִי"- האם בר הגנה לעניין עוולת "גניבת העין"? 15. לגישת המערער, השם "אווזי" אינו ראוי להגנה, והוא, אף אם רכשו המשיבות מוניטין כלשהו בשם זה. כך, משום שמדובר בשם "תיאורי", המתאר את הטובין הנמכרים במסעדה. דא ותו לא. בית משפט קמא קבע כי גם אם מדובר בשם תיאורי, עדיין הדין הוא עם המשיבות, באשר השם "אווזי" רכש "אופי מבחין ומשמעות משנית המייחדת אותו" (פסקה 12 לפסק הדין). לטענת המערער, קביעה זו מוטעית, ובכל מקרה לא עמדו המשיבות בנטל הנדרש להוכחתה. 16. פסק הדין המנחה בדבר היקף ההגנה הניתנת לשמות, בהקשר לעוולת גניבת העין, הוא פסק דינו של השופט מ' חשין בפרשת עיתון משפחה. נקבע בו, בתמצית, כי קיימות ארבע קטגוריות של שמות המשמשים למסחר, לפי מידת ההגנה הניתנת להן (שם, עמ' 943): שמות גנריים לא יזכו כלל להגנה, משום שאדם אינו יכול להפקיע את זכותם של אחרים להשתמש במילה המתארת מוצר כלשהו באופן גנרי. כך, למשל, סוחר מחשבים אינו יכול לקנות זכות במילה "מחשבים". שמות תיאוריים, אשר מתארים תכונות או רכיבים של הנכס הנסחר או השירות הניתן, יזכו להגנה מועטה ביותר ובמקרים נדירים. מקרים אלו יתקיימו כאשר התובע משכנע את בית המשפט כי השם התיאורי הינו בעל אופי מבחין ומשמעות משנית המייחדת אותו ומקשרת אותו עם הטובין של התובע. דרישה זו מתקיימת, כאשר הציבור מכיר בשם או בסימן לא רק כתיאור סוג הטובין באופן כללי, אלא גם כשם או סימן המזוהים עם התובע. הנטל להוכחת אופי מבחין ומשמעות משנית אינו קל, וככל שהשם התיאורי כולל מילה שהיא שכיחה יותר לתיאור הטובין, כך נטל זה יהיה כבד יותר. שמות מרמזים, אשר אינם מתארים את הטובין מפורשות, יזכו להגנה מוגברת. שם מסוים ייחשב "מרמז" כאשר להבנת הקשר בינו לבין הטובין נדרשת מחשבה נוספת מצד הצרכן (ראו גם פרשת הטוטו, בעמ' 886). שמות "שרירותיים" או דמיוניים, שמעיקרם הומצאו כדי לייחד טובין מסוימים, יזכו להגנה הרחבה ביותר. ראו: C. Wadlrow, The Law of Passing Off (London, 2nd ed. 1995) pp. 381-401; J. Drysdale & M. Silverleaf Passing Off (2nd ed., 1995) pp. 93-98). 17. "אווזִי" - שם תיאורי או שם מרמז? בית משפט קמא נמנע מקביעת מסקנה בעניין, משום שמצא כי המשיבות עמדו גם בהוכחת קיומם של התנאים המחמירים יותר, הנדרשים לשם הקביעה כי שם תיאורי הינו בר הגנה (אופי מבחין ומשמעות משנית). עם זאת, בשל קביעתו האמביוולנטית משהו של בית המשפט, לפיה "לא ניתן לשלול גם את האפשרות שהשם 'אווזי' ... מקורו בשם רומז, בהיותו שמו של מקים רשת המסעדות אשר במקרה (או שלא במקרה) - גם התמחה באספקת כבדי אווז" (פסקה 12 לפסק הדין), התגלעה מחלוקת בין הצדדים. המערער טוען כי המדובר בשם תיאורי, והמשיבות, מטבע הדברים, סומכות את ידיהן על אמרת האגב של בית משפט קמא על מנת לטעון כי בענייננו מדובר בכינוי מרמז. ניתנת האמת להיאמר, כי לפנינו מקרה קשה להבחנה. השם "אווזי" הינו שם המשפחה של מר יהודה אווזי, מייסד המסעדה. למילה "אווז + י" אין משמעות מילונית בפני עצמה (למעט ככינוי קניין, אך ברור שזו אינה משמעות השם בענייננו). נראה כי על מנת לקשר את השם עם הטובין המדוברים, נדרשת מצד הצרכן מחשבה מסוימת. נימוקים אלו עשויים להובילנו למסקנה כי מדובר בשם מרמז. מנגד, אין להתעלם מכך שבאורח מקרי (או שמא לא), מסעדתו של מר אווזי (ושל המשיבות כיום) עוסקת בהגשת בשר אווז. מבחינה מהותית, השם "אווזי" כולל את המילה "אווז", אשר באופן ברור גם מתארת את רכיבי הטובין בהם סוחרות המשיבות. הנה כי כן, נראה כי השם "אווזי" נמצא בתחום הביניים. ניתן להגדירו כשם מרמז בעל מאפיינים תיאוריים, או לחלופין כשם תיאורי בעל מאפיינים מרמזים. 18. השאלה היא, על כן, לאיזו רמת הגנה זכאי השם "אווזי" ב"תחום הביניים" בו הוא מצוי? נראה כי התשובה טמונה בשיוכה הקטגוריאלי של עוולת גניבת העין (לדיון נרחב במקורות העוולה, ראה ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, מפי השופטת פרוקצ'יה (להלן - פרשת פרוינדליך). עוולה זו הינה חלק מדיני הקניין הרוחני (W. Cornish Intellectual Property: Patents, Copyright, Trade Marks and Allied Rights (London, 4th Ed. 1999), p. 9; ; P. Torremans, J. Holyoak Intellectual Property Law (London, 2nd Ed. 1998), p. 414 גינת, לעיל, בעמ' 6). דיני הקניין הרוחני, מטבעם, מעניקים מונופולין לאדם על ביטוי כלשהו (שם בענייננו), אך ורק בהתקיים תנאים מסוימים. בהתקיימם, מועדף האינטרס של בעל הזכות על פני אינטרסים ציבוריים, כגון חופש התחרות, ועל פני זכויות חוקתיות, כגון הזכות לחופש העיסוק (ראו פרשת פרוינדליך, בעמ' 867). במקרים כאלו, עוולת גניבת העין מספקת הגנה מקיפה - היא אינה דורשת כוונה או התרשלות מצד הנתבע, וכן לא נדרשת הוכחת נזק. על המתח בין דיני הקניין הרוחני ובין אינטרסים ציבוריים עמד השופט רובינשטיין, באמרו: "המתח בין אינטרס ההגנה על הקניין הרוחני ובין החתירה לתחרות חופשית הוא יסוד מוסד בחקיקתם ובפרשנותם של דיני הקניין הרוחני, כמובן כל קניין רוחני לדרגתו ולטיבו" (ע"א 9191/03 V&S Spirt Aktiebolag נ' אבסולוט שוז בע"מ פ"ד נ"ח (6) 869, בפסקה 4 (להלן - פרשת אבסולוט שוז). בשל מתחים מובנים אלה, הגישה בספרות היא כי, ככלל, בית המשפט ישאף "להגדרה מדויקת של היקף המונופולין ולמניעת הרחבתו שלא לצורך" (גינת, לעיל, בעמ' 6). תפיסה זו משתקפת בקביעתו של השופט מ' חשין בפרשת עיתון משפחה, לפיה מניעת מונופולין ועידוד התחרות הינה תכלית המחייבת את בית המשפט לנקוט במשנה זהירות, בבואו לדון בגבולות ההגנה הניתנת מכוח עוולת גניבת העין (שם, בעמ' 946). גישה זהירה זו ניכרת גם בדין האנגלי: "Because it (passing off) is…a wide-ranging form of liability, the judges have in the past been careful to ensure that it is not applied indiscriminately to analogies which fall outside the classic cases". (Cornish, לעיל, בעמ' 619) לאור כל אלה, נראה כי מקום בו שם מסוים נופל לתחום הביניים, שבין שם "מרמז" ושם "תיאורי", כך שהשם כולל היבטים תיאוריים בנוסף לאלו המרמזים, השיקולים שהוזכרו לעיל יטו את הכף לכיוון ההכרעה כי מדובר בשם תיאורי. מעתה והלאה אתייחס אפוא לשם "אווזי" כשם תיאורי. 19. בהקשר זה, טוען המערער, כי המשיבות לא הרימו את הנטל הכבד הנדרש להוכחת קיום האופי המבחין והמשמעות המשנית בשם התיאורי "אווזי". טענה זו דינה להידחות. יכולתי להסתפק כאן בנימוק כי מדובר בקביעה עובדתית של בית משפט קמא, שאין להתערב בה אלא במקרים חריגים. חרף זאת, ראיתי להוסיף ולציין כי המשיבות טרחו והביאו ראיות לקיומו של האופי המבחין והמשמעות המשנית. בין היתר, באמצעות סקר שערכה עבורם ד"ר מינה צמח. העובדה כי הנטל החל על התובע הינו כבד, אינה שוללת את הדרישה מהנתבע להביא ראיות מצדו. בענייננו, המערער לא הביא ראיה לסתור את ממצאי הסקר בסוגיית האופי המבחין והמשמעות המשנית. טענותיו של המערער כנגד הסקר אינן מופנות כלפי קביעת האופי המבחין והמשמעות המשנית, אלא כנגד אלמנט ההטעיה, שיידון להלן. 20. מוסיף המערער וטוען, בהסתמכו על פרשת עיתון משפחה, כי גם אם השם "אווזִי" הינו בר הגנה מכוח אופיו המבחין ומשמעותו המשנית, אין הגנה זו חלה על הטיותיה של המילה והופעותיה בצירופי מילים, והרי שמה של מסעדת המערער, "אווזי הזהב", הינה צירוף מילים. לעומתו, מביאות המשיבות כאסמכתא את פרשת הטוטו, שם עמדו זה מול זה השמות "טוטו" (השם המוגן) ו"טוטו זהב". באותה פרשה נקבע, כי ניתן להרחיב את ההגנה על שם גנרי (ומקל וחומר גם על התיאורי) אף מפני השימוש בו בצירופי מילים, ובלבד שהצירוף שהנתבע יצר מהווה "תוספת" שאינה דומיננטית ואינה בעלת משמעות מהותית לשם או הסימן האמור. לפיכך, נקבע שם, כי כל עוד התוספת אינה מבטלת את הדמיון התודעתי בין השמות או הסימנים, ניתן להתייחס אל השם, המופיע בצירוף המילים, כמפר את זכויותיו של התובע. המשיבות טוענות, אם כן, כי הצירוף "זהב" למילה "אווזי" אינו מהווה "תוספת דומיננטית", ועל כן גם אינו מבטל את "הדמיון התודעתי" בין שני השמות. 21. אין בידי כדי לקבל את טענותיהן של המשיבות. ההגנה על שמות תיאוריים לא חלה על צירופי מילים והטיות. כך נקבע בפרשת עיתון משפחה: "... גם במקרה שבו מוכח לבית-משפט כי מילה שכיחה זכתה למשמעות משנית המקנה זכות לעוסק פלוני, גם-אז תוגבל ההגנה לשימוש באותה מילה בלבד אך לא לצירופים שונים הכוללים אותה או להטיותיה ... המשפט לא יתיר לפלוני להפקיע מילה מן השפה לטובת עסקו, ומכאן זהירות-היתר שאנו מחויבים בה" (שם, בפסקה 946). כך גם המלומד Wadlow: "Even if the plaintiff succeeds in proving that a prima facie descriptive term has acquired some degree of secondary meaning, he will find that the scope of protection for his mark is narrower than for a whole arbitrary term. There is a rule of law that relatively minor differences will suffice to distinguish the defendant's goods or business when both use a mark which is descriptive of the goods or services they provide" (Wadlow, לעיל, בעמ' 382-383; ההדגשה שלי - ד' ח'). ובענייננו - המילה אותה ביקש המערער לצרף (למילה "אווזֵי") הינה "הזהב", בצירוף ה"א הידוע, ולא המילה "זהב" כפי שטוענות המשיבות בחלק מסעיפי סיכומיהן (ראו עמ' 8-9 לסיכומיהן). כך, המילה "הזהב" מרמזת על יחסי הסמיכות שבינה לבין המילה "אווזֵי" שלפניה (במובחן מכינוי לוואי כגון "אווזי זהב"). מכאן, שלא מקובלת עליי טענת המשיבות לפיה אין מדובר בתוספת בעלת משמעות. זאת ועוד. בעוד שבפרשת הטוטו דובר על תוספת שאינה דומיננטית, בענייננו מדובר הן בתוספת ("הזהב") והן בשינוי צורת ההטייה של השם עצמו: המילה "אווזֵי" אינה זהה למילה "אווזִי". בכך מאובחן ענייננו מפרשת הטוטו, שם נקבע כי המילה "זהב" אינה מהווה תוספת דומיננטית, כצירוף לשם "טוטו". 22. לטענת המשיבות, אי החלת ההגנה גם על מילות סמיכות "שמה ללעג ולקלס את ההגנה על סימן השירות". אם זהו הדין, מקשות המשיבות, ניתן יהיה לשנות כל שם מוגן למילת סמיכות וליהנות מהמוניטין הגלום בו. כך, לפי הדוגמאות שהן מביאות, השם הידוע "בֶזֶק", יכול להפוך ל"בָזָק ה...", וכך גם השם הידוע "אסם". איני מקבל טענה זו. דוגמאות אלו (בזק ואסם) הן שמות מרמזים במובהק. לכל היותר, מוכיחות כאן המשיבות כי כשמדובר בשמות מרמזים, יש להחיל את ההגנה לא רק עליהם, אלא גם על הטיותיהם, ואילו "אווזִי" אינו שם מרמז מובהק. זאת ועוד אחרת. בית משפט זה כבר קבע בעבר כי: "כשמדובר בסימן הכולל שם שהוא מונח תיאורי-מילוני - ועושים אנו שימוש במילה "מילוני" כדי להדגיש הדגשה יתרה - יש לנהוג זהירות רבה בפסילת הסימן ובמתן הגנה ל"ניכוסו" של המילון" (פרשת אבסולוט שוז, פסקה יא מפי השופט רובינשטיין). כאן, בענייננו, חפצות המשיבות בדבר מרחיק לכת לא פחות. בבעלותן שם שאינו מילוני (במשמעותו כפי שעושות הן בו שימוש), ובגין בעלות זו, ברצונן "לנכס" גם ביטויים מילוניים הקרובים לו, קרי: מילת הסמיכות ברבים "אווזֵי" (זאת, כמובן, בהנחה כי אכן הכיתוב הכולל "צירה" הוא זה אשר יופיע בכל מקום בו נעשה שימוש על ידי המערער בשם זה). 23. נמצא, כי בעוד שהשם "אווזִי" הינו בר הגנה, על אף היותו שם תיאורי, הוא אינו מוגן בפני צירוף מילים הכולל הטייה, כגון "אווזֵי הזהב". כאמור, בפרשת עיתון משפחה נקבע כי שמות תיאוריים יזכו להגנה מועטה ביותר ובמקרים נדירים. נראה, כי ההגנה על שמות אלו מועטה הן בעוצמת ההגנה שתינתן להם ("מועטה ביותר"), והן בתדירות המקרים שיזכו להגנה ("במקרים נדירים"). אמנם, כפי שראינו, השם במקרה שלפנינו נופל לגדר אותם מקרים נדירים, משום שהוכח כי לשם "אווזי" אופי מבחין ומשמעות משנית, אך במישור של "עוצמת ההגנה", נראה כי ההגנה שניתנה לו בבית משפט קמא הגנה רחבה יותר מזו הראויה. נפקותו של החשש להטעיית הציבור במקום בו שם אינו בר הגנה 24. כזכור, בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבות לפיהן קיים חשש כי הציבור יטעה בין השם "אווזִי", לבין השם "אווזֵי" כמילת סמיכות. בקביעה זו הסתמך בעיקר על הסקר שערכה עבורן ד"ר מינה צמח. המערער, מצדו, מלין על קביעתו של בית המשפט וגורס כי מהשוואת שם המסעדות והגרפיקה של הסמלים שלהן, עולה כי אין כל חשש אמיתי להטעיית הציבור. 25. איני רואה צורך להכריע בסוגיה זו. משנקבע כי ההגנה העומדת לשם "אווזִי" אינה מונעת את הטייתו כ "אווזֵי", ממילא לא תשתכלל עוולת גניבת העין אף אם ישנו חשש כי הציבור יוטעה ויתבלבל בין המסעדות של המשיבות לבין זו של המערער (פרשת עיתון משפחה, בעמ' 949). למעלה מן הדרוש אוסיף, כי עשויה להישאל כאן השאלה, האם הקביעה כי שם תיאורי אינו בר הגנה תעמוד תמיד, גם במקום בו מוכח חד משמעית כי בפועל הציבור מוטעה? מבלי להרחיב בדבר, ניתן לומר כי מקום בו שם מסוים אינו בר הגנה, לא עומדת לתובע זכות קניין בו, ולפיכך, הדיון יוצא מגבולותיה של עוולת גניבת העין, אף אם מתקיימת הטעייה בפועל. האינטרס הקנייני של התובע מתאיין, ובמקומו משתלט על הזירה האינטרס הציבורי לדעת בוודאות את מקור הטובין אותם הוא רוכש - אינטרס המוגן בדינים אחרים, כדוגמת דיני הגנת הצרכן (ראו, למשל, סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981). העולה מן האמור, כי אפילו השם "אווזֵי הזהב" עלול להטעות את הציבור, אין בקביעה זו כשלעצמה כדי להקים הגנה נוספת לשם "אווזִי", שההגנה עליו אינה חלה על הטיותיו בצירופי מילים. "אווזֵי הזהב" מול "אווזִי" - האם מדובר בהפרת סימן מסחר רשום? 27. מבין סימני המסחר הרשומים על שם המשיבות, רלבנטי לענייננו אחד. זהו הסימן שמספרו 71205. הסימן כולל את השם "יהודה אווזי", ומורכב משני מעגלים, האחד בתוך השני. במעגל החיצוני רשום השם "יהודה אווזי רשת מסעדות". במעגל הפנימי נכתב "מקור כבד האווז". כן מופיעים בתוך המעגל הפנימי איורים של שיפודים, אווז, פרה וכבש. 28. לעיל נקבע, כי השם "אווזי", כשם תיאורי, אינו מוגן בפני הטייתו כ"אווזֵי הזהב" לעניין עוולת גניבת העין. האם ניתן להשליך מקביעה זו לדיני סימני המסחר? דיני הפרת סימני מסחר ועוולת גניבת העין הינם דיני קרובים. עמד על כך השופט מ' חשין בפרשת עיתון משפחה, באמרו: "... דיני העוולה של גניבת עין דומים במאוד לדינים של סימני מסחר; הגיון ההגנה כאן וכאן היגיון דומה הוא, והמגבלות החלות על ההגנה הניתנת אף-הן דומות הן בשני המקרים. שני הדינים מקורם (במשפטנו) הוא בחוק החרות, ופיתוחם בא בהלכה. אלא שהדין החרות של סימני המסחר דין מפורט הוא, בעוד העוולה של גניבת עין מציבה לפנינו מעין עוולת-מסגרת שעיקר פיתוחה הוא בהילכות בתי-המשפט. ואולם מתוך הדמיון-עד-כדי-זהות שבין שני הדינים ניתן לשאוב הלכות מן התחום האחד לתחום האחר ולו להרחבת הידע וההבנה" (פרשת עיתון משפחה, בעמ' 943; הדגשה שלי - ד' ח'). כך גם השופט גרוניס, בקביעתו כי: "המבחנים המשמשים לבחינת דמיון במקרים של הפרת סימן מסחר זהים לאלה המקובלים במקרים של גניבת עין, בחינת כשירות רישומו של סימן וכן כשירות שמה של חברה לפי סעיף 27 לחוק החברות...."(רע"א 5454/02 טעם טבע טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ פ"די נז(2) 438, 450; להלן - פרשת טעם טבע). לפירוט המבחנים הללו, ראו פסקה 12 לעיל. עם זאת, בהמשך דבריו מצביע השופט גרוניס על הבדל בין הדינים: "על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים. ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם..." (שם, ההדגשה שלי - ד' ח'). ובמקום אחר, מפי השופטת שטרסברג כהן: "בהפרת סימן מסחר, בודקים אם הסימן שלגביו נטען שהשימוש בו מפר סימן מסחר רשום, דומה באופן מטעה לסימן הרשום. ואילו בגניבת עין בודקים אם מכלול מעשי הנתבע הוא מטעה או מבלבל לאור המוניטין של התובע במוצר" (ע"א 1400/97 פיקנטי תעשיות מזון (ישראל) בע"מ נ' אסם תעשיות מזון בע"מ פד נא(1) 310, 313). משמעות הדבר היא, שלשם הוכחת הפרת סימן המסחר עורכים בדיקה ממוקדת של הסימן המפר (לכאורה) אל מול הסימן הרשום. 29. ובחזרה לענייננו - סעיף 11(10) לפקודת סימני המסחר קובע לאמור: "11. סימנים אלה אינם כשרים לרישום: (...) (10) סימן המורכב מספרות, אותיות או מלים, הנוהגות במסחר לציונם או לתיאורם של טובין או סוגי טובין או הנוגעות במישרין למהותם או לאיכותם, זולת אם הוא בעל אופי מבחין ...". אנו רואים אפוא כי העקרונות אותם הזכרנו לגבי שמות תיאוריים, מוצאים ביטויים גם בסעיף 11(10) לפקודת סימני המסחר. נקבע, כזכור, כי השם "אווזִי" הינו שם תיאורי המוגן בשל היותו בעל אופי מבחין ומשמעות משנית. מכאן, ששם זה מוגן גם לצורך פקודת סימני המסחר. בשל הדמיון בין הדינים, נראה כי יש להחיל את הסייג להגנה הניתנת לשמות תיאוריים גם על ההגנה המוענקת לסימן המסחר שבבעלות המשיבות, ולקבוע בהתאם כי הטיית השם "אווזי" אינה נחשבת הפרתו של סימן מסחר זה. ודוק: אין בדבריי כדי לקבוע כי בכל מקרה בו מתבצעת הטייה של סימן מסחר רשום ייהנה מבצע ההטייה מהגנה. הקביעה מצומצמת הרבה יותר: מקום בו ישנו סימן מסחר רשום שהינו שם תיאורי, הנהנה מהגנה בשל אופיו המבחין ומשמעותו המשנית, תתאפשר הטייתו מבלי להפרו (ולעומת זאת, במקרה בו סימן המסחר הינו שם מרמז או שרירותי, ההגנה עליו תהיה אף מפני הטיותיו. ראו והשוו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 330-329, מפי השופט ריבלין). כל זאת, בתנאי שההטייה תיוצג בצורה גראפית, ובמקרה שלפנינו - בצורת ניקוד לכל הפחות. 30. לקביעה זו יש לצרף את העובדה כי גם על פי מבחן "המראה", שהינו מבחן עיקרי בבחינת קיומו של דמיון מטעה - ושלהתרשמות הבלתי אמצעית ממנו, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור - לא מדובר בענייננו בהפרה. הלכה היא, כי יש לבחון את סימני המסחר כמכלול (פרשת Deutsche Telekom בפסקה 14). בבחינת מכלול הדברים, ובהתחשב בניקוד צירה שתחת האות "י" בשם מסעדתו של המערער, כמו גם במאפיינים הגראפיים הייחודיים של סימן המסחר שבבעלות המשיבות, נראה כי דמיון מטעה אינו מתקיים. סיכומם של דברים 31. הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולקבוע כלהלן: המשיבות זכאיות להגנה על השם "אווזִי" בשל היותו בעל אופי מבחין ומשמעות משנית. עם זאת, אין הגנה זו משתרעת על הטייתו במסגרת השם "אווזֵי הזהב". על כן, יותר למערער לעשות שימוש בשם "אווזֵי הזהב", בתנאי ששתי המילים תודגשנה באותה מידה, ותנועת הניקוד "צירה" תופיע בכל מקום בו עושה המערער שימוש בשם זה - בסמליו, פרסומיו, בפנים המסעדה ומחוצה לה, ועל כל אביזר הנושא את שם המסעדה. בנוסף, על המערער ועובדיו, וכל אחד אחר מטעמו, להימנע מלהציג או לפרסם את המסעדה בשם "אווזִי". בנסיבות הכוללות של העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. חוות דעתו המקיפה של חברי השופט ד' חשין מקובלת עלי. ב. אוסיף, ראשית, כי תמהתי מאוד על טענת המערער שהחלטת הסעד הזמני מקימה מעשה בית דין. כשלעצמי סבורני, כי סעד זמני מעצם טבעו, שעה שזה שמו (ראו פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 שכותרתו "סעד זמני") וזו - הזמניות - תכליתו, אינו יכול לשמש מעשה בית דין. אכן, לעתים לסעד זמני משמעות עצומה באשר לגורל התיק, ועל כן גם יחייב שמיעה ראויה של ראיות, אך עדיין נותר בחינת סעד זמני, כשמו. בפרשת סניטקובסקי שהזכיר חברי נאמר מפורשות מפי השופט (כתארו אז) לוין "כי החלטת ביניים שניתנה בבקשה למתן צו זמני, אינה יכולה לשמש מעשה בית דין" (עמ' 238). ואכן, לנושא דנא נדרש ד"ר לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 175 בעמ' 164; הוא מטעים אף כאן, כי "צו זמני אינו מהווה מעשה בית דין ואינו חותך זכויות" (ראו ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 110) (הנשיא שמגר)). ועוד, פעמים שבית המשפט יוכל לחזור בו מהחלטת ביניים אם נוכח לדעת כשטעה (ראו ע"א 161/73 ארדה נ' סמסונוב, פ"ד כח(2) 228, 234 (השופט עציוני)). סבורני איפוא כחברי, כי לא היה כל מקום לטענה זו. ג. שנית, באשר למהות, מעטים המקרים בעידננו שלנו שבהם יהא שם משפחתו של אדם כרוך במה שבחר לו כעסקו, כבמקרה דנן בעסקו של יהודה אווזי מייסד המשיבות, שהתמחותו בתבשילי אווזים. איני יודע אם קדם השם לעסק או העסק לשם, אך החיבור בדרך זו אינו שיגרתי. אכן, משכבר הימים היו שמות מקצועותיהם של הבריות - נגר, צבע וחייט - הופכים לא אחת לשם משפחה שעה שנבחרו שמות משפחה, סטולאר או נג'אר, סבאג או פרבר, חייט או שניידר; כך גם דיין, שוחט וכיוצא באלה. אבל דומה שנדיר יחסית הוא, בודאי בדורנו, שאדם ועסקו יהיו לאחדים בשם "כמעט מילוני" שאינו שֵם מקצוֹע אלא שֵם כמו אווזִי, בעסק המגיש במיוחד בשר אווז (ואגב, אווז, במקורות חז"ל, יכול להתיחס לשני סוגי עוף: "אווז ואווז הבר כלאיים זה בזה" (בבלי בבא קמא נ"ה, א', שלא לדבר על בר אווז (בבלי שבת קכ"ח א', שבועות ל' ב' ועוד, שככל הנראה הריהו הברווז; ראו גם מלון אבן שושן מה' 9, ערך ברוז). מכאן הקושי שבו התלבט חברי באשר לסיווגה של הסיטואציה, האם בשם תיאורי או בשם מרמז עסקינן. בסופו של יום, ב"נסיבות הביניים" אמנם ניתנה הגנה לשם אווזי, ולטעמי הוא קרוב יותר לשם מרמז בעל מאפיינים תיאוריים, אך כדברי חברי, אין מקום להרחבת ההגנה אל מעבר לכך, גם להטיה בצירופי המלים. זאת, עם שמובנים לי שיקולי השופטת קמא בפסק דינה המפורט. אכן, הלשון העברית בשעה שאינה מנוקדת, וכך מרבית השימוש בה בוודאי כיום, עלולה לפתוח פתח לטעות במקרים מסוימים. טול את המקרה שבו עובר אדם במושב ורואה על עץ בדרך שלט "עגלה למכירה"; האם מוצעת עֶגְלָה - או שמא עֲגָלָה? שתיהן הן חלק ממשק חקלאי, ואין להבחין בלא ניקוד. גם בין אווזִי (שהוא אווז השייך לי, או יצור בעל תכונות "אווזיות"), ובין אווזֵי (שהוא צורת הנסמך של אווזים), קשה להבחין בלא ניקוד. לכן מסכים אני לגישת חברי, כי יש צורך - בהמשך להחלטת בית המשפט קמא בסעד הזמני - בניקוד במסגרת השם "אווזֵי הזהב" כדי שסכנת ההטעיה לא תגבר. הניקוד נחוץ אף כשהמדובר בצורת סמיכות, שכן הביטוי "הזהב" כשלעצמו משמש גם כלוואי תיאורי (למשל, הצירוף "לשונו הזהב", כלומר לשונו המשובחת, שכיח בשאלות ותשובות שבספרות התורנית; ראו שו"ת נודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה ט', דיבור המתחיל "אך בגוף", ועוד דוגמאות לא מעטות, וראו גם משה זילברג, כך דרכו של תלמוד, 13). כמובן בידי המשיבות לעקוב לפי הצורך אחר קיומו של פסק הדין, ככל משפטו וחוקתו, ועל כל המשתמע. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. מוניטין